אותם קצינים בדימוס ופרשנים בטחוניים שמסבירים לנו תמיד למה אי אפשר לנצח מפליאים להסביר את הקשיים והמכשולים במערכה הנוכחית בעזה. אולם דבר אחד הם בדרך כלל לא מביאים בחשבון: את המחיר החלופי של הימנעות מפעולה. ינשוף צבאי אסטרטגי על "אסכולת אי אפשר".

ישנו קצין בחיל האוויר במילואים, אדם רב זכויות בשם עומר דנק, שהיה מבכירי תנועת המחאה וכותב בלוג פופולרי ברשת על עניינים אסטרטגיים. בימים האחרונים, דנק כותב פוסטים רבים בהם הוא מנתח את המלחמה הנוכחית, שמסקנת כולם זהה: ישראל לא יכולה לנצח וחייבת לנטוש את המאבק מול חמאס גם במחיר של תבוסה, וזאת משיקולים רבים ומגוונים: "השעון המדיני מתקתק", המשק לא יעמוד בזמן ארוך של גיוס מילואים, הכוח אינו מספיק בכדי להתמודד מול חמאס וחיזבאללה בו זמנית, וחוסר האמון בממשלת נתניהו לא מעניק לנו אשראי מדיני וחוסן פנימי מספיק על מנת לעשות זאת. דנק, קצין מנוסה בדימוס שמכיר את המערכת היטב, מפליא להסביר באופן רהוט ומנומק שיקולים לכאן ולכאן, אך מסקנתו תמיד היא ש"אי אפשר" לעשות, תמיד המלצה על תחזוקה, הגנה, חוסר מעש אסטרטגי, והס כמובן מלדבר על ניצחון והכרעה. יש לומר בכנות, שפרשנים אסטרטגיים רבים מחזיקים בעמדה הזאת, בעיקר ותיקים של המערכת: לאסכולת "אי אפשר" לא חסרים תומכים.

החוזקה של "אסכולת אי אפשר" היא בתיאור משכנע של השיקולים והאילוצים שמקשים על דרך פעולה כלשהי, למשל הכרעת חמאס בעזה. בהקשר זה, ראוי להקשיב להם קשב רב, כדי להבין אלו מכשולים עומדים בפנינו. אבל הכשל הראשון במעלה של האנשים האלה, היא שהללו נוטים לשקלל רק את המחיר של פעולה, אבל לא את המחיר של הימנעות מפעולה. אכן, לפעמים יש להימנע מפעולה כי המחיר שלה בלתי נסבל, אבל זו רק בהנחה שהמחיר החלופי נמוך יותר. כפי שכתבתי בפוסט קודם, זו בדיוק הסיבה שרבים משתמשים באופן מוטעה בדוגמאות היסטוריות כמו מלחמת העצמאות של אלג'יריה, מלחמת וייטנאם או מלחמת לבנון, כדי להוכיח שלא ניתן להכריע את חמאס או לכבוש את עזה. אחרי הכל, מדוע לנסות שוב מה שנכשל בעבר? אבל בניגוד לפרשנות מקובלת של המלחמות הללו, הצרפתים, האמריקאים והישראלים לא הובסו מבחינה צבאית באלג'יריה, וייטנאם ולבנון – אלא פשוט הגיעו למסקנה שהמחיר ששילמו (בכסף, חיי אדם ותמיכה בינלאומית) אינו שווה את התועלת שבהמשך הלחימה. במילים אחרות, המחיר החלופי היה נמוך יותר.

במאמר שפרסמתי בזמנו ב"הארץ", הסברתי בפרוטרוט מדוע במקרה הנוכחי, המחיר של חוסר פעולה בעזה גבוה משמעותית מהמחיר של פעולה, יהיה אשר יהיה. האסטרטגיה האיראנית – שמומחים רבים כל כך היו עיוורים לגביה – היא להקיף את ישראל בטבעת מצור של לוויינים (פרוקסיז) שגורמים לה נזק הולך וגובר: חיזבאללה מצפון, חמאס מדרום, ובעומק – איראן, החות'ים והמיליציות העיראקיות והסוריות למיניהן. ובעוד הדקירות של הפרוקסיז הולכות ומתעצמות, מעמידים האיראנים את ישראל על קרני דילמה: אם תנסה להכריע את אחד מהפרוקסיז, למשל חמאס, יתקפו אותה כולם בעת ובעונה אחת, במלחמה רב-חזיתית שאולי תהיה מעבר ליכולותיה. במילים אחרות, ישראל תיאלץ לבחור בין דעיכה איטית לתבוסה מהירה. ואם חשבנו שנוכל להתמודד עם הטילים של חמאס באמצעות מערכות הגנה, ולהחזיק עדיין כלכלה מתפקדת ונמלי ים ואוויר ללא איום השבתה מתמדת, הגיע ה-7 באוקטובר ללמד אותנו שטעינו. ישראל לא מסוגלת לספוג מעשי טבח בקנה מידה כזה, בלי לנטוש למעשה חבלי ארץ שלמים ולצמצם את גבולותיה; למעשה, בלי שהחברה שלה תתפורר מבפנים. למזלנו, יש כעת נשיא אוהד בבית הלבן שמרתיע את חיזבאללה ואיראן עצמם מלתקוף אותנו. מי יתקע לנו כף שבעתיד, כאשר חמאס תבצע טבח נוסף מסוג זה ואף תגיע לשכונות צפופות באשדוד ואשקלון (דמיינו אלפי הרוגים) יהיה נשיא כמו ביידן שירתיע עבורינו את חיזבאללה? ומכיוון שחמאס וחיזבאללה מתעצמים מסבב לסבב, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהסיבוב הבא נוסח ה-7 באוקטובר יהיה גרוע בהרבה. כלומר, בכלל לא משנה מה המחיר שאנחנו נשלם עכשיו על חיסול חמאס, בין אם מבחינת כסף, חיי אדם או תמיכה בינלאומית: בעתיד נשלם מחיר גבוה יותר. אם העלות היום היא X, בעתיד היא תהיה X פלוס Y. המסקנה היא שצריך לפעול, בלי קשר לעלותו של X, מפני שהמחיר של אי פעולה גבוה יותר באופן אינהרנטי.

לבסוף, חשוב להתייחס לעוד טיעון שמעלים דנק וחסידים אחרים של אסכולת אי אפשר, והוא המטאפורה של ה"שעון המדיני". כביכול, יש לישראל תמיד זמן מוגבל לסיים מבצעים, עד שארצות הברית, מועצת הביטחון או הקהילה הבינלאומית יכפו עליה לעצור. ראשית כל, כפי שכתב בזמנו נדב אייל בטוויטר, לצד שעון הזמן יש גם את שעון העניין, מפני שתשומת הלב של הקהילה הבינלאומית נעה בהדרגה לזירות אחרות. שנית, גם כאן, הציות לשעון המדיני הוא שאלה של מחיר חלופי. האם הנזק הבינלאומי עולה לנו יותר או פחות מהמשך הלחימה? אך מכיוון שבמקרה שלפנינו, מחיר תבוסה מול חמאס עלול להיות קיומי בטווח הבינוני, ישראל בהחלט יכולה וצריכה לספוג גם נזק בינלאומי בכדי לממש את מטרותיה. ולבסוף, ההיסטוריה מוכיחה שאל לנו להיאחז בפאניקה: ישנו מרחב אי הסכמה משמעותי עם ארצות הברית והקהילה הבינלאומית שאין בו פגיעה אמיתית באינטרסים של ישראל, ובוודאי שלא כפייה של ממש כנגדה. רוצה לומר, גם אם האמריקאים לא יהיו מרוצים ממעשינו, ספק גדול אם יסירו את התמיכה בפועל או יטילו עלינו סנקציות, אלא אם נחרוג מחיסול חמאס – המטרה ששני הצדדים הסכימו עליה מראש, למחוזות פרועים כמו טיהור אתני או הקמת התנחלויות בעזה. יש להזכיר שבעבר ישראל ניהלה מחלוקות משמעותיות מאד עם ארצות הברית, כמו פיתוח תוכנית הגרעין הישראלית בשנות השישים או מתקפת המנע במלחמת ששת הימים – והיחסים שרדו ואפילו התחזקו. על ישראל להבהיר לקהילה הבינלאומית שהיא לא מוכנה להתפשר על מטרת הליבה של חיסול חמאס, אבל בהחלט יכולה לדבר, להתגמש ולהתפשר בנושאים אחרים, למשל סיוע הומניטארי או היחסים מול הרשות, באופן שלא יסכן את בטחונה. ברגע שהשותפים שלנו, בעולם ובאזור, יבינו על מה אנחנו מוכנים להתפשר ועל מה לא, היחס הבינלאומי ינתב את עצמו בהתאם.

לסיכום, יש לומר גם שלניצחון יש דינמיקה משלו. הבעיה עם אנשי צבא ואסטרטגים ותיקים כמו דנק, שעייפות החומר, השחיקה ותחכום היתר (כמו גם מנה בלתי מבוטלת של ציניות ויהירות) השכיחו מהם את המושג הפשוט "ניצחון" שעומד בלוז קיומו של צבא מודרני. ישראל חלשה ומובסת לא רק תתמרץ את אויביה לפגוע בה עוד, אלא תרחיק ממנה את בעלי בריתה בעולם ובמיוחד במזרח התיכון. לעומת זאת, כל עוד לא נרחיק לכת לטיהור אתני או הרפתקאות מיותרות בגדה, עצם הניצחון בעזה יתמרץ מדינות אחרות להתקרב אלינו, אפילו אם יגנו אותנו נמרצות בכל הדרך לעסקה הבטחונית הבאה.