מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, הוויכוח הציבורי בישראל אינו נסוב רק על החלטות צבאיות או על מדיניות הממשלה, אלא גם על שאלה עמוקה יותר: כיצד ישראלים מתבוננים בקולקטיב שלהם עצמם. בתוך השיח הסוער הזה צפה ועולה תופעה שקשה להגדיר במדויק אך ניכרת היטב בשפה ובטיעונים של חלק מהמשתתפים בו: אויקופוביה – חשד או סלידה אוטומטית כלפי ישראל מצד אנשים שמגדירים את עצמם כחלק ממנה. ד"ר ניל בר, מומחה לחקר הימין הפוליטי מאוניברסיטאות חיפה וברקלי, שופך אור על התופעה המרתקת של אנשים המגדירים את זהותם באמצעות איבה למה ש"שלהם".

מלחמה מכווצת את הכל. היא מכווצת את הזמן וגורמת לאירועים להתרחש הרבה יותר מהר ממה שאנחנו מסוגלים לעבד אותם. היא מכווצת את השפה, מכיוון שסיסמאות מעצבות ביעילות גדולה יותר את המציאות מאשר משפטים מנומקים. היא גם מכווצת שייכות, ומאלצת קבוצות לשאול את עצמן בצד של מי הן, שאלה שבשקט אך בבטחה מומרת לתהייה פרטנית בנוגע לזהות.

במהלך שתי השנים של מלחמת ״חרבות ברזל״ ושלוחותיה, התהייה הזהותית הזו צמחה לתופעה מועצמת הרבה יותר מאשר מכל סכסוכיה הקודמים של מדינת ישראל, בהתאם לעוצמה חסרת התקדים של המלחמה המדוברת. בתוך הדיכוטומיה הכוזבת של נאמנות לעומת בוגדנות, התגבשה לה בישראל, יותר מאי פעם, זהות שלמרבה ההפתעה מעולם לא הוגדרה כראוי: אויקופוביה.

את המושג הזה לא אני המצאתי. הפילוסוף הבריטי רוג׳ר סקרוטון, ואחריו ההוגה השוודי בנדיקט בקאלד הנגידו אויקופוביה כנגד קסנופוביה. אם האחרון הוא הלחם של המילים היווניות קסנוס – ״זר״, ופוביה – ״פחד,״ כלומר שנאה של הזר והאחר, אויקופוביה היא התופעה ההפוכה, הלחם של המילים היווניות אויקוס – ״בית,״ לצד פוביה. כלומר, הסלידה מהבית, או מהעצמי.

בספרו Western Self-Contempt: Oikophobia in the Decline of Civilizations (2022), בקאלד לא רק מגדיר את התופעה, הוא גם מקבע אותה כעניין אינהרנטי בתוך תהליכים היסטוריים נורמטיבים של חברות מוצלחות. אליבא דבקאלד, מגיע שלב בחייה של ציוויליזציה שבו היא הופכת ליציבה, שבמהלכו אותה חברה הצליחה לנצח כל איום על קיום הקולקטיב שלה. בשלב הזה התופעה מכה שורש, כאשר חלקים מתוך הקולקטיב נדרשים לבדל את עצמם ממנו מפאת צורך פסיכולוגי בסיסי שמצריך את קיומם של אויבים כלשהם כדי לקיים תחושת ביטחון אונטולוגית. כשכבר אין אויב חיצוני שמסוגל לאתגר את קיום הקולקטיב או הצלחתו, חיצי האיבה מופנים כלפי פנים.

 זה קרה ביוון העתיקה לאחר הניצחון על הפרסים, זה קרה ברומא האימפריאלית בתום מלחמות האזרחים וזה קורה גם בימינו באירופה וצפון אמריקה. בישראל, עם ככל העמים, יש אויקופוביה כחול-לבן, שהרימה את ראשה ביתר שאת במהלך המשבר הפוליטי שהחל ב-2015, והגיעה לשיאה במהלך המלחמה. לעיתים נוטים לבלבל בין אויקופוביה למצפון שהוגבר עד לעוצמה מקסימלית, אבל היא יציבה יותר מאשר זעקות מוסריות ספורדיות ועולה על דפוסי חוסר הסכמה עם מדיניות. זו עמדה שמופנית כלפי הבית, חשד של האינדיבידואל כלפי הקולקטיב שהופך לזהות בפני עצמה.

זו גם לא אוטו-אנטישמיות או אנטי-ציונות. הראשון לרוב מזוהה עם התווית הלעומתית ״שנאה עצמית״, שלרוב מתארת יהודים שמאמצים סטראוטיפים פוגעניים ששופטים את היהדות והיהודים דרך העיניים של אויביהם. זה מושג עתיק וטעון אמוציונלית, והרבה פעמים משמש כאמצעי השתקה לביקורת, ונוטה יותר להדליק מאשר להבהיר. אנטי-ציונות, מנגד, היא לא אבחנה פסיכולוגית אלא עמדה פוליטית שלא מקבלת את היהדות כלאום מובחן.

למרות שלעיתים יש חפיפה בין כל המושגים, זו איננה אוטומטית. אויקופוביה אינה הפנמה של דימויים גזעיים או אי הסכמה עם דוקטרינה לאומית, היא אוריינטציה אזרחית, אמצעי עבור אדם להתבונן אל קבוצת השייכות שלו עצמו.

אויקופוביה, בסופו של דבר, היא חלק מהביקורת העצמית בדמוקרטיות מוצלחות. דמוקרטיה ללא ביקורת היא לא דמוקרטיה בכלל. השאלה היא איזו סוג של עמדה פנימית הביקורת מבטאת. ישנה סוג של ביקורת עצמית שנובעת מתוך שייכות: בגלל שאני שייך, אני דורש סטנדרטים גבוהים. זה מגיע מתוך ההנחה ששייכות היא בעלת ערך מוסרי ושקהילה היא ברת תיקון.

אויקופוביה מתחילה כאשר השייכות כשלעצמה הופכת לחשודה. מכיוון שאני שייך, הצד שלי הוא מלכתחילה נגוע ולפיכך נטל ההוכחה הוא לעד עליי. מהעמדה הזו, הוכחות כבר לא מתפקדות כמדריך שיפוטי. הוכחות מתפקדות כקישוט לשיפוט שכבר נקבע מראש. איבחון פשוט מאפשר לאמוד את ההבדל: האם טיעון מסויים יאפשר לישראל להיות צודקת ברמת העקרון, או לעיתים נדירות, או שישראל טועה כנקודת התחלה, וכל הראיות שמסביב מהונדסות כדי להוכיח את הקביעה הזאת? כאשר אין אפשרות להיות צודקים באופן מובנה, אנחנו כבר לא באיזורי האחריות, אלא באיזורי הזהות.

קל לבלבל בין זה לבין שנאה, אבל שנאה לא משחקת כאן תפקיד. שנאה היא אופקית – היא רוצה אויבים שצריך להביס. מה שמאפיין אויקופוביה הוא לא שנאה אלא בוז, שהוא אנכי. בוז לא מצריך מהאחר להיעלם, הוא דורש שהוא ישאר, אבל נחות באופן היררכי. זו תחושה שמדרגת ומסדרת בני אדם אל תוך סולם: גבוה ונמוך, מעודן וגס, מוסרי ופושע.

ההבחנה הזו חשובה כי בוז יכול להתקיים לצד שיח של אחריות. למעשה, לרוב הוא מחביא את עצמו בתוך השיח הזה. העמדה האויקופובית לעיתים נדירות מדברת על ישראל בגוף שלישי. עבור האויקופוב הישראלי, ישראלים הם לא ״הם.״ ישראלים הם גוף ראשון ברבים: ״מה שאנחנו מבצעים,״ ״מה שעשינו,״ ״העולם לא יסלח לנו.״ דוגמא מובהקת של השפה הזו נמצא בכותרת שארגון ״בצלם״ בחר לתת לדו״ח שלו – ״הג׳נוסייד שלנו.״

הניכוס במילה ״שלנו״ עשוי להיראות כסולידריות אבל הוא אינו כזה. הוא מלכתחילה לא פונה לישראלים כשותפים לתיקון, אלא כלפי חוץ, אל עבר טריבונל מדומיין: ״העולם,״ ״ההיסטוריה,״ ״החוק הבינלאומי,״ ״האנושות.״ האימרה שהעולם לא יסלח לנו היא לא רק נבואה, היא העברה של סמכות. לגיטימיות לא ניתנת על ידי שיכנוע של קבוצת השווים אלא על ידי חותמת כשרות של זרים.

העברה הזו חשובה כיוון שעבור האויקופוב, הוא עצמו אינו זר. בניגוד ליהודים אנטי-ציונים או ישראלים לשעבר, אויקופובים לא מתנערים מזהותם כישראלים. במופעים מסוימים, הם חיים זהות אליה הם בזים. במקרים החריפים הם לא שונאים ישראלים, הם מרגישים שעצם הישראליות היא חטא, ועצם התחושה הזו הופכת אותם לטובים יותר, היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. הזהות, בהגדרה, היא של ישראלים, אבל כאלה שבזים לישראלים – ולכן אין ביכולת הישראלים לבצע תיקון עצמי, שעשוי להתממש רק בעזרת התערבות חיצונית כפויה.

אין כאן דרישה לשתוק, ואין כאן ניסיון להפוך ביקורת לבגידה. אפשר להתנגד למלחמה, או לאופן ניהולה, או להחלטה נקודתית, בלי להיות אויקופובי. ביקורת יכולה להיות חריפה, נוקבת, אפילו כואבת, ועדיין להישאר ביקורת אזרחית שמבקשת תיקון ולא הבדלה. ומצד שני, אפשר לתמוך במטרות המלחמה ועדיין לגלוש לאויקופוביה אם נקודת המוצא היא שהקולקטיב הישראלי טועה מעצם היותו, אם אין שום תרחיש שבו ישראל יכולה להיות צודקת עקרונית, ואם המאמץ הרטורי נועד בעיקר להיבדל מ“הישראלים” ולא לשכנע אותם. לכן זו איננה חלוקה של ימין ושמאל, אלא אבחנה בין שני אופני שייכות: שייכות המבקשת לתקן, ושייכות המבקשת להיטהר באמצעות הפרדה.

בסופו של דבר, חברה דמוקרטית נבחנת לא רק ביכולתה לשאת ביקורת, אלא גם ביכולתה לשמור על ההבחנה בין ביקורת לבין התנכרות ועוינות מובנית. ביקורת היא סימן לאחריות; אויקופוביה היא סימן לניתוק. הראשונה מבקשת לתקן את הבית, השנייה מתקשה לראות בו בית מלכתחילה. לכן הדיון באויקופוביה ישראלית איננו ניסיון להשתיק מחלוקת, אלא להפך: להגן על האפשרות של מחלוקת אמיתית, כזו שעדיין נשענת על שייכות, מחויבות וגורל משותף. זהו, בסופו של דבר, הקו שצריך להישמר: לא בין ימין לשמאל, אלא בין ויכוח פנימי על הבית לבין דחייה של עצם הבית.