רשומה זו שייכת לסדרה על פרשות רצח היסטוריות. היא חלק שני, או המשך, של סיפור ההתנקשות במלכה מין. לחלק הראשון, ראה כאן.  היא פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".

המלכה מין, או סתם אצילת חצר?

איש לא יודע כיצד נראתה המלכה מִין, או כפי שנודעה לימים, הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג. לפי התיאורים שבידינו היא היתה יפה ומלאת חיים, ובסדרות הטלוויזיה, הסרטים ומחזות הזמר היא מוצגת במלוא הדרה. אולם צילום שלה אינו בנמצא. הצילום שבדרך כלל מוצג כשייך למלכה, הינו, ככל הנראה, צילום של אחת מגבירות החצר שלה.

עד היום, המלכה היא דמות שנויה במחלוקת בזיכרון ההיסטורי הקוריאני. אחדים רואים אותה כפטריוטית, רפורמטורית ולוחמת למען עצמאות קוריאה. מעבר לכך, היפנים- הכובש הקולוניאלי השנוא של קוריאה- רצו במותה, ודי בכך להפוך אותה לגיבורה פטריוטית בעיני רבים. קוריאנים אחרים, מצד שני, רואים בה פוליטיקאית תככנית, מושחתת וחסרת מצפון. זרים רבים נישבו בקסמה. הרופאה האמריקאית של המלכה, ליליאס אנדרווד, תיארה אותה בזו הלשון:

"הייתי רוצה למסור לציבור תיאור מדויק של המלכה במיטבה, אך אין זה בגדר האפשר. אפילו אם היתה מרשה לצלמה, המשחק המקסים של ביטוי בעל-פה בזמן שיחה, האופי והאינטלקט ששפעו ממנה כשדיברה, אינם ניתנים לשחזור כאשר פניה קפואים בתמונה…. כה פשוט, כה מעודן היה טעמה בלבוש, עד שקשה לחשוב עליה כבת לאוּמָה מתורבתת-למחצה… חיוורת קמעה, עם תווים חדים ועיניים חודרות ומבריקות, היא לא נראתה לי יפה במבט ראשון. אבל איש לא היה יכול להחמיץ את העוצמה, האינטלקט והכוח שקרנו מפניה."

לי מי-יוֹן בתפקיד המלכה בסדרת הטלוויזיה הקוריאנית "הקיסרית מיוֹנְג-סוֹנְג"

צפו בקליפ מהסדרה "הקיסרית מיונג-סונג" על המלכה מין. שרה: סוּמִי ג'וֹ, מלכת האופרה של דרום קוריאה

מין, ילדה יתומה, התחתנה עם מלך קוריאה, קוג'ונג, בגיל 15, בנישואים פוליטיים. איש לא שאל אותה לדעתה. מהרגע הראשונה, התבלטה כ"שונה" בחצר הקוריאנית, בעיקר משום שקראה ספרים על דת, מדע ופוליטיקה שברגיל נועדו לגברים בלבד. "הוא מגעיל אותי", אמרה על בעלה, שנהג להזניח את ענייני המדינה לטובת טקסים, מסיבות ומשתאות. לאט לאט, חדרה לפוליטיקה הקוריאנית וחשבה על דרכים לשיפור המדינה. היא אספה מסביבה יועצים זרים, ביניהם מיסיונרים נוצרים, ועודדה אותם לשלב ערכים מערביים בתרבות הקוריאנית, ולבצע רפורמות הדרגתיות בתחום החינוך, המנהל והצבא. עם ראשית מעורבותה הפוליטית, גם יחסיה עם המלך קוג'ונג השתפרו. שליט הבובה, שלמד להעריך את תבונתה של אשתו, ראה בה מפלט מהפוליטיקאים והסיעות שתמרנו אותו ללא הרף. הוא תמך בה, והפך להיות תלוי בה יותר ויותר. המלכה גם לא היססה להשתמש בכוחה החדש, כאשר דחקה לפינה את אביו של בעלה המלך, ששימש כעוצר (קוריאנית: טָאיאִינְגוּן). בוודאי שלא היססה להשתמש בכספי המדינה לתועלתה האישית ולתועלת מקורביה.

עוצר הממלכה, הטאיאינגון

ערמומית היא בהחלט היתה. למעשה, קשה להבין כיצד ניתן לשרוד אחרת במים העכורים של התככים, הסיעות והנאמנויות המתחלפות בחצר הקוריאנית של סוף המאה ה-19. אין ספק שהיא האמינה ברפורמות, איטיות ומדורגות, לפי המודל הסיני של "החיזוק העצמי", בהתבסס על "תרבות מזרחית וטכנולוגיה מערבית". גם יפן נפנפה באותה הסיסמה (טכנולוגיה מערבית, רוח יפנית), אולם בעיני המלכה היפנים, ובעיקר מעריציהם בקוריאה, הלכו רחוק ומהר מדי.

ואכן, אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ, הפוליטיקאי היפני הותיק שמונה לשגריר בקוריאה, לחץ על הקוריאנים לבצע רפורמות מעמיקות. תחת השפעתו בוטלה העבדות, ונערכו רפורמות גורפות במנהל, במשטרה, בצבא ובחינוך. בהתחלה, כרת אינאואה ברית עם אביו של המלך קוֹג'וֹנְג, ששימש כעוצר הממלכה (טָאִיאִינְגוּן), אולם לאחר מכן נפטר ממנו כאשר חשש שהוא מנהל משא ומתן חשאי עם הסינים. בחסותו של אינואואה מונה ראש ממשלה מסיעת הרפורמטורים הקיצוניים.

המלך קוג'ונג, אם תהיתם היכן הוא היה כל הזמן הזה, צפה בחוסר אונים בפוליטיקאים שמסביבו משחקים ב"כיסאות מוזיקליים". ראש הממשלה החדש, ופטרוניו היפניים, נכנסו למסלול התנגשות הולך ומחריף עם המלכה מין ונאמניה. המלכה, שזעמה על שיתוף הפעולה עם אויבה המושבע, הטאיאינגון, חששה גם מהקצב המהיר מדי מהרפורמות ובעיקר מתלותה הגוברת של קוריאה ביפן. לרגע קט, נראה שהאירועים הבינלאומיים אף משחקים לטובתה.

מלך קוריאה קוג'ונג

לאחר מלחמת סין-יפן, בעוד מנהיגי יפן מרחפים להם בענני הניצחון, גרם העולם לקיסרות השמש העולה, פעם נוספת, להבין שהיא לא נמצאת במועדון של "הגדולים". ב-1895, במהלך שנודע לימים בשם "ההתערבות המשולשת", הכריחו רוסיה, צרפת וגרמניה את יפן להחזיר את השטחים שלקחה מסין. למי שחשב שהמהלך נועד לשמור על ריבונותה של סין, הוכיחה רוסיה שכוונותיה, בלשון המעטה, אינן טהורות ואלטרואיסטיות. מיד כאשר נסוגה יפן מהשטח שכבשה במנצ'וריה, נכנסה רוסיה לאזור ללא כל בושה. אויביה של יפן בקוריאה, שהתרכזו מסביב למלכה מין, החליטו שהגיע הזמן להכות. המלכה, שחשה בחולשתה של יפן, תפסה מחדש את הגה השלטון והחליטה, במהלך מכריע, לבטל את "חיל ההכשרה", היחידה הצבאית המודרנית שאומנה בידי יפן. לאחר מכן, ככל הנראה, התכוונה להזמין את הרוסים כדי להגן על קוריאה מיפן.

בעיני השגריר היפני החדש, מִיאוּרָה גוֹרוֹ, המהלך של מין היה סיבה למלחמה. בית המשפט המיוחד בהירושימה, ששפט את מיאורה מאוחר יותר על מזימה לרצח, קבע כי השגריר וחבריו נרעשו מהכוונה של המלכה הקוריאנית וחבריה לבטל את חיל ההכשרה. הם שמעו, כך השופט, על המזימה של מין וחבר מרעיה "להתנכר ליפן, ולרצוח חברי קבינט התומכים בעצמאות ובקידמה פוליטית."  כפטריוטים יפנים, הוסיף השופט, לא הצליחו מיאורה ושות' "להתגבר על זעמם" ולסבול את העובדה ש"שנים רבות של עמל וממון יפני יעלו בתוהו, הרצון הטוב כלפי אותה מדינה [קוריאה] יאבד, הרפורמות הפנימיות הנחוצות יסוכלו ועצמאותה תיפגע."

המוח של המזימה: שגריר יפן בקוריאה מיאורה גורו

הקונסול היפני אוצ'ידה, שהיה מעורה היטב בפרטי התקרית, כתב בדו"ח למשרד החוץ כי מיאורה, שהאמין כי המלכה מתכננת לפזר את חיל ההכשרה, להוציא להורג את תומכיה של יפן ולעקור מן השורש את ההשפעה היפנית בקוריאה, "החליט להשתמש בכוחו של הטאיאינגון", העוצר המודח שבגד כבר מספר פעמים ביפנים ונבגד על ידיהם, כדי להיפטר מהמלכה אחת ולתמיד. במהלך משא ומתן בין אוקמוטו ריונוסוקה, נציג השגרירות היפנית, לאציל הקוריאני הממורמר, נרקמה תוכנית לפעולה מהירה וברוטלית, וזו יצאה לפועל אור ל-8 באוקטובר.

בשעת בוקר מוקדמת, אסף אוקמוטו את כנופיית הסוֹשִי שלו, חימש אותה ויצא לדרך למעונו של הטאיאינגון. לאחר שיחת מוטיבציה של "שעתיים או שלוש", הסכים האחרון לקחת חלק בתוכנית, אולם התנה זאת, לפי הדיווחים, בכך שהיפנים "לא יפגעו במלך". בדרך לארמון המלכה, הצטרפו לכנופייה שוטרים יפנים ולוחמים קוריאנים חמושים מ"חיל ההכשרה".

"בארמון עצמו," העיד לימים המהנדס הרוסי אפסאני סֶרֶדִין-סָבָּאטִין, חבר בצוות היועצים הזרים של המלכה מִין, "לא היה כל סימן לצרות. עם רדת הלילה, נותרו רק השומרים על השבילים וליד החומה. האירופים היחידים שנותרו בלילה בארמון היו גנרל דאי  (היועץ הצבאי האמריקאי של המלכה) ואנוכי. בארבע בבוקר, הקולונל של משמר הארמון, יִי הא-גיוּן, התפרץ למשרד שלנו והכריז שהארמון כולו מוקף בחיילים מורדים. ישנתי בלבוש מלא כמעט, ולפיכך הקמתי את עצמי במהירות ויצאתי לראות מה מתרחש. עם זאת, לא שמעתי אף לא רחש, והכל נראה רגוע. זמן קצר לאחר מכן, הגיע גנרל דאי וביקש ממני ללוותו לשער הקרוב ביותר. ישבנו על השביל לאורך החומה המובילה לשער הצפון-מערבי. באור הירח הבהיר, יכולנו להבחין דרך החרכים הרחבים בחוליה של חיילים יפנים נערכת מספר צעדים מהצד השני של החומה. הם עמדו בשקט מופתי כמעט, מדברים בינם לבין עצמם בקולות נמוכים מאד. כששמעו אותנו, הם התפצלו ויצאו משדה הראייה שלנו. הבנו שלא נוכל לעשות כאן דבר, ולפיכך מיהרנו לשער הצפון מזרחי. שם ראינו אספסוף של שלוש מאות חיילים קוריאנים שאומנו בידי היפנים."

בעוד דאי וסבאטין התרוצצו כעכברים סומים בין השערים הצפוניים, פרצה החולייה היפנית דווקא את השער המערבי. "היחידה היפנית התפרצה דרך שערי הארמון ונכנסה פנימה," כתב הקונסול אוצ'ידה, "כשגילו אצילות חצר מתחבאות בפנים, הבינו שזהו מקום מגוריה של המלכה ושעטו קדימה בפראות בלהבים שלופים ומונפים. מהומה התחוללה. הם תפסו ללא רחם את הנשים הבוכות והצורחות שניסו להתחבא. שלוש מהן, שדמו למלכה בלבושן, בחזותן וביפי תוארן, שוספו מיד בידי החוליה בחרבות."

"אגף המגורים של המלכה היה מלא ביפנים," העיד לימים סבאטין. "הם היו לבושים בגלימות מוזרות וחמושים בחרבות, אחדות מהן שלופות בבירור… בעוד חיילים אחדים שעטו בכל רחבי הארמון ובבנייני המשנה השונים, אחרים התפרצו לאגף המלכה והתנפלו על הנשים שמצאו שם… שני יפנים תפסו אחת מאצילות החצר, הוציאו אותה מהבית ורצו במורד המדרגות, גוררים אותה איתם…. אחד מהם שאל אותי שוב ושוב באנגלית: "איפה המלכה? אמור לנו איפה המלכה!"

סבאטין, חסר אונים או רצון אמיתי לסכן את חייו למען גבירתו, ביקש את הגנת היפנים והצליח לבסוף לחמוק מהמתחם. הגנרל האמריקאי דאי צרח הוראות לשומרים וניסה, בייאושו, לארגן הגנה כלשהי- אולם המצב כבר נראה אבוד. הקצין התורן, צ'ין, נעלם כלא היה, וקומץ שומרי הארמון הקוריאנים של דאי ניגף בכוח האש העדיף של הפולשים. לבסוף, נאלץ גם הגנרל האמריקאי לסגת מהארמון.

היפנים, בינתיים, גילו שהמלכה היא אחת משלוש נשות החצר שהרגו קודם לכן. הם הוציאו את הגוויה שלה מהארמון ובהתאם להוראותיו של מיאורה, שרפו אותה בחורשה סמוכה. "הקיסרית האחרונה", כפי שנודעה לימים, האישה החזקה האחרונה בקוריאה הקדם-קולוניאלית, הגיעה לסוף דרכה בפעולת דמים יעילה ומהירה.

הממשלה היפנית, כפי שכתב ההיסטוריון פיטר דוּס, הופתעה לחלוטין מהפעולה. מיאורה לא טרח לבקש אישור לפעולתו העצמאית מראש הממשלה או שר החוץ, ואלו התייעצו בבהילות מה לעשות. בהתחלה, הכחיש השגריר בברוטליות מעורבות יפנית בתקרית, אולם מידע זרם לממשלה היפנית, הן מנציגיה שלה והן משגרירויות זרות. שר החוץ הבין שזעקה בינלאומית בלתי נמנעת, והחליט להעביר את מיאורה מתפקידו ולהשיב אותו (ואת כל יתר המעורבים) ליפן באופן מיידי. מיד כשעגנו בנמל הירושימה נעצרו בידי המשטרה היפנית והובלו לכלא, לפתיחת משפטם.

אולם כגודל הציפיה, גודל האכזבה. קריאה זהירה בפרוטוקולי החקירה מראה כי השופט יושיאוקה ניסה או התכוון בהתחלה להרשיע את הנאשמים, אולם בשלב כלשהו קיבל "רגליים קרות", הן בשל התערבות ממשלתית או החלטה אישית. ולא שהיו חסרות ראיות: אחד הסושי, צעיר לא חכם במיוחד בשם איאירי קקיצ'י, הודה למשל שנכנס לארמון לא בשביל לגנוב אלא רק בשביל "להרוג את המלכה". נאשם אחר, טקהאשי קנג'י, הודה במכתב כי הרג אישה אחת לפחות, אם כי הוא לא היה בטוח שמדובר במלכה. ובכל זאת, בפסק הדין, מתאר השופט יושיאוקה בפרוטרוט את המזימה לרצח, מניעיהם של הרוצחים ותנועתם- עד החדירה לארמון ממש. אולם כאשר החוליה נכנסת לארמון, מפסיק השופט בחדות את הסיפור. "למרות שהם נכנסו [לארמון]," הוא קובע, "לא ברור אם מי מהם ביצע פשע. כל הנאשמים מזוכים מחוסר ראיות קבילות על בסיס סעיף 165 לסדר הדין הפלילי." במקביל, זיכה בית דין צבאי את הקצינים שהשתתפו במזימה. מעניין לציין שבניגוד לבית המשפט בהירושימה, שהתמקד בדיני הראיות, הטריבונל הצבאי של דיביזיה 5 בהירושימה התעניין יותר בדיני פקודה בלתי חוקית בעליל (כתבתי על התפתחות המושג הזה בישראל, כאן). מהמסמכים הפנימיים של הטריבונל עולה כי הוא עבר מספר מהפכים בחודשים שלאחר הרצח. בהתחלה, האמין השופט אינואואה לנאשמים כי לא היו מעורבים. לאחר מכן, בהדרגה, החל לפקפק בכנותם וכתב למשרד הצבא כי משהו כאן נראה לו לא בסדר, "כמו לגרד את הרגל דרך המגף". אולם בתחילת נובמבר, החל אינואואה לגלות רחמים הולכים וגוברים לנאשמים, אנשי צבא "פטריוטיים" בעיקרון, ובמיוחד גילה סימפטיה למשפחותיהם. בפסק הדין, כתב כי אנשי צבא אמנם חייבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, או כזאת שחורגת מסמכותו של המפקד, אולם במקרה הזה – לא היה ברור לקצינים שהפקודה אכן בלתי חוקית, משום שהם ככל הנראה לא ידעו שמטרת המבצע הוא לרצוח את המלכה. כך, תוך כדי התעלמות מהראיות הברורות כנגדם, זיכה אינואואה את כל הנאשמים הצבאיים ובראשם הנספח הצבאי של השגרירות, קולונל קוּסוּסֶה סצ'יהיקו.

הנאשמים, כפי שכתב ההיסטוריון טנקה טושיהיקו, שחקר את הפרשה, ניצלו בעקבות "טיוח" משפטי חסר בושה. העיתונים הזרים הבינו את זה מיד, וגינו את הצביעות של מערכת המשפט היפנית, המשתמשת בחוק "רק כתירוץ" כדי לזכות את אנשי שלומה. אולם התוצאות החמורות יותר היו שמורות לעתיד. לא מדובר דווקא באובדן ההשפעה של יפן בקוריאה, ובמהומות האנטי-יפניות שהתחוללו שם. בשל האימפריאליזם הרוסי הגס, חזרו קוריאנים רבים לתמוך ביפנים שנים אחדות לאחר מכן. בסופו של דבר, לאחר נפתולים רבים, סיפחה יפן את קוריאה כמושבה ב-1910 ושלטה בה ביד ברזל עד לסוף מלחמת העולם השנייה.

הכלב היה קבור במקום אחר. בכירי הממשלה היפנית, ובמיוחד שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י, גילו אוזלת יד חמורה, בכך שהוכיחו שאינם מסוגלים לרסן אפילו גנרל דחוי בדימוס כמו מיאורה. מחדל זה יצר תקדים מסוכן: אנשי צבא יכולים להפר פקודות, לעשות כרצונם ולסבך את יפן תוך ניהול מדיניות עצמאית, וכל זאת בלי להיענש. זאת, כפי שכותב טנקה, בשל הסלחנות המסוכנת שגילתה האליטה היפנית כלפי עבריינות אידיאולוגית. הנאשמים, כפי שכתב השופט יושיאוקה, פעלו ממניעים טהורים. לפיכך, נסלחה להם העברה. הם לא נענשו, ובסופו של דבר "קיבלו את שלהם". בעתיד, ינצלו קצינים יפנים את הלקונה הזאת כדי לנהל מדיניות חוץ עצמאית בסין. בסוף שנות העשרים, התנקשו קצינים כאלו באחד האנשים החזקים בצפון סין, וב-1931, תוך ביום פעולת טרור שלא היתה ולא נבראה, כבשו על דעת עצמם את מנצ'וריה. בכל המקרים הללו, הממשלה גמגמה ולא הגיבה כיאות. הקצינים לא רוסנו- הם המשיכו להשתולל, התנקשו בפוליטיקאים, מנהיגים וראשי ממשלה. בסופו של דבר- היד החופשית שניתנה לצבא היתה מבין הגורמים שגררו את יפן למלחמת העולם השנייה ולהרס החמור ביותר שחוותה בתולדותיה.

שר החוץ בפועל סאיונג'י קינמוצ'י- לא הצליח לרסן את הצבא

ב-1895, ביום סתיו נשכח בסיאול, היתה לממשלה היפנית, ובמיוחד לשר החוץ סאיונג'י, הזדמנות לרסן את אנשי הצבא וליצור תקדים חזק של שלטון אזרחי. היא נזנחה והוחמצה. יפן, אמר פקיד אכול חרטה לאחר מלחמת העולם השנייה, דמתה לפיל שגידל חדק (הצבא) למטרות הגנה עצמית. בשל התנהגותו התוקפנית של הפיל, סובביו מאיימים עליו יותר ויותר, והוא משקיע יותר ויותר משאבים בחדק. החדק מקבל חיים משל עצמו, הולך וגדל, הולך ותופח, ללא כל פרופורציה לשאר חלקי הגוף. וככל שהחדק משתולל, כך נדרש הפיל להזין ולגדל אותו עוד יותר במעגל שאינו נגמר. "החיה האומללה לא הבינה," כתב אותו פקיד, "שחידקה הפך לאויבה בנפש."

אבל ב-1895 איש לא ראה זאת. הנורא מכל היה עדיין צפון בערפילי העתיד.