מה הקשר בין אייכמן לבין פיראטים וסוחרי עבדים? מחקר חדש של ד"ר זיו בורר מאוניברסיטת בר אילן מראה שמושג ה"פשעים נגד האנושות" עתיק להפליא, והולך אחורה לדין הגרמאני העתיק, המשפט הרומי ובתי הדין של האבירים בימי הביניים. החוק הבינלאומי קדם, ככל הנראה, למשפט הלאומי הפנימי, והתפיסה הבינלאומית של קהילה אנושית שחולקת בתוכה חוקים בסיסיים, קדמה למעשה למדינות עצמן. ינשוף היסטורי מותח קו בין ויליאם וואלס גיבור הסרט "לב אמיץ", נפוליאון בונאפרט וראשי הנאצים, וגם אביר אחד, פטר פון הגנבאך, שהוצא להורג בידי טריבונל בינלאומי כבר בסוף המאה ה-15.

פעם יצא לי לתרגל בהרווארד קורס על משפטים מפורסמים בהיסטוריה, ובין היתר קראתי עם הסטודנטים קטעים נרחבים מהפרוטוקולים של משפט אייכמן. להפתעתי גיליתי שם כמה וכמה פנינים, מהשפה הפיוטית של גדעון האוזנר ועד – לחובבי המשפט הפלילי והבינלאומי – דיונים מאד מעניינים בין השופטים לבין הסנגור סרוואציוס דווקא. הקורא מקבל את הרושם כי השופטים, כולם יהודים גרמנים בהשכלתם ובתרבותם, לא היססו לצלול עם סרוואציוס לסוגיות מחלוקת בפרשנות הדין הבינלאומי, חוקים גרמניים ישנים ושאלות של תחולה משפטית וריבונות, שחלקן מגיעות לרמה הפילוסופית ממש. בין היתר, כידוע, העלה סרוואציוס את הטענה המקדמית שבית המשפט הישראלי אינו רשאי לשפוט את אייכמן, מפני שפשעיו בוצעו לפני הקמת מדינת ישראל, נגד אנשים שלא היו אזרחים ישראלים וחשוב מכל, לפני ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" בא לעולם. והרי ידוע במשפט ש"אין עונש ללא חוק". בתגובה, הביאו השופטים תקדימים ממשפטי נירנברג, ונאלצו להשתמש בטיעונים שלקוחים מעולם החוק הטבעי או ערכיהן היסודיים של אומות תרבותיות. בין היתר, הם טענו שבמשפט כל האומות יש קטגוריה מסויימת של אנשים שמוגדרים כ"אויבי האנושות כולה". סרוואציוס, מנגד, טען שמדובר אך ורק בשודדי ים, ואז עבר לדון עם השופטים בסוגיות אחרות.

ואני תהיתי מה בין שודדי ים לאייכמן, תהייה שנשארה איתי הרבה שנים. רק לאחרונה, זכיתי לקרוא מאמר מרתק של ד"ר זיו בורר, חוקר ומשפטן בינלאומי מאוניברסיטת בר אילן, שמראה שהקשר הפיראטי של אייכמן פותח חלון לעולם נסתר ומרתק, אותו הוא מכנה "המילניום האבוד של החוק הבינלאומי". מסתבר שההגדרה המודרנית "פשעים נגד האנושות", שבאמצעותה הרשיעו והוציאו להורג את ראשי הנאצים, אינה חדשה כלל וכלל – היא הולכת אחורה לעמקי העבר, מימי הקדם של הרומים והשבטים הגרמאניים העתיקים, דרך האבירים של ימי הביניים ועד למשפטים המודרניים של ימינו אנו. נהוג לשער כי בהתחלה נוצרו מדינות ריבוניות ורק אז הוסדרו היחסים ביניהן באמצעות המשפט הבינלאומי. כפי שמראה בורר, המציאות למעשה הפוכה: המשפט הבינלאומי שהתיר לשפוט פשעים נגד האנושות ופשעים נגד השלום, קדם למעשה למשפט המדינתי כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

כששפט את ראשי הנאצים, בית הדין הבינלאומי בנירנברג אכן התייחס ל"אויבי האנושות כולה": פיראטים, סוחרי עבדים ויתר טיפוסים נאלחים שאפשר להעניש בכל מדינה, בלי קשר למקום שבו ביצעו את פשעיהם. המקור לקטגוריות הללו הוא המושג העתיק של "פורע החוק" (outlaw) ששורשיו בני יותר מאלפיים שנה. בשיטת המשפט של השבטים הגרמאניים העתיקים, היה אפשר להפוך עבריינים מסויימים ל"פורעי חוק" לאחר הליך מתאים. האנשים הללו, מילולית, היו מחוץ לחוק. ברגע שאדם הוגדר ככזה, כל אחד שפגש בו היה יכול להרוג אותו מיד ללא גינונים מיותרים. מעשים מסויימים, למשל רצח בלילה ובאמצעות רעל, הוגדרו ככל כך נתעבים, עד שהיה אפשר להרוג את כל מי שביצע אותם בכל מקום וללא הליך כלשהו.

המושג של "פורע החוק" לא היה קיים רק אצל השבטים שהסתובבו ביערות גרמניה אלא אף ברומא, המעצמה האימפריאלית הגדולה של התקופה. גם לפי החוק הרומי, היה סוג מסויים של פשעים שמי שהורשע בהם יצא אל מחוץ לחוק, והיה אפשר להוציאו להורג בכל מקום ללא משפט, בהנחה שרשות משפטית מוסמכת אינה זמינה ושזהות הפושע אינה מוטלת בספק. בין הפושעים הללו נמנו עריצים (שליטים המושלים באופן שרירותי לטובת עצמם ולא לטובת הכלל), פיראטים, שודדי דרכים, חיילים רומאים שפעלו ללא אישור של רשויות מוסמכות, וכמובן גם בוגדים. לבסוף, כאשר הכנסייה הפכה לדת המדינה של האימפריה הרומית, כופרים ומינים הפכו להיות גם "אויבי האנושות" וגם אויבי הכנסייה והעם הרומי בעת ובעונה אחת, והיה ניתן להוציאם להורג באשר הינם. 

לימים, כאשר העת העתיקה פינתה את מקומה לימי הביניים, אפיפיורים וקיסרים תבעו את ירושת האימפריה הרומית, ובין היתר ראו לעצמם זכות וחובה להוציא להורג OUTLAWS בלי קשר למקום הימצאם או המקום שבו ביצעו את פשעיהם. הרשימה עדיין כללה עריצים, שודדים וברברים, אבל ברוח ה"סובלנות" הקתולית הידועה התרחבה גם לכופרים ומינים. בהדרגה, מלכים שלא הכירו בסמכות האוניברסלית הבלעדית של האפיפיור ברומא או קיסר האימפריה הרומית הקדושה של האומה הגרמנית, הכריזו שגם להם יש זכות להחליט מי הוא פורע חוק, וכמובן לחסל כל אדם כזה שנקלע לשטחם. בחלק ממערכות המשפט של ימי הביניים, עבירות שהוציאו אדם אל מחוץ לחוק נקראו felonies (מי שמכיר משפט פלילי מודרני יזהה מיד את המונח). בעיקרון כל אדם היה יכול להרוג פושעים כאלה, אבל מלכים העדיפו להעניק את הסמכות לטריבונלים מטעמם, בין אם מאולתרים ובין אם קבועים ורשמיים. זאת להבדיל מעבירות פנימיות של "הפרת שלום המלך" שרק טריבונאלים מקומיים הרשיעו והענישו עליהן.

הדברים מסתבכים עוד יותר, כאשר מבינים שלמשפט הצבאי כולו יש למעשה מקור בינלאומי. בימי הביניים, בתי משפט של אבירים, שהיו כמובן רשאים לשפוט את בני מעמדם, לא נתפסו בהכרח כשייכים למלך ספציפי, אלא כאוכפים את החוק של מעמד האבירים הבינלאומי באשר יהיה, בהסתמך על משפט הטבע והאל ותקדימים של בתי דין אביריים אחרים. בגידה בריבון, למשל, היתה פשע בינלאומי, והיה ניתן להעניש את הבוגד בכל בית דין צבאי בכל מדינה. באותה התקופה, מלכים נתפסו כמי שנמשחו לתפקידם בידי האל, ומי שבגד, למשל, במלך צרפת, היה יכול לעמוד לדין ולאבד את ראשו גם באנגליה. ב-1499, למשל, נתין פלמי התחזה למלך אנגליה ופלש לחופיה עם כנופייה. בית דין אזרחי של המשפט המקובל פסק שאין לו זכות לשפוט את אותו אדם, מפני שנתין אויב שנלחם באנגליה מן הסתם אינו כפוף לחוקיה, ולא ניתן להאשימו בהפרת שלום המלך. אותו אדם הועבר מניה וביה לבית דין צבאי והואשם בחמיסת שלטון, פשע בינלאומי שכל בית דין צבאי יכול להוציא עליו להורג. במהלך מלחמת האזרחים האנגלית, כאשר המלך צ'רלס הראשון נלכד בידי צבא הפרלמנט, הוא הואשם בפשע העריצות הבינלאומי, ורק בגינו איבד את ראשו. לא היה ניתן להאשימו בפשע אנגלי פנימי, שהרי הוא היה מלך אנגליה. מנגד, כאשר יורשיו של צ'רלס חזרו לשלטון, הם האשימו את אלו שהוציאו אותו להורג בבגידה, פשע בינלאומי אף הוא.

ישנם כמה מקרים מובהקים שבגינם הואשמו אנשים בגרסה העתיקה של פשעים נגד האנושות. בתקופה הצלבנית, הואשם קונרדין מלך ירושלים ב"הפרת השלום", פשע אוניברסלי, בגלל שפלש לסיציליה בניגוד לצו האפיפיור. ב-1305, האשימו האנגלים את המורד הסקוטי ויליאם וואלס (גיבור הסרט "לב אמיץ" בכיכובו של מל גיבסון) ברצח אזרחים חפים מפשע, והוציאו אותו להורג בייסורים קשים. ב-1474 התרחש מקרה מעניין במיוחד: פטר פון הגנבאך, אביר ששלט על העיר ברייזאך מטעמו של דוכס בורגונדי, נלכד על ידי אויביו והואשם במעשי זוועה נגד אזרחי העיר וסוחרים שוויצריים שנקלעו אליה. בין היתר, הוא הורה לחייליו לרצוח את הגברים בבתים שבהם התאכסנו כדי שיוכלו לקחת לעצמם את הנשים. כמו פושעים מודרניים נגד האנושות, הגנבאך טען שרק ציית לפקודותיו של דוכס בורגונדי. בית דין בינלאומי, אולי הראשון מסוגו, הרשיע אותו ב"פשעים נגד חוקי האדם והאל", שלל ממנו את תואר האבירות ודן אותו למוות בעריפת ראש. יש לציין שהאישום הרשמי נגד הגנבאך היה "עריצות", פשע בינלאומי שמקורו עוד בתקופה הרומית. במאה ה-16, המשפטן הספרדי בלרותומיי דה לאס קאסאס תבע כנראה לראשונה את המונח "פשעים נגד האנושות", כאשר הוקיע את מעשי הזוועה של המתיישבים הספרדים ביבשת אמריקה, אבל הוא בסך הכל השתמש במילה נרדפת אחת מבין רבים למושג ה-OUTLAW הגרמאני, הרומי והימי ביניימי. אלו אינן הדוגמאות היחידות: מוריס קין ומתיו סטריקלנד, חוקרי המשפט של ימי הביניים, מצאו מקרים רבים אחרים שבהם אבירים הואשמו בפשעים שנחשבו אז בינלאומיים, כולל מעילה בהסכמים ורצח לא מוצדק של חפים מפשע.

המגמה הזאת ממשיכה כמובן גם בעת החדשה המוקדמת לתוך התקופה המודרנית. כשנפוליאון נלכד לאחר תבוסתו בקרב ווטרלו, הוא הואשם על ידי הקואליציה האנטי-צרפתית בפשע שנחשב אף הוא בינלאומי מאז ימי הביניים: "הפרת השלום" באמצעות מעילה בהסכם שחייב אותו להישאר באי אלבה. לאחר כמה עשרות שנים, משפטנים הרחיבו את הקטגוריה הישנה של "הפרת השלום" ו"עבירה על חוקי האדם והאל" והכניסו אליה, בנוסף לפיראטים, גם את סוחרי העבדים. באותה המאה לכל צבא כבר היה חוק פנימי משלו, אבל עדיין מפקדים עליונים, מלכים ונשיאים נתפסו ככאלו שאוכפים חוקים של משפט הטבע, ולכן יכלו להעניש חיילים וקצינים גם על עבירות נתעבות כמו אונס גם אם לא הופיעו במפורש בחקיקה הצבאית של אותה מדינה. במאה העשרים, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ניסו בעלות הברית להאשים את הקייזר הגרמני בפשע של "הפרת השלום", אם כי הדבר לא הסתייע. ואפילו ב"משפט משרדי הממשלה", אחד ממשפטי נירנברג, השופטים העלו למרבה הפליאה תקדימים בני מאות שנים מתקופת האימפריה הרומית הקדושה בכדי לבסס את הקטגוריה של "פשעים נגד השלום".

לפיכך, כאשר השופטים משה לנדוי, יצחק רווה ובנימין הלוי האשימו את אדולף אייכמן בפשעים נגד האנושות, גם הם וגם עורך הדין סרוואציוס היו ככל הנראה מודעים להיסטוריה העתיקה של המונח. רק שהם – השופטים הישראלים – היו נאמנים הרבה יותר למסורת המשפטית הבינלאומית מאשר הסנגור, שדבק בגישת ריבונות המדינה המוחלטת שהתקיימה רק לתקופה קצרה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הרעיון שהדין הבינלאומי קודם במידה רבה לדין הלאומי לא רק מרתק, אלא במידה רבה משנה את ההבנה של עצם מושג המדינה. התפיסה הבינלאומית של קהילה אנושית שחולקת בתוכה חוקים בסיסיים, קדמה למעשה למדינות עצמן.

 האם חייל חייב לציית לכל פקודה, תהא אשר תהא? צבאות שמצפים מחייליהם לרצוח ולאנוס בפקודה בשעת מלחמה, עלולים לגלות שבשעת מבחן, הלוטטנט עלול להורות לרצוח את הגנרל, והגנרל – את ראש הממשלה. לפעמים, צבא שמתיימר לכונן בתוכו משמעת עיוורת, עלול להשיג את ההיפך הגמור ולהפוך לבית גידול של כנופיות חמושות ומסוכסכות – בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים. מעשה שהיה כך היה.

"זכור תמיד כי החובה כבדה מהר, בעוד המוות קל כנוצה"

הצו הקיסרי לחיילים ומלחים יפנים, 1882

חיילים מורדים בצבא היפני, 26 בפברואר 1936

בימים האחרונים, בעודי קורא על הצבא הקיסרי היפני, צדה את עיני פסקה מעניינת בספר ישן. מסתבר שב-1921 הקים הצבא ועדה ששקלה בין היתר לאפשר לחיילים להתלונן אם הממונים עליהם מנסים לאלצם לעבור על החוק. הימים היו ימי הסער שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר צבאות רבים התלבטו כיצד להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם החדש. במיוחד, התחבטו קצינים בכל רחבי תבל כיצד להתכונן היטב למלחמה טוטלית, כמו מלחמת העולם הראשונה, כזו שתאלץ צבאות לשרוד במערכת התשה ממושכת שתמצוץ מהם וממדינותיהם את כל המשאבים הכלכליים. במסגרת זו, דנו קצינים יפנים כיצד לחזק את המוטיבציה של החיילים בכדי שהמורל שלהם יעמוד במלחמה ארוכה כל כך, למשל באמצעות שיפור של תנאי הלבוש, המזון והשכר וביטול של עונשים אכזריים במיוחד.

בדיונים, הוקצה מקום חשוב גם לנושא המשמעת. קצינים יפנים ששהו באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, דיווחו כי צבאות כמו אלו של גרמניה ורוסיה שדרשו מחייליהם משמעת עיוורת, ללא הכרה וללא הבנה, והעניקו להם יחס אטום ואכזרי, התמוטטו בסופו של דבר מול לחץ המלחמה הטוטלית והפכו לבית גידול לאידיאולוגיות מהפכניות מסוכנות. לעומת זאת, הצבא הבריטי והצרפתי, שהצליחו להחדיר בחיילים שלהם מוטיבציה באמצעות חינוך, יצרו משמעת עמידה יותר שתרמה בסופו של דבר לנצחונם במלחמה. לאור זאת, ניסתה הועדה לבחון כיצד לחנך חיילים יפנים למשמעת "שתצא מהלב" במקום כזו הנכפית מבחוץ. אולם מכיוון שחששו מהתמוטטות מוחלטת של המשמעת עקב הרפורמות, קבעו בכל זאת, לאחר ויכוחים עזים, כי לחייל אסור להתלונן על פקודה שקיבל רק מפני שהיא נוגדת את חוק המדינה.

באותו הזמן, גיבשו חלק גדול מהצבאות בעולם מושג של פקודה בלתי חוקית בעליל, שהקורא הישראלי מכיר בוודאי מפרשת טבח כפר קאסם. הדוקטרינה הזאת, המבוססת במקורה על החוק הצבאי הבריטי של המאה ה-18, מניחה שחייל צריך לבצע גם פקודות לא חוקיות. זאת מכיוון שחוקיות היא לעיתים עניין עמום, מצבי חירום צבאיים מצריכים אמצעים חריגים, והמשמעת הצבאית לא תוכל להתקיים אם כפופים יתווכחו עם מפקדיהם על כל צעד ושעל. לאחר הביצוע, אם הפקודה אכן תתגלה ככזו שאינה חוקית, רשאי החייל להתלונן והמפקד ייענש. אולם במקרים נדירים ביותר, שבהם ברור וגלוי לכל חייל סביר שהפקודה אינה חוקית בעליל, חייב החייל לסרב לבצעה, אחרת הוא עלול לשאת באחריות פלילית ביחד עם מפקדיו. בכפר קאסם, למשל, קיבלו חיילים ישראלים פקודה לרצוח עשרות גברים, נשים וילדים תמימים שהפרו עוצר בלי לדעת עליו. השופט ד"ר בנימין הלוי פסק כי פקודה כזו כמוה כ"דגל שחור" האומר "אסור": לא אי חוקיות הברורה רק לחכמי משפט, אלא כזו "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת."  מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו אודות יסוד "העלילוּת", שהופך פקודה בלתי חוקית סתם לבלתי חוקית בעליל. היסוד הזה והוא בלבד שולל את הגנת הציות לפקודות ומטיל על חיילים אחריות פלילית גם אם פעלו על סמך הוראות של רשות מוסמכת. מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו ומתווכחים על מהות יסוד ה"עלילוּת", איך קובעים אותו, ומה בדיוק הוא מכיל. מוסכם על הכל כי מקרים ברורים של רצח אזרחים תמימים ללא כל צורך צבאי נכללים בתחום ה"עלילוּת", אולם בנוגע למקרים קשים פחות קיים תחום אפור ניכר, והתפתחו לפחות ארבע אסכולות פרשניות. מי שרוצה להעמיק מוזמן לעיין בכתביו של פרופ' זיו בורר, שמתמחה בסוגיה.

הגדיר בישראל את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל – השופט ד"ר בנימין הלוי

בשנים שבין מלחמות העולם אימצו רוב הצבאות המודרניים גירסה כזו או אחרת של דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". אפילו הצבא הנאצי לא ביטל אותה, וגרסה של הדוקטרינה, לא יאומן כי יסופר, שרדה אפילו בתקנון ס"ס. לימים, הרשיעו שופטים ישראלים את אדולף אייכמן בפשעים נגד העם היהודי ושללו את הגנת הציות לפקודות שהעלה, בין היתר בהסתמך על הסעיף הזה. למיטב ידיעתי, היו רק שני צבאות שביטלו לחלוטין את המושג: הצבא הצבא הקומוניסטי הסיני והצבא הקיסרי היפני. בטור הנוכחי, נתמקד בזה האחרון.

למיטב ידיעתי, המושג של "פקודה בלתי חוקית בעליל" נידון בפעם הראשונה בבית משפט צבאי יפני בשנת 1895. באותה שנה, השגריר היפני בסיאול, גנרל לשעבר, שכר כנופייה של הרפתקנים בכדי לרצוח את מלכת קוריאה, אותה ראה כמתנגדת של יפן. חיילים יפנים השתתפו במבצע ההתנקשות, בתפקיד פריפריאלי של שמירה (אף כי יש הטוענים שקצין ספציפי השתתף ברצח עצמו). החיילים, שעמדו למשפט בבית דין צבאי יפני, טענו להגנה מתוקף ציות לפקודות. בית הדין, בתגובה, הדגיש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו פוטר חייל מאחריות פלילית למעשיו, אולם במקרה זה, החיילים לא ידעו שמפקדיהם התכוונו להתנקש במלכה, ומכיוון שכך לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. לפיכך, זוכו החיילים בדין (בית משפט אזרחי זיכה גם את יתר הרוצחים בטענה תמוהה של חוסר ראיות).

אולם מאז 1895 זרמו הרבה מים בנהרות טוקיו וקיוטו, ופרשת רצח המלכה נשכחה מלב. בשנות העשרים, כאשר חלק מהמשפטנים של הצבא היפני חככו בדעתם האם לאמץ באופן רשמי את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל לתוך החוק החדש שחיברו, הם נתקלו במספר בעיות אידיאולוגיות ופרקטיות שגרמו להם לעצור ולשנות כיוון. ראשית כל, כוחו הפוליטי של הצבא נבע מכפיפותו הישירה לקיסר. ב"צו הקיסרי לחיילים ומלחים", המסמך המכונן של הכוחות המזוינים היפניים, נכתב כי ציות, משמעת ונאמנות הם המבדילים בין צבא לבין אספסוף חמוש, וכי כל פקודה של מפקד ממונה – כמוה כפקודה ישירה של הקיסר. מכיוון שהפילוסופיה הפוליטית של יפן המודרנית גרסה, לפחות מן השפה ולחוץ, שהקיסר אלוהי ופקודותיו קדושות, עצם המושג של "פקודה בלתי חוקית" סתר את הצו הקיסרי לחיילים ומלחים, כי הרי דבר המפקד הוא דבר הקיסר, וזה לא יכול להיות בלתי חוקי. אמנם בפועל, המערכת הפוליטית היפנית לא התנהלה כמערכת אבסולוטית, ודבר הקיסר לא היה באמת חוק בל יעבור, אולם הצבא לא רצה לחוקק תקנות שיסתרו באופן גלוי את הדוגמה הדתית-אידיאולוגית הזאת. בנוסף, הצבא חשש שההקלות שממילא התקין במשמעת הנוקשה בשנות העשרים, ביחד עם השפעתן של אידיאולוגיות מהפכניות, ימוטטו את עצם היסוד של המשמעת הצבאית. לפיכך, קבע הצבא היפני שחייל לא רק חייב לציית לכל פקודה, בין אם היא נוגדת את חוק המדינה ובין אם לא, אלא אפילו אסור לו להתלונן עליה.

פקודה של מפקד שקולה לפקודה ישירה מהקיסר. חיילים יפנים מדלקמים את "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים"

במהרה, אכלו היפנים את פירותיה הבאושים של הדוקטרינה הייחודית הזאת. היא התגלתה כהרסנית במיוחד, דווקא מפני שהצבא היפני, בפועל, היה מרדני ורחוק מאד ממשמעת עיוורת. באותה התקופה, גיבורי התרבות של קצינים יפנים רבים היו ה"שישי" (לוחמי החזון), סמוראים טרוריסטים משנות השישים של המאה ה-19, שדגלו באלימות ספונטנית, שהוצדקה כל עוד התבצעה מתוך מניע טהור לסייע לקיסר ולמדינה. לפיכך, כפי שהראיתי במאמר שכתבתי פעם, הצבא נטה להיות סלחני מאד להפרת משמעת מצד קצינים, כל עוד עשו את מה שעשו ממניע טהור, קרי – פטריוטי. בספטמבר 1923 התחוללה בטוקיו רעידת אדמה איומה, שהציתה בין היתר שריפות שאיכלו את רוב העיר וסביבתה. עשרות אלפים נהרגו, והמוני ויג'ילנטים יפנים טבחו במהגרים קוריאנים בטענת שווא שאלו האחרונים הרעילו בארות. עקב הכאוס, קיבלה המשטרה הצבאית הוראה לדכא ללא רחמים כל סימן קל להתקוממות של קומוניסטים, אנרכיסטים ויתר אויבים של המדינה והקיסר. יחידה אחת של שוטרים, בראשותו של סגן אמקאסו מסהיקו, עצרה פעיל אנרכיסטי ידוע, את חברתו לחיים ואחיינה בן השש, ורצחה באכזריות את כל השלושה בחנק וריצוץ ראשם על קיר פלדה. החוק היפני של אותה תקופה קבע כי בשל עצמאותו של הצבא, חיילים וקצינים יישפטו רק על ידי בתי דין צבאיים, אפילו אם הם חשודים בעבירות אזרחיות כמו רצח, ואלו נטו להיות מקלים יחסית אם המניע של העבריינים נחשב ל"פטריוטי". מסיבה זו, הרשיע בית הדין רק את אמאקסו, אולם זיכה את חייליו, כולל זה שרצח את הילד הקטן, מפני ש"רק צייתו לפקודות". הלקח היה ברור: חיילים יכולים לרצוח אפילו אזרחים יפנים, שלא לדבר על אזרחי אויב או נתיני האימפריה, אם יקבלו פקודה. בעוד שלקצינים סלחו על עבירות משמעת כל עוד אלו נתפסו כ"פטריוטיות", מחיילים ציפו לציית לכל פקודה, אפילו הנתעבת והפושעת ביותר.

הורה לרצוח שלושה אזרחים יפנים, ביניהם ילד קטן, ללא משפט – בעינויים קשים. סגן אמקאסו מסהיקו

ברגע שהדוקטרינה הזאת התבססה, מה הפלא שחיילים יפנים בשנות השלושים צייתו בלא היסוס לקצינים זוטרים מורדים, כאשר אלו הורו להם לרצוח גנרלים, שרים ואפילו את ראש הממשלה? בפברואר 1936, כ-1400 חיילים הלכו בלא היסוס אחרי מפקדיהם, שפתחו בהפיכה צבאית וציוו עליהם לרצוח את מנהיגי המדינה. הזוועה הזאת, שידועה כתקרית פברואר 1936 (והונצחה בסרט בשם ארבעה ימים של דם ושלג), זעזעה את הקיסרות כולה, הובילה את כל צמרת הצבא להתפטר ושינתה את המערכת הפוליטית של יפן לבלי היכר. ובכל זאת, למרות ששר הצבא הגדיר את ההפיכה כ"כתם בל יימחה על המורשת הקיסרית הקדושה", חיילים יפנים רבים עדיין לא הפנימו את המסר. בדו"ח שנכתב באוגוסט אותה שנה, מאת מפקד חטיבת מצויאמה, נכללו נתונים של סקר אצל אנשי מילואים. אלו נשאלו האם יצייתו לפקודה לרצוח את ראש הממשלה. תוצאות הסקר המדוייקות אינן נמצאות בידינו, אולם ידוע שכחצי מהנשאלים אמרו שאכן ירצחו את ראש הממשלה, אם הקצין הממונה עליהם יורה להם לעשות זאת. אולם כאשר המפקד שערך את הסקר ביקש מפקודיו לעבור להצבעה גלויה, רק מעטים מבין אומרי הלאו (כלומר אלו שאמרו שלא ירצחו את ראש הממשלה גם אם יקבלו פקודה) העזו להרים ידיים.

הסיפור מלמד אותנו שיעור חשוב בכל מה שנוגע למשמעת צבאית, ולמושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל". בסופו של דבר, זו נועדה לא רק להגן על אזרחים תמימים בשעת מלחמה, כדוגמת פרשת כפר קאסם בישראל, אלא גם לשמור על עצם קיומה של המשמעת הצבאית. כי אם חובה לציית לכל פקודה, הלוטננט עלול לצוות לרצוח את הקפטן, וזה, בתורו, רשאי לצפות לציות אפילו אם יצווה לירות ברמטכ"ל או בראש הממשלה. מה שנראה כמשמעת עיוורת, עשוי להפוך את הצבא לבית גידול של כנופיות חמושות, בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים של המאה העשרים.