ב-1904, הצליחה יפן להכות את רוסיה במלחמה, לכאורה כנגד כל הסיכויים, אולם הניצחון המשכר הזה התגלה כאחד האסונות הגדולים ביותר בתולדותיה. על ניצחונות מדומים, והגנרל הכושל שהפך לאל. ינשוף צבאי אסטרטגי מדבר בשבחי התבוסה.

ב-1904, הכתה יפן את רוסיה שוק על ירך, או לפחות כך חשבו בעולם. הצי היפני, בפיקודו של אדמירל טוֹגוֹ, ארב לצי הבלטי הרוסי במיצרי צושימה וטיבע אותו. במקביל, הצליח הצבא היפני בראשות גנרל נוֹגי לכבוש את פורט-ארתור, המאחז הרוסי העיקרי במנצ'וריה. גל של התלהבות חלף בקרב שונאיה הרבים של רוסיה ברחבי העולם, וההערצה ליפן  עלתה על גדותיה. נפתלי הרץ אימבר, שידוע אצלנו כמחבר של ההמנון הלאומי, "התקווה", זכר לרוסיה היטב את פוגרום קישינב, את האנטישמיות הממוסדת של הצאר ואת רדיפת היהודים באימפריה: בספר "ברקאי השלישי או גואל הדם", אותו הקדיש לקיסר יפן מוצוהיטו , כתב (הציטוט מהזיכרון): "שירו שיר ליפן ושריו, הבו תהילה לעובדי חמנים, כי כך יבוזו פתחי מבצריו, וכדורך בגת ידרכו היוונים. ונתתי היום ניצחון בקרב, למלך יפן, איש עצתי. כי אני ד' עודי חי, וביפן חגרתי את חרב נקמתי." ההערצה ליפן לא נעצרה בגבולות השטייטל. גם העולם הערבי צהל על הניצחון היפני. הנה, בפעם הראשונה, הביסה מדינה "צהובה" את אחת מהמעצמות האירופיות היהירות שוק על ירך. סוּן יאט סֶן, המנהיג הסיני המפורסם, סיפר בזכרונותיו כי באותה תקופה טייל במצרים. המצרים ברחוב, שלא ידעו כמובן להבחין בין סינים ליפנים, בירכו אותו על כל צעד ושעל לרגל "הניצחון המזהיר במלחמה".

הציבור היפני, שתודלק בידי עיתונות משולחת רסן ופוליטיקאים מתלהמים, באמת האמין שהצבא והצי הקיסריים, ממש לבדם, הצליחו לנצח את האימפריה הרוסית האדירה. לכן, נדהמו רוב היפנים מהסכם השלום הפשרני, לדידם, שנחתם בסופו של דבר. שר החוץ היפני, קוֹמוּרה, שניהל את המגעים מול רוסיה בפורסטמות, ארצות הברית, ידע היטב את הפער בין תדמית למציאות. גם לאחר הניצחונות הצבאיים בצושימה ובפורט-ארתור, היה מצבה של יפן בכי רע. היא היתה קרובה לפשיטת רגל וחיה מהלוואות של בנקאי יהודי אמריקאי שפעל ממניעים רגשיים, לא עסקיים. לעומת זאת, כפי שכותב ההיסטוריון בן עמי שילוני, "רוסיה היתה עוד רחוקה ממיצוי כוחה," ותגבורות טריות זרמו לחזית המנצ'ורית מדי יום ברכבת הטרנס-סיבירית. למזלם של היפנים, פרצה ברוסיה ממש באותו הזמן מהפכה, והצאר היסס האם לחדש את המלחמה עם יפן. אם היה מחליט לעשות זאת – האימפריה הקיסרית היתה ככל הנראה נמחצת וסופגת תבוסה משפילה.

לפיכך, חתם קומורה עם הרוסים על הסכם צנוע יחסית. רוסיה אמנם ויתרה על מעורבותה בענייני קוריאה ונתנה ליפן את זכויותיה בדרום מנצ'וריה, אולם יפן לא הצליחה לקבל פיצויי מלחמה שיסייעו לכלכלתה הקורסת לעמוד על הרגליים. בפוליטיקה היפנית של אותה תקופה, אי קבלת פיצויים נחשבה לכישלון מחפיר. משנות השבעים של המאה התשע עשרה, התרגלה יפן שהמדינות שהיא מביסה מממנות את הוצאות המלחמה שלה. "לא ניתן לכם אפילו רובל," אמרו הרוסים ליפנים במו"מ לפי המסופר, "אפילו קופיקה לא ניתן לכם." קומורה, שעמד מול הברירה לחתום על ההסכם או להסתכן בחידוש הקרבות, הסכים לוותר על הפיצויים. בטוקיו, ההמונים הפרועים השתוללו ודרשו את דמו של שר החוץ, שנאלץ לחזור לבירה בחסות החשיכה. זמן קצר לאחר מכן, עקב הפגנת המונים שיצאה משליטה, השתוללו אלפים רבים ושרפו מחצית מטוקיו, שהיתה עשויה מעץ. "מהומות היבייה", כפי שנקראו לימים, ביטאו כמובן תסכולים חברתיים רחבים בהרבה מאשר מחאה על תוצאות המלחמה (באופן מפתיע, ההמונים שרפו קודם כל את משרד הפנים, האחראי לדיכוי המשטרתי, ולא את משרד החוץ שחתם עם ההסכם עם רוסיה) – אולם אין ספק שהציבור היפני לא הצליח להבין את הסכם השלום. אם הצבא ניצח ניצחון מזהיר, ויפן לא קיבלה פיצויים ושטחים, אזי המסקנה ברורה ופשוטה: הפוליטיקאים המושחתים "גנבו" את הניצחון ותקעו סכין בגבו של הצבא. קומורה הדיפלומט נזכר לדיראון, ואילו ראשי הצבא והצי, נוגי וטוגו, הפכו לגיבורים לאומיים. מספר שנים לאחר מכן, עם מותו של הקיסר מייג'י, התאבדו גנרל נוגי ואשתו כדי "ללוות את הקיסר לעולם הבא". ביתם הפך למקדש מניה וביה, והממסד הדתי השינטואיסטי הכתיר אותם כאלים.

אולי, לפני שהחליט להתאבד, הביא נוגי בחשבון את מה שמעריציו הרבים לא ידעו: לא היה שום ניצחון "מזהיר" בפורט-ארתור. האסטרטגיה המיושנת שלו, שהתבססה על "הסתערות ישירה" בגלים, הזכירה לאירופים רבים את התקפות ההתאבדות השלומיאליות של מלחמת קְרִים. סר באזיל לידל-הארט, לימים גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, לא הצליח להבין מדוע, במקום לתקוף את פורט-ארתור, לא ניסו היפנים לאגף את הכוח הרוסי ולנתק את צינור החמצן היחיד שלו, מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. נוגי עשה טעות אחרי טעות, הקריב עשרות אלפי חיילים לשווא (לרבות שני בניו) וכמעט גרם לאסון לאומי. רק המהפכה ברוסיה הצילה אותו, ואת הצבא היפני, מחורבן טוטלי. אבל בתודעת ההמונים הוא ניצח – וזה מה שהיה חשוב.

הלוואי שהוא היה מפסיד. הניצחון, כך הסתבר, הרעיל את הצבא והציבוריות היפנית, וגרם להם נזק ארוך טווח יותר מכל תבוסה צבאית. רבים מראשי הצבא סברו כי אם האסטרטגיה של נוגי (התקפות אלימות וישירות, גל אחרי גל) הצליחה, הרי המסקנה פשוטה: "הרוח היפנית", הנכונות להתאבד ולהקריב חיים ללא גבול, היא שתביא את הניצחון במלחמה, גם אם לא דואגים לזוטות כגון לוגיסטיקה, אספקה או מודיעין. המחשבה הצבאית הילדותית הזאת רדפה את יפן עד סוף מלחמת העולם השנייה; היא לא רק פגעה במאמץ המלחמה והפכה את הצבא היפני לאחד האכזריים בעולם, אלא גרמה למוות מיותר של מיליונים רבים. ההמונים, מצדם, האמינו כי הצבא שלהם בלתי מנוצח. אם מישהו מפסיד, אלו אך ורק הפוליטיקאים הבוגדניים. כך, גם כאשר היו ממשלות מתונות בשלטון, דעת הקהל דחפה אותם להתפשטות טריטוריאלית הולכת וגוברת שסיבכה את יפן בסין, ובסופו של דבר הביאה לתבוסתה המוחלטת במלחמת העולם השנייה. אם יפן היתה מפסידה בזמן, עוד ב-1904, אולי האסונות הללו היו נחסכים ממנה.

כי בניצחון מוחץ יש משהו מרעיל. גם אם הוא ניצחון אמיתי, בניגוד ל"הישגים" הצבאיים של נוגי מול רוסיה, הוא גורם לצד המנצח לחשוב שעליו להמשיך לעשות, ובכן, בדיוק מה שעשה עד עתה. הניצחון הבריטי המזהיר מול נפוליאון, למשל, הפך את צבא הוד מלכותה בהדרגה למומיה. גנרל וולינגטון, המנצח הגדול של אותו הקרב, חי עשרות שנים לאחר מכן, ובגופו בלם כל רפורמה ושינוי. אם הצלחנו לנצח בווטרלו, הוא אמר, אז מדוע לשנות משהו? כך הגיע הצבא הבריטי, מיושן, מאובן ומרוצה מעצמו, למלחמת קרים מול הרוסים ותפקד שם באופן מחפיר. למזלו, הרוסים היו גרועים לא פחות, אולם הקרבות הביזיוניים של המלחמה הזאת עוררו את דעת הקהל הבריטית ועודדו רפורמות מעמיקות בצבא. ניצחון מזהיר, לפיכך, גורם לעיתים קרובות מדי להיבריס וטומן בחובו את זרעי התבוסה הבאה. תבוסה צבאית, לעומת זאת, היא כמו דלי של מים קרים. בהנחה שהיא לא מביאה להשמדת המדינה המובסת (וזה לא קורה בדרך כלל), היא עשויה לעורר אותה לשינויים מבניים מעמיקים, לסלק לחצים פוליטיים ולשמש כתירוץ למהלכי רפורמה רדיקליים שהיו נחוצים בין כה וכה.

מסיבה זו בדיוק שמחתי אתמול, כאשר ישראל ספגה תבוסה מוחצת באו"ם בהצבעה על הקמת מדינה פלסטינית. הוקל לי לראות שאפילו גרמניה החליטה להימנע, למרות הסחטנות הרגשית של נתניהו וחבריו, ומדינות ידידותיות לישראל כמו איטליה הצביעו בעד. רק חבל שארצות הברית ומיקרונזיה עדיין תומכות בנו. לטובתה של ישראל, גם הן היו צריכות להצביע נגדה, כדי שהתבוסה תהיה חדה, חותכת ומוחצת יותר. וזו רק ההתחלה. המפולת המדינית עשויה להסלים ולהתרחב לתחומים אחרים. הפלסטינים עשויים להצטרף לבית הדין בהאג ולתבוע את ישראל על ההתנחלויות, וטוב שלא הסכימו לוותר על כך חרף הלחצים. אם ישראל סבורה שההתנחלויות חוקיות, היא תמיד תוכל לשלוח את כבוד השופט אדמונד לוי (או את דני דנון ומירי רגב) לטעון בבית הדין בהאג. הרי אם השטחים אינם תחת כיבוש, ממה יש לישראל לפחד? אבל הממשלה יודעת היטב כי הטיעונים המשפטיים שלה אינם מחזיקים מים. תוצאה עמומה יותר באו"ם היתה מותירה מקום לספק. ישראל היתה יכולה לספר לעצמה, שלפחות "העולם הנאור" תומך בה, ושהפלסטינים ניצחו בעצרת בשל ה"רוב החשוך" שתמיד עומד לטובתם (ע"ע התעמולה של בן דרור ימיני). הפעם, אפילו ימיני יתקשה לטעון שאיטליה, אחת המדינות הידידותיות ביותר לישראל בעולם, שייכת ל"רוב החשוך". התבוסה המוחצת, אולי, תכניס קצת שכל בקודקודים האטומים של מקבלי ההחלטות, ותלמד אותם שהמדיניות הנוכחית שלהם פשטה את הרגל, והמשך הדשדוש נטול האסטרטגיה יביא למפולת, סנקציות בינלאומיות ובסופו של דבר בידוד מוחלט.

למעשה, עומדות בפני הממשלה שלוש אופציות אסטרטגיות. ליברמן ונתניהו יכולים לבחור בדרכו של הימין הדתי, ולעבור, כפי שמשה פייגלין מנסח זאת, מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו". במילים אחרות: לספח את השטחים, להפוך את הפלסטינים לעם עבדים נטול זכויות ולייסד כאן משטר אפרטהייד רשמי. כמובן שהדבר יוביל לבידוד בינלאומי מיידי נוסח דרום אפריקה, ואפילו ארצות הברית תתקשה לתמוך בישראל. אמנם המדינה תזדקק לנס אלוהי כדי לשרוד (ולפעמים נראה לי שפייגלין מאמין בכך אף הוא)- אבל מילא, לפחות זו אסטרטגיה. אפשר גם לבחור בדרכו הימנית-ליברלית של רובי ריבלין, לספח את השטחים ולהעניק לפלסטינאים אזרחות. אולם אם הממשלה מעוניינת לשמור על הרוב היהודי – היא חייבת להקפיא את ההתנחלויות ולפתוח במשא ומתן מיידי כדי להשיג הסדר קבע מהיר. ממילא, הציע אבו מאזן לפתוח בשיחות ללא תנאים מוקדמים מיד לאחר ההכרזה. זה נכון הן לנתניהו, אם ינצח בבחירות הבאות, או לכל ראש ממשלה אחר. האיומים הילדותיים על הפלסטינים לא ישנו דבר, ורק יחמירו את המצב. המשך הדשדוש יוביל להמשך המפולת. השמחה הזהירה למדי על הכרזת המדינה, שאנו רואים ברמאללה, עלולה להתחלף בקלות רבה בזעם ובאינתיפאדה שלישית, אם ישראל תמוטט את הרשות או תחליט לענות את הפלסטינים לא רק בשוטים אלא גם בעקרבים. כפי שאמר המיליונר הפלסטיני מוניב אל מסרי לא מזמן בראיון לאל ג'זירה: "האביב מגיע, הצונאמי מגיע. הר הגעש מגיע. התעוררו!"

ניצחון באו"ם היה גורם לנו להתכרבל מתחת לפוך החמים והמתעתע. אולי בזכות התבוסה הזאת, שלא עלתה לנו בדם, בכסף או בסבל אלא רק בהשפלה, נשכיל להבין טוב יותר את הסכנות שמסביבנו. האם נתעורר עכשיו, בלי צורך בתבוסות מכאיבות יותר שיעלו בדם ובדמים? התשובה תלויה בבחירתם של אזרחי ישראל ב-22 בינואר, ובמדיניות של ראש הממשלה שיעלה לאחריהן.