ארכיון הבלוג
"בחוקותי תלכו": מה הבעיה עם היומרה החרד"לית להנהגה?
הייתם מאמינים שחבר כנסת ממפלגת הציונות הדתית, שלמד בכל מיני ישיבות נחשבות, הודה שלא ידע למצוא את הולנד על המפה עד גיל 31? מדהים בדיוק כמו העובדה שבצלאל סמוטריץ' לא צפה את התגובות בעולם להתבטאות שלו על מחיקת חווארה. לאליטה החרדל"ית, שמתיימרת להנהיג את מדינת ישראל, יש בעיה קשה: שילוב קטלני של אינטליגנציה, עומק ובורות מובנית בכל מה שנמצא מחוץ למרחב היהודי. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר מדוע חייבים להחזיר את "נהג הקטר" החדש לקרונות האחוריים.
לפני חודשים מספר, כאשר רק החל הויכוח על הרפורמה המשפטית, יצא לי לראות פוסט של יואב שורק, אינטלקטואל מוביל ממחנה הימין הדתי, שבו התהדר והתהלל על "חילופי האליטות" במדינת ישראל. שורק, רוח הדמוגרפיה בגבו, דיבר בהתנשאות על המחאה כהתנגדות אבודה של אליטה שוקעת, והציע אפילו, בנדיבות של מנצחים, לשלב בשלטון החדש נציגים של אותה אליטה ישנה. האליטה החדשה ששורק דיבר עליה היא – כמובן – אותה ברית של ליכודניקים "מסורתיים", חרדים ובעיקר חוד החנית הדתי-לאומי.
התביעה של חוגים מסויימים בציבור הדתי-לאומי, ובעיקר אלו שאפשר לקרוא להם "חרדל"יים", לעמדות ההנהגה הבכירות ביותר, אינה חדשה כמובן. מקורה בתסכולו של מיעוט אידיאולוגי, שחונך לראות את עצמו כאליטה שתנהיג את עם ישראל לעתיד גאולי, ותחת זאת מצא את עצמו שוב ושוב בתפקיד של שותף זוטר בקואליציה. הרעיון הבסיסי שקידמו במשך השנים אנשים כמו משה פייגלין, בין אם נקרא לו "מנהיגות יהודית" או "מנהיגות אמונית", נכשל אמנם פעם אחרי פעם, אך שמר על הפופולריות שלו בחוגים רחבים. לעיתים קרובות, הדוגלים בו עשו שימוש ב"משל הקטר". עד היום, טענו, הציונות הדתית היתה אחראית על הכשרות והיידישקייט ברכבת של מדינת ישראל, אולם מהקטר הדירו אותה. אחרי הסכמי אוסלו וההתנתקות המשל רכש לעצמו טון חריף ונואש יותר. מה לנו מרמת הכשרות במזנון הרכבת, אם הנהג מוביל אותה אל התהום? אם הציונות הדתית בגרסתה החרדל"ית רוצה להשפיע באמת על הכיוון שילך אליו עם ישראל, עליה לנהוג בקטר ולא למלא תפקיד שולי בקרונות. ודוק: החזון לא היה לבחור ראש ממשלה שהוא במקרה גם דתי, אלא מנהיג בעל תודעה שיוביל את האומה לפי החזון האמוני.
והנה, היום החוגים החרדל"יים אכן נוהגים בקטר. ראשית כל, הם השתלטו לחלוטין על האגף הפוליטי של הציונות הדתית ודחקו משם לחלוטין את החוגים הליברליים יותר. אלו הובסו ונעלמו בעקבות פרשת בנט, ומיעוטם מצאו מקלט במפלגות מרכז כגון המחנה הממלכתי. שנית, הם ניצלו את סחיטותו הפוליטית של נתניהו, עייף, חולה ומודאג ממשפטו, והקימו את ממשלת ה"ימין מלא מלא" הקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל. איתמר בן גביר הכהניסט, בדוקאי שב"כ לשעבר, הוא שר לביטחון לאומי, בצלאל סמוטריץ' שולט על קופת המדינה וגם על חלקים ממשרד הביטחון, טיפוסים כמו אבי מעוז שבעבר היו שייכים לשוליים הסהרוריים מקבלים מנהלות בלשכת ראש הממשלה, וגם בליכוד עצמו – גורמים חרדל"יים מובהקים כמו שלמה קרעי חזקים מאי פעם.
ומאז, אנחנו נתקלים בסיטואציות שאין לתאר אותן אלא כמתמיהות, אפילו מביכות עד מאד. תמיד תהיתי, למשל, מדוע בצלאל סמוטריץ' היה שר תחבורה מצויין, והתבלט בדיונים מקצועיים מסויימים בכנסת (למשל על דיני חדלות פירעון) כאדם משכיל וחריף מחשבה, אבל מתנהל באופן כל כך מזעזע כשר אוצר וכשר במשרד הביטחון. בהקשר זה, בולטת במיוחד החלטתו ההרסנית להקפיא תקציבי פיתוח למגזר הערבי ולמכינות אקדמיות מול התנגדות כל גורמי המקצוע, לצד התבטאויותיו המשיחיות על מדיניות כלכלית (אם "בחוקותי תלכו" מדינת ישראל תשגשג) ומעל הכל, התדהמה שלו מהתגובה בעולם על קריאתו "למחוק את חווארה". סמוטריץ', ללא ספק אחד מהאנשים האינטליגנטיים ביותר במחנה החרד"לי, גילה בורות מוחלטת בנוגע להלכי הרוח במדינות החשובות ביותר למדיניות החוץ הישראלית, ואת הבורות הזאת הוא מלווה גם בזלזול מוחלט בעמדותיהם של גורמי המקצוע במשרד האוצר ומחוצה לו.
אצל אנשים פחות אינטליגנטיים מסמוטריץ' התופעה חריפה בהרבה. נדהמתי כאשר נחשפתי, דרך חיים לוינסון, לראיון של ח"כ אוהד טל ממפלגת הציונות הדתית. הלה, שהיה בכיר בבני עקיבא וקנה את תלמודו בכמה ישיבות, הודה בראיון שעד גיל 31 לא ידע בכלל היכן נמצאת הולנד, והאם יש שם יהודים. שימו לב: דתי אדוק, בכיר בבני עקיבא לשעבר, סיים מערכת חינוך שלמה בלי לפתוח אפילו פעם אחת מפה של אירופה. אוהד טל יודע אולי לקרוא דף גמרא ולהבין את כתבי הרב קוק, אבל ידיעותיו על העולם הרחב שמחוץ לישראל דומות פחות או יותר לאלו של הקיסרים הסינים במאה ה-18.
דוגמא מעניינת נוספת היא משה פייגלין, שאוהב לחזור עד זרא על הגיג שאני מכנה "אגדת הפיתה". פייגלין, בפשטות, טוען שאש"ף החליט לא להיכנע ולהמשיך להילחם בישראל, כי אחד מבכיריו ראה בכלא חייל יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מאמינים בדתם, שהיא הבסיס לאחיזתם בארץ, הפלסטינים בוודאי יוכלו לגרש אותם מכאן. מכאן האמונה הנפוצה אצל הוגים חרדל"יים, שאם עם ישראל יאמין בלב שלם שהוא הריבון הלגיטימי ביהודה ושומרון, יקבלו זאת גם כל הגויים. פייגלין, שאוהב להסתמך על ציטוטים מפוקפקים ומוצאים מהקשר של אנשים אלמוניים, טען גם כי באקדמיה האנגלית שונאים את ישראל כי "חשבנו שתכתבו את ספר הספרים החדש לקראת גאולת העולם, ותראו מה עשיתם." אפילו בפינצטה, לא תוכלו למצוא אדם אמיתי באקדמיה האנגלית שידבר ככה, מלבד אותם גויים שנמצאים בתוך דמיונו של פייגלין. קשה להבין איך אנשים משכילים מחזיקים באמונה שאופיינית בדרך כלל לילדים קטנים: שאם הם יחשבו נכון, העולם מסביבם יסתדר בדרך פלא בצורה מיטבית. לאירופים, לאמריקאים, או לערבים אין אינטרסים, שאיפות או רצונות משלהם: הם בסך הכל ניצבים בדרמה המתחוללת, בסופו של יום, בתוך ליבם ונשמתם של היהודים.

בגלל העדיפות שהחרדל"ים מעניקים למה שמתחולל בנפש היהודית פנימה, ולאידיאולוגיה הדתית בכללה, על פני המציאות האובייקטיבית, ומכיוון שהם בכל זאת רוצים לפעול בעולם החיצוני ולהנהיג אותו, רבים מהם נוטים למצוא מומחים חיצוניים שמאששים את מה שהם חושבים ממילא. לכן – והיה קל מאד לראות זאת ב"סמינר" שערכה סיעת הציונות הדתית בזמנו בשאלת רע"מ – הם ייטו להסתמך על אנשים שמצד אחד מוגדרים כמומחים ובני סמכא, ומצד שני – מאששים את האידיאולוגיה החרדל"ית ונותנים לה חותם מקצועי. מסיבה זו, אנשים מהחוגים הנ"ל נוטים להסתמך על מיני שרלטנים יודעי-כל מסוגם של גיא בכור או קרוליין גליק, או על חוקרים משולי האקדמיה נוסח מרדכי קידר, ורק עליהם. דוגמא ביזארית במיוחד היא התאהבותו של משה פייגלין באותו קומץ מדענים שהכחיש את יעילות חיסוני הקורונה. כלומר, אנשים מסוג זה נוטים לרכוש את ידיעותיהם מהעולם החיצוני ממומחים שממילא נמצאים בשוליים הקיצוניים של השיח המקצועי, ועמדותיהם על העולם החיצוני דומות לאלו של החרד"לים. בויכוחי הרבים עם אנשים מהזרם הזה, נתקלתי באינספור ציטוטים של בכור או קידר, אבל כמעט אף פעם בני שיחי לא הסתמכו, לא קראו ואפילו לא היו מודעים לכתביהם של חוקרים מהמיינסטרים של לימודי המזרח התיכון (מי מהם קרא ספרים ומאמרים של מוסטפא כבהא, עמי איילון – ההיסטוריון, לא ראש השב"כ – הלל כהן או איתמר רדאי, שלא לדבר על חוקרים מהעולם?). התופעה הזאת, דרך אגב, לא מוגבלת רק לישראל, ובעבר כתבתי עליה בהקשר של חשיפתן של סין ויפן למערב. נוח מאד להסתמך על אנשים שמחברים אותך כביכול לעולם הגדול ועדיין מאששים את הדעות הקדומות שלך, מפתה – ומסוכן מאד.
חשוב לציין שהתופעה שאני מתאר אינה אופיינית לכל הציבור הדתי-לאומי, ויש בו חלקים שנקיים ממנה לחלוטין. בתקופה שאוהד טל לא ידע מה זה הולנד, למשל, נפתלי בנט כבר עשה עסקים בסינגפור. אין בהכרח גם קורלציה בינה לבין אדיקותו הדתית של אדם, כי הרי יש שומרי קלה כחמורה שמצויים עד מאד בעולם החיצוני ואף נמצאים בחזית המחקר המדעי בתחומים שונים. היא מאפיינת, באופן כללי מאד, את אותו ציבור שנמצא מסביב לבצלאל סמוטריץ'. סביר שאדם שעונה לתיאור זה הצביע למפלגת "הציונות הדתית", גדל והתחנך במוסדות מסויימים, ואולי אפילו התגורר ביישובים דתיים ולא בחברה מעורבת בשנים המעצבות של חייו. האנשים האלה אינם בורים בשום פנים ואופן. הרבה פעמים הם משכילים ומעמיקים, בעלי תארים וידע רב בתחומים מקצועיים שונים. הם יוכלו, למשל, להבין את כתבי הרב קוק שאינם פשוטים כלל ועיקר, לצלול לנבכי הפילוסופיה היהודית ואף להשתלט על תחומים מקצועיים-טכניים. אבל באותה מידה, השיח שלהם מתנהל כמעט רק בעברית, וחלק גדול ממנו הוא פנימי לציבור הדתי. הם כמעט ולא מכירים אנשים שאינם יהודים, לא הסתובבו בעולם (ואם כן, רק בבועות יהודיות) ולא קשובים לכתיבה ולהלכי רוח של ה"גויים". ואפילו בציבור הזה, יש אנשים שונים מהדפוס שתיארתי – אבל אני מדבר על הלך רוח רווח, לא על תופעה מוחלטת.
לצורך הדיון שלנו, קריטי להפריד את הבורות החרדל"ית מבורות רגילה, שקיימת במידה דומה בכל המגזרים. אחרי הכל, אוהד טל לא לבד: ישנם גם מספיק חילונים שלא יודעים כמעט כלום על הולנד (אולי מלבד חוויות אישיות בקופישופס של אמסטרדם), וישנם גם לא מעטים שעיוורים לחלוטין בנוגע לאופן שבו נתפסת ישראל בעולם, בדיוק כמו סמוטריץ' ואפילו יותר. אבל האנשים האלה נוטים להיות בורים בכל התחומים. אף אחד, למשל, לא חושב שדודי אמסלם או ניסים ואטורי משכילים, מעמיקים או מבינים משהו באיזשהו תחום שאינו קשור לעיסוקם המיידי, וגם זה לא תמיד. הבעיה באליטה החרדל"ית זה שהיא מטעה. היא משלבת השכלה מסויימת מאד ועומק שמקנה לה ביטחון עצמי, יומרות הנהגה ותדמית של רצינות, עם בורות עמוקה לא פחות בתחומים קריטיים. כל אלו משלבים עם נטייה להעדיף אידיאולוגיה על עובדות בכל פעם שאלו מתנגשים, ולבסוף – העדפה לסובייקטיביות, רעיונות, אמונות, מה שמתחולל בלב היהודי – על פני המציאות החיצונית בשטח. מסיבה זו ההשקפות הבטחוניות-מדיניות של החרדל"ים כל כך נאיביות, ולא ניתן לקיים איתם כל שיח אסטרטגי כשהם מציעים להפציץ, להרוג, להשמיד ולאבד בשמו של "מוסר לחימה יהודי", בלי מודעות להשלכות הפוליטיות והבינלאומיות של הצעותיהם. לכן סמוטריץ', למשל, יכול להבין בכלכלה ולתרום לדיוני חדלות פירעון, אבל בכל פעם שהצרכים המעשיים מתנגשים עם גישתו האידיאולוגית, למשל בכל הנוגע לסיוע למגזר הערבי, האידיאולוגיה תנצח את הנתונים הכלכליים ואת גורמי המקצוע. זו המשמעות האמיתית של דוקטרינת "בחוקותי תלכו".
למדינת ישראל לא תהיה תקומה אם האנשים האלה לא יחזרו מהקטר לשולי הקרונות האחוריים. בהנהגתם היא תהפוך במהירות מסחררת למדינת עולם שלישי, או שתבודד מהעולם המערבי ותשקע במלחמות הרסניות שעלולות להביא לקיצה.


