בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. הפעם נדבר על פוליטיקה קנייתית, האחזויות נוער אפריקאיות חלוציות ותככים שהשתיקה יפה להם. סיפור על אחד החברים הנאמנים ביותר של ישראל באפריקה – חלק שני ואחרון.

לחלק הראשון

עצמאות, מרד צבאי וקורס קצינים חוזר

בינתיים סוף סוף הגיע התאריך המיוחל לעצמאות קניה, 12 בדצמבר 1963. החגיגה היתה גדולה, הוזמנו אורחים רבים מעשרות מדינות, אבל ישראל הפגינה עניין מיוחד. המטוס הראשון שנחת בקניה העצמאית היה מטוס "אל על" עם הציוד לבית הספר המקצועי שנפתח בקניה ע"י מדריכים ישראליים. בישראל עצמה לא רק יצאו מוספים מיוחדים בעיתונים, תכניות רדיו מיוחדות ותרגום עברי לספרו של קניאטה "מול הר קניה", אלא התקיימו גם שיעורים מיוחדים בבתי הספר והופעות חגיגיות של הסטודנטים האפריקניים. גולדה מאיר, שטסה לטקס הכרזת העצמאות, העניקה כשי לעם הקנייתי מכונית אמבולנס מצויידת. ב-9 בדצמבר התקיים טקס הנחת אבן פינה לבניין השגרירות הישראלית בניירובי, בהשתתפות ג'ומו קניאטה.

גולדה מאיר וג'ומו קניאטה בטקס הנחת אבן פינה לשגרירות ישראלית, 9 בדצמבר 1963.

(צילום: לע"מ)

גולדה מאיר עם האמבולנס – שי מעם ישראל לעם קניה.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אבל גנרל צ'יינה קיבל את בוא העצמאות ביער: הוא שוב נשלח לפייס את מחתרת המאו מאו. פעילות צבאית רצינית לא הייתה מזמן, אבל חלק ממאו מאו עדיין שהו ביערות מחשש לכלא בריטי ובהמתנה ל"עצמאות אמיתית", התהליך הפוליטי הנוכחי לא היה לרוחם. עוד ב-10 בדצמבר קניאטה שלח את גנרל צ'יינה לשיחות. פילדמרשל באימונגי וגנרל צ'ואי דרשו תפקידים בכירים וחלקות אדמה, וגם גירוש המשת"פים מהשלטון והכרה במאו מאו כצבא העם, ווארוהיו הצביע על הדוגמה הישראלית, היכן ש"העיטור ללוחמים היתה עצמאות המדינה". בסוף הם יצאו מן היערות, אבל משראו שההבטחות לא מתקיימות, חזרו בחזרה. אחרי שנה הם ניצודו ונהרגו: השלטונות החדשים לא התביישו להשתמש בשיטות הקולוניאליסטיות. אבל היה זה חלק קטן של מאו מאו, הרוב מסר את נשקו לקניאטה וחזר לחיים השלווים, למרות שהיה ממורמר מאי ההכרה בתרומתו למלחמת העצמאות.

לאחר קבלת העצמאות הגיע הרגע להחליט על גורלו של גנרל צ'יינה. למרות שכולם היו בטוחים  שקניאטה רוצה לראות אותו בתפקיד הרמטכ"ל, ורק התנאים הפוליטיים לא מאפשרים לו להגיד את זה בפומבי, יכול להיות שקניאטה לא התכוון באמת להעמיד אותו בראש הצבא. אבל אפילו אם בהתחלה באמת היו לו מחשבות כאלה, במשך השנה שעברה דברים רבים השתנו, וקניאטה כבר העריך את המצב הפנימי בצורה אחרת. וכאן התרחש עוד אירוע שהשפיע רבות על המדיניות של קניאטה בכלל ובתוך זרועות הבטחון בפרט.

בינואר 1964 פרץ מרד בו זמנית בצבאות טנגניקה, קניה ואוגנדה: החיילים האפריקניים לא היו מרוצים מהקצינים הבריטיים ומהמשכורת הנמוכה. כל שלושת המדינות פנו לריבון לשעבר בבקשת עזרה, והמרידות דוכאו ללא שפיכות דמים רבה ע"י חיילים ונחתים בריטיים. הייתה זו מבוכה ומכה לסטטוס ולריבונות, שהושגו אך לא מזמן, אבל ההישרדות הפוליטית של המנהיגים הייתה חשובה יותר.

לאחר מכן קניאטה, שרק שנה לפני כן שלח לקורס קצינים בישראל קבוצה שהורכבה מקיקויו, חלקם לוחמי מאו מאו לשעבר, כדי להקים גרעין צבא הנאמן לו, שינה כיוון. עכשיו הוא החליט להישען הרבה יותר על הבריטים. מחשבות ראשוניות כאלה הופיעו אצלו עוד אחרי הנצחון של קאנ"ו בבחירות במאי 1963, אבל אחרי המרד הוא החליט סופית. אם קודם לכן הייתה אפשרות שהוא יצטרך לתפוס את השלטון מידי קאד"ו בכח צבאי, וקצינים שהוכשרו בישראל היו צריכים לעזור בכך, עכשיו המצב היה אחר. הבריטים רצו לשמור על נוכחותם בקניה, וקניאטה מצדו רצה שאותם הבריטים ימשיכו לממן ולאמן את צבאו. התוצאה הייתה כריתת חוזה הגנה עם בריטניה וערבויות עזרה לקניאטה אישית במקרה של נסיונות מרד או הפיכה חדשים. בין היתר גם הבריטים וגם קניאטה חששו מחתרנות קומוניסטית, בפרט מכיוון הפלג השמאלי של קאנ"ו שקשר קשרים עם בריה"מ וסין ושלח סטודנטים להכשרה צבאית במזרח אירופה, והשפעה בריטית בצבא הייתה אמורה לבלום את זה. עוד גורם חשוב הייתה מלחמה זוטא שהתחילה בסוף 1963 נגד מורדי "שיפטה" במחוז הצפון-מזרחי של קניה: המורדים רצו להתפלג מקניה ולהסתפח לסומליה, שתמכה במאבקם. בסיוע בריטי, צבא קניה נלחם בהם במשך מספר שנים, תוך כדי שימוש בשיטות שפותחו נגד המאו מאו, ואחרי חתימת הסכם עם סומליה ב-1967 האיזור נשאר בידי קניה.

התוצאות המיידות של המרד היו בית-דין צבאי לראשי המורדים, פירוק של מספר יחידות, העלאת המשכורת לחיילים והצפת היחידות במודיעים שינטרו את מצב הרוח וידווחו מהשטח. והתוצאה של ההסכם עם הבריטים היתה המשך מדיניות הפיקוד הקודמת בצבא. בזמן השלטון הבריטי, היו מעט מאד בני קיקויו בגדודים הקנייתים של קלעי המלך האפריקניים: הבריטים גייסו את החיילים בעיקר משבטי קאמבה, נאנדי ו"גזעים לוחמניים" אחרים, לפי החלוקה הקולוניאלית המקובלת. בשנתיים האחרונות לפני מתן העצמאות הבריטים הגבירו את קידום החיילים האפריקניים לתפקידי קצינים זוטרים ובינוניים, גם כן מהשבטים האלה. קצינים מקיקויו, ועוד מפקדי מאו מאו, לא התאימו בכלל בשלב זה. קניאטה הורה לגייס לשורות החיילים יותר קיקויו, אבל ויתר על תכניות ל"קיקויזציה" של הפיקוד. כתוצאה מזה הרמטכ"ל עד סוף שנות ה-60 היה גנרל בריטי, מפקדי חיל האויר וחיל הים היו בריטיים אפילו בתחילת שנות ה-70 (מפקד חיל האויר הקנייתי הראשון מונה ב-1973, היה זה קולונל דידאן גיצ'ורו, אחד מחמשת חניכי קורס הטיס בישראל), וכן התבצעה העברה מדורגת של תפקידי פיקוד בכירים מהבריטים לקצינים משבט קאמבה, כמו חברו לשעבר של איטוטה לגדוד 3/6 בריגדיר ג'וזף נדולו, שהתמנה ב-1966 למפקד צבא היבשה, וב-1969 לרמטכ"ל הקנייתי הראשון.  

במקביל קניאטה, אומן המאזן הפוליטי, הקים כמה בסיסי כוח שיוכלו לשמש כמשקל נגד לצבא. ראשונה מביניהם הייתה המשטרה, שהיתה הרבה יותר גדולה מהצבא, עם עמדה חזקה לנאמני השלטון הישן שנלחמו נגד מאו מאו. קניאטה חיזק את המצב הזה עוד יותר והעמיד בראש המשטרה שוטרים קולוניאליים מבני הקיקויו. כמו כן הוא חיזק מאוד את יחידות הז'נדרמריה GSU (General Service Unit), הציב בראשו שוטרים קולוניאליים, גם הם מבני הקיקויו, והציף בקיקויו את השירות בכלל. המשמר האישי של קניאטה גם כן הורכב מקיקויו מובחרים מאיזור הולדתו. רבים ממפקדי GSU ושומרי הראש של קניאטה עברו הכשרה בישראל, הפיקוח והאימון השוטף שלהם היו בידי הבריטים, ואבטחת קניאטה היתה בפיקוח של SAS  הבריטי.

בנו של וארוהיו שירת מאוחר יותר ב-GSU, אבל הוא עצמו לא מצא מקום בכל המערכת הזאת. בינואר 1964 קניאטה החליט שכל הקבוצה שחזרה מישראל צריכה לעבור את קורס הקצינים מחדש. לאור המדיניות החדשה שלו הצוערים נחשדו באי-נאמנות, ואסור היה למנות אותם לתפקידים צבאיים. הקצינים הבריטיים כמובן זלזלו באנשי מאו מאו לשעבר ובכלל לא התכוונו להתייחס אליהם כאל קצינים. הצוערים הישראליים אפילו אולצו ללבוש סימן היכר מיוחד: צעיפים אדומים. כמו שנזכר וארוהיו מאוחר יותר, "כגנרל צ'יינה ספגתי אני את מירב העלבונות. "הביטו עליו!", צעק קצין בריטי אחד. "יש לו בטן כמו לאשה בהריון. הייתי רוצה לראות איך הוא רץ!" קפטן אפריקאי שלחם נגד המאו מאו שאג: "תסתלק ממני! אתה מסריח כמו חיה ביער ומושך זבובים!" רציתי לחבוט בו, אבל נזכרתי מה לימד אותי מנהיגנו קניאטה: "סבלנות, רק סבלנות, והכל יעבור!" באותה סבלנות גנרל צ'יינה קיבל עונשים על כך שהכפתורים בחולצתו ומכנסיו לא היו מסודרים, כמו גם הצקות אחרות.

וארוהיו גם לא היה מרוצה מרמת ההכשרה הבריטית: "הם לימדו אותנו לירות רק במרגמות שני אינטש, ולא שלושה אינטש כמו בישראל". אבל הוא כן היה מרוצה מסיום הקורס, שבסופו התקיימה סדרת קרבות בין מחלקתו למחלקת סמלים וקצינים ותיקים בפיקוד מדריכים בריטיים: "ניצחנו בכל הקרבות, היכינו אותם שוק על ירך. אנחנו, המאו מאו! לעיתים, כאשר היינו חוזרים כמנצחים מקרבות אלה, נהגנו אנו, המשתלמים מישראל, לשיר שירים עבריים שלמדנו בארץ כמו "הבה נגילה".

"שירות הנוער הלאומי" – סוף סוף גנרל אמיתי

באוגוסט 1964 הסתיים קורס הקצינים וגנרל צ'יינה שוב קיבל דרגת סג"מ. אבל הוא לא קיבל תפקיד בצבא. תחת זאת, הופנו 11 מסיימי הקורס עם וארוהיו בראשם למסלול חדש: שירות הנוער הלאומי.

שירות הנוער הלאומי (NYS – National Youth Service) הוקם בקניה בספטמבר 1964 בעזרת מדריכים ישראליים לפי הדגם של הנח"ל והגדנ"ע. מסגרות נוער סמי-צבאיות אלה זכו לפופולריות רבה בשנות ה-60, ומדריכים ישראליים עזרו בהקמת ארגונים דומים בעשרות ממדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. במקומות שונים הם נקראו "השירות הלאומי", "השירות האזרחי", "חטיבות הבונים", "החלוצים הצעירים" ושמות רבים אחרים. לפעמים הם הפכו למיליציית נוער של מפלגת השלטון, לפעמים לסוג של תנועת הצופים, ולפעמים באמת הביאו תועלת בתחום הסוציאליזציה של הנוער והכוונתו למסלול קונסטרוקטיבי.

בקניה הארגון הזה קיבל משימה של סוציאליזציה של הנוער בכלל ונוער קיקויו רדיקלי בפרט. את תפקיד מנהיג הנוער הלאומי (התואר הרשמי של ראש ה-NYS) קיבל מזכירו האישי של קניאטה וחבר הפרלמנט ג'וזייה קריאוקי, שריצה בזמנו שבע שנות מאסר באשמת התמיכה במאו מאו, ולתפקיד המנהל מונה יליד קניה לבן, ג'פרי גריפין, פעיל ותיק בתחום הנוער: הוא היה אחד מראשי תנועת הצופים, בזמן מרד המאו מאו ניהל מחנה חינוך מחדש לנוער, אחרי זה פתח בית ספר לתלמידים מרקע קשה. גריפין כיהן כמנהל ה-NYS  עד 1988, וקריאוקי במהרה הפך ללא רצוי בעיני השלטון, ואחרי כמה שנים פוטר יחד עם ביטול של התפקיד עצמו.

גנרל צ'יינה מונה תחילה לראש סניף מקומי בדרגת קפטן, אבל עשה קריירה מהירה וכבר בשנת 1966 היה סגן מנהל ה-NYS, אחראי, לפי התקנון הרשמי, ל"ביטחון, משמעת, חקירות, גיוס חברים חדשים" ואחרי כן גם לחלק הנשי של הארגון. הוא ניגש לעבודה בהתלהבות, בהשראת הדוגמה הישראלית. "בישראל", אמר, "אני ראיתי איך המדינה מאמינה בבני נוער, סומכת עליהם בעבודה ובביטחון ועושה מהם אנשים מועילים לחברה". חברי NYS  סללו כבישים, כרתו יערות, שתלו עצים, עבדו בחקלאות ולמדו מקצועות יצרניים. הם עברו גם הכשרה צבאית בסיסית, אולם הצבא התנגד להפיכתם לכוח מזויין ממש, כך שהצבאיות שלהם התבטאה בעיקר במדים, דרגות, תרגילי סדר והשתתפות במצעדים. אבל השתמשו בהם גם לצרכים בטחוניים, בדרך כלל כסדרנים ושומרים באסיפות והפגנות. גנרל צ'יינה סייר ברחבי הארץ, פיקח, אירגן וכיוון, לפקודתו עמדו כמה עשרות קצינים וכמה אלפי נערים ונערות. הוא הפך לאיש חשוב.

המדריכים הישראליים ליוו את העבודה של ה-NYS, ווארוהיו שיתף איתם פעולהבהתלהבות ובכלל בכל הזדמנות העלה על נס את כל מה שישראל עושה למען קניה. לדברי אל"מ קרני, "כל פעם שבאתי לקניה גנרל צ'יינה הופיע ולא עזב לפני שווידא שהכל אורגן על הצד הטוב ביותר ואין יותר צורך בעזרתו". קרני גם נזכר איך בשנת 1966 בדלהי, בקונגרס בינלאומי על בעיות נוער בארצות המתפתחות, גנרל צ'יינה נכנס לאולם, ראה אותו, נפנף את הסדרן שרצה ללוות אותו למקום הישיבה של המשלחת הקנייתית, אמר "אני רוצה לשבת עם החברים שלי" וישב יחד עם הישראלים. "כנראה עשינו משהו נכון", העיר קרני.

בדצמבר 1967 התראיין גנרל צ'יינה לעיתון "מעריב", שם סיפר על עלילותיו ומסר דרישת שלום לכל חבריו בישראל, כולל טומי עמית, "בחור מצוין", ולשאלה האם לא חרד לגורל ידידיו בכפר הנשיא בימי מלחמת ששת הימים השיב בביטחון: "לא. אף רגע לא. ידעתי כי אתם תנצחו ואני יכול להגיד לכם שאם הערבים יתחילו איתכם פעם נוספת, אתם שוב תכו אותם".

גנרל צ'יינה היה היחיד מבין מפקדי מאו מאו שקיבל תפקיד חשוב בקניה העצמאית. דרג השלטון העליון היה בידי אלה שנאבקו למען העצמאות באמצעים פוליטיים לא אלימים, דרג בינוני וזוטר היו בידי נאמני השלטון הישן, ששירתו את הבריטים ושמרו על מעמדם. הטרוריסטים הקיצוניים של מאו מאו הוכרזו ע"י קניאטה כ"מחלה שיש לשכוח אותה" ולא קיבלו הכרה כלוחמי חופש. די אם נאמר שהאיסור על ארגון המאו מאו, שחוקקו הבריטים ב-1950, בוטל רק בשנת 2003. חריגה מסוימת עשו לנופלים, בפרט לפילדמרשל התלוי קימאתי, שב-1964 קיבל רחוב על שמו בניירובי תוך כדי גל האפריקניזציה. אבל בגדול ההכרה הממלכתית הרשמית בתרומת המאו מאו נגמרה בזה. מותר היה להזכיר אותם, לתאר אותם ולכתוב עליהם ספרים, אבל התעמולה הרשמית לא היללה אותם אלא את קניאטה ואת חבריו. חלק מהמפקדים קיבלו אותות הצטיינות ונחלות אדמה קטנות, כדי שלא יקימו רעש, והרוב הגדול של לוחמי מאו מאו לשעבר, כולל אלמנות ויתומים של הנופלים, הופקרו לגורלם.

גנרל צ'יינה מתח ביקורת על המדיניות הזאת ועזר ללוחמים לשעבר בכוחות עצמו, כולל קבלה לתפקידי קצונה ב-NYS, אבל השתדל להתבטא בזהירות: "רבים מלוחמי החופש לשעבר מאוכזבים ממאמצי הממשלה לעזור להם, וחלק אחר לא רואה בעין יפה את הנסיונות להציג את התרומה של כולם לעצמאות כשוות ערך. למרות שאיני צופה איום לביטחון בגלל ההתמרמרות של כמה לוחמים לשעבר, לא יהיה זה נבון להניח, שהם יסבלו את מצבם הנוכחי עד אין קץ". לצד עשיית הצדק היה כאן גם מניע אישי: עבור מאו מאו רבים היה גנרל צ'יינה היה גיבור, אבל חלקם חשבו אותו לבוגד בגלל ששיתף פעולה עם חוקריו תמורת חייו. לכן הוא ניסה להציג את עצמו כנאמן לחזון וכדואג לחבריו למרד, אבל בלי למשוך אליו אש מלמעלה.

באופן כללי היה זה הדבר היחיד שוארוהיו חרג בו קצת מ"הקו המפלגתי". בכל שאר התחומים הוא היה נאמן לגמרי לקניאטה אישית, לא ניהל פוליטיקה עצמאית, היה צנוע וללא אמביציות גדולות. זאת היתה הסיבה למצבו הטוב. התפקיד היה מכובד, הדרגה דרגת גנרל, הוא קנה אחוזה גדולה של מאה אקר, קיבל עיטור "החנית הבוערת" מדרגה שניה, אחד הגבוהים בקניה, ולאחר מכן הוסיף עליו עיטורים נוספים עבור השירות הנאמן.

ב-1967 יצא לאור ספרו "Mau Mau General" שהוא כתב יחד עם דייויד קופף, עיתונאי, איש קולנוע ופעיל פוליטי אמריקאי.

חוץ מהשירות ב-NYS  וארוהיו ביצע לפעמים משימות רגישות שהטיל עליו קניאטה, גם בקניה וגם בחו"ל, וניהל חקירות ושיחות חשאיות. יש חוקרים המכתירים אותו כאיש סודו ואפילו כראש שירות המודיעין הפרטי של קניאטה. זאת אולי הגזמה, אבל וארוהיו ללא ספק היה חלק מ"מנגנון ביטחון הצללים". קניאטה השתדל לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד, ובנושאים מסוימים סמך על אנשי ביצוע הנאמנים לו אישית, תוך עקיפת הערוצים הרשמיים. ונאמנות אישית בתנאים ההם הייתה שווה הרבה: בדצבמר 1964 הכריז קניאטה על קניה כעל רפובליקה והפך לנשיא, ולאחר זמן מסוים השלטון האמיתי התרכז בידי קניאטה, משפחתו וקומץ מקורביו  הידועים כ"מאפייה קיאמבו", על פי שם איזור הולדתו של קניאטה.

המשטר לא היה ברוטלי במיוחד, בוודאי לפי קנה מידה אפריקני, אבל יריבים ומתחרים פוליטיים יותר מדי בולטים של קניאטה גורשו מהמפלגה, לפעמים נאסרו, ולפעמים נרצחו בנסיבות מסתוריות. כך למשל מיודענו שר הפיתוח הכלכלי הפופולרי טום מבויה, כוכב העל של הפוליטיקה הקנייתית שהופיע על השער של המגזין "טיים" כבר ב-1960, נרצח ביריות ברחוב בניירובי ביולי 1969. פעיל זוטר של קאנ"ו שנשפט על הרצח הוצא להורג בתליה, ולא היו שום הוכחות שמאחוריו עמדו מקורבי קניאטה. אבל הזעם העממי הביא לסדרת הפגנות אופוזיציה והתנגשויות כולל הרוגים ופצועים. כתוצאה מזה באוקטובר 1969 מפלגת האופוזיציה KPU (Kenya People`s Party), הפלג השמאלי של קאנ"ו שהתפלג ב-1966, הוצאה מחוץ לחוק ומנהיגה, צ'יף שבט לואו וסגן הנשיא לשעבר אוגינגה – נכלא. המדינה הפכה לחד-מפלגתית דה-פקטו (קאד"ו התמזגה עם קאנ"ו עוד ב-1964), וקניאטה ריכז את השלטון בידיו באופן סופי.

מתוך פרשות אפלות כאלה שמו של וארוהיו נקשר ברצח של מיודענו ג'וזייה קריאוקי, מפקדו לשעבר, ב-1975. עד אז קריאוקי, שהוזז בין תפקידי סגן שר שונים אבל לא יכלו לזרוק אותו מהפוליטיקה לגמרי בגלל הפופולריות שלו, הפך ללוחם עקשן נגד השחיתות. הוא טען שקניה הפכה ל"מדינה של עשרה מליונרים ועשרה מליון קבצנים" (אגב הוא עצמו היה מליונר), דרש רפורמות וכיוון את האשמותיו הכי למעלה שאפשר. בתגובה הוא קיבל האשמות נגד שהוא גנב את המענקים מחו"ל כשכיהן כראש ה-NYS, שאת הונו ומניותיו בעסקים שונים ממכרות ועד בתי קזינו הוא עשה בדרכים לא כשרות בעליל, ושהוא בכלל סוכן של הקומוניסטים וגורם חתרני. במרץ 1975 קריאוקי נעלם, וגופתו המרוטשת נמצאה לאחר זמן מחוץ לעיר. ועדת חקירה פרלמנטרית ציינה את וארוהיו איטוטה בין האנשים שנראו עם קריאוקי לפני היעלמותו, יחד עם קציני משטרה בכירים. אבל הוא לא הואשם ישירות ברצח, תחקירים עיתונאיים מאוחרים טוענים  שהרוצחים הם ראש מערך האבטחה של קניאטה, מפקד ה-GSU  ופקודיהם. מתוך העדויות נוצר הרושם שהם רצו להפחיד את קריאוקי ולהסביר לו שלא כדאי להמשיך בהתנהגות כזאת, אבל המצב יצא משליטה והם רצחו אותו. בכל מקרה לא ננקטו שום פעולות נגד החשודים, התיק נסגר, מהומות הסטודנטים שפרצו בגלל הרצח דוכאו בכוח ואוניברסיטת ניירובי נסגרה לתקופה מסויימת. ווארוהיו עצמו השיב לדרישות להמשיך בחקירה שהוא יהרוג כל מי שידחוף את האף שלו לעניינים לא לו.

בערך באותו סגנון הוא הגיב, כאשר בפברואר 1976 נשיא אוגנדה אידי אמין הכריז שקניה המערבית היא חלק מאוגנדה שנקרע באופן בלתי חוקי ע"י הקולוניאליסטים הבריטיים, ותושבי האיזור רשאים להחליט בעצמם האם הם רוצים להישאר תושבי קניה. קניאטה בתגובה סגר את הגבול למעבר הסחורות לאוגנדה, שלא היה לה מוצא לים, ודרש התנצלות. ווארוהיו ללא היסוסים מיותרים הציע לקניאטה להביא את ראשו של אמין. "הוא לא האמין שמישהו בדעה צלולה יעיז לתקוף את קניה אחרי המלחמה שהם ניהלו נגד הלבנים. הוא פשוט רתח", סיפרה אשתו מרגרט. אין לדעת האם הוא היה מצליח להגיע לראשו של אמין אם הייתה פורצת מלחמה, אבל אמין הכריז מיד שלא היתה לו כוונה להילחם ולשנות גבולות, אלא שכל חפצו היה ליידע את האוגנדים בענייני היסטוריה וגאוגרפיה של ארצם. כך שהמלחמה לא קרתה ולא היה צורך בראשו, למרות שתקריות בודדות נמשכו עוד מספר חודשים, והסיוע של קניה לישראל בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה (יולי 1976) לא ממש תרם להפגת המתיחות.

ב-1978 קניאטה נפטר, ואת תפקיד הנשיא קיבל סגן הנשיא דניאל אראפ מוי, יו"ר מפלגת קאד"ו לשעבר. גנרל צ'יינה המשיך לשרת באותו תפקיד של סגן מנהל NYS, ובשנת 1979 הוציא לאור את ספרו השני, "Mau Mau in Action".

"הורה היאחזות"

באותה שנה, 1979,קיבלNYS  פרוייקט חדש: הקמת ישובים צבאיים-חקלאיים בגבולות קניה לפי הדגם של היאחזויות נח"ל בישראל. וארוהיו התרשם מהיאחזויות אלה עוד ב-1963, והצעותיו סוף סוף התקבלו. כמו שאפשר היה לצפות, הקנייתים פנו לישראל בבקשת סיוע בהקמת הישובים החדשים: אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קניה נאלצה לנתק יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל בגלל הלחץ של מדינות אפריקניות אחרות, אבל שת"פ חשאי בטחוני ואחר נשמר לאורך כל הדרך. המומחים ממשרד החקלאות הישראלי טיפלו בצד האגררי של הפרוייקט, ולצורך ארגון הצד הצבאי הרמטכ"ל רפאל איתן שלח לקניה את סא"ל יריב חן.

כאשר יריב חן הגיע למשרדו של גנרל צ'יינה, הוא קודם כל הודיע שהוא אחיין של הלל אדירי, המדריך לשעבר של הגנרל בבי"ס לקצינים של צה"ל, שהוא גם נכח בסדר פסח בביתם ב-1963 והציג צילומים. וארוהיו התרגש, מיד קרא לקציניו והורה להם: "זה סא"ל חן, את פקודותיו יש למלא כאילו היו שלי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: סיור ביקורת.

כמו שנזכר חן, בהמשך העבודה שלט בעיקר הסגנון האפריקאי הרגיל: בהתחלה פרוייקטים גדולים והכרזות בומבסטיות, ואחרי זה רפיון ובזבוז מאמצים לריק. אבל ההכשרה הצבאית התנהלה באופן סביר, בהתחשב בתנאים המקומיים, לדבריו. הקצינים היו חרוצים, ומהחניכים אפשר היה להוציא תוצאות טובות.

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: חן עם קציני ה-NYS.

אבל בדיוק כשהפרוייקט החל לקרום עור וגידים, ב-1981, בממשלה תפסו רגליים קרות: היה מי שחשש כי כוח מזויין חדש עלול להיות מסוכן. אז החליטו שהמתיישבים יעסקו רק בחקלאות, והשמירה תוטל על ה-GSU. כך הפרוייקט איבד את משמעותו המקורית, וזמן קצר אחרי סיום שליחותו של חן ב-1982 הוא נסגר.

מתוך שיחות עם גנרל צ'יינה התרשם יריב חן כדלהלן: "הוא היה אדם לא משכיל, לא מפותח, אבל עם חוכמת חיים גדולה, קיקויו כפרי פשוט באופן מודגש, צנוע, מופנם, ללא גינונים של איש חשוב. רמטכ"ל זה היה החלום שלו, אבל הוא ממש לא התאים לתפקיד כזה, חלק מקציניו עלו עליו בהרבה ברמתם, במיוחד אלה בעלי חינוך בריטי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: גנרל צ'יינה עם פקודיו.

גנרל צ'יינה לא הפסיק להודות לישראל, ראה בה מודל לחיקוי ושמח מאוד על הסיוע שקניה העניקה לישראל בזמן מבצע אנטבה ב-1976. "הוא עצמו לא השתתף בזה אבל ידע מה קורה", לדברי יריב חן. על המעמד של גנרל צ'יינה הוא אמר: "בשביל הגנרלים מהצבא הוא לא היה שווה ערך ודי אאוטסיידר, אבל בגדול רכשו לו כבוד בתור לוחם לעצמאות. אי אפשר להגיד שהוא היה עשיר, אבל היה איש אמיד, בעל חווה גדולה, אוטו פרטי, אבל הוא נסע תמיד במכונית שירות". כך שדברי הלל אדירי "מי שיתן לך מכונית אחת, יתן גם שתיים" התגשמו, כפי שאנחנו רואים. אחרי חזרתו לארץ ב-1982 חן שוב ביקר בקניה ב-1993 אבל כבר לא תפס את גנרל צ'יינה.

הכרה מאוחרת

זמן מה אחרי עלייתו לשלטון התחיל הנשיא מוי להחליף את אנשי קיקויו בתפקידים בטחוניים וכלכליים חשובים בבני שבטו קלנג'ין, וכן בבני מיעוטים ללא בסיס תמיכה עצמאי שהיו נאמנים לו אישית. המגמה הזאת התחזקה במיוחד אחרי נסיון הפיכה צבאית ב-1982, ובו בזמן מוי הפך את המדינה לחד-מפלגתית באופן רשמי. NYS, למרות היותו ארגון סמי-צבאי, לא היה מוסד בטחוני חשוב כמו הצבא, המשטרה והז'נדרמריה שעברו טיהורים, אבל כנראה גם אותו אי אפשר היה להשאיר ללא טיפול, בטח בהתחשב ב"משימות מיוחדות" שוארוהיו ביצע בתקופת קניאטה.   

ואולי פשוט כבר התחילו להשפיע הגיל המבוגר והבריאות המתרופפת. כך או אחרת, בנובמבר  1984 אחרי עשרים שנות שירות גנרל צ'יינה פרש לחוותו.

ב-1990 שוב היה ניתן להבחין במקום הלא מכובד שמאו מאו תפסו בהיסטוריה הרשמית של קניה. נלסון מנדלה, שביקר בקניה אחרי שחרורו מהכלא הדרום-אפריקאי, רצה להיפגש עם גנרל צ'יינה האגדי ועם אלמנתו של פילדמרשל קימאתי ומאוד התפלא שהם לא היו בין מקבלי פניו. הוא נשא נאום בכינוס עם גדול על כך שלוחמי החופש קניאטה, קימאתי וצ'יינה נתנו לו השראה בזמן מאסרו, אולם הפגישה עם הגנרל לא התקיימה. מנדלה אפילו לא הצליח לבקר בקברו של קימאתי: הוא חשב שלכבוד הגיבור הזה הוקם מאוזולאום, אבל התברר שגופתו, שנקברה בחשאי ע"י הבריטים אחרי תלייתו, לא נמצאה, ואף אחד לא התכוון לחפש אותה. אבל התקריות האלה טושטשו במהרה, ושאר תכנית הביקור בוצעה כמתוכנן.

באפריל 1993 גנרל צ'יינה נפטר, בהשאירו שלוש אלמנות והרבה ילדים ונכדים. בטקס הלוויה השתתפו כמה מאות אנשים, בתוכם לוחמי מאו מאו לשעבר, אבל לא היתה הלוויה ממשלתית רשמית. גם ההודעות בעיתונות על מותו של גנרל צ'יינה היו מצומצמות ביותר. ג'ון נוטינגהם, פקיד קולוניאלי לשעבר שהיה נשוי לבת דודתו של המנוח, בעל הוצאת ספרים שהדפיסה את ספרי וארוהיו וזכרונות מאו מאו אחרים, אמר בהספד: "מעטים אלה המקבלים הזדמנות לשנות את ההיסטוריה של ארצם, ועוד יותר מעטים אלה שמנצלים את ההזדמנות הזאת". הווטרנים של מאו מאו דיברו קצרות: "איבדנו גיבור גדול". מתוך הפוליטיקאים נאם בלוויה רק מוואי קיבאקי, סגן נשיא לשעבר שהיה באותה תקופה באופוזיציה, קיקויו מאיזור ניירי, כמו המנוח. הוא אמר: "אנו לא נרשה לחבורת אנשים להרוס את המולדת, שלמענה אנשים כמו צ'יינה הקריבו כל כך הרבה".

בדצמבר 2002 ניצח מוואי קיבאקי בנסיון שלישי בבחירות רב-מפלגתיות (הרב-מפלגתיות חזרה ב-1992), סיים בכך את שלטון בן הארבעים שנה של מפלגת קאנ"ו והפך לנשיא קניה. אחת הרפורמות שלו היה השינוי ביחס הרשמי למאו מאו ולתרומתם לעצמאות. ב-2003 בוטל האיסור הקולוניאלי על ארגון המאו מאו. ב-2005 נלסון מנדלה שוב ביקר בקניה והפעם הרשו לו להיפגש עם אלמנתו וילדיו של פילדמרשל קימאתי. ב-2007 קיבאקי הסיר את הלוט בטקס רשמי מהאנדרטה לקימאתי ברחוב על שמו בניירובי. ב-2010 שמו של "יום קניאטה" שנחגג כל שנה ב-20 באוקטובר, יום כליאתו והכרזה על מצב החירום ב-1952, הוחלף ל"יום הגיבורים", והוא הוקדש לזכר כל הלוחמים ובמיוחד המאו מאו (נציין בסוגריים שמדיניות חדשה זו של טקס ההוקרה מאו מאו נמשכה גם בתקופתו של אוהורו קניאטה, בנו של ג'ומו קניאטה שניצח בבחירות לנשיאות ב-2013).

באותה שנת 2010 משפחתו של גנרל צ'יינה מסרה למוזיאון הלאומי בניירובי את הפריטים האישיים שלו: כובע קצינים, מעיל עור באותו סגנון שלבש קניאטה, מקל קצינים ודברים אחרים.

הפריט המעניין ביותר היה קליע רובה מעוך. התברר שבזמן הפציעה ב-1954 הקליע הבריטי נתקע בבסיס הצוואר. וארוהיו אף פעם לא הרגיש אותו, אבל ב-1988 הוא התחיל לאבד תחושה ביד, ובבדיקה רפואית צילום רנטגן הראה גוף זר. הוא חשש מניתוח בגלל הגיל והבריאות. כמו שאמרה בתו, "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו דואג". אבל בסוף הוא קיבל החלטה, ופרופסור פיטר אודהיאמבו הוציא את הקליע. "העצם של חייל היתה מספיק קשיחה כדי לבלום אותו", אמר הפרופסור לאחר מכן.

פירוש השם וארוהיו הוא "אחד שתמיד נושא נשק". וארוהיו איטוטה, גנרל צ'יינה, נשא בחזה שלו קליע במשך מחצית מחייו. חיים שכאלה.