חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.