לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו, כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. נהניתי מאד מהדיונים על מלחמות יפניות, משפט הודי ופילוסופיה פוליטית סינית, אבל מחשבה קודרת טרדה כל העת את מנוחתי: לאור משבר מדעי הרוח, הירידה בהרשמה והבינה המלאכותית, האם הרכבת של האוניברסיטה לא נעה על אדי הדלק האחרונים? איך יוכלו מדעי הרוח להוסיף ולהיות רלוונטיים לציבור גם בעולם החדש? ינשוף אקדמי על שלוש הקומות של מסע לעולמות אחרים, פתרון חידות ותעלומות ורכישת כלים אנליטיים.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו,  כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. מי שעקב אחרי ברשתות החברתיות, יודע שקיטרתי על הכנס לא מעט, אבל בין התחמקות משלל הפאנלים הווקיסטיים, ויכוחים על עזה ויתר מטרדים, אני חייב לציין שנהניתי מאד. בכל זאת, אלו היו שלושה ימים של דיונים על עולמות מרתקים, החל ממלחמות במזרח אסיה המודרנית, עבור במשפט הודי של המאה ה-18 וכלה בפילוסופיה פוליטית בסין העתיקה. יש מעט מאד מקומות, חוץ מהאקדמיה של מדעי הרוח, שיש בהם עדיין אהבת ידע כשלעצמה, בימות שאפשר להתווכח בהן על נושאים שחורגים מה"כאן ועכשיו", ללמוד על צפונות העבר ולפתח עוד קצת את הסקרנות האנושית והידע האנושי.

ובכל זאת, במהלך הכנס, קיננה בי תחושה מטרידה שאולי אני במסיבת סיום, ואולי המפעל הזה של מדעי הרוח המערביים, שנוצר בהדרגה במשך מאתיים שנה, נוסע כעת על אדי הדלק האחרונים שלו.

כי רבים מדי מחברי אנשי האקדמיה בישראל ובמערב, תחת חסות המונח "חופש אקדמי" שהוצא כבר מזמן מהקשרו המקורי, נוטים לדמיין שהכסף שהם מקבלים למחקר, להוראה, למשכורת ולכל היתר מגיע בלא תלות בדבר, כמו חסד אלוהי ימי ביניימי, או (אם ניקח דוגמא שיותר קרובה לתחום העניין המחקרי שלי), כמו קצבאות האורז של הסמוראים בתקופת אדו. אפשר לדון ארוכות בפתרונות. אבל כולם צריכים להתחיל בהבנה של אנשי האקדמיה שכל מה שהם עושים – הכנסים, החופש האקדמי, הספרים, המאמרים – כל אלו צריכים בראש ובראשונה לשרת את הציבור שממנו הם באים וממנו הם חיים. מה זה לשרת? אפשר להתווכח. אבל מההבנה הזאת הדיון שלנו צריך להתחיל.

בפוסט קודם שכתבתי, דיברתי קצת על ההיבטים הפוליטיים של הבעיה הזאת. כאן, הייתי דווקא רוצה להתרכז במה שאנחנו עושים בכיתה, ומה אנחנו יכולים לתת לסטודנטים שלנו מעבר לשפע הפודקאסטים ויתר המידע הפופולרי שהם מוצפים בו. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות, שרק מיעוט קטן מהסטודנטים יפיק תועלת מקצועית ממה שאנחנו מלמדים. אני, למשל, כמרצה להיסטוריה יפנית, יודע היטב שמי שיעבוד עם יפן בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה, ירוויח מאד מהיכרות עמוקה ואינטימית עם ההיסטוריה והתרבות של המקום הזה. אבל כיום, יש לי בערך שישים סטודנטים בקורס המבוא ללימודי יפן המודרנית. כמה מהם יעבדו עם יפן או בנושאים הקשורים ליפן? שניים? חמישה? עשרה? חמישה עשר? אם לא אוכל לתת ערך אמיתי לכל היתר, אז אין סיבה אמיתית לקיום של הפקולטה למדעי הרוח במתכונתה הנוכחית.

אתחיל במה לדעתי צריך לא לעשות. הקללה של מדעי הרוח בתקופה הנוכחית, היא האמונה כאילו אנחנו כחוקרים נמצאים בתפקיד שלנו בכדי לתקן את העולם, ולנתב את הידע שלנו על ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות האנושית כדי לקדם מטרות פוליטיות כאלו ואחרות בהווה. התוצאה של השאיפות הללו, נאצלות יותר או פחות, היתה ונותרה די עגומה. כפי שכותב גארי סול מורסון, דורות של מרצים מנסים לשפוט את מושאי המחקר שלהם, בין אם אנשים שחיו בעבר ובין אם דמויות ספרותיות או רעיונות פילוסופיים, לפי אמת המידה של ההווה. למה קוראים האקלברי פין? כדי לדעת שהעבדות רעה. מה עושים כשלומדים על אנגליה הויקטוריאנית? כמובן, "דה-קונסטרוקציה לנראטיב הדומיננטי של גברים לבנים מתים". כפי שכותב מורסון:

על פי הגישה הזו, ככל שהמחברים והדמויות קרובים אלינו יותר בהשקפותיהם, כך הם נאורים יותר. זוהי מין חנופה עצמית א-היסטורית: היא הופכת אותנו לאנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם, מתקדמים הרבה יותר מהשייקספיר ההוא. כמובן, שופטי היצירות, לאסכולותיהם המגוונות, בדרך כלל מתוחכמים בהרבה מאותו שיעור על הקלברי פין שהסטודנטית תיארה; ועדיין הנחת היסוד שלהם היא שהשקפות העולם שלהם נכונות, והם שופטים את שאר העולם על פיהן. אדם המחזיק בגישה כזו אינו יכול לעשות דבר מלבד לְאַמֵּת תמיד את מה שהוא כבר חושב. ושמא, במקום למתוח ביקורת מתוך עולמנו על המחברים הללו, מעניין ומועיל יותר לדמיין איזו ביקורת בעלת-תוקף היו אותם מחברים משמיעים אילו עמדנו לפניהם אנחנו?

בהמשך לדברים של מורסון, אני חושב שאנחנו, שמלמדים מדעי הרוח, צריכים לפתוח לסטודנטים שלנו שער לעולמות אחרים ולהדליק את מצבורי הסקרנות הטבעיים שקיימים בהם, במקום לגרור את העולמות האחרים הללו (לרוב באופן צדקני, צפוי ומשעמם) לעולם שלנו. כשאני מלמד על יפן הפיאודלית, למשל, חשוב לי שסטודנטים ינסו – עד כמה שאפשר –להתחבר לחברה שעצם הנחות היסוד שלה על חיי האדם ותפקידו בעולם שונות לחלוטין מאלו שלנו. הפליאה והסקרנות של מפגש ראשון, הם "כרטיס הכניסה" והמתנה הגדולה הראשונה שאנחנו יכולים לתת. זו הקומה הראשונה של מדעי הרוח.

לאחר שבנינו את היכולת של הסטודנטים להיכנס לעולמות אחרים כתיירים, ואז בהדרגה כיושבי קבע, אנחנו עוברים לקומה השנייה של מדעי הרוח – פתרון חידות ותעלומות. גם כאן, אנחנו מתחברים כמיטב יכולתנו לתכונה האנושית הטבעית של סקרנות ומנסים לתעל את אותו חומר גולמי לליקר מזוקק יותר. אם ניקח דוגמא מהתחום שלי: מדוע יפן נכנסה למלחמה אבודה מול ארצות הברית בפרל הרבור? כיצד אנשים רציונליים ומנוסים, מהטובים ביותר שאוכלוסייה של מאה מיליון איש היתה יכולה להציע, נפלו לבור שנראה בדיעבד כל כך שקוף? ואולי פתרון החידה הזאת יגרום לנו לחשוב מחדש על עצם המושג של רציונליות? על מנת להתחבר לסקרנות הטבעית של בני האדם שעומדים מולנו, קריטי שננסח את ההוראה שלנו במונחים האלה, ונרכז אותה מסביב לניסיון לפתור חידות.

גם כאן, חשוב לדעת מה לא לעשות. מורה גרועה במיוחד שהיתה לי בבית ספר, למשל, נהגה לתת לתלמידים שירים ויצירות ספרותיות, ולדרוש מהם "למצוא שני אמצעים אומנותיים" (תקבולות, מטאפורות וכו') בתוך הטקסט. אני בטוח שרובכם מפהקים עוד לפני שסיימתם לקרוא, כפי שאכן עשו התלמידים בכיתה. שאלה יותר טובה תהיה, למה המשורר משתמש במילה אחת ולא אחרת? האם החוויה או המסר של השיר היתה שונה אילולא היה מתנסח באופן מסויים? האם העולם שהיה משתקף לנו דרך המילים היה שונה, ובאיזה אופן? הרי לפעמים די בשינוי מילה וניסוח כדי להחליף תמונה פואטית של יער פסטורלי ושקט בג'ונגל אפל, מפחיד ומלא חיות טרף.

הדגש על פיתרון חידות ותעלומות, לדעתי, הוא גם אחת הדרכים הטובות להתמודד עם בעיית הבינה המלאכותית. ברגע שאתה משכנע את הסטודנטים הטובים והסקרנים יותר (ולא, אין לי אשליות שמדובר באלו שמגיעים רק עבור הציון) שכיף, מעניין ומאתגר לפתור חידות ותעלומות היסטוריות, ספרותיות או פילוסופיות, הם לא בהכרח ירצו שהצ'אט יעשה את זה במקומם. אם המסע עצמו חשוב יותר מהיעד, שימוש מוגזם בבינה מלאכותית דומה במידה רבה לשכירת רובוט שיטייל במקומך בחו"ל.

רק אחרי שהסטודנטים רכשו ידע שאפשר להם להיכנס לעולמות אחרים, והתנסו בפתרון חידות ותעלומות, אפשר לעלות ביחד איתם לקומה השלישית – רכישת כלים של חשיבה אנליטית. אחרי הכל, כדי לפתור את החידות ההיסטוריות, הספרותיות והפילוסופיות שלנו, אנחנו רוכשים לא מעט כלים, למשל קריאת טקסטים ביקורתית, הצלבת ראיות, הערכת אמינות של מקורות, מבט שמאפשר להבין לא רק מה טקסט אומר, אלא גם מה הוא לא אומר, ועוד ועוד. בכלים האלה, הסטודנטים יוכלו להשתמש בעתיד בכל דבר שאותו יעשו. אני תמיד אומר, שזו שיטה גרועה מאד להשתמש בהיסטוריה כמעין מחסן נשק, שממנו אתה שולף אנקדוטות שיוכיחו את דעותיך המוקדמות. במקום זאת, צריך להשתמש בכלי החשיבה שלמדנו בחקר העבר כדי לפתור בעיות בהווה. לא כדאי למהר לטעון, למשל, שההתנהגות של ממשלת ישראל זהה להתנהגות של ממשלת יפן בפרל הרבור – לשם כך צריך לכל הפחות ניסיון רב וזהירות מופלגת. מה שכן אפשר לעשות, זה לנתח את המדיניות של ממשלת ישראל בהווה באותם כלים שבהם השתמשנו בכדי לפענח את ההיגיון של האסטרטגיה היפנית בפרל הרבור, ועל זה הדרך.

הכלים האנליטיים השונים שהסטודנטים לומדים גם מאפשר להם להתבונן בבעיות אקטואליות מנקודות מבט חדשות. מי שלמד, למשל, על המושג "נקודת השיא של הניצחון" של ההוגה הצבאי קארל פון קלאוזביץ (הנקודה שבה המחיר של מלחמה עולה על תועלתה – וזהו רק קצה הקרחון של מורכבות המושג), לעולם לא יסתכל על מלחמות עכשוויות באותה הדרך שבה הביט בהן קודם.

אלו, פחות או יותר, הדברים שאני אומר לסטודנטים שלי בתחילת כל קורס. אנחנו כאן כדי לקבל כרטיס כניסה לעולמות חדשים, לפתור חידות ותעלומות ולרכוש כלים אנליטיים. זה כמובן רחוק מלהיות מפתח פלאים שיפתור את משבר מדעי הרוח, אבל אולי, רק אולי, הצלחתי לשרטט כאן את המתאר הכללי של המנעול.

בשבוע שעבר, פרסמתי בינשוף טור על דעיכתה של ההיסטוריה כמקצוע. אור-אל ביילינסון, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, מגיב וטוען שאולי יש צורך בפחות היסטוריונים, ואלו צריכים לשרת את הציבור. אבל איך בדיוק? סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה, הוא טוען, יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כשדלפה טיוטת הפסיקה בדבר ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה, החלו הבדיחות בטוויטר: ״אני היסטוריונית וכל הפסיקה שגויה; ציוץ אחד מתוך 2365.״ השרשורים עצמם הגיעו מיד אחר כך. כל מי שבילה זמן בטוויטר מכיר את הז׳אנר. היסטוריונות רבות יש בטוויטר ומחויבותן, כשאינן משתפות תמונות חתולים, נתונה לתיקון טעויות; לא לחינם, מפני שבאמת ישנן הרבה טעויות היסטוריות בזירה הציבורית. כך או אחרת, ההיסטוריונית נזכרת בדימיון הקולקטיבי של הטוויטר כמגיבה טרחנית במיוחד.

לפני זמן קצר כתב עפרי אילני ביקורת על הספר ״שאל היסטוריון״ מאת גרג ג׳נר. ג׳נר מגדיר עצמו כ״היסטוריון ציבורי,״ מי שתפקידו להנגיש היסטוריה להמונים. אילני לא אהב את הספר. האנקדוטות, לשיפוטו, אינן נסכמות לתובנה גדולה יותר. ״למה להניח שאזוטריה מההיסטוריה הבריטית צריכה להעסיק גם אותנו?״ הוא שאל. כדוגמת נגד הביא אילני את רוברט דארנטון, אולי מגדולי ההיסטוריונים של התרבות. מבין כל הישגיו של דארנטון בתחום המעניין והמוזר, הוא נזכר כמי ש״הדגים באמצעות השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון את הפער בין תקופתנו ובין עידן הנאורות של המאה ה–18.״

הן ג׳נר והן ההיסטוריון המצייץ מבטאים ״שירות לציבור״ כפי שמדמיינת אותו הדיסציפלינה. ג׳נר רואה בעצמו כמי שתפקידו לעניין את הציבור. יש בהיסטוריה פרטים מעניינים, גישה זו מורכבת בעיקר מסיפורים מעניינים שנקברים תחת עול המונוגרפיה, המנגנון האנליטי, הערות השוליים וביקורת העמיתים. על כן קמים סופרים טובים המיומנים בצריכת מחקר יותר מאשר בהפקתו ומנסים לעכל את כל זאת לידי תוצר חופשי יותר – ובהתאם זמין יותר לצריכה המונית. למודל זה נוכל לקרוא, בפרפרזה, ״ההיסטוריה מעניינת מכדי להשאיר אותה להיסטוריונים.״

באופן מהותי, ייתכן שהשירות שעושה ההיסטוריונית בטוויטר לציבור חשוב יותר. את ההיסטוריה אנחנו צורכים לא רק לבידור. הפסיקה של בית המשפט העליון הסתמכה בסופו של דבר על טיעונים הלקוחים מתחום ההיסטוריה המשפטית של בריטניה ושל ארצות הברית. השופט קלרנס תומס הודה בהערת שוליים שלא ניתן לצפות משופטים לבצע מחקר היסטורי מקיף, והעביר את האחריות לצדדים המתדיינים. במערכת המשפטית האדוורסרית שבה הוא עובד, בתי המשפט ״רשאים להכריע תיק על סמך הרקורד ההיסטורי כפי שגיבשוהו הצדדים.״ אך האם הצדדים, בתורם, מסוגלים לבצע מחקר היסטורי מעמיק?

הדוגמה מבית המשפט האמריקאי מזכירה לנו שאת ההיסטוריה אנחנו צורכים כדי לקבל החלטות. מדיניות עתידית נבחנת לפי העבר. את תגובתנו לשינוי חברתי מתקרב אנו מפיקים, בין היתר, על בסיס היכרותנו עם שינויים חברתיים קודמים. האובססיה שלנו לגרמניה הנאצית – כמעט על חשבון כל פרק אחר בתולדות העמים – מובילה אותנו לבחון כל תנודה פוליטית בראי צלב הקרס. אך כמו שההיסטוריונית הטרחנית בטוויטר מזכירה לנו, הידע ההיסטורי שלנו אינו יוצר את עצמו. ההיסטוריונית מצטיינת בנגישותה לפסיפס מקורות לא מושלם שלא היה נגיש לאנשים שחיו באותה תקופה. היא מצטיינת ביכולתה לגשת לעבר כל פעם עם שאלות חדשות ולהוציא ממנו תובנות חדשות.

מה, אם כך, עושה היסטוריון? אפשר לבחור בניסוח מעורפל כמו: "היסטוריון עוזר לנו להבין את המצב האנושי.״ מהתיאור הקודם שלי את הצורך בהיסטוריונים אפשר לבסס גם ניסוח מתגונן: ״ההיסטוריון מתקן את הטעויות שאנו עושים כשאנו שולים מן העבר נקודות דיון בהווה.״ אחרים יבחרו בניסוח שעיקרו הוראה ולא מחקר: ההיסטוריון מלמד את הסטודנטים והסטודנטיות כיצד הבנתנו את המציאות מוגבלת על ידי ראייה יחסית צרה של מקורות מוגבלים מטבעם, ואולי גם מקנה להן כמה כלים לחשיבה ביקורתית יותר על הכלים האלו. אני בוודאי משתמש בכל הניסוחים האלו כדי להסביר למה אני אוהב להיות היסטוריון. אני במקצוע כדי ללמד סטודנטיות דרך בעיות. אני שם בכדי להסביר לא רק מדוע המאה התשע עשרה מרתקת נרטיבית, אלא גם מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית. חלק מהסוגיות שצצות בה אנחנו עדיין מתקשים להבין, קל וחומר לפתור.

כולם יכולים להרוויח מלימודי היסטוריה. אני מאמין בזה באמת. אבל הרבה אחרים ינחרו מצחוק מול המסך ויסבירו שההיסטוריונים כולם שמאלנים, פרוגרסיבים ומטומטמים שמבינים הרבה פחות ממה שהם – המגיבים – יודעים כבר מבלי ללמוד. כאן כדאי לחזור להיסטוריונית הטרחנית בטוויטר. בין אם אתם מאמינים שישנה הטייה שמאלית מדאיגה באקדמיה ובין אם לא, הרי שישנו משבר מומחיות של ממש בחברה העולמית. גם להיסטוריונים רציניים מאמינים כבר רק מעטים. איש לא ישנה את פסיקתו לאור ההיסטוריונים הצועקים באופן מנומק (ובשקט, כלומר בכתב) שהבסיס העובדתי שעליו הוא מסתמך שגוי. דחיקתו של ההיסטוריון לעמדת מספר הסיפורים העליז, המותח או המרטיט מנשלת אותו ממטרות מרכזיות של הדיסציפלינה: להפיק תובנות, לחשוף מנגנונים, לעקוב אחרי תוצאות בלתי מכוונות ולאפיין מקורות. מה שההיסטוריון חייב לחברה שסביבו הוא לא סיפור טוב, אלא תובנה.

לדברים אלו אפשר להתנגד. יש היסטוריוניות מעולות הפועלות ללא כל רגישות להווה: גם נושאים תאורטיים נכנסים תחת ״המצב האנושי״, ובהחלט ישנם בהיסטוריה סיפורים מדהימים שאפשר לספר גם ללא הכפפתם לעולה של תובנה. ״המדע המודרני,״ כתב פרופ׳ מרדכי בן אבי, ״התפתח כשאנשים הפסיקו לדון בשאלות מטאפיזיות על העולם ובמקום זאת העסיקו עצמם בגילוי חוקים שהיו בייסודם מתמטיים.״ היסטוריונים, בניגוד לרוב מדעי החברה, פורשים כמעט תמיד מן המרוץ לגילוי חוקים ובוודאי שאינם מחפשים יסודות מתמטיים. סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כך יוצא שאת המחקר ההיסטורי קשה למשמע. אם נמדוד את תרומתו של ההיסטוריון לציבור על ידי כמות התוכן שהציבור צורך כבידור, הרי שנצטרך לתהות לגבי בחירתנו המוזרה להעסיק מספרי סיפורים מקצועיים. אם נמדוד את תרומתה של ההיסטוריונית על פי כמות התובנות שהיא מספקת לציבור לדיון ציבורי, הרי שנכריח אותה כל הזמן לנחש מה תהיה שיחת היום מחר. כפי שכתב פרופ׳ דני אורבך בטור שהתניע את הסדרה, המשימה השלישית – הצגת תמונות היסטוריות גדולות המסכמות שינויים גדולים – דורשת מן ההיסטוריון לבנות על הררי מחקרים ממוקדים שעלולים להיעלם מהעולם עם דעיכתו של המקצוע. כהיסטוריון ששינויים גדולים מעסיקים אותו מאוד, גם אני חייב את יכולתי לעבוד לאותם מחקרים ממוקדים.

אולי המפתח לעניין הוא הכמות. את כמות ההיסטוריונים היום קבענו, בגדול, לפי מספר הסטודנטים. ככל שהתרחבה ההשכלה הגבוהה לבירות המחוזות ואז אפילו לערים קטנות יותר, כך העסקנו יותר היסטוריוניות. המספרים המפחידים שהוצגו בתור של דני אורבך משקפים גם את ההכפפה המוחלטת של ההשכלה האקדמית לשוק העבודה וגם את הנסיגה, כתוצאה מכך, של הסטודנטים ממקצועות שלא מיתרגמים ישירות לתפקיד רווחי, עדיף בהייטק. הם משקפים גם נטייה אנטי-אינטלקטואלית, כזו שמתפתה לראות בכל מרצה מי ששאיפתו היחידה הוא לשטוף את מוחות הצעירים אל תורה שמאלנית כלשהי (בעוד שאני, בכיתה, בקושי מצליח לשטוף את מוחם לקרוא את הסילבוס). אם אנחנורוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב מחדש על האקדמיה, עלינו לחשוב על מדדים חדשים שאינם מספרי הסטודנטים.

אני משוכנע שגם בסוף תהליך רציונלי שכזה מספר ההיסטוריונים ירד. בשלב ראשון, על אוניברסיטאות המחקר לצמצם דרסטית את כמות הדוקטורנטים שהן מוכנות לקבל. כל הדיבורים על תכניות קריירה מחוץ לאקדמיה נכנסות לאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה, לפחות אצלנו בייל. מי ירצה להאמין שהוא בסוף יישאר מחוץ לדלתותיה הנחשקות של המשרה התקנית? אחר כך נוכל להתחיל לדמיין מסלולי סלקציה חדשים, כאלו שיפיקו פחות היסטוריונים שיהיו טובים יותר: מורים מצוינים, חוקרים מעולים וכותבים בחסד. ייתכן מאוד שהם ייבחרו לפי תחומי העניין שמשרתים את הציבור, מה שאומר שהיסטוריונים יישפטו בתחנות השונות גם לפי מה מעניין אותם ולא רק לפי כמה הם חכמים או מוכשרים. אבל השלב הראשון, בעיניי, הוא לקבל ארבע הנחות מוצא שהן בגדר אמל״ק לרשומתי כולה:

1. אין טעם להגיב לגל הצמצומים בניסיון בלימה. יש להפסיק את ההתגוננות ולצאת להתקפה – להתחיל לנסח קריטריונים פוזיטיביים לתכנון מספר האקדמאים שנעסיק בכל תחום. לא נוכל לעשות זאת באופן מושלם, אבל…
2. מספר הסטודנטים אינו מדד טוב לכמות החוקרות הדרושה. ייתכן שעלינו להפריד בין השניים כדי למקסם את התועלת הציבורית ואת הרווחה הפרטית של האקדמאים המועסקים, שייתכן שרואים במחקר עול שהם נושאים כדי ללמד או בהוראה עול שהם נושאים כדי לחקור.
3. פנייה לציבור אינה רק כמספרי סיפורים. אין יום שבו הפייסבוק והטוויטר לא מוכיחים לנו כמה הבנתנו את העולם בנויה על נרטיבים היסטוריים.
4. כשאקדמאים פונים לציבור והציבור דוחה אותם, אין זאת רק אשמת ההיסטוריונים. אך גם אם נשרת את נבחרי הציבור, את הביורוקרטיות במשרדי הממשלה ואת אותם הצדדים שהשופט תומאס רוצה שיטענו היסטורית – גם זה שירות חשוב לחברה.

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.