ארכיון הבלוג
יהודים, קוזאקים וחזרת חריפה: "עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" – ביקורת ספר
בספרו על עלייתה ונפילה של מזרח אירופה היהודית, שלום בוגוסלבסקי מספר לנו סיפור עוצר נשימה על ההיסטוריה היהודית שלא הכרנו. ינשוף היסטורי על הספר שייקח אתכם למסע בין עיירות יהודיות צבעוניות בסגנון המערב הפרוע, קוזאקים פרבוסלבים ולוחמים יהודים, רשתות מסחר בתבלינים, ברמנים דוברי יידיש ותככים פוליטיים בין ממלכות ואימפריות.
שלום בוגוסלבסקי, הסיפור הבלתי-סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית (הוצאת זרש, 2024)
מספרים שפעם, לפני הרבה שנים, למדו ילדי ישראל היסטוריה יהודית מספר גדול ומאובק, שנסך שיממון על כל כל קוראיו. לפי האגדה, כל פרק באותו הספר, לא משנה אם על העת העתיקה, ימי הביניים או העת המודרנית, נפתח בדיוק באותו המשפט: "רבות סבלנו אחינו היהודים". ואכן, האופן שבו זוכרים בישראל את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד במזרח אירופה, נוטה להיות מנותק מהחלל ומהזמן. היהודים הם מעין אי בהיסטוריה, קורבנות פסיביים שלומדים תורה, מחוברים לעבר התנכ"י והתלמודי ונעים באיטיות, דרך רצף של פוגרומים ושואות, לעבר התקומה – הקמתה של מדינת ישראל.
זו כמובן קריקטורה, וכדרכן של קריקטורות, יש בה מן האמת ויש מן ההגזמה. לא חסרים ספרים מרתקים ומורכבים על ההיסטוריה היהודית, וגם בזיכרון הפופולרי יש ניואנסים רבים ומעניינים. אבל בו בזמן, היא לוכדת בעיה אמיתית. כמי שאינו מומחה בנושא, שמתי לב כבר מזמן שחלק גדול מהכתיבה והזיכרון על ההיסטוריה היהודית בעברית מבוסס על זיכרון אנכי ולא אופקי. כלומר, מבינים יהודים שחי בפולין במאה ה-15 על רקע ההיסטוריה היהודית מאז התנ"ך ובית שני, אבל פחות על רקע החברה והפוליטיקה הפולנית ליטאית באותה התקופה. אכן, בזיכרון הפופולרי יש דגש הרבה יותר מדי חזק על פוגרומים ופרעות, אבל פחות על מה שהיה בעשורים הרבים ביניהם. הבעיה הזאת היא מבנית. כל עוד היסטוריה יהודית נחשבת בישראל לתחום נפרד, ולא, פשוט – סוג של היסטוריה – האנשים שיעסקו בתחום יכירו יותר טוב את תולדות העם היהודי הנע כאי מבודד בזמן ובחלל, ופחות את נבכי העולם המרתק שמסביבו בכל תקופה ותקופה. גם ספרים מעניינים, כמו ההיסטוריה היהודית החדשה של סיימון שאמה, נופלים בכשל הזה, ולעיתים קרובות יותר הוא מייצר ספרות משעממת. כחובב היסטוריה מושבע, במשך שנים רבות מדי ראיתי את תת הסוגה היהודית שלה כעולם תפל של גווילים עבשים.
ספרו של שלום בוגוסלבסקי, שנושא את השם הארוך הסיפור הבלתי-סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית הוא, מבחינה זו, יצירה מרגשת במיוחד. כחובב, זה הספר הטוב ביותר על היסטוריה יהודית שקראתי אי פעם. ראשית כל, מפני ששלום בוגוסלבסקי פשוט כותב נפלא. בגילוי נאות אומר, שאני מכיר אותו מאז הימים הנשכחים של פורום היסטוריה בתפוז, וכבר אז נודע בסגנון כתיבה הומוריסטי, ציני ומושחז להפליא, שכמעט אף אחד לא היה יכול להתעלם ממנו. ואכן – הספר הזה כתוב נהדר. מי שיקרא אותו, יוכל לדמיין את העולם היהודי של מזרח אירופה: מהחמוצים והגפילטע פיש, דרך היערות, ההרים, הנחלים, הערים הקוסמופוליטיות והעיירות הצפופות, ועד הפוליטיקה הסוערת של רוסיה, ליטא, פולין, אוסטריה, גרמניה ושוודיה, וכמובן – הסיעות השונות של יהודים, אוקראינים וקוזאקים למיניהם, על סבך הדתות, היריבויות והשנאות שלהם.
ולא לחינם הדגשתי את המילה "לדמיין". הבעיה בספרי היסטוריה רבים, היא שהם מובילים את הקורא לתוך עולם סינתטי של נייר, שמחולק לסעיפים מאורגנים כמו תיקיות במשרד של רואה חשבון. למשל, בספר על תולדות הארצות הבלטיות שקראתי לאחרונה, כל פרק עוסק בתקופה, ומחולק לסעיפים על ההתרחשויות בפוליטיקה, בכלכלה, בפיתוח העירוני, בתרבות ובאומנות, על רקע תיאור גיאוגרפי. הקורא אמנם רוכש ידע, אבל ככל שהוא מעמיק בספר, כך הוא יכול לדמיין פחות את המציאות שזה עוסק בה. שלום בוגוסלבסקי, לעומת זאת, הוא מורה דרך במקצועו; ולא סתם מורה דרך, אלא מדריך טיולי בוטיק במזרח אירופה, מהמובילים בתחומם, והוא באמת התהלך בשבילים ובדרכים שהוא כותב עליהם. כפי שהוא מציין בספר, הרבה יותר קל להבין את העולם של השודדים האוקראינים בהרי הקרפטים, כאשר הלכת לאיבוד בתילי הסלעים והמערות בתוך הסבך הצפוף. ובאותה מידה, אף אחד שמסתכל על מפה לא יכול להבין את רשת הדרכים, השבילים והכבישים שהיוו את הלב הפועם של מזרח אירופה, אם הוא לא נסע בהם אינספור פעמים בעצמו.
אכן, רשת הדרכים היא המפתח לספר הזה, שמנסה בראש ובראשונה לפתור חידה. בעולם של ימי הביניים, עולם שלא היו בו עדיין "זכויות אדם", זכית להגנה רק אם השתייכת לקבוצה מוכרת בעיני השלטונות. הסיבה העיקרית שאלו הסכימו לסבול יהודים, מיעוט די שנוא שמעמדו בדת הרוב הנוצרית היה בעייתי לכל הפחות, היתה שבעולם כפרי וחקלאי – הם היו מעמד של עירוניים שהתמחה בפיתוח רשתות מסחר באזורי ספר. דא עקא, שבכל פעם שאזור כזה התפתח, מעמד חדש של עירוניים נוצריים, שלא העריך במיוחד את התחרות, ניסה לדחוק את היהודים החוצה. השליטים היו צריכים לאזן בין הרווח שלהם מהקהילה היהודית, לבין הדרישות ההולכות והגוברות ממנהיגי הקהילות העירוניות הנוצריות, ולפעמים גם מהכנסייה, להעניק לאלו את הפריבילגיה הנחשקת "הזכות שלא לסבול יהודים". כתוצאה מכך, השליטים השיתו מיסים הולכים וגוברים על הקהילה ורוששו אותה, וכשזו הפסיקה להיות מועילה – גירשו את היהודים ודחקו אותם הלאה. זה התהליך, כותב שלום בוגוסלבסקי, שבגינו נדחקו היהודים ממערב אירופה, מהעולם דובר הגרמנית ובמידה רבה גם מחלק משטחי הליבה של המדינה שהיום נקראת פולין.
אולם אז, ההיסטוריה שלפה את אחד מהשפנים שלה. היהודים, אמנם נדחפו שוב מזרחה, לאזורי הספר שנקראים היום "אוקראינה", ואז היו שייכים לאיחוד הפולני-ליטאי. בוגוסלבסקי כותב שהעולם הזה היה דומה במידה רבה למערב הפרוע הרבה יותר מאשר ל"שטייטל" כפי שאנחנו מדמיינים אותו היום. היהודים זכו לסובלנות מפני שכמעמד עירוני, הם ישבו על דרכי המסחר החשובות בין העולם העותמאני לעולם האירופי, ואכלסו ערבה מסוכנת ושורצת שודדים שעירוניים רבים לא רצו להתיישב בה. הם חגרו חרבות ואקדחים, התפללו בבתי כנסת מבוצרים, והחזיקו מיליציות עירוניות שסייעו לשכניהם הנוצרים להתמודד עם פשיטות של לוכדי עבדים טטאריים ויתר מרעין בישין. בין הלוחמים הללו, היה גם האביר-קוזאק היהודי ברכה בן אהרון, שעליו תוכלו לקרוא בספר.
אבל היה אפשר לחשוב שעם הפיתוח העירוני של האזור, יקום שוב מעמד עירוני נוצרי שיידחק את היהודים החוצה. בפועל, למרות פרעות, פוגרומים וגזרות, היהודים רק התרבו, ובמאה ה-17 הפכו למיעוט משמעותי מאד ביישובים רבים, ואפילו לרוב האוכלוסיה בכמה מהם. בוגוסלבסקי כותב – וזה לדעתי השוס של הספר – שהסיבה לכך שלא נדחקו, היא שהם הצליחו להפוך לשחקן פעיל בפוליטיקה הפולנית-ליטאית. האיחוד דאז היה ערב רב של קבוצות שחשדו ותיעבו אחת את השנייה – פולנים, ליטאים, דוברי שפות סלאביות מזרחיות (האוקראינים של היום), ארמנים, טטארים, קראים, ואפילו סקוטים. בין כל אלו התנהל משחק פוליטי מורכב של יריבויות, מלחמות ושיתוף פעולה, והיהודים הצליחו לתמרן בתוכו כמיטב יכולתם. היו להם לוביסטים (שתדלנים בשפה של אותם ימים) ששלטו היטב בפולנית ובלטינית, השתתפו בכל כינוס של פרלמנט האצילים וידעו לשמן, למרוח ולשחד את מי שצריך בכדי לדאוג לאינטרסים של בני עמם. איך זה קרה בדיוק? אני משאיר לכם לגלות אחרי שתקנו את הספר.
פרק נוסף, מעניין במיוחד, עוסק בפוליטיקה הסבוכה שהובילה לסדרת הקטסטרופות שידועות אצלנו כפרעות חמלינצקי (גזרות ת"ח-ת"ט). אני מבטיח לכם שתקראו אותו בלי לעצור לרגע. בינתיים אציין שאם תביטו על היהודים כחלק ממארג יותר גדול בקריסה הפוליטית של אותה תקופה, תבינו את הפרעות הללו – ואת תפקידו של חמלינצקי עצמו – באופן שונה לחלוטין. בדרך לשם, בוגסלבסקי קורא את "יוון מצולה", חיבורו של הרב נתן הנובר והמקור העיקרי שלנו על אותן פרעות, לא רק כקינה אלא גם כניתוח פוליטי מחוכם של פרשן שהבין היטב את נבכי התקופה שבה חי. מאד אהבתי גם את את הפרק שעוסק ביהודים ואלכוהול. הרי באותם ימים, כמעט בכל בית מרזח באזורים הרלוונטיים ישב יהודי מאחורי הדלפק, מכיוון שבני דת משה ניהלו עבור האצילים הפולנים את עסקי האלכוהול שלהם. אלו היו עסקים חשובים, מפני שנוצר עודף של דגן שהיה קשה למוכרו, והאצילים נפטרו ממנו על ידי מכירה (כפוייה לפעמים) של אותם העודפים לאיכרים שגידלו אותם – כמשקה ממכר. הברמנים היהודים היו מרכיב משמעותי במערכת צינית שהתבססה על דרדור האיכרים לאלכוהוליזם, כזו ששירתה בעיקר את המעמדות העליונים של פולין-ליטא, כולל את אלו שהאשימו את היהודים בניצול האיכרים (ולמעשה רצו להחליף אותם בפוזיציה הזאת בדיוק).
לפני שאשלח אתכם לקנות את הספר, אוסיף עוד כמה מילים על החלק האחרון שלו, שעוסק בעידן המודרני. בפרקים הללו, שחותמים את העלילה, בוגוסלבסקי טווה ביד אומן את החוטים הנסתרים שקישרו בין עידן גילוי הארצות, התפתחות המדינה הריכוזית (ולאחר מכן הלאומית) במרחב המזרח אירופי, והשינויים שיצרו את העולם היהודי כפי שאנחנו מכירים אותו היום: שבתאי צבי ומעריציו, החסידים והמתנגדים, המשכילים והאדוקים, החילונים והחרדים. ולא רק הם – אלא גם הדימוי של ה"שטייטל" העלוב שמוכר לנו מסרטים כמו כנר על הגג, והיה כל כך שונה מהעיירות היהודיות הססגוניות והתוססות של העבר. משבר המאה ה-19 נבע במידה רבה מהשתלטות האימפריה הרוסית על חלק גדול מהמרחב, וממדיניותה המורכבת כלפי היהודים שבוגוסלבסקי מתאר בהרחבה. וגם: מי רצח את רב העיר של לביב ובתו היפה, ומדוע?
נקודה נוספת: חשבתם שהלבוש החרדי הוא "לבוש יהודי מסורתי"? תחשבו שוב. החרדים, למעשה, הם תופעה חדשה יחסית בדיוק כמו החילונים כשנגדם הם יוצאים. לפני העידן המודרני יהודים התלבשו פחות או יותר כמו שכניהם, ולא היה שום צורך בלבוש יהודי מיוחד. ממילא הקבוצות היו נפרדות זו מזו, וכל אחת מהן ניהלה את ענייניה כמו קורפורציה. רק כאשר המדינה הלאומית החלה להתייחס לקהילה היהודית כארגון וולונטרי שמספק שירותי דת, ונוצרה סכנה לזהות היהודית, חלק ממנהיגיה הרוחניים פיתחו שיטות של הפרדה באמצעות לבוש שנועדו לבצר את החומות הרועדות. בין לבין, תכירו מקרוב דמויות מרתקות כמו הבעל שם טוב, הגאון מוילנה, ביאליק, ז'בוטינסקי ואפילו הרצל, בתוך המרחב המזרח אירופי (או הגרמני) שאלו הכירו כל כך טוב.
הקטעים שעוסקים במעקב של המשטרה החשאית הרוסית אחרי ז'בוטינסקי, שזכה לכינוי "המגולח", מרתקים במיוחד. כשתקראו אותם, אני מבטיח לכם שתגעגעו למוסר העבודה של אותם ימים רחוקים, בהם אינטלקטואלים התחילו את היום שלהם ב-12 בצהריים, הלכו למספרה ואז בילו את רוב שעותיהם בשתיית יין, קפה ובירה ומדי פעם קפצו לחצי שעה למערכת העיתון האודסאי שממנה קיבלו את משכורתם. ואחרי שתקראו את הפסקאות שעוסקות באוכל המזרח אירופי, אני מבטיח לכם שתיתקפו בחשק עז לצלחת גדושה של גפילטע-פיש עם חזרת.
כדובדבן על הקצפת, בוגוסלבסקי זכה לעבוד עם העורך המדעי ד"ר אור-אל ביילינסון, אחד מהכוכבים העולמים של האקדמיה הישראלית והעולמית, שכדברי המחבר, ערך אותו בעודו נוסע הלוך ושוב ברכבות בין בירות מזרח אירופיות ומפטפט עם עשרים סטודנטים בשלושים שפות שאותן למד בשבועיים הקודמים. המול"ית, ד"ר תמר עילם-גינדין, היא מומחית לתרבות פרסית קלאסית, לינגוויסטית ובכלל חוקרת מעולה. התוצאה של שיתוף הפעולה בין שלושתם מרהיבה. רוצו לקרוא.
על הטיולים במזרח אירופה (וירושלים) של שלום ורעייתו קטיה אתם יכולים לקרוא כאן. גילוי נאות: הדרכתי ביחד איתו, יגאל ליברנט ויעקב לופט לפני כמה שנים את "עלייה לקברי רשעים – טיול אפל במזרח אירופה".
קיפוד בערפל: קייב שלא הכרתם
מבעד לערפל התודעתי שבו היא שרוייה, קייב היא עיר מרתקת ומפתיעה מאין כמוה: עבר אפל ושטוף בדם, הווה סוער ומלא תקווה, אומנות רחוב, חיים סוערים וקתדרלות מפוארות עם כיפות בצל. כל אבן מהדהדת זיכרונות של תרבות יהודית, פולנית, רוסית ואוקראינית, פסלים משונים מסרטים סובייטים מקשטים את הרחובות, כל פינה שוקקת חיים ותרבות, והאוכל המקומי מפתיע באיכותו. רשמים מטיול הבוטיק הנהדר של שלום וקטיה, ושבע המלצות חמות.
ברחוב ראשי בלב קייב, בירת אוקראינה, עומד פסל מוזר של קיפוד – עדות לאחת היצירות התרבותיות ההזויות ביותר שהופקו בברית המועצות לשעבר. סרט האנימציה הקצר "קיפוד בערפל", שנוצר ב-1975 על ידי הבמאי יורי נורשטיין, מספר על קיפוד ודובון שנהגו לספור ולסדר כוכבים. כדי לחמם את עצמם בלילות הקרים, וכנהוג בקרב פועלי כפיים בברית המועצות, הקיפוד נהג להביא קנקני תה לוהט עם ריבה. יום אחד, בדרכו למקום העבודה, תעה בערפל סמיך, ושם עבר סדרה של חוויות הזויות כמו נפילה לעומקו של נהר ומפגש עם סדרה של יצורים. הסרט, שהאסתטיקה שלו פסיכודלית באופן מלבב, מותיר רושם מוזר למדי. ניכר שהבמאי וצוותו, המוכשרים ללא ספק, עישנו עשבים כלשהם בזמן הכתיבה. עולם היער והחיות נחשף בהדרגה לעיני הצופים מתוך האפלה, השמיים זרועי הכוכבים והערפל הסמיך. תושבי קייב, שהעידן הסובייטי לא חביב עליהם במיוחד (בלשון המעטה), בחרו בכל זאת ליצור מזכרת לסרט האהוב, והציבו את פסל הקיפוד במקום מרכזי בעירם.
כמו הקיפוד הסטלן מהסרט, קייב עצמה מגיחה לתודעה העולמית מדי פעם מתוך ערפל האלמוניות. רוב הצופים מכירים אותה מתוך שידורים סנסציוניים בתקופת מהפכות ומהומות. בזיכרון היהודי, היא מעלה זכרונות של אנטישמיות, פוגרומים, שואה והטבח בבאבי יאר. לאחרים, שמכירים אותה יותר, היא מהדהדת גם זכרונות טובים יותר, של חיים יהודיים סוערים ועשירים, נפרדים ובו בזמן מעורבים עד לבלי היכר עם האוכלוסיה האוקראינית, הפולנית והרוסית במקום.
אולי יש כאלו שיודעים שדווקא אוקראינה, שידועה לשמצה בעברה האנטישמי, היא המדינה הראשונה במרחב שמינתה ראש ממשלה יהודי. או על המאמצים הכבירים שממשלתה עושה לשפר את זכויות האדם ולבער את השחיתות. לאחר המהפכה, פיזרה הממשלה החדשה את משטרת המהומות האכזרית והידועה לשמצה (רוב אנשיה ערקו לרוסים וסייעו בכיבוש חצי האי קרים), והחליפה גם את המשטרה הרגילה בכוח של צעירים משכילים שאומנו בידי מדריכים אירופיים. מבחינה זו, גם השחיתות הסובייטית שכל כך אפיינה את המדינה הזאת, נסוגה באופן משמעותי, ברמת חיי היומיום אם לא ברמת הפוליטיקה הגבוהה. באופן כללי, ניכר שהעוינות לרוסיה והניסיון להתקרב לאירופה מסמנים שיפור ניכר, יומיומי ומתמיד ברמת זכויות האדם – לרבות העלאה על נס של הדמוקרטיה, זכויות למיעוטים דתיים, חופש הדיבור וזכויות להט"ב. נוסעים ומטיילים, אם רק ירחיקו מבעד לערפל התודעתי שעוטף את קייב, יגלו את אחד מהיעדים המרתקים והמהנים ביותר באזור הזה של העולם.
חירות – זו הדת שלנו. כיתוב בכיכר מיידאן, מרכז קייב
בשבוע שעבר, היתה לי זכות גדולה להצטרף לשלום בוגוסלבסקי, בעל הבלוג המומלץ תניח את המספריים ומדריך מוערך, במיזם הטיולים המיוחד שלו באוקראינה. שלום ובת זוגו, קטיה, מדריכים טיולי בוטיק במרחב האוקראיני. אלו נועדו לאנשים שמחפשים סגנון, תרבות, פאן ועומק אינטלקטואלי, מעבר לרשימה הרגילה של "אתרי חובה". הטיול הוא למעשה סדרה של פעילויות תרבותיות וקולינריות (אופרה, בית מרחץ מסורתי, מסעדות איכותיות ומיוחדות), וסיורים ממוקדים בנושאים כמו היסטוריה אוקראינית, היסטוריה יהודית, אומנות רחוב, המהפכה באוקראינה ומונומנטים סובייטיים – שכל אחד יכול לקחת או לא לקחת כרצונו. חלק מהסיורים הובלו בידי מדריכים אוקראינים מקומיים, שחלקם סיפרו לנו על אירועים דרמטיים שבהם השתתפו בעצמם.
בעזרת שלום וקטיה, יתר המדריכים וגם השיטוטים העצמאיים שלי ברחבי העיר, זכיתי להעיף מבט ממושך באחת הערים המרתקות יותר והמתויירות פחות במרחב המזרח אירופאי. קייב היא קודם כל עיר יפה: מלאה בארמונות משוחזרים, בתים הדורים בסגנון בארוקי, ורחובות רחבים מוצלים בשדרות של עצים ירוקים. היא גם פארק הנוף ההררי, המשקיף על פסלי הקדושים נושאי הצלבים, כיפות הבצל הזהובות והנוף המרהיב של נהר הדנייפר הכחול, וקתדרלות מפוארות שחלקן נראות כמו ממתקים צבעוניים. חשוב מכך, היא גם עיר מלאת חיים. ברחוב הראשי, חרישאטק, בכיכר העצמאות (מיידאן – שנודעה לקהל העולמי בעיקר לאחר המהפכה האחרונה) מבקרים יכולים לחזות בפרץ בלתי נדלה של יצירתיות. הקירות מלאים באומנות רחוב ססגונית, הרחובות מקושטים בפסלים מסרטים סובייטיים (לרבות אותו קיפוד סטלן שהזכרנו בתחילת הפוסט), ואולמות התיאטראות עמוסים בהצגות, אופרות, בלט, סרטים ומופעים.
זכרונות לעבר: פסל מקומדיה רומנטית סובייטית
אז מה כדאי לעשות בקייב? הנה כמה המלצות, באדיבות הינשוף:
1. סיורי אומנות רחוב: קחו לעצמכם מדריך מקומי שמכיר את הסצינה. הסתובבו בפארק הנוף, השקיפו על נהר הדנייפר, ובחנו את הפסלים והציורים המוזרים והמגניבים בגני השעשועים, צדי הדרכים וקירות הבתים.
2. רוחניות ופאר דתי: כל מי שמבקר בקייב, אסור שיפספס את Percheskaya Lavra, מנזר המערות עוצר הנשימה. המתחם הזה כולל כמה קתדרלות מפוארות עם כיפות זהב, שחלליהן האפלוליים אפופים בענני קטורת ושירת מקהלות הרמונית. במתחם יש מוזיאונים של תכשיטי זהב סקיתיים, מיניאטוריות יפיפיות ואומנות עממית אוקראינית. מי שלא סובל מקלסטרופוביה, יכול לרדת לעומק האדמה, למערות המסתוריות, ולהסתובב עם נר דולק בין מומיות של נזירים חנוטים וצלמי קדושים. הלאברה אינה האתר הדתי המעניין היחיד בקייב. מנזר אנדריי נראה כמו ממתק, מנזר מיכאל הוא מקום מצויין לשמוע מיסות ומוזיקה דתית, ומנזר סופייה (שנועד לחקות את הכנסייה המפורסמת באיסטנבול) הוא מוזיאון מצויין לאומנות ביזנטית.
מנזר אנדריי הקדוש
הלאברה – מנזר המערות, מבפנים
3. אנדרטאות: בספרו, "ארצות הדמים", תיאר ההיסטוריון תימוטי סניידר כיצד אוקראינה, שהיתה קו שבר מבעבע בין עמים וקבוצות אתניות שונות, הפכה למוקד לזוועות הגרועות ביותר במאה העשרים. הארץ, שאוכלוסייתה היתה מורכבת מאוקראינים, רוסים, יהודים, פולנים, גרמנים וקבוצות אתניות קטנות יותר, בקושי התאוששה מאימי מלחמת האזרחים הרוסית ומלחמת העולם הראשונה, וכבר נמחצה באגרוף הברזל של הסטליניזם. בשנות השלושים, ביצע סטלין מסע של הרעבה מכוונת, שנועד להשמיד, פשוטו כמשמעו, את ציבור האיכרים האוקראיני. בהרעבה הגדולה, שידועה באוקראינית כ-HOLODOMOR, נספו בין 3 ל-7 מיליון איש – כפריים שגוועו ברעב, לאחר שניזונו מעשבים ושורשים ואף אכלו את ילדיהם, מטרים ספורים ממחסני חיטה ממשלתיים עמוסים בכל טוב ונעולים במנעול ובריח. לאחר מכן הגיעה מלחמת העולם השנייה. לאומנים אוקראינים אחדים שיתפו פעולה עם הנאצים (חלקם, למרבה הזוועה, גם בפוגרומים מזוויעים ורצח יהודים), אבל רובם גילו מהר מאד שהכובש החדש אכזרי בדיוק כמו הישן. בפועל, היטלר תכנן להרעיב למוות את האוקראינים בדיוק כמו סטלין. במהלך המלחמה, אוקראינים רבים מספור שירתו בצבא האדום או בחוליות פרטיזנים שנאבקו בכובש הגרמני, וחלקם – לרבות אנשי כנסייה בכירים – גם סייעו להציל יהודים מהנאצים.
פרטיזנים אוקראינים באנדרטת מלחמת העולם השנייה
הטרגדיות של יהודים, רוסים ואוקראינים – הראשונים קורבנות, האחרונים קורבנות ופושעים בעת ובעונה אחת – שלובה ושזורה בנוף האנדרטאות של קייב. התייר בעיר יכול לראות את האנדרטה הסובייטית הגרנדיוזית של מלחמת העולם השנייה – פסל "אמא מולדת" ותגליפים הירואיים המזכירים את המוטיב הציוני של "שואה ותקומה", את האנדרטה קורעת הלב לטבח היהודים בבאבי יאר, ואת פסל הילדה הגוועת ברעב שנועד להנציח את ההולודומור. תמונת האנדרטאות בכללה מייצגת בעיקר נראטיב של מלכוד: עם שבעיני עצמו היה לכוד בין כובשים שמעולם לא החליט מי מהם אכזרי ורצחני יותר, שמחה וגאווה על תרומתם לניצחון העולם החופשי על הנאצים, לצד אבל על נצחון הסטליניזם שהגיע בזכותו.
4. כיכר מיידאן: העבר האפל וההווה הסוער מתערבבים זה בזה בכיכר העצמאות, הידועה במערב פשוט כ"מיידאן" (כיכר). בכיכר הזאת, לפני שנים ספורות בלבד, התקוממה האוכלוסייה האוקראינית כנגד השלטון המושחת, הפרו-רוסי של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. לאחר חודשים של עימותים עם משטרת המהומות, החליט מישהו בממשלה להציב צלפים בקומות העליונות של המלון הסמוך, ולירות למוות במפגינים אקראיים. הרחוב שליד הכיכר מלא באנדרטאות להרוגי המהפכה, שלא כולם הגיעו מאוקראינה. חלקם היו אזרחי רוסיה, גיאורגיה או מדינות פוסט-סובייטיות אחרות. מעל הכיכר ישנו שלט ענק, "החירות היא הדת שלנו", עם תמונה של שלשלת מתנפצת. כיום "מיידאן" היא מרכז עירוני שוקק חיים, מלא בבניינים מוארים, דוכנים ומזרקות שוצפות וצבעוניות. זוגות צעירים מסתובבים בה שלובי ידיים, וזמרים שרים בלדות אהובות באוקראינית ורוסית. המראה שלה בערב הוא בלתי נשכח.
מזרקה בכיכר מיידאן
5. פארק רוס הקייבית: איש עסקים אוקראיני חובב היסטוריה ניצל את עושרו הרב והחליט לשחזר את ממלכת קייב בימי הביניים (רוס הקייבית), בדיוק כפי שהיתה במאה העשירית. התוצאה היא גן עדן לחובבי ההיסטוריה, התחפושות התקופתיות וגיקים באופן כללי. פארק רוס הקייבית, ששוכן בלב היער כארבעים דקות מקייב, הוא שחזור מדויק של עיר ימי ביניימית מבוצרת עם חומות מעץ, כנסיות, זירות אבירים ופונדקים שבהם אפשר לשתות יין דבש מתובל. עובדי המקום מסתובבים בתלבושות היסטוריות שנתפרו כולם ביד, ובמקום מתקיימות תצוגות פרשים וסוסים, תחרויות רמחים, סיוף, קשתות ומלאכות מסורתיות שונות.
6. קולינריה: בגלל פערי המטבע בין השקל למטבע האוקראיני (הגריבנה), קייב היא גן עדן לתיירים חובבי אוכל ומשקה. אפילו מסעדת שף מפורסמת עם שם בינלאומי, תעלה כ-125 שקלים לארוחה מלאה כולל אלכוהול, ומסעדות מצויינות פשוטות יותר – כעשרים עד ארבעים שקלים לאדם. כיאה למטבח שספג לתוכו השפעות רוסיות, טורקיות, טטאריות, פולניות, וגרמניות, הבישול הקייבי מספק אינספור הפתעות לפודיז המבקרים בעיר. ורניקי, כיסונים ממולאים בפטריות ובשר ציד, "דג מלוח במעיל פרווה", עוגות קייב ססגוניות, תבשילי בשר, גבינות ארטיזניות, נקניקים מיוחדים, בירות בוטיק ספוגות בדבש, וכמובן – וודקה משובחת בטעמי פירות.
7. באנייה: אי אפשר לסיים את הטור הזה, בלי לומר כמה מילים על חווית המרחץ הרוסי-אוקראיני המסורתי, הידוע בשם באנייה. בטיול, הלכנו ביחד לצריף באזור נידח של נהר הדנייפר, ממש על גדת הנהר. קבוצת חברים שוכרת ביחד את המקום. על השולחן בסלון מעמיסים מתאבנים ומטעמים (זאקוסקי), לצד בקבוקי בירה, וודקה ויין. מומלץ לטעום קצת מהתקרובת, לשתות כוסית או שתיים, ואז ללכת לסאונה הלוהטת. בתוך הסאונה, נהוג להצליף בעצמך בענפים ריחניים, המספיגים בושם טבעי לתוך העור. משם – קופצים לטבול במימי הנהר הקרים, חוזרים לוודקה ולאוכל, אז לסאונה, וחוזר חלילה…
ומי שרוצה לטעום עוד (תרתי משמע) מהמדינה המדהימה הזאת, כדאי שייכנס לדף הטיולים של שלום וקטיה באוקראינה. הקבוצות הבאות ייצאו לאודסה ולבוב, ערים עם אופי וקסם שונה לחלוטין, ששזורות אף הן ללא הפרד בהיסטוריה שלנו – לא רק של העם היהודי, אלא גם של הציונות ומדינת ישראל.
מלפפון טרי בצנצנת חמוצים: הרפתקאות, שחיתויות והנשיא שעבר מגיאורגיה לאוקראינה – טור אורח מאת שלום בוגוסלבסקי
האם יכול ראש מדינה לקבל הזדמנות שנייה לנהל את אותה המלחמה, הפעם בראש מדינה אחרת? האם היכרות אישית עם דונאלד טראמפ יכולה לשנות את כיוון ההיסטוריה? האם אפשר להחליף אליטה מושחתת בצעירים אידיאליסטים? ואיך החדשות המקומיות של אודסה היום עשויות להפוך לכותרת של הניו-יורק טיימס מחר? הינשוף בטור אורח של שלום בוגוסלבסקי, מייסד המיזם טיולים אורבניים בקייב.
לאחרונה, התפטר מושל מחוז אודסה שבאוקראינה מתפקידו בהפגנתיות. הוא יצא פומבית נגד נשיא המדינה, שאי אז חלק אתו את ספסל הלימודים באוניברסיטה בקייב ולפני כשנתיים נתן לו מקלט, אזרחות אוקראינית ואת אחד המינויים הנחשקים במדינה. המושל האשים את הנשיא בשחיתות, בכך שהוא לא מניח לו לעשות רפורמות ולנקות את עיר הנמל האגדית משחיתות ופשע, וגם מפוליטיקאים ואוליגארכים אחרים לא חסך את שבטו. שמו של המושל הוא מיכאל סאקאשווילי, והוא כבר עשה זאת בעבר בארצו. שם, מלחמתו בשחיתות הביאה אותו לכיסא הנשיא בגיל 37. הוא קצר שורה של הצלחות מרשימות אך גם פלישה רוסית והאשמות על התנהלות לא דמוקרטית. לבסוף העמיד פוטין תנאי: רוצים שהטנקים שלנו ייצאו מגיאורגיה? תדאגו שסאקאשווילי לא יהיה נשיא יותר. וכך מצא את עצמו המטאור הגיאורגי מתחיל קריירה פוליטית חדשה במדינה השכנה.
יש באוקראינה אליטה פוליטית, אומר סאקאשווילי. מאז העצמאות (1991) אנחנו רואים שוב ושוב את אותם הפרצופים הפוסט-סוביטיים. ועד שלא יחליפו את כל האליטה הזאת באנשים צעירים ואידיאליסטים שטרם הושחתו, אוקראינה לא תחלים. כבר היו לנו שני מאידאנים, ואנחנו בדרך לשלישי שיהיה הרה אסון. כי אמון הציבור בשלטון נשחק עד עפר ובצל המלחמה עם רוסיה, מסתובבים במדינה הרבה חיילים חמושים וזועמים. זה דורש מעט רקע.
המאידאן היא "מאידאן ניזאלז'נסטי". "כיכר העצמאות" בלב הבירה קייב. זוהי גם מילה שמטילה אם לא אימה, אז לפחות מעט זהירות בלבו של כל פוליטיקאי. פעמיים, יצאו חלקים גדולים מהציבור האוקראיני לכיכר הזאת והפילו את השלטון בשם ערכים לאומיים-ליברליים. לאומיים – משום שהמכנה המשותף הרחב של המפגינים היה תמיכה בעצמאות אוקראינה, להבדיל מהיותה מדינת חסות של רוסיה. וליברליים – משום שהם רוצים מדינה שמתנהלת כדמוקרטיה ליברלית, פוליטית וכלכלית. להבדיל מהמודל הפוטיניסטי של דיקטטורה למחצה וכלכלה שנשלטת ע"י קבוצת אוליגרכים שמקורבת לשלטון.
הפעם הראשונה הייתה "המהפכה הכתומה" ב-2004. הפוליטיקאי הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' נבחר לנשיא בבחירות שכנראה זויפו. הציבור יצא למאידאן, בית המשפט העליון קבע שהבחירות אכן זויפו ובבחירות החדשות, הפעם בפיקוח בינ"ל צמוד, נבחר יריבו ויקטור יושצ'ינקו.
ב-2010 ינוקוביץ' חזר לכיסא הנשיאות והפעם, התחיל לשאת ולתת עם האיחוד האירופי על הסכמים שיהוו את הצעדים הראשונים להצטרפות אוקראינה לאיחוד. אבל בלחצו של פוטין, נסוג מהחתימה ברגע האחרון. באותו זמן היו בכיכר כמה מאות סטודנטים שהגיעו כדי לחגוג את החתימה. החגיגה הפכה למחאה שפוזרה באלימות קשה ע"י "ברקוט". משטרת המהומות האימתנית במודל הסובייטי, שמאז פורקה באוקראינה אך עושה חיל ברוסיה. אירוע זה הוציא המונים לרחובות, ועל רקע הסלמת האלימות מצד "ברקוט" כיכר העצמאות נהפכה למבצר והמפגינים הדפו את התקפות המשטרה באבנים ובקבוקי תבערה. לבסוף, מעל 100 מפגינים נרצחו בירי צלפים ביום אחד, כמתנת פרידה מצד ינוקוביץ' שעלה על מסוק וברח לרוסיה. הסרט התיעודי Winter on Fire מתאר את אותם אירועים דרמטיים מנקודת המבט של המפגינים, וניתן לצפות בו כאן.
ינוקוביץ ברח מפני שהפרלמנט הדיח אותו והכריז על בחירות חדשות לנשיאות, שבהן נבחר איל ההון פטרו פורושנקו. לאחר מכן רוסיה כבשה וסיפחה את קרים ומיליציות בתמיכתה השתלטו על המחוזות לוהאנסק ודונייצק, בהם מתנהלת מלחמת חפירות שגבתה חיי 10,000 אוקראינים והביאה לגל של כמיליון וחצי פליטים.
האם השתנה משהו אחרי המהפכה? הייתי אומר שכן. במדדים של תשתיות ציבוריות, מלחמה בשחיתות, דמוקרטיה ושקיפות, זכויות אדם ואזרח ובעיקר – באווירה הציבורית שנעשתה לחיובית בהרבה. ומי שיבקר באוקראינה היום ירגיש זאת גם אם הוא לא הכיר את המצב כפי שהיה לפני כן.
מצד שני, אני משקיף מן הצד. תייר שיכול לבזבז על בילויים ומזכרות משכורת חודשית מקומית. כך שלי קל יותר לראות את חצי הכוס המלאה. האנשים ברחוב יגידו, לעיתים קרובות, ששום דבר לא השתנה. את המשבר הכלכלי והצניחה בשער המטבע היה עוד אפשר לספוג, כי הייתה מהפכה ויש מלחמה. אבל התחושה שהפוליטיקאים שאחרי המהפכה לא מתנהלים באופן שונה מהותית מקודמיהם מעלה את השאלות בשביל מה היה צריך את המאידאן הזה, ושמא נחוץ מאידאן שלישי?
בשנה האחרונה רצה באוקראינה סדרת פריים טיים בשם "משרת העם" בכיכובם של קבוצת הקומיקאים "רובע 95" שמשקפת כנראה קונצנזוס רחב למדי, לפחות בדור הצעיר. גיבורה הוא מורה צעיר ואידיאליסט להיסטוריה בתיכון בקייב שיום אחד מתפרץ בנאום מלא גידופים על הפוליטיקה והפוליטיקאים. כולם גנבים ומושחתים, הוא אומר, ואנחנו בוחרים שוב ושוב את "הרע במיעוטו" כדי לקבל שוב את אותו הדבר.
תלמיד מצלם אותו בהיחבא ומעלה את הסרטון ליו-טיוב. הסרטון עף ברשת, התלמידים מגישים בשמו של מורם מועמדות לנשיאות ולהפתעת כולם, ובראשם המורה עצמו, הוא נבחר לנשיא. הוא ממנה את אשתו לשעבר וחברי ילדותו לשרים ובכירים אחרים, ובעזרת רוחותיהם של גיבורים היסטוריים שרודפות אותו בחלומותיו ומחלקות לו עצות, יוצא למערכה נגד הממסד הישן ואילוצי המציאות לביעור השחיתות וכינון מדינה מתוקנת.
במקרה או שלא, הסיפור תואם לא רק פנטזיה ציבורית נפוצה אלא גם את הדברים שאומר מיכאל סאקאשווילי. ומה שיותר מעניין, עומד בקנה אחד עם לא מעט ממעשיו בעבר.
סאקאשווילי הוא בן טיפוחים של המערב. אחרי לימודי משפט בינ"ל בקייב, הצעיר הגיאורגי סיים תואר במשפטים באוניברסיטת קולומביה, ארה"ב, על מלגה של מחלקת המדינה ולאחר מכן השתלם במכון הבינ"ל לזכויות אדם בשטרסבורג. בעודו עובד במשרד עורכי דין יוקרתי בניו-יורק נקרא לדגל ע"י נשיא גיאורגיה, אדוארד שוורנאדזה, נבחר לחבר פרלמנט ולאחר מכן לראש וועדה ולשר המשפטים.
בתפקידיו אלו הוביל רפורמות מרחיקות לכת בתחום אכיפת החוק. הידועה מביניהן היא משטרה חדשה לגמרי. שם, אפשר להגיד, רואים לראשונה את תפיסתו שממסד פוסט-סבייטי רקוב מהשורש לא משנים מבפנים אלא מחליפים. את המודל המשטרתי שלו הוא ייבא גם לאוקראינה ומדובר כנראה בהצלחה הגדולה ביותר של הממשל החדש. זוהי משטרת סיור שאליה מגוייסים צעירים משכילים שזוכים לאימון מודרני ומשכורות טובות, מדים ותחנות משטרה חדשות, הכשרה בזכויות אדם ואזרח ושירות לציבור ואפס סובלנות לנטילת שוחד ולגזענות.
אך בדומה למה שעשה באוקראינה לאחרונה, התפטר סאקאשווילי מהממשלה תוך שהוא מאשים את עמיתיו, כולל שוורנאדזה, שהכניס אותו לפוליטיקה, בשחיתות ובטרפוד רפורמות נחוצות. בראש מפלגה משלו, עם אג'נדה של לאומיות, סובלנות כלפי מיעוטים, כלכלת שוק ודמוקרטיה ליברלית, הובס ע"י שוורנאדזה בבחירות שגם בהן, כמו באוקראינה, היו אי סדרים. כמו האוקראינים, גם הגיאורגים יצאו לרחובות והביאו להפלת הממשלה במה שכונה "מהפכת הוורדים". בבחירות הבאות, סאקאשווילי נבחר ברוב דמיוני של 96% ונעשה לנשיא הצעיר באירופה. בגיל 37.
כאמור, סאקאשווילי הוביל רפורמות רבות, קצר שורה של הצלחות וזכה לשבחים מפעילי זכויות אדם וממנהיגים בכל העולם, מימין ומשמאל. אך ניסיונו לצרף את גיאורגיה לאיחוד האירופי ונאט"ו, תוך ביסוס השליטה על מחוזות תחת השפעה רוסית וכל זאת מבלי להביא את היחסים עם רוסיה לכדי משבר, לא צלחו. על רקע האשמות בשחיתות ובנטיות דיקטטוריות והפגנות שדוכאו באלימות, רוסיה הפציצה את גיאורגיה ופלשה אליה כשהיא מציבה תנאי: תיפטרו מסאקאשווילי ואנחנו נעזוב.
שתי מדינות בנסיבות דומות, היסטוריה קרובה מקבילה ופוליטיקאי אחד שעבר מאחת לשנייה כדי לקדם שם את אותה אג'נדה פופולרית. היום סאקאשווילי מבוגר ומנוסה יותר אך לא איבד את הפה הגדול שלו. נשיא אוקראינה הוא לא יכול להיות, שכן אין לו וותק מספיק כאזרח המדינה. אבל הוא יכול להתמנות לראש ממשלה. דבר שלטענתו כבר הוצע לו, לפחות ברמז, ע"י הנשיא פורושנקו. אך לדבריו, אין טעם להחליף ראש ממשלה (כרגע מכהן בתפקיד הפוליטיקאי היהודי ולדימיר גרויסמן) כמו שאין טעם להכניס למערכת צעירים אידיאליסטים ופרו-מערביים בוגרי מהפיכת המאידאן. לא מעטים מהם כבר מכהנים כחברי פרלמנט, עוזרי שרים, יועצים ותפקידים בכירים אחרים, ממלאים ארגוני חברה אזרחית שמקדמים רפורמות וקוצרים הישגים שונים.
סאקאשווילי טוען שזה לא מספיק. "אם תכניסו מלפפונים טריים לצנצנת מלפפונים חמוצים, כל מה שיקרה הוא שגם הם יחמיצו". אותם צעירים לא צריכים להצטרף למערכת הקיימת – הם צריכים להחליף אותה. אם זה לא יקרה, טוען שאקאשווילי, אוקראינה צפויה להיכנס לסיבוב מהפכני נוסף שיכול הפעם להיות אלים יותר, ועל רקע הכאוס להיבלע שוב על ידי רוסיה.
אך אם הדבר ייעשה, הוא טוען, אוקראינה תהפוך לסיפור הצלחה כלל אירופאי. זהו, לדבריו, גם המפתח להתמודדות מול רוסיה. "אני מכיר את טראמפ אישית", אומר סאקאשווילי (בזמנו, גם טראמפ היה מהמתלהבים מהפוליטיקאי הצעיר והמבטיח), "הוא אוהב סיפורי הצלחה. אם נהיה כזה, הוא יתמוך בנו".
האם זה יספיק, בהינתן המילים החמות שטראמפ אמר על פוטין והתמיכה והסיוע שקיבל מהקרמלין? אין לדעת. כמו שאין לדעת האם סאקאשווילי יצליח, האם יביא לדמוקרטיזציה נוספת או שהנטיות הסמכותניות שהואשם בהן לא אחת ישתלטו עליו. האם הציבור יתמוך בו או שהוא נואש מפוליטיקאים עד כדי כך שלא ייקח אותו ברצינות. ואם המהלך לא יצליח, האם אותו ציבור ישקע באדישות, ייצא למאידאן נוסף, שלישי, או שמא את סגנונו הנחרץ והבוטה של סאקאשווילי כדאי לקחת עם קורט מלח והמצב, למעשה, לא גרוע עד כדי כך.
בינתיים, הוא מקים מפלגה חדשה ויוצא לדרך. אצלו, התנאי הוא שמי שכיהן יותר מקדנציה אחת בתפקיד כלשהו בשלטון (כלומר, מי שכבר היה בפוליטיקה לפני המאידאן), לא יכול להיות מועמד. במטהו בקייב שדומה למטה של חברת סטארט-אפ, סאקאשווילי מנצח על חבורה של צעירים שמתקתקים על מחשבי אפל ומתכננים את כיבוש המדינה, לראשונה, על ידי הדור שלהם. הראשון שנולד וגדל באוקראינה העצמאית ולא תחת המכבש הסובייטי. שרואה את האיחוד האירופי מצד אחד ואת רוסיה של פוטין מצד שני ואין לו ספק למי אוקראינה צריכה להידמות.
בכל מקרה, יהיה מעניין. ועם סאקאשווילי או בלעדיו, לא נותר אלא לאחל לאוקראינה בהצלחה.
הינשוּף 