ארכיון הבלוג

המלחמה האחרונה: העולם כזירת סומו

מתי תגיע סוף סוף "המלחמה האחרונה", זו "שתשים קץ למלחמות"? קולונל אישיווארה קנג'י, אחד מההוגים הצבאיים המבריקים ביותר של יפן, חשב שהוא מצא את המפתח שיפתור את החידה: תיאורית הסומו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על הקו הדק בין רציונליות וטירוף ומתאבקי סומו חמושים בפצצות תבערה.

 Asashoryu_fight_Jan08

בשם כל הטנקיסטים ופניהם המאובקות,

אשר עברו את כל האש והשחיקות,

בשם הימאים אשר פשטו על הנמלים

ועיניהם כבדות ממלח וגלים

בשם כל חברי אשר קולם קרע לילות

בשם, בשם כל הגייסות והחילות

אני מבטיח לך,

ילדה שלי קטנה

שזו, תהיה המלחמה האחרונה…

_44920207_03_ap

מתי תגיע סוף סוף המלחמה האחרונה? שירו המפורסם של חיים חפר (כאן בביצוע יהורם גאון) ביטא ומבטא בעיני רבים את הכמיהה הבלתי פוסקת לשלום, דווקא מצד אלו שחוו קטל בשדות הקרב. אולם פעמים רבות, ישנן משמעויות נסתרות, זיכרונות חבויים וצללים מפחידים בין הצלילים המרגשים והשורות המתקתקות. מה זה בדיוק "המלחמה האחרונה"? איך אנחנו יודעים שהיא תהיה "האחרונה"? כיצד נדע שהגענו לשלום העולמי המיוחל? היו כאלו, כמו הפילוסוף עמנואל קאנט, שקיוו לשיתוף פעולה בין לאומי הולך וגובר שיגביל את המלחמה עד לביטולה. אולם בדרך כלל – אלו שהאמינו בשלום עולמי נטו להניח כי לפני שנגיע אליו, נצטרך לסבול מעין "מלחמה אחרונה" איומה ונוראה, חבלי משיח של סבל בל יתואר כתנאי לאושר עתידי. לעיתים קרובות הסדר היה הפוך: מלחמת העולם הראשונה, ללא ספק המלחמה האיומה ורחבת ההיקף ביותר שחווה העולם עד לאותה התקופה, היתה כל כך טראומטית לרבים ממשתתפיה, עד שהניחו לעצמם לדמיין שהיא תהיה "המלחמה שתשים קץ למלחמות." רק האוטופיה העתידית תוכל להצדיק את בוץ החפירות, את הדם ואת המוות חסר הפשר. ולא לחינם השתמשתי בביטוי "חבלי משיח" – כי מאחורי האמונה ב"מלחמה האחרונה" מסתתרת תפיסת עולם לינארית, יהודית-נוצרית-מוסלמית, המאמינה כי ההיסטוריה מתקדמת בקו ישיר לעבר הגאולה. המשיח, גם אם יתמהמה, בוא יבוא – אבל לפני כן, כך סברו רבים – יגיעו אפוקליפסה, אסון מחריד, יום דין ומלחמת גוג ומגוג.

            כעשר שנים אחרי מלחמת העולם הראשונה (והרבה שנים לפני חיים חפר), הרהר קצין יפני צעיר ברעיון "המלחמה האחרונה". האם, אי פעם, יגיע קץ לסבל ולדם? סרן אישיווארה קנג'י היה באותה תקופה סטודנט ללימודים צבאיים בגרמניה, שחזה היטב בהלם שאחז במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למד את שפתה, את תרבותה ואת תורתה הצבאית. האיש הזה, שתפקידו בטרגדיה היפנית של מלחמת העולם השנייה עתיד להיות מכריע, היה אחד ההוגים הצבאיים המעמיקים והמרתקים בהיסטוריה היפנית המודרנית: היסטוריון צבאי בחסד, קצין מבצעים תוקפני ופרוע, הרפתקן חסר מנוחה ופנאט דתי-משיחי על גבול הטירוף – כל זה בגוף אחד. ורעיון "המלחמה האחרונה" עמד במרכז תורתו.

אישיווארה קנג'י

אישיווארה קנג'י

            אישיווארה לא היה נוצרי אלא בודהיסט. למעשה, בודהיסט אדוק מכת ניצ'ירן – זרם דתי יפני שהיה הדבר הקרוב ביותר שהצמיח הבודהיזם לקנאות של ממש. ניצ'ירן היה נביא שחי ביפן במאה ה-13 לספירה, בתקופת הפלישה המונגולית. כמו הנביאים התנכ"יים, הוא הוכיח את שושלת השוגונים השליטה על פשיטת הרגל המוסרית שלה, ובמיוחד – העובדה שנתנה לדתות אחרות להתקיים לצד הדת האמיתית – זו שלו. יש לציין שניצ'ירן לא היה מודאג מהשינטו דווקא, היו אלו רק הכתות הבודהיסטיות האחרות (זן, הארץ הטהורה) ששאף להשמיד. כחלק מהשקפתו, היה ניצ'ירן מאמין אדוק באפוקליפסה. תפיסת ההיסטוריה שלו לא היתה קווית כמו זו של היהודים והנוצרים. כלומר, הוא לא האמין שהעולם עתיד להסתיים בנקודה מסויימת. עם זאת, הוא האמין שמדי פעם יעבור העולם אסון אפוקליפסטי (מטר של אש ינחת על בני האדם, למשל) תהיה גאולה לתקופת מה, ואז תשוב ההיסטוריה למסלולה עד האפוקליפסה הבאה. מעין היסטוריה מעגלית עם שיאים תקופתיים. כמאמין ניצ'ירן מודרני, אישיווארה הושפע מהנצרות – והמיר את האפוקליפטיות המעגלית של מורו ורבו לתפיסה קוית נוצרית המניחה כי להיסטוריה יש נקודת סיום. והיא תהיה רועשת, מסעירה ושטופה בדם. הרבה מאד דם.

אפוקליפסה עכשיו - ייצוג מודרני של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

אפוקליפסה עכשיו – ייצוג נוצרי פונדמנטליסטי של מלחמת גוג ומגוג (ואנחנו כמובן באמצע)

            אולם בניגוד להוגים משיחיים אחרים, שהיו יכולים לחבר חזונות על סוף העולם בחדרם הבטוח, אישיהארה היה גם קצין – ולפיכך, לצד החזון המשיחי, עמד עם שתי רגליו על קרקע המציאות. מנסיונו בגרמניה למד כי אומה שאין לה יכולת לשנע את כל המשאבים הכלכליים למטרות צבאיות, לעולם לא תוכל לנצח במלחמת התשה ממושכת. אבל נגד מי, ומתי, צריך להילחם? מתוך מבט מעמיק בתולדות המלחמה במערב (אישיווארה פרסם ספרי היסטוריה צבאית מהטובים בתקופתם), היה סבור קצין זה כי מצא את המפתח למהלך העתיד, אותה הנוסחה שמקדמת את ההווה קדימה עד לשיא הבלתי נמנע – המלחמה האחרונה שתשים קץ למלחמות.

הנוסחה הזאת היתה קשורה ליחסים המורכבים בין יכולת הגנתית, ליכולת התקפית. בניגוד לרוב הקצינים היפניים בתקופתו, שהעריצו את "הנשמה היפנית" והאמינו כי פנאטיות התקפית, חיילים שלא מפחדים מהמוות ומסתערים ללא הפסק על עמדות האויב ינצחו את המלחמה, העריך אישיהארה גם את חשיבותה של ההגנה. בכל תקופה, כך חשב, מתקיים מתח בין ההגנה להתקפה. כאשר הטכנולוגיה ההתקפית גוברת על זו ההגנתית – יש טעם בהתקפות נמרצות כדי לרסק את הכוח הצבאי של האויב, והמלחמה הופכת למלחמת הכרעה. אולם כאשר, כמו במלחמת העולם הראשונה או במלחמת האזרחים האמריקאית, היכולת ההגנתית עולה על זו ההתקפית, העולם חוזה באיוולת של המוני חיילים המסתערים על ביצורים רק כדי להיתלות על גדרות תייל ולהיקצר במכונות ירייה ללא טעם ותועלת. במקרה כזה, המלחמה הופכת למלחמת התשה. בכל תקופה, הוא הסיק, ישנם נסיונות בלתי פוסקים לשפר את התחום החלש יותר מבין השניים, כדי להגיע לאיזון בין הגנה להתקפה. אולם האיזון ישוב על כנו זמן קצר לאחר מכן. אם ישתפר הנשק ההתקפי, חזקה שתשתפר גם יכולת ההגנה.

מלחמת התשה - חפירות במלחמת העולם הראשונה

מלחמת התשה – חפירות במלחמת העולם הראשונה

התוצאה של התהליך הזה הוא דינמיקה שהופכת את המלחמה לאכזרית וקטלנית יותר ויותר ככל שחולפות השנים. מכיוון שיכולת ההתקפה חייבת להתאזן עם יכולת ההגנה, היא חייבת להפוך גם להרסנית יותר ולתבוע קורבנות רבים יותר בנפש. הסיוט הזה, לדבריו של אישיווארה, יסתיים רק כאשר תתפתח יכולת התקפית שלא ניתן יותר להגן בפניה. המלחמה האחרונה תתבע הרס כה רב מהצדדים, עד שלא תהיה להם יכולת לנהל מלחמות נוספות – עמים שלמים יילחמו זה בזה, נשים וילדים ימותו בדיוק כמו חיילים חמושים וערים שלמות יימחקו באש תופת. אישיווארה האמין שאת תחילת התהליך הזה הוא רואה כבר בתקופתו עם עליית ההפצצות האוויריות. לא ניתן באמת להגן בפני להקי מטוסים מפציצים, הוא חשב, ולכן מלחמת עולם שתביא לחורבן בלתי נתפס מהאוויר תסיים את המלחמות.

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

המלחמה האחרונה? הפצצות תבערה מעל יפן, מלחמת העולם השנייה

אולם את התורה הזאת, הרציונלית בבסיסה, ליווה אישיווארה בגישה אפוקליפטית, נוצרית-בודהיסטית, שהניחה כי ההיסטוריה נדחפת קדימה על ידי התנגשות מתמדת בין ציביליזציות. כלאומן יפני, הוא הניח שהמלחמה האחרונה תהיה בין תרבות המערבית החומרנית, הריקה וחסרת האלוהים, לבין תרבות המזרח ה"רוחנית". מכאן התפתחה תיאוריה שכונתה לימים "תיאורית זירת הסומו". את ההיסטוריה, טען אישיווארה, ניתן להמשיל לאליפות סומו. בכל שלב מנופים המתאבקים החלשים, עד שרק הטובים ביותר נשארים על הזירה. ובסופו של דבר – נותרים רק שניים, והמאבק ביניהם מסיים את הטורניר כולו. אישיווארה חשב שהטורניר ההיסטורי הזה מתנהל בשני בתים: הבית של המערב, והבית של המזרח, וכל בית יבחר אלוף להתמודדות הסופית. הוא חזה כי האלופה של המערב תהיה ארצות הברית, והאלופה של המזרח תהיה יפן. והמלחמה ביניהם תהיה המלחמה האחרונה – זו שתסיים את כל המלחמות. כאשר קצין אמריקאי הזמין אותו פעם לבקר במולדתו, ענה אישיווארה ברצינות גמורה שיגיע לשם רק על מנת לפקד על צבא הכיבוש היפני.

Asashoryu_fight_Jan08

כדי להכין את יפן ל"אליפות", תבעו אישיווארה וחבריו לקבוצת החשיבה שכונתה "חוג יום חמישי", כולם כוכבים עולים באגפי התכנון והפיקוד של הצבא היפני, לערוך ריאורגניזציה טוטלית במשק ולגייס אותו לקראת מלחמה טוטלית. תהליך כזה יחייב, מין הסתם, משטר סמכותי יותר. כשמתכוננים למלחמה האחרונה, אין סבלנות וזמן לוויכוחים ריקים בפרלמנט. יתר על כן, יפן חייבת להגיע לאוטרקיה כלכלית, חייבת להשיג מספיק משאבים כדי שלא תהיה תלויה ביבוא. לשם כך, היא זקוקה בעיקר לעצמאות אנרגטית, המחייבת השתלטות על מצבורי הפחם הגדולים שבמנצ'וריה.

ב-1931 תכננו אישיווארה וחבריו, כולם בעלי תפקידים בכירים ב"צבא גוואנדונג", הכוח היפני שהופקד לשמור על מסילת הרכבת הדרום-מנצ'ורית, את השלב הבא בהתכוננות לקראת המלחמה האחרונה – כיבוש צבאי מלא של מנצ'וריה. הם ערכו תכנונים כלכליים ופוליטיים מפורטים, הכינו ועדה חוקתית מכוננת, דנו בצורת המשטר של מנצ'וריה העתידית כמדינת בובות של יפן. מה חושב הרמטכ"ל בטוקיו? מה תוכניותיהם של ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצבא? זה לא ממש עניין אותם. מבחינות רבות, אישיווארה וחבריו החזיקו את ברזי הכוח הצבאי בחזית העיקרית של יפן במזרח. הם, מבחינת מדיניות החוץ של הקיסרות מול סין– היו הממשלה האמיתית. מפקד צבא גוואנדונג, גנרל הוֹנג'וֹ שיגֶרוּ, היה אדם חלש, מעין שליט בובה שנתן לאישיווארה וחבריו לעשות ככל העולה על רוחם. הם אפילו לא טרחו לשתף אותו בתוכניות. בטוב ליבו בתכנון, אמר אישיווארה כי לא יעצור גם אם יקבל הוראות סותרות ממנהיגיה של יפן. במצב כזה, התפאר, יוותרו הוא וחבריו באופן זמני על אזרחותם היפנית, יכבשו את השטח ואז ימסרו אותו ליפן במתנה.

לתת ליפן במתנה - חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

לתת ליפן במתנה – חיילים יפנים במהלך תקרית מנצ'וריה

בספטמבר אותה שנה, במסגרת מזימה שזכתה לימים לכינוי "תקרית מנצ'וריה", הטמינו אישיווארה ואנשיו פצצה במסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית. הפצצה היתה קטנה ולא פגעה באמת ברכבת, אולם צבא גאוונדונג האשים "טרוריסטים סינים" בפיגוע. אישיווארה שלח הודעה לגנרל הונג'ו כי הסינים תוקפים את כוחותיו (שקר נוסף), וקיבל ממנו אישור לכבוש את מוקדן, בירתה של מנצ'וריה. שר החוץ, ראש הממשלה והרמטכ"ל, שלא רצו במלחמה, ביקשו לבודד את התקרית – אולם תוך הפרה של פקודותיהם, ביקש גנרל הונג'ו תגבורת מהצבא היפני בקוריאה. תוך כמה חודשים, כבש הצבא היפני את מנצ'וריה כולה. לשר החוץ וראש הממשלה לא היתה סמכות לפטר קצינים – ואת הדבר היחיד שהיה בסמכותם, להפסיק את התקציב לצבא גוואנדונג, הם לא העזו לעשות. כעבור זמן קצר, התפטר ראש הממשלה ווקאצוקי. הפוליטיקאי שעלה במקומו קיבל כבר את כיבוש מנצ'וריה כ"עובדה מוגמרת". גנרל הונג'ו, מפקד צבא גוואנדונג, גיבה את קציניו לאורך כל הדרך.

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך - גנרל הונג'ו שיגרו

גיבה את קציניו לאורך כל הדרך – גנרל הונג'ו שיגרו

אישיווארה עצמו , כפרס על הפרת הפקודה הבוטה שלו, זכה בעיטור "העפיפון המוזהב" מטעם הקיסר, התקדם במהירות בסולם הדרגות, וכעבור מספר שנים הפך לראש אגף מבצעים במטכ"ל. אז, פתאום החל לראות דברים אחרת. יפן אמנם צריכה להתכונן למלחמה האחרונה – אולם יש לעשות זאת בזהירות ובשיקול דעת. מי אמר שצריך להילחם כנגד העולם כולו? מי קבע שצריך לכבוש את כל סין? להיפך – יפן חייבת להפוך את סין לבעלת בריתה. "כל עוד אני חי," אמר אישווארה ב-1936, "אף חייל יפני לא יפלוש לסין." אישיווארה הבין את מידת השנאה של הסינים ליפן, במידה גדולה בשל מעשיו שלו עצמו, אולם בכל זאת ניסה, כמיטב יכולתו, לפשר בין הצדדים. אולם את השדים שהוא עצמו הוציא מהבקבוק, לא היה ניתן להשיב עוד. קצינים יפנים צעירים ממנו המשיכו לכבוש שטחים סיניים בניגוד להוראות. ב-1936, פקד אישיווארה על אחד הקיצוניים שבהם, מוטו אקירה, להפסיק להשתלט על שטחים במונגוליה הפנימית. תשובתו של מוטו היתה נוטפת בוז וזלזול: "זוכר איך אתה הפרת את הוראות הממשלה והמטכ"ל ב-1931?" שאל את אישווארה, "אז עכשיו אני מפר באותו האופן את פקודותיך שלך." כאשר פרצה המלחמה הגורלית מול סין, שהפכה בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה – ניסה אישיווארה לתווך בין הצדדים ולמנוע את האסון. בשלב מסויים אף ניהל מגעים עם שליחים סינים, ונטה להסכים לנסיגה טוטלית של יפן מסין, לבד ממנצ'וריה כמובן. אולם המציאות הקדימה אותו והקיצוניים ניצחו במאבק. ב-1937, זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, הכריז ראש ממשלה יפן כי נשיא סין "אינו פרטנר למשא ומתן." בכך, נסתם הגולל על מאמציו של אישיווארה למנוע את הקונפליקט. בתגובה על כשלון תוכניתו להפגיש בין ראש ממשלת יפן קונואה לנשיא סין צ'אנג קאי שק, כתב אישיווארה לקונואה כי "אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה."

אשמתך לא תישכח גם בעוד אלפיים שנה - ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

אשמה של אלפיים שנה – ראש ממשלת יפן קונואה פומימארו

במהלך מלחמת העולם השנייה, פוטר אישיווארה מכל תפקידיו בידי אויבו הותיק, ראש הממשלה טוג'ו. הוא היה אחד הקצינים היחידים שהתנגדו להתקפה על פרל הרבור, ויצאו בחריפות כנגד ההתעללות באזרחים הסינים ופשעי המלחמה היפניים באסיה. יפן, הוא טען, אמורה לשחרר את אסיה ולא לענות אותה.  האם מלחמת העולם השנייה היתה "המלחמה האחרונה" שלהתכוננות לקראתה הטיף כל חייו? אולי – אבל יפן לדעתו עדיין לא היתה מוכנה, ולנהל מלחמה מול המערב בתנאים שכאלה אינו אלא טירוף. לקראת הכניעה, הציע אישיווארה להפריד בין העם היפני לצבא – העם ישתף פעולה בצייתנות עם האמריקאים, אבל הצבא ייסוג למובלעת בהרים וימשיך להילחם משם. במשפטי טוקיו נשא נאום זועם כנגד האמריקאים והאשים את המערב באימפריאליזם וניצול חסר רחמים של אסיה והמזרח הרחוק. הוא אף אמר כי יש להעמיד את הנשיא טרומן לדין על הפצצת אזרחים יפנים מהאוויר.

הוביל את יפן לאסון - אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

הוביל את יפן לאסון – אבל מה אחריותו של אישיווארה? ראש הממשלה טוג'ו במשפטי טוקיו

עם זאת, נראה כי אישיווארה השלים עם הכיבוש האמריקאי של יפן. בהדרגה, החל להטיף לבני עמו לשתף פעולה עם הכיבוש, ואמר כי "המלחמה האחרונה" לא תהיה צבאית אלא מדעית ותרבותית. יפן, לפיכך, צריכה להתפרק מנשקה ולהפוך למדינה פציפיסטית. הוא אפילו שלח מכתבים לגנרל מקארתור וניסה לעניין אותו בתורתו, ואף פתח בסדרת הרצאות ונאומים ברחבי יפן כולה. במידה מסויימת, עבר אישיווארה תהליך של "הפנמה דתית", במסגרתו החזון המשיחי מתרחק והולך ומפנה את מקומו לפרגמטיות פוליטית. אולם האמריקאים, באופן לא מפתיע מבחינתם, לא היו מוכנים להשלים עם גנרל לשעבר שמסתובב ברחבי המדינה כולה ומדבר על "המלחמה האחרונה" – ושללו לאישיהארה את זכות הדיבור. במכתביו האחרונים לשלטון הכיבוש, התלונן הגנרל לשעבר שהאמריקאים, בכך שהם משתיקים אותו, מועלים בהבטחה שלהם "לשחרר את יפן מהדיקטטורה." ב-1949 מת מדלקת ריאות.

אישיווארה קנג'י אכן ניסה להציל את יפן ממלחמת עולם במשך שנים. ללא ספק היווה את אחד הגורמים המתונים היחידים במדינה ששקעה בטירוף לאומני. אולם תרומתו שלו לאסון שנפל על מולדתו היתה בלתי ניתנת לשיעור. הוא, שנתן את הדחיפה הראשונה לכיוון התהום, נכשל בנסיונותיו הנואשים לעצור את העגלה המידרדרת. מעולם לא התנצל על מעשיו במנצ'וריה, ולא לקח עליהם אחריות.

מישהו אחר דווקא כן לקח. בלילה ארוך אחד בטוקיו, כתב גנרל הונג'ו שיגרו, לשעבר מפקד צבא גוואנדונג, מכתב לקיסר, לעם היפני ולהיסטוריה. זו היתה אשמתו, הודה, שהניח לאישיווארה ולאנשיו להשתולל, שנתן להם לכבוש חבל ארץ סיני בניגוד לפקודות, שגיבה אותם בכל הדרך למלחמת העולם. מה שנראה ב-1931 כהרפתקה מלהיבה בדרך לגדולה לאומית, הסתיים במדינה הרוסה עד היסוד, אוכלוסייה רועדת וגוועת ברעב וחורבן המבנה הפוליטי של המדינה. יפן, בפעם הראשונה בתולדותיה, נכבשה בידי כוחות זרים. והוא – גנרל הונג'ו – בחולשת דעת, לא הניח יד תקיפה על תיבת פנדורה, לא בלם את מחול השדים בתחילתו. זמן קצר קודם לכן, נודע לו כי האמריקאים הוציאו נגדו צו מעצר כפושע מלחמה. המכתב שלו, תערובת מכמירת לב של השקרים הישנים ותחושת אשמה שאינה מרפה – ראוי לקריאה. בתרגום מיפנית:

מזה שנים רבות שרתי בתפקידי מפתח בצבא, ועתה – נגזר עלי לראות את המולדת במצבה הטרגי הנוכחי, על סף אבדון. גם אם פרשתי מהשירות, בחיל ורעדה אני ניצב מול חטאי שעליו עלי לשלם בחיי.

תקרית מנצ'וריה היתה פעולה של הגנה עצמית מתחייבת מצד צבא גוואנדונג, כנגד פיגוע רכבת של אלמנטים אנטי-יפניים. אולם תוך כדי כך, הפרנו את הוראות הממשלה והפיקוד העליון של הצבא, וזוהי אחריותי הבלעדית – כמפקד צבא גוואנדונג באותה התקופה. אני מקבל על עצמי את האחריות ועוזב את העולם הזה. יחי הקיסר! אני מייחל בכל ליבי שהמבנה הלאומי שלנו יישמר ושהמולדת תקום מחדש.

ספטמבר, 1945,

הונג'ו שיגרו

לאחר שסיים לכתוב, שלף הונג'ו את חרבו ושיסע את בטנו בספוקו – ההתאבדות הסמוראית המסורתית. עבורו, מלחמת העולם השנייה היתה באמת ובתמים המלחמה האחרונה.

המרכז המעורפל: אז מה יש שם בפנים?

מה הקשר בין חסידות חב"ד, מלחמות גנרלים בסין והמסתורין שאופף את הקיסר היפני? ינשוף היסטורי על ענני ערפל במעוזי השלטון, פרשנות מסוכנת ותעתועיה של סמכות.

 

לאחרונה, יצא לי לשוחח עם רב מחב"ד, שאת שמו לא אזכיר. הרב הזה, מעבר להיותו אדם מיוחד באופן כללי, מחזיק בכמה דיעות ואמונות הנחשבות בחסידות, איך נאמר, לבעייתיות קמעה. במיוחד, הוא קושר קשרים, מייעץ ומסייע (בהתנדבות וללא תשלום) לאנשים שאינם יהודים, ומשקיע בכך חלק ניכר מזמנו. מנהגיו עוררו עליו זעם ניכר בקרב גורמים מסויימים בחסידות, שאף פרסמו או ניסו לפרסם מכתבים, עצומות ופשקווילים כנגדו. בפגישה עם שניים עשר רבנים אחרים, נשאל אותו אדם כיצד הוא מצדיק את "הפרת המשמעת" שלו. בתגובה – הפנה את הנוכחים לפסוק מסויים מ"איגרות הקודש" של הרבי מליובאוויטש, שמצדיק לדעתו את עמדותיו החריגות. בחב"ד, יש להזכיר, נהוגה מזה שנים רבות מעין שיטה, שנמצאת אי שם בין "דרש" וגילוי עתידות. מי שמחפש תשובה לשאלה אישית, פותח בעמוד אקראי ב"איגרות קודש" וקורא בתשומת לב את הכתוב. פרשנות נכונה של הנאמר, כך מאמינים בחסידות, עשויה לגלות לשואל את הפיתרון האידיאלי לדילמה שבה הוא נתקל. לדברי הרבי יש הרי מעמד של סמכות מוחלטת. אבל מכיוון שהרבי כבר אינו איתנו, הסמכות המוחלטת הזאת לובשת לעיתים גוון חתרני, ואפילו אנרכיסטי. מי שרוצה לחרוג מהקו, לאמץ עמדות חריגות או להמרות את פי הרבנים הנוכחיים של חב"ד – תמיד יכול לפנות ל"איגרות קודש". אם מצא בדברי הרבי סימוכין באמצעות שיטה פרשנית כזאת או אחרת, יהיה קשה מאד לכפות עליו "להיות כמו כולם".

בחב"ד, בניגוד לארגונים יהודיים-דתיים רבים אחרים, התנהגות כזאת מתאפשרת בשל צירוף נדיר ומיוחד במינו של נסיבות. כאן מדובר בסך הכל בחסידות, אם כי השפעתה על יהדות ימינו גדולה מאשר נוטים בדרך כלל להעריך. אולם כשאותו צירוף נסיבות, תמהיל מורכב של מנהיגות אבסולוטית להלכה, והעדרה למעשה, חוזר על עצמו במדינות ובאימפריות גדולות, התוצאה דרמטית, לא צפויה ולעיתים קרובות קטלנית. את התמהיל הנדיר הזה אני מכנה "המרכז המעורפל".

כל מערכת כוח שהיא מניחה מבנה של סמכות, רשתות שבעורקיהן זורמת הלגיטימציה. לפי הסוציולוג הגרמני מקס וובר, ישנם שלושה סוגים עיקריים של סמכות: כריזמטית, מסורתית ובירוקרטית. הסמכות הכריזמטית מניחה יחס אישי בין האדון לאנשיו. איש שבט יציית ללוחם החזק ביותר, שהופך בכוח אישיותו למנהיג – אולם אין שום ביטחון שיציית גם לבנו של אותו מנהיג, אם לא יוכיח שהוא חזק ואמיץ כאביו. היחס בין כפוף למנהיג הוא אישי. סמכות מסורתית מבוססת לרוב על שושלת – אני מאמין בסמכותה של שושלת מלוכה מסויימת, ואציית לכל מלך ספציפי בלי קשר הכרחי לאישיותו כי כך מכתיבה המסורת. סמכות בירוקרטית, הסוג המודרני ביותר, היא בלתי אישית – ומניחה ציות למוסדות, חוקים ועקרונות מופשטים. אנו משלמים מיסים, למשל, בלי קשר לזהותו של ראש ממשלת ישראל – משום שאנו מקבלים את המערכת הדמוקרטית שהעלתה אותו לשלטון כלגיטימית. אנו נאמנים למוסד, ולא לאדם.

ייצוג של ויקינג- קשור למנהיגיו באופן אישי, במסגרת של סמכות כריזמטית

אבל מה קורה כשלא יודעים מי בעל הסמכות? בתחילת המאה העשרים, למשל, הופלה הקיסרות הסינית בידי מהפכה רפובליקאית ספונטנית. "מפלגת העם" (סינית: גוּאוֹמִינְדָאנְג), המפלגה המהפכנית המאורגנת ביותר במדינה, הצליחה לרכב בהצלחה על גל המהפכה, ותוך שיתוף פעולה עם גנרל מהשלטון הישן הקימה רפובליקה. אותו גנרל רצח את מנהיגה הפופולרי ביותר של מפלגת העם, הפך את עצמו לדיקטטור ואף תכנן לחדש את הקיסרות. הניסיון נכשל, וגנרלים בכל רחבי המדינה מרדו, ובמהרה החלו להילחם זה בזה. בהיסטוריה הסינית, האנשים הללו, שרבים מהם שדדו, רצחו, בזזו והמיטו סבל בל יתואר על תושבי הארץ, ידועים כ"אילי מלחמה" (Warlords). בדרום מזרח המדינה, בסביבות עיר הנמל הגדולה קאנטון, שלטה עדיין מפלגת העם – וטענה בתוקף שממשלתה היא השלטון הלגיטימי היחיד בסין. לאחר מספר שנים, באמצעות אידיאולוגיה מהפכנית סוחפת, משמעת צבאית חסרת תקדים וסיוע סובייטי מסיבי, הצליחה מפלגת העם להשתלט על רוב סין. בדיעבד, מחשיבים כל הפלגים הסיניים (כולל הקומוניסטים) את מנהיגה האגדי של המפלגה, סוּן יָאט סֶן, לאבי האומה הסינית. אנשי הצבא שסייעו לו נחשבים גנרלים לגיטימיים, ואילו כל אלו שנלחמו נגדו – למורדים, "אילי מלחמה" ובוגדים. אולם זו היא פרשנות בדיעבד. בפועל, בסין של שנות העשרים, איש לא ידע מיהו בעל הסמכות האמיתי. מפלגת העם לא היתה אלא איל מלחמה אחד מבין רבים: עד שהשתלטה בפועל על המדינה, לאף אחד לא היה ברור מדוע ולמה יש לסוּן יָאט סֶן סמכות לשלוט בסין יותר מלכל מנהיג מקומי אחר. במצב שאין מקור לגיטימציה וסמכות מוסכמת, כל דאלים גבר.

אין לו לגיטימציה: סון יאט סן

המרכז המעורפל הוא הכלאה מוזרה בין שני המצבים האלה: מצד אחד, יש סמכות מוחלטת המוסכמת על הכל, מצד שני – היא לא עונה לשאלות הבהרה, לפחות לא לעיתים קרובות, וניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים.

דוגמא אחת היא חברות שנשלטות באמצעות אידיאולוגיה, דת או כתב קודש מסוג כלשהו. מה יקרה אם נקבע, למשל, שאיגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש, הסוציאליזם ה"מדעי" של קארל מרקס, התורה, הברית החדשה או הקוראן – הם ורק הם מקור הסמכות הפוליטי במדינה? אם יש אדם מסויים, האפיפיור לדוגמא, או ממסד כלשהו שהוא ורק הוא מוסמך לפרש, אזי יש לנו סמכות ברורה, אישית, מסורתית או בירוקרטית, ונפתרה הבעיה. מסיבה זו, דרך אגב, קובעת טיוטת החוקה המצרית החדשה ש"עקרונות ההלכה המוסלמית הם המקור העיקרי לחקיקה", ו"מועצת [חכמי הדת באוניברסיטת] אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה". מנסחי החוקה, איסלאמיסטים ברובם, חששו שכל שופט, חילוני וליברלי ככל שיהיה, יפרש את עקרונות ההלכה האסלאמית כרצונו, בניגוד מוחלט למסורת השלטת במדינה. מצד שני, הקניית סמכות הפרשנות הסופית לאוניברסיטת אל-אזהר תמנע גם מזרמים מוסלמיים-קיצוניים (התנועה הסלאפית, למשל) לפרש את ההלכה באופן רדיקלי מדי.

אולם בהעדר סמכות פרשנית, אנחנו בבעיה. כתבי קודש, כידוע, ניתנים לפירוש בכל מיני דרכים, אם כי לא באופן בלתי מוגבל. במצב כזה, כתב הקודש הופך למעין "מרכז מעורפל": כל מי שמקבל את סמכותו לא יכול לכפור בו או להתרחק ממנו לחלוטין, ולכן נשאר, במידה כזאת או אחרת, נאמן לעקרונות יסוד בסיסיים מסויימים. אבל כל היתר נתון לפירוש, לריב ולויכוח. מסיבה זו – קבוצות קומוניסטיות מעולם לא כפרו, למשל, בהיתכנותה הסופית של המהפכה הסוציאליסטית – אולם התווכחו בלי סוף על המועד שבה תתרחש ועל זהות המהפכנים שיחוללו אותה. לפיכך, למרות ההסכמה הבסיסית ביניהן, נטו מפלגות קומוניסטיות להתפצל באופן אינסופי לקבוצות ותת קבוצות. לאחר הרפורמציה במאה ה-16, חוותה הנצרות הפרוטסטנטית תהליך דומה. מרטין לותר כפר בסמכותו של האפיפיור ברומא לתווך בין המאמין הנוצרי לבין האל, וקבע כי "כל הנוצרים הם מעמד קדוש". לפיכך- נפתחה הדרך לכל מי שנחה עליו רוח הקודש לפרש את הברית החדשה כרצונו – וכצפוי, הנצרות הפרוטסטנטית התפלגה והתחלקה באופן אינסופי. לפעמים, לקחו אנשים מסויימים לעצמם את תפקיד הפרשן המוסמך. הדיקטטור הסובייטי יוזף סטלין, למשל, הכתיר את עצמו כפרשן המוסמך היחיד של מרקס ולנין, ובכך ניסה למלא את המרכז הריק, ולהלביש על ענן הערפל דמות אנושית- דמותו שלו. אולם נסיונות כאלה נוטים להיות זמניים ולא מוצלחים. כפי שמרכז מעורפל המוסכם על הכל מונע התפרקות טוטלית, הוא גם מונע – מטבעו – איחוד מוחלט. זו בדיוק הסיבה שאף קבוצה נוצרית לא כפרה בישו, ושחב"ד נשמרת עדיין כחסידות אחת, אבל בכל זאת היא ארגון כאוטי שמאד קשה לקבל בו החלטות. הסמכות היא מוחלטת ואין לערער עליה, אבל היא לא נמצאת איתנו – ולכן אפשר לפרש את "כוונתה האמיתית" בכל מיני צורות. זהו טבעו של המרכז המעורפל.

ערפל את המרכז – מרטין לותר נועץ את "תשעים וחמש התזות" על דלת הכנסייה בויטנברג

מדינה אחת, חשובה, גדולה ותוקפנית מאד, התגבשה מסביב למרכז מעורפל בדמותו של אדם מסתורי וחידתי. המדינה הזאת היא יפן המודרנית. מאז הרסטורציה של מייג'י, המהפכה שחיסלה את משטר השוגון הפיאודלי וחוללה רפורמות מערביות מהירות בארץ השמש העולה, התרכזה הסמכות הפוליטית מסביב לדמותו של הקיסר. החוקה היפנית מ-1889 הגדירה את הקיסר, שנחשב לפי דת השינטו לצאצא של אלת השמש, כשליט מוחלט, בן ל"שושלת לא מחולקת המושלת עידנים אינספור." הוֹזוּמִי יָאצוּקָה, מחשובי המשפטנים החוקתיים של יפן בסוף המאה ה-19, הגדיר אותו כריבון המוחלט של המדינה, אדם המאחד בדמותו הקדושה את שלוש הרשויות – המבצעת, השופטת והמחוקקת.

אולם בפועל, כאשר התחוללה הרסטורציה ב-1868, היה מוּצוּהִיטוֹ, הקיסר הכל יכול, בסך הכל ילד בן חמש עשרה. במשך מאות שנים, הקיסרים היו חסרי סמכות וכוח, ונכלאו בארמון בקיוטו בצו השוֹגוּן – השליט הפיאודלי של המדינה. גם אילו היה הקיסר מבוגר יותר, הוא והאנשים שמסביבו כלל לא ידעו איך לשלוט. בפועל, ניהלו את המדינה אותם הסמוראים הצעירים שחוללו את המהפכה, לוחמים, גנרלים ובירוקרטים מיומנים שהחזיקו רשתות מסוּרות של לוחמים חמושים. גם כאשר הרכיבו המנהיגים הללו "צבא קיסרי" ו"צי קיסרי", נטו הכוחות המזויינים לשמור אמונים לאנשים ספציפיים בממשלה (בדרך כלל אלו שהגיעו מאות מחוז או שרתו בעבר תחת אותו אדון פיאודלי) ולא בהכרח לממשלה כמוסד או למדינה בכללה. כשהמנהיגים הללו רבו אחד עם השני, וזה קרה לא מעט, לכל אחד מהם היו חיילים חמושים תחת פיקודו. מרידות, התקוממויות צבאיות ואף נסיונות למהפכה חמושה של ממש בהנהגת שרים ונכבדים שונים, התרחשו כמעט מדי שנה בשנות השבעים הפרועות של המאה התשע עשרה.

מרכז מעורפל – הקיסר מוצוהיטו (אחרי מותו נודע בתואר "הקיסר מייגי'" – על שם תקופת מלכותו)

אבל בכל זאת, כולם הכירו בסמכותו של הקיסר, "היהלום שעלינו להחזיק ביד", כפי שהגדיר אותו המרקיז קידוֹ טָקַיוֹשִי, ממנהיגי המהפכה של 1868. מכאן – שהם הסכימו על כך שצריך להיות שלטון מרכזי ליפן. בניגוד לאילי המלחמה הסיניים, ה"מרכז המעורפל" בדמותו של הקיסר הנער, מנע מהם לפרק את יפן לעשרות מדינות יריבות וחמושות. גם אלו שמרדו – ניסו להשתלט על המדינה, ובדרך כלל לא רצו לפרקה. להיפך, מכיוון שהכירו בסמכותו של הקיסר, אבל לא בסמכותם של יועציו ושריו, יצרו בהדרגה תירוץ למרד ששב וחזר על עצמו בהיסטוריה של יפן המודרנית: "אנחנו מבינים את רצונו האמיתי של הקיסר". ב-1874, למשל, החליטה ממשלת יפן לפלוש לטייוואן כדי להעניש אנשי שבטים מקומיים שרצחו ושדדו את נתיני הקיסרות. ברגע אחרון, נכנעה הממשלה ללחץ אמריקאי והחליטה לבטל את הפלישה. אולם מפקד חיל המשלוח, גנרל סָייגוֹ צוּגוּמִיצִ'י, השתמש במרכז המעורפל כמקור סמכות ותירוץ בעת ובעונה אחת. הפקודות שלו, כך טען, נחתמו בידי הקיסר, ולפיכך הממשלה לא יכולה לבטלן. הקיסר, כמובן, לא השתתף כלל בניסוח הפקודה. למעשה, היא נוסחה בידי שר הפנים ושר האוצר, האנשים החזקים בממשלה באותו הזמן. ומכיוון שהקיסר לא התערב באמת בהחלטות, אי אפשר היה לעצור את גנרל סייגו. הוא הפר את פקודת הממשלה ויצא לטייואן. שלוש שנים מאוחר יותר, מרד אחיו הבכור, סייגו טָקַמוֹרִי,   וניסה לעלות על טוקיו בראשות צבא של סמוראים (מרד שהונצח, דרך אגב, בסרט "הסמוראי האחרון" בכיכובו של טום קרוז).  סייגו לא ראה את עצמו כמורד, ולא ניסה להפיל את השלטון הקיסרי. להיפך, הוא ראה את עצמו כנתין נאמן שרוצה למלא את "רצונו האמיתי" של הקיסר, שעוות בידי יועציו הרעים. מה היה רצונו האמיתי של הקיסר? אף אחד באמת לא ידע. אבל היה אפשר להשתמש בו כמעין "קמע" שיצדיק אפילו מרד ומהפכה אלימה.

ובכל זאת, כפי שסייגו טקמורי גילה כעבור מספר חודשים, למרוד נגד מרכז מעורפל זו בעיה. כאשר המרכז הנסתר מוכר על ידי המדינה כולה כסמכות המוחלטת והיחידה, האנשים שנמצאים מסביבו נחשבים בדרך כלל כפרשנים מוסמכים יותר של רצונו ושל כוונותיו. גם סייגו וגם יריביו בממשלה טענו שהם יודעים את רצון הקיסר ה"אמיתי", אבל כפי שהמציאות הוכיחה – רוב הלוחמים במדינה נטו להאמין יותר לאנשים שהיו בפועל מסביב לקיסר –  שרי הממשלה – מאשר למורדים מהדרום הרחוק. רוב גורמי הכוח ביפן לא הסכימו לשתף פעולה עם סייגו, והמרד שלו קרס כעבור כשנה. הסיפור שלו הוכיח שקל להצדיק מבחינה אידיאולוגית מרד כנגד מרכז מעורפל, אפשר לעשות זאת, אבל מסוכן מאד לנסות.

קן ווטנבה מגלם את קצומוטו (סייגו טקמורי) בסרט "הסמוראי האחרון"

שנים חלפו, עשורים עברו. בשנות השלושים, עמדה יפן מול אתגרים בינלאומיים שנחשבו קיומיים כמעט. היא הסתבכה במלחמה קשה בסין, וצבאה דימם למוות במישורים, העמקים וההרים האינסופיים של המדינה הפרועה והענקית. היחסים עם ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הלכו והידרדרו. המוני עניים הציפו את הערים הגדולות, השחיתות פשתה בפוליטיקה ובעולם העסקים. הצבא נתפס בעיני רוב האוכלוסיה כמוסד טהור ומוסרי, לעומת ראשי הממשלה והפוליטיקאים המושחתים. ראשי הצבא, שראו את עצמם כ"פרשנים מוסמכים" של רצון הקיסר, התעלמו, לעיתים בהפגנתיות, מהוראות המנהיגות האזרחית. גרוע מכך – אם ראשי הצבא, הרמטכ"ל למשל, רשאים לפרש את רצון הקיסר ולהמרות את פיו של ראש הממשלה, מדוע לקצינים צעירים אסור להמרות את פיו של הרמטכ"ל? ואולי הם מבינים הכי טוב מכולם את רצונו האמיתי של הקיסר? במשך עשורים רבים, התפתחה ביפן מסורת שהקיסר ממעט להתערב בפוליטיקה, לא משמיע את קולו מעבר להכרזות רשמיות שנוסחו בידי יועציו, ובמיוחד לא מתערב בעניינים שנויים במחלוקת כדי לא לסכן את היוקרה של מוסד הקיסרות. התוצאה? קצינים, בתדירות הולכת וגוברת, המרו את פי מפקדיהם בטענה שהם מבינים את הקיסר יותר טוב מכולם. ב-1931, למשל, כבשו קצינים יפנים צעירים חבל ארץ שלם בצפון סין ללא אישור ("תקרית מנצ'וריה"), תוך התעלמות בוטה מהוראותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ לסגת. התוצאה היתה סכסוך ארוך ואלים עם סין, שסיבך את יפן בסופו של דבר גם עם ארה"ב ובריטניה והכניס אותה למלחמת העולם השנייה. קצינים אחרים, שראו בראשי המפלגות הגדולות אחראיים לעוני ולשחיתות, טענו כי "הקיסר רוצה מהפכה חדשה" והתחילו להטיל טרור דמים, להתנקש בפקידים בכירים, אנשי עסקים, שרים, גנרלים וראשי ממשלה.

התעלמו מראש הממשלה ושר החוץ. חיילים יפניים במהלך כיבוש מנצ'וריה, 1931.

והנה, ב-1936, תנועה אדירה של "קצינים צעירים" עלתה על פני השטח, "פטריוטים נאמנים" ששמו להם למטרה לשחרר את הקיסר האהוב מיועציו הרעים והבוגדניים. הם, יותר מכל קודמיהם, היו בטוחים שהם מבינים את רצונו האמיתי של הוד מעלתו. שם, בתוך ארמונו, דמיינו, שבוי הקיסר בידי חבר הבוגדים המושחתים שלוחשים על אוזנו דברי כזבים ומרמה. ב-26 בפברואר 1936, בוקר מושלג בטוקיו, עלו הקצינים הללו בראשות מאות רבות של חיילים על עיר הבירה. חולייה אחת פרצה לביתו של שר האוצר, שתמך בקיצוץ תקציב הצבא, וירתה בו בשנתו תוך צעקות "בוגד!". קצינים אחרים ירו באצילים וגנרלים בכירים ממתנגדיהם. חולייה נוספת פילסה את דרכה לבית ראש הממשלה, אולם הם ירו בטעות בגיסו. ראש הממשלה הצליח להסתתר בתוך ארון, ולהימלט מהמעון הרשמי מחופש לאורח במהלך "טקס הלוויה" שארגנו עובדי הבית. רבים מהגנרלים המקומיים, בראשם מושל טוקיו ושר הצבא, אהדו את המורדים ושקלו לשתף איתם פעולה.

מבינים את רצונו של הקיסר: אחד מהקצינים המורדים וחייליו, במהלך תקרית פברואר (1936)

כל עוד המרכז המעורפל שתק, המרד הלך וצבר תנופה. אולם בתוך ארמונו, רתח הקיסר הירוהיטו מזעם על רצח עוזריו ויועציו הקרובים. לפיכך, החליט לנקוט בצעד חסר תקדים. הוא כינס את הגנרלים הבכירים, והודיע להם שאת המרד הזה הם מדכאים היום. אם לא יעשו זאת, איים עליהם, יצא הוא עצמו לדכא את המרד בראשות משמר הארמון. הלא ייאמן התרחש: ברגע אחד דרמטי, המרכז המעורפל לבש פני אנוש ונטל לעצמו את הפיקוד והרצון החופשי. הוראותיו של הקיסר היו ברורות וחדות כתער, ולא ניתן היה לפרשן בשום דרך אחרת. במצב עניינים זה, אפילו לגנרלים שתמכו במורדים לא נותרה ברירה, והם פנו נגדם. מטוסי חיל האוויר פיזרו עלונים בריכוזי המורדים בטוקיו, והודיעו להם שהקיסר נגדם. "בני משפחותיכם מתחננים אליכם! אל תהפכו לבוגדים!". החיילים החלו לנטוש לבסיסיהם, והקצינים המורדים נכנסו להלם. כיצד יתכן שהקיסר, הקיסר הנאצל, האהוב, מתנגד למהפכה כל כך צודקת? "הוד מעלתו באמת רוצה שנמות?" כתב אחד מהקצינים הללו, איסוֹבֶּה אָסַאִיצִ'י ביומנו, כאשר ישב במאסר והמתין לחבל התלייה. עד הסוף התקשו הוא וחבריו להאמין שהמרכז התבהר לפתע, ובענן הערפל הופיעה תמונה ברורה: גזר דין מוות וחרפת עולם למי שהרים נשק בשם הקיסר, אך מעולם לא טרח לשאול אותו לדעתו.

"הוד מעלתו באמת רוצה שנמות"? סגן איסובה אסאיצ'י

אפילוג

לאחר דיכוי "מרד פברואר" ב-1936, ערפל סמיך כיסה מחדש את המרכז הקיסרי. הקיסר אמנם היה מעורב במידה כלשהי בניהול מלחמת העולם השנייה, אבל אף פעם לא כמנהיג ממש – תמיד כגורם כוח שמתנהל מאחורי הקלעים, מפציר, מעודד ולעיתים נוזף. ככל שהתעמולה הממשלתית הציגה אותו כמצביא גאוני ושליט מוחלט, כך היה כוחו מוגבל בפועל. אולם ב-1945, כאשר היה ברור שיפן עומדת בפני תבוסה טוטלית וכיבוש, דנה הממשלה באפשרות של כניעה ללא תנאי. שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, והכלכלה היפנית שעמדה על סף קריסה, שכנעו את ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצי כי יש לקבל את דרישות האמריקאים ולהיכנע ללא תנאי. לעומתם, טענו שר הצבא, הרמטכ"ל וראש מטה הצי כי יש להשיג שלום של פשרה (משמעות הדבר: להילחם עד הסוף, כי האמריקאים התעקשו על כניעה ללא תנאי). ברקע עלה החשש, שהאמריקאים יבטלו את מוסד הקיסרות שנחשב למקודש בעיני כל היפנים כמעט. לאחר דיון ארוך ומתיש, נוצר תיקו בקבינט. ראש הממשלה, בצעד חסר תקדים, ביקש מהקיסר להכריע בדיון שהתנהל על גורלו. הירוהיטו החליט להיכנע. רגע לפני שחיילי הכיבוש האמריקאי נחתו ביפן וחוללו רפורמות דמוקרטיות רדיקליות, הופיע המרכז המעורפל בפעם האחרונה וסחף את כל המערכת אחריו. החלטה זו הובילה לשינוי דרמטי בתפקידו ובמעמדו. האמריקאים השאירו אמנם את הקיסר כ"סמל לאחדות האומה", אולם בחוקה החדשה שהכתיבו הוא חדל להיות ריבון ואיבד את כל סמכויותיו. "המרכז המעורפל" ממשיך להיות מעורפל ונסתר, עד היום – אבל חדל להיות מרכז.

המרכז המעורפל לובש צורת אנוש. הקיסר הירוהיטו במהלך מלחמת העולם השנייה.

%d בלוגרים אהבו את זה: