מסמכים היסטוריים מסקרנים שהגיעו לינשוף מספרים כיצד פספסה מדינת ישראל את ההזדמנות הראשונה לכונן שוויון בנטל: לידיעת הקורא יאיר לפיד.

(ותודה לסופר דוד מלמד ששלח אלי את המסמכים)

לפני מספר חודשים הגיעו אלי, ברשימת תפוצה כלשהי, שני מסמכים היסטוריים מעניינים מראשית ימי המדינה (1958): מכתב של הרב הראשי דאז, יצחק הלוי הרצוג, לראש הממשלה דוד בן גוריון, ותשובתו של "הזקן". שני המכתבים עסקו בשאלת גיוס בחורי הישיבות, ובאופן כללי השתלבות הציבור החרדי בחברה הכללית, באופן שייראה אקטואלי להדהים גם בימינו. מהמכתבים עולה ריח חריף של החמצה. בן גוריון התבטא בבהירות ובתבונה, אמר את כל הדברים הנכונים, אפילו גילה נחישות מנומסת מול תביעותיו של הרב – אולם בשורה האחרונה כשל. טעותו, כפי שנראה, לא היתה בקו המדיניות שבחר לנקוט בפועל, אלא דווקא בכשלונו להבטיח את קו המדיניות הזה באמצעות חקיקה מסודרת.

באופן לא מפתיע, מטרתו של הרב הרצוג, ששם עצמו כשומר החומה, היתה למנוע כל גיוס של בחורי ישיבה לצה"ל. הטיעונים מוכרים: היטלר השמיד לא רק את הגוף היהודי, אלא גם את הנפש; לימוד התורה הוא בית היוצר למהותה הרוחנית של האומה, ומעניק לה חומת מגן מיסטית לא פחות מאשר הלוחמים המחרפים את נפשם בחזית. בניגוד אולי לרוב המנהיגים הדתיים היום, הרצוג ראה בבן גוריון ("מכובדי היקר והנעלה") לא רק מנהיג חילוני אלא אישיות רוחנית, המגלמת בדמותה את גאולת ישראל המתחדשת. לפיכך, עליו להגן על העם לא רק במישור החומרי אלא גם במישור הרוחני:

נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי לנוכח השמועה כי נתעוררה כוונה להכניס שינויים במעמד הקיים של תלמידי הישיבות, שגיוסם נדחה כל עוד הם יושבים בחצרות בית ה' ומקדישים את ימיהם לתורה […] זכויות היסטוריות, שגודלן עד שמי רום, נפל בחבלו של כב' להחזיר תפארת החירות והפדות לישראל ולכונן ממלכתו העצמאית במכורתו. נתקיים בכבודו "ויהי דוד בכל דרכיו משכיל" […]  חובה מוטלת על העם היושב בציון תחת שמי חיי עצמאות להעניק לבני הישיבות אשר הופקדו לשמור על נכסי הרוח של האומה (והם עושים את זה במסירות נפש ובהקרבה לא ישוערו במצב כלכלי כבד מנשוא שלא יתואר בדברים) – שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באוהלה של תורה. כי אף הם מגוייסים ועומדים הם על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתן ובגללן הגענו עד הלום.  […] אני בא איפה לפני כב' בלב רועד, אבל בביטחון, כי כב', אשר התרומם לספירות כלל ישראליות בהעניקו לתלמידי הישיבות את מעמדם המיוחד לגבי הגיוס יוסיף להראות את חיבתו והוקרתו לבני התורה, ולא יחול שום שינוי במעמדם זה, אף כמלוא נימה.

בתשובתו, אמר בן גוריון את הדברים הבאים:

אשר לבחורי הישיבה, הדבר, נדמה לי, אינו כה פשוט. כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט וגם, כפי שנאמר לי אז, היתה זו הארץ היחידה, שבא נשארו לומדי תורה לשמה, אם כי עלי לציין בשמחה שבחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלים כמו כל צעירי ירושלים. המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבה רבו. איני יודע אם יש יסוד לאשמה כי יש כאלה שהולכים לישיבה לשם השתמטות. אני רוצה להניח כי אין לטענה זו שחר. אבל אין ספק כי במשך הזמן רבו בחורי הישיבה, ומספרם הגיע לאלפים. […]וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה, אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית יהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות. ולכן הצעתי (לא הוריתי, אלא הצעתי) שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד התורה – ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים – ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל. אסור לשכוח שאין אנו ממשיכים פה חיי הגלות, ותלויים בחסדי זרים […] אנו עומדים ברשות עצמנו. ועול הביטחון מוטל עלינו בעצמנו. זוהי זכות גדולה שזכינו לה אחרי מאות בשנים, וזכות זו מחייבת לדעתי כל צעיר בישראל.

אבל תהיה זו טעות להתבונן על מכתב זה בעיניים נוסטלגיות, ולהתבשם מנחישותם של מנהיגי העבר אל מול ההשתמטות החרדית. בן גוריון אומר אמנם את הדברים הנכונים: הוא מצביע על הפגיעה בעיקרון השוויון, ועל החשיבות שבהגבלת מספר הפטורים מגיוס למעט מזער של עילויים לומדי תורה. אולם, במעין קדימון להתבטלות החילונית הרגילה כלפי החרדים, הוא לא העז לעמוד על דעתו ("לא הוריתי, הצעתי"), לא הצליח לעגן את המגבלה על מספר הלומדים בחוקים ותקנות או ליצור מוסדות שייפקחו על כך. למעשה, ההסדר לא היה מבוסס על חוק, אלא על הוראות שעה חלושות למיניהן, שהליכוד ביטל בנקל כאשר עלה לשלטון ב-1977. זו דוגמא נוספת לגישתו הכאוטית של בן גוריון לממשל, שהתבססה על הסדרים זמניים, קואליציות רגעיות ותקנות שעה, ולא על מוסדות ברי קיימא ומאריכי ימים.

מעבר לכך, אם רק אנשים מעטים, אותם עילויים המוכנים להקדיש את כל חייהם לתורה, יוכלו שלא לשרת, היכן מנגנון הבחינות הממשלתי שייקבע מי הם אותם "עילויים"? הותרת הדבר בידי ראשי הישיבות, כפי שקרה בפועל, היתה פרצה הקוראת לגנב: הרי ברגע שפרץ בגין את כל גדירות המכסה ב-1977, רבים מהם העניקו פטורים לכל צעיר חרדי שפנה אליהם, בלי שום קשר למידת יכולתו ללמוד תורה, רק כדי שלא יתגייס לצה"ל ויתפקר שם. כך נוצרה "חברת הלומדים" של ימינו, המנותקת מהצבא ומהחיים המודרניים, ומהווה נטל שאין כמוהו על הכלכלה הישראלית.

נזק זה קשה לתיקון כיום, מפני שגיוס חרדים כיום לצה"ל מצריך משאבים ניכרים, ומעמיד את הצבא בפני סכנה ממשית של הקצנה דתית (נוספת על זו שקיימת ממילא). אולם ניתן לשער שאם הממשלה היתה מקפידה על שילוב החרדים בצבא, ובכל יתר תחומי החיים של המדינה, כבר משלב מוקדם, החברה החרדית היתה, בהדרגה, נפתחת יותר לעולם הסובב ולחברה הכללית. כמו רבים מחוליי החברה הישראלית, הכישלון של בן גוריון נבע לפיכך מהתנהלותו הכאוטית: לא מכשל רעיוני, אלא מחוסר יכולתו לגבות את רעיונותיו בעוגנים חקיקתיים ומוסדיים שיעמדו במבחן הזמן.

ועוד משהו לסיום:

גישתו הכאוטית של בן גוריון התבטאה לא רק בפרשת תלמידי הישיבה, אלא גם בפרשה אחרת, אפלה וכואבת יותר, עליה כתבתי בזמנו כאן, בינשוף.