האם יצא לכם להיתקל פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם הסתכמה ביצירת רעש ובלגן, וקיוויתם שיבלו מדי יום בחוף הים במקום במשרד? ינשוף היסטורי על פיקוד ומנהיגות, מהרייך השלישי ועד קופה ראשית.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מקוראי הבלוג הזה יצא להיתקל מדי פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם  מסתכמת ביצירת בלגן ורעש במקום העבודה כדי שהם ורק הם יוכלו לשלוט בכאוס. כמו רוב התהליכים שמתרחשים בקנה מידה קטן, שיטות ניהול כאלו התבטאו – בקנה מידה גדול – גם בהיסטוריה העולמית. היטלר, למשל, ניהל כך את הרייך הגרמני כולו. השיטה של "לכוון לרצון הפיהרר", שהטיבו לעמוד עליה היסטוריונים כמו איאן קרשו, גרסה פחות או יותר שהפקידים צריכים להילחם זה בזה על תשומת ליבו של השליט העליון. תחומי האחריות של השרים, המפקדים והמושלים הנאצים השונים חפפו זה לזה במתכוון, בכדי שאלו יאחזו זה בגרונו של זה במאבק נצחי על סמכויות ושטחי שיפוט. רק זה ש"יכוון לרצון הפיהרר" (כלומר – יקלע לכוונותיו של היטלר בדיעבד) יזכה לתמיכה רטרואקטיבית מהמנהיג ולכן בקופה הגדולה. מערכת כאוטית ובזבזנית דומה נצפתה גם בברית המועצות הסטליניסטית ועוד יותר מכך בסין המאואיסטית. מהפכת התרבות כולה, למעשה, היתה מבוססת על שיסוי גורמי כוח שונים זה בזה, בכדי שמאו ינצל את האנרגיה של סכסוכי הדמים ביניהם להפוך לבורר אחרון ולחזק את שלטון היחיד שלו.

כמובן, ראשי חברות וארגונים מנהלים את הכאוס בצורה פחות קטלנית, ובוודאי שלא רצחנית, אבל סגנון ניהול שכזה יכול להפוך את הפעילות שבתחום אחריותם לבוקה ומבולקה. בספרו המפורסם והמשעשע להפליא, ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון הראה כיצד מנהלים גרועים יכולים להשחית ארגונים מהיסוד. למשל, המחלה אותה הוא כינה אנג'ליטיטיס (שילוב של jealousy ו-stupidity) אופיינית לארגונים שבראשם עומד אדם קנאי לכבודו ומטומטם גם יחד. מכיוון שהמנהל או המנהיג מקנא ומתעב אנשים שחכמים יותר ממנו (וכפי שאמר השגריר האמריקאי בטורקמניסטן פעם על הנשיא המקומי: "הוא די מטומטם, ולכן הרבה אנשים חכמים יותר ממנו"), המנהל הופך טפשות וחוסר יעילות לסמל סטטוס ותנאי לקידום במעלה ההיררכיה של הארגון. המנהלים שמתחתיו כמובן מחקים אותו, וכך טפשות וכאוס מתפשטים בחברה עד שלא ניתן עוד להצילה. פרקינסון מטעים שבמקרים כאלו, הפתרון הטוב ביותר לבעיה של החברה הוא לשרוף את משרדיה עד היסוד, ובאמצעות כספי הביטוח להקים ארגון חדש, עם שם אחר וכוח אדם ירוק לחלוטין.

הסיטקום המדובר "קופה ראשית" עמד על הבעיה באופן יפה בפרק "המחליפה" שבעונה הרביעית. למי שלא מכיר (זהירות- ספוילרים!), מנהלת הסניף שירה יוצאת להשתלמות של חודש, וממנה במקומה נערה אפסוסית ורפת שכל, מתוך חשש שמחליפה מוכשרת מדי תיקח לה את התפקיד באופן קבוע. בסוף מתגלה שה"מחליפה" כלל לא הגיעה לעבודה בגלל בלבול, והסניף דווקא עלה בכל מדדי השירות בהעדר מנהלת בכלל. כל אחד פשוט עשה את העבודה שלו. כפי שד"ר נעמה שולמן כתבה בביקורת הקולעת שלה על הפרק, העובדים הרי מתעבים את ההצקות של שירה, החל משיתופונים עמוסים במונחי HR מלוקקים וכלה בשיחות חתך על שיטות שיווק חדשניות לארגזי עגנבניות; ומסתבר, למרבה ההפתעה, שאלו גוזלים את האנרגיה שלהם ויוצרים חיכוכים וסכסוכים שמפריעים לעבודה האמיתית שבגינה הסניף קיים. ואם לשירה יש עוד כוונות טובות, אזי אביחי גרציאן, מנהל האזור, הוא דוגמא טובה לאותם בריונים חסרי כישורים המוכרים לכולנו היטב, שמתקדמים בארגונים רק באמצעות חנופה וכוחנות נטו. הפרק הזכיר לי סטודנט מבנגלדש, שאמר לי פעם שהמדינה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתקופה שלא היתה ממשלה כלל, מפני שהפוליטיקאים המושחתים לא היו בעמדה לגנוב ולחבל, בעוד פקידי הציבור ביצעו את עבודתם בצורה סבירה.

"קופה ראשית" מציגה לנו כשל ניהולי שונה בפרק על הטוסטייה של גריאני, המקום שהצוות של שפע יששכר פוקד אותו מדי יום לארוחת צהריים ("טוסט פטריות עם ביצה וקולה גדול"). הם מגלים שכלתו של בעל המקום, מעייני, החלה ללמוד לאסון כולם בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת רייכמן, ושכנעה את חמה לעשות Rebranding. מטוסטייה עממית ונדיבה, המקום של גריאני הפך למסעדת WANNABE עם מפות ותפריטים. הבעיה בניהול של מעייני, היא הנהגה מנותקת על סמך מודל תיאורטי, כשל אופייני לאנשים שלמדו מנהל עסקים אבל לא התחחכו מספיק בעולם האמיתי. מהפרק משתמע שהמנהלת הדגולה בקושי טרחה לבקר במקום שבו היא תכננה Rebranding, ובטח שלא טרחה לשאול את הלקוחות שלו מה הם רוצים. טוסטייה שמשרתת אנשים שעובדים ברובם בשכר מינימום, צריכה להיות זולה ונדיבה. במקום זאת, "גריאני החדש" התחיל לגבות תוספות מיותרות על כל פריט (ביצה שלושה שקלים, חמוצים שבעה שקלים) והעיק על כולם עם הצקות מיותרות לחלוטין (אין קולה גדול, לא מגישים מי ברז) שמשדרות ללקוחות תחושה של קמצנות סתמית. התוצאה, כפי שראינו בפרק, היתה מה שמכנים בכלכלה "תגובת שוק": הלקוחות התחילו להפר את הכללים ולהביא תוספות משל עצמם. בסופו של דבר הם גורשו – סיטואציה של Lose-Lose להם ולבית העסק כאחד.

לא קשה, דרך אגב, למצוא את הכשל הנ"ל גם בויכוחים הפוליטיים על הרפורמה המשפטית. הבעיה של חסידי הרפורמה האידיאליסטים יותר, היא שאלו מתנהלים על סמך מודל תיאורטי, בלי לשקול ברצינות כיצד יוגשם במציאות ובעיקר מי עומד להגשים אותו. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ריבונות העם, דמוקרטיה ו"מי מחליט" לפי תיאוריות נשגבות של מדעי המדינה, אבל כאשר משמעות הדבר בפועל היא לתת את הריבונות הזאת לחרדים, לאיתמר בן גביר ולדודי אמסלם, אין פליאה שרוב הציבור (ובמרכזו המעמדות המבוססים והחזקים מבחינה כלכלית) בחר להאמין למתנגדי הרפורמה ולא לתומכיה.

אז למה בכל זאת צריך מנהל? לדעתי, כאן אפשר להיעזר בתורות פיקוד המשימה הצבאיות, כמו גם בספריו המעניינים של רונלד חפץ על תורת המנהיגות. המטה הכללי הגרמני היה פלא צבאי בשעתו, מפני שקבע את המטרות הכלליות, ונתן לקצינים בשטח להחליט כיצד הם רוצים להגשים אותן, טכניקה שנודעה כ"פיקוד מוכוון משימה". היתרון הוא שהקצינים בשטח, שמכירים את המצב האמיתי יותר טוב ממפקדיהם שיושבים בחמל"ים הרחק משם, יכולים לנצל הזדמנויות במהירות בלי לעבור תהליך איטי של אישורים, וכך הצבא כולו גמיש, סתגלני ומהיר יותר. מצד שני, אחריותם של המפקדים היא למנות קצינים זוטרים שהם סומכים עליהם, ושאומנו כראוי לקבל החלטות באופן עצמאי. אם המפקדים לא ישלטו בתהליך המינוי, הם עלולים לסבול מקצינים חרוצים וטפשים שישתמשו בקבלת ההחלטות העצמאית כדי ליפול לכל בור אפשרי. "קופה ראשית" בעצמה צחקה על האופציה הזאת, בפרק הבלתי נשכח שבו שירה מחליטה להאציל לראמזי סמכויות. בתגובה ה"עובד הכללי הבכיר", דוגמא מובהקת לכפוף חרוץ ולא חכם במיוחד, מחליט לסדר את כל הסופר לפי צבעים, ולשים את העגבניות למשל ביחד עם חומרי הניקוי. כדי שיהיו עובדים שיתנהלו באופן עצמאי, צריך למנות אנשים שמוכשרים לעשות זאת. שנית, התפקיד של מנהל או מפקד בכיר הוא לקבל החלטות שתיאורטיקן הניהול רונלד חפץ כינה "אדפטיביות", כלומר לא רק להתוות כיוונים אסטרטגיים, אלא לפתור בעיות שאין להן פיתרון בית ספר טכני מובנה מראש. ולבסוף, וכאן הפרק של קופה ראשית קצת חותר תחת המסר של עצמו, מנהל (קצת כמו מנצח תזמורת) אמור לבלום חריקות קטנות שהולכות ומתגברות עוד לפני שהן הופכות לבלתי נסבלות. אז אולי בהתחלה, עובדי הסופר יגיעו למשמרת וכל אחד יעשה את עבודתו, אבל בהדרגה כוכבה תיקח קצת יותר הפסקות עישון, אנטולי ינקה פחות את הקצביה, ניסים יאריך את הנומה והעסק יתחיל לחרוק עד שיתמוטט לחלוטין. אבל הנקודה המרכזית היא שעודף פעילות של מנהל או מפקד עלול להזיק לא פחות, ואפילו יותר, מחוסר פעילות. יש אנשים, ביניהם כמה בכירים בשירות המדינה ופוליטיקאים ידועים, שיתרמו יותר אם ילכו כל יום לים ולא למשרד, או לפחות יבלו את זמנם בהשתלמויות מנהלים ארוכות עם נופש באילת כמו שירה שטיינבוך מ"שפע יששכר".