המחקר שלי ושל עמיתיי, "בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל", עורר פולמוס משמעותי לאחר פרסומו. מבין מבקרינו החריפים, בלט חוקר הג'נוסייד ד"ר שמוליק לדרמן, שדורש מאיתנו עכשיו "התנצלות פומבית". אנחנו עונים בפרוטרוט ומתנצלים באופן פומבי– אבל דווקא בפני הציבור. ראו להלן.

כידוע לכולכם, ביולי 2025 פרסמנו אני ועמיתיי ד"ר יונתן בוקסמן, ד"ר יגיל הנקין ועו"ד יונתן ברוורמן מחקר מקיף על המלחמה הנוכחית בעזה, בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל. המסמך יראה עוד בקרוב גם באנגלית בגרסה מתוקנת, מעודכנת ומורחבת. מאז פרסומו בעברית, הוא זכה לביקורת – לפעמים מקצועית ועניינית, לפעמים פחות – ממספר מכובד של מגיבים באקדמיה ומחוצה לה. כנהוג בתקופתנו, חלק גדול מהויכוח התנהל ברשתות החברתיות, בעיקר ב-X ובפייסבוק. בדיונים הללו, אולי המבקרים החריפים ביותר של המסמך שלנו היו ד"ר שמוליק לדרמן, חוקר רצח עם מהאוניברסיטה הפתוחה, ד"ר לי מרדכי, מחבר מסמך ה"עדות" המפורסם על עזה שאליו התייחסנו בהרחבה במחקר שלנו, וכן העיתונאי ניר חסון מ"הארץ".

למען האמת, נדיר שוויכוח פייסבוק מצית התייחסות עיתונאית, אבל בכוס התה של הברנז'ה הפוסטים התכופים של לדרמן כנגד המחקר שלנו היוו את התחליף לעימות פומבי בלייב (לו לי מרדכי סירב, ושנחסך מלדרמן, שלא באשמתו, הודות למלחמה עם איראן). לי מרדכי ופטרונו ב"הארץ" ניר חסון הסתמכו על טיעוניו של לדרמן במאמרים המקטרגים, שלא לאמר מאיימים שפרסמו על המחקר שלנו. בין היתר, איים עלינו מרדכי כי "נסבול מהשלכות אישיות, מקצועיות ומוסריות" מפני שהגענו למסקנות שלא מוצאות חן בעיניו.

אחת מהסוגיות שעלתה תכופות באותם דיונים, היא "סוגיית 500 המשאיות". במחקר שלנו, הצבענו על נתון מוטעה שהסתובב בתקשורת העולמית, בדוחות של סוכנויות או"ם ובמסמכים של ארגוני זכויות אדם מתחילת המלחמה, כאילו לפני הקרבות ישראל העבירה לעזה 500 משאיות סיוע יומיות, מהן 150 משאיות מזון. חיש מהר, המספר הזה הפך להיות "בייסליין",  וכל כמות משאיות פחותה מכך שעברה לרצועה נחשבה כחלק מניסיון הרעבה ישראלי מכוון. במחקר שלנו, הראינו נתונים המלמדים כי בשנת 2022 עזה לא עמדה על סף רעב כלל וכלל, למרות שנכנסו אליה רק 73 משאיות מזון יומיות בממוצע. לפיכך, ישראל העבירה לעזה במהלך המלחמה יותר מזון באופן משמעותי ממה שעבר לפני פרוץ הקרבות, נתון שאינו מסתדר עם תזת ה"הרעבה" של לדרמן וחבריו. אמרנו גם שאין שום נתונים על מוות משמעותי מתת תזונה המעיד על רעב כלשהו בשנת 2024, בניגוד להערכות האימים שנשמעו חדשות לבקרים.

לדרמן הגיב לטיעון שלנו בשורת פוסטים, וניסה להסביר כיצד נוצר נתון "500 המשאיות", מדוע בכל זאת היה רעב בשנת 2024 למרות שלא היתה כמעט תמותה ממנו, ומדוע מה שכתבנו חסר כל תוקף ורלוונטיות. בקצרה, הוא אמר שנתון ה"500" נוצר עקב חישוב של כניסת משאיות ליום עבודה במעברים, להבדיל מחישוב ליום קלנדרי.

במאמר התגובה שפרסמנו ב"הארץ", הצבענו על כך שלדרמן "דבק בטענה שחישוב 500 המשאיות הינו חישוב תקף, מבלי להבין כי השוואה מכוונת של חישוב ליום עבודה לפני המלחמה, לחישוב ליום קלנדרי במהלך המלחמה, הינה  מקבילה להשוואת תפוחים לתפוזים. גרוע מכך, גם לאחר שנאלץ להודות באפקט המטעה של ההשוואה השגויה, הגן עליה כ"מיועדת להמחיש" את הפער במתן הסיוע – כלומר, הדגים בדיוק את האוריינטציה והפרקטיקה שהובילה לאותה הטעיה למכתחילה."

ד"ר לדרמן דורש עכשיו התנצלות.

פומבית.

כי הוא מעולם לא כתב את זה. הוא? מה פתאום.

זה מה שהוא כתב:

"כשה-IPC השוו בין "תפוחים ותפוזים" – כלומר הציבו זה לצד זה נתון של 500 משאיות על פי ימי עבודה לפני המלחמה ונתון שמבוסס על כניסה יומית של משאיות אחרי המלחמה, הם עשו זאת על מנת להאיר את הפער בין מה שנכנס לפני המלחמה למה שנכנס אחריה. האם זה היה מטעה? בוודאי. האם הם עשו השוואה "מתמטית" בין זה לזה כדי לבסס את טענת הרעב בעזה? ברור שלא. הם הרי ידעו שאחד זה ימי עבודה והשני ימים קלנדריים. ואתם יודעים, אם הם היו עושים את זה היה קל לגלות את זה, הם לא טפשים. הם פשוט לא חשבו כנראה שמישהו יבין את מה שהם עושים באופן כל כך מוזר."

ובפלטפורמה אחרת:

כמובן, כשלדרמן בנשימה אחת שזה אמנם היה מטעה אבל שה-IPC והאו"ם לא חשבו שמישהו יבין את מה שהם עושים "באופן כל כך מוזר" הוא כנראה לא לקח בחשבון שלרשתות החברתיות יש זיכרון ארוך. כי נחשו מי הוטעה ומי הבין את ההשוואה בצורה כל כך מוזרה? חוקר רצח עם מסויים בשם שמוליק לדרמן. מוכנים? נתחיל.

ב-20 למרץ, 2024, לדרמן טוען שכניסה של 200 משאיות ל*יום* (לא יום עבודה) אינה מספיקה כי לפני המלחמה נכנסו 500. וזה מינימום שבמינימום שדרוש לקיום חיים.

נמשיך. ב 28 למרץ 2024, לדרמן טען בצורה נחושה שטרם המלחמה נכנסו 150 משאיות *מזון* ליום, ע"פ דוח ה- IPC. ושעכשיו נכנסות 80, ו*זה*, לא נתונים או מדדים אחרים שמופיעים בדו"ח ה- IPC, עתיד לייצר רעב המוני ומוות ממחלות (נכנסו בפועל 118 ליום במרץ ע"פ נתוני מתפ"ש, ו- 117 ע"פ נתוני OCHA/UNRWA "מתוקנים רטרואקטיבית").

זו לא הייתה הפעם היחידה שלדרמן הסתמך על טענת ה-IPC ל150 משאיות מזון ליום, תוך שלילת המספרים של האו"ם טרם המלחמה. למה? כי "150 משאיות זה הנתונים שהוא מכיר". ותוך הסתמכות על המאמר של פרופ' פרנצ'סקו צ'צ'י אותו אנחנו מצטטים אצלנו (שלא פורסם בכתב העת שאליו נשלח, בין השאר בגלל הערכה לא נכונה של מה יש במשאיות בהתבסס על נתוני הסהר האדום המצרי במקום אונר"א). מהיכן הוא מכיר את הנתונים? כי הוא קרא אותם בדו"ח ה- IPC. גם צ'צ'י מצטט את הקביעה של ה-IPC ומשווה אותה לכניסת המשאיות היומית (לא לפי יום עבודה) בעת המלחמה. למה? כי זה היה כתוב בדו"ח. אנחנו יודעים כי תקשרנו איתו, בצורה קולגיאלית ועניינית. הוא אמר בפשטות שהוא חשב שאפשר להסתמך על הנתון – כי זה הIPC. ואפשר לסמוך עליו. התחזיות של צ'צ'י לגבי תמותה המונית ברעב, אותן הדהד לדרמן, לא התממשו כמובן. כי הן היו מבוססות על הנחה שגויה, גם לגבי מה שנכנס במהלך המלחמה וגם לגבי מה שנכנס טרם המלחמה.

במאי 2024 הסתמך לדרמן על טענת סוכנות המזון של האו"ם שצפון עזה, כאזור, שרוייה במצב של famine. מצב כזה לא הוכרז ברמה האזורית ע"י ה-FRC כי הוא *מחייב* ראיות לתמותה לא אלימה נרחבת (2 ל10,000 איש ליום) שמעולם לא בוססה. לא, גם לא כיום.

על ההסתמכות של לדרמן במאי 2024 על עדויות רופאי הPAMA לתמותה לא טראומטית המונית, שהופרכה, ועל מניעת כניסת סיוע לאחר הפעולה ברפיח, שהופרכה על יד נתוני האו"ם עצמו (בתיקון רטרואקטיבי) כבר דיברנו מספיק.

שום דבר מזה לא חדש. דשנו בנושא לעייפה עם לדרמן טרם פרסום המחקר. הצענו לו מספר פעמים לדון עניינית ועובדתית על המספרים. תשובתו בכל פעם הייתה כי הוא סומך ומסתמך על המומחים של סוכנויות האו"ם. כל בחינה ביקורתית שלהם? חשיבה קונספירטיבית.

אם כן, נראה לנו שהכי נכון להתייחס לביקורת של לדרמן לא כהתדיינות על העובדות אלא כתופעה אנתרופולוגית – חוקר, רהוט ושקול לכאורה יותר מאחרים בדיסיפלינה, שמאמץ נתונים ללא בדיקה עובדתית, נצמד אליהם הרבה לאחר שהופרכו, מתכחש להיצמדות תוך הצדקת האמת המהותית שלהם, ואז טוען שמעולם לא קלענו לכוונתו האמיתית מבלי להכיר במה שאמר וכתב בזמן אמת. מה גורם לחוקר אינטיליגנט לנהוג כך? תמריץ חיובי מתוך מעגל הזהות הרלוונטי והעדר תמריץ שלילי לכך בתוך המעגל או מחוצה לו.

אבל הבה נחדל מלדון בלדרמן, כי הוא לא הנושא אלא רק קצה הקרחון, ולא החלק הגרוע ביותר שבו.

לדרמן דרש מאיתנו התנצלות פומבית. השורה התחתונה היא: אנחנו רוצים להתנצל, אבל לא בפניו אלא בפני הציבור. נכשלנו.

לא בהקשר של המלחמה הזו, למרות שפנינו לחקור את הנושא מאוחר מדי.

אנחנו וקודמינו בתפקיד נכשלנו בעשורים שקדמו למלחמה, כשראינו השתלטות של זן "מחקר" אקדמי שמציב את קידום ה"אמת המהותית" ו"תיקון העולם" על חשבון בירור העובדות על יותר ויותר דיסציפלינות שאיבדו כתוצאה מכך כל סדר ומבנה קוהרנטי. חשבנו שזה לא יגיע לדיסציפלינות שלנו. חשבנו שדי שאנחנו נעשה מחקר נכון, כמו שצריך, שאמנם מונע מלהט ועניין בנושאים כאלו ואחרים אבל שמכפיף את הלהט הזה לשאיפה לאובייקטיביות מירבית, בירור עובדתי ענייני, ופתיחות לשינוי קונספציות.

וטעינו. זה לא היה מספיק. אפילו לא קרוב.

נתתם בנו, באקדמיה, אמון אדיר. סמכתם עלינו שנעשה את העבודה הקשה של בחינת ותיווך המציאות, בנו שעיתותינו בידינו. למען השם, משלמים לנו על זה – שנשב על מול מסך, או נכתת את רגלינו נצא לשטח, או נדון אחד עם השני בלהט אך בענייניות עד שה*עובדות ברות התיקוף* ייצאו לאור ואלו ברות ההפרכה, יופרכו. ואז נצא לכוס בירה בפאב, גם אם רק מיפינו נקודות אי הסכמה ולא הגענו להסכמה מהותית. לא "נבטל" אחד את השני כי אחד מעמיתינו אמר או חשב את ה*דבר* הלא נכון – מקסימום נדרוש שישנה את ה*מתודולוגיה* שלו כתנאי לפרסום בכתב העת שעליו אנחנו אחראיים.

ולא עצרנו את התרעלת. השארנו את הציבור לבד במערכה, כשמול ערפל הקרב מסביב לסוגיות ציבוריות ועובדתיות מהותיות ניצבים לא מטהרי אוויר אלא מפזרי עשן מקצועיים, שאימצו לשון מעומעמת ודו משמעית. התוצאה היא שרבים מדי אינם יודעים למי להאמין, או על בסיס מה. זה לא אומר שכולם מאמינים ללדרמן – אבל האמונה בסמכויות המועדפות בין שזה ערוץ 14 או שיחה מקומית מחליפה את המחשבה, את הדיון, את השותפות האזרחית, את ההכרה בסיבה ותוצאה, ועדיפות ההוכחה האמפירית על הטיעון האידיאולוגי. 

וכעת, תוך מינוף הדחף המוסרי שרבים חשים לעצור את המלחמה בעזה, דחף מוסרי לגיטימי לחלוטין לכשעצמו, לדרמן ודומיו מנסים לקדם שינוי מרחיב בעצם ההגדרות למהו רצח עם (כל דבר שפסול בעיניהם) ולמתודיקה המחקרית של כל דבר שמתקשר אליו – והם שואפים להרחיב את ההגדרה עוד ועוד לכמעט כל אספקט של החוויה האנושית שמתייחס ליחסי כוח. כלומר הכל.

אם זה נשמע לכם מוכר – אז ברוכים הבאים למאה ה-21 ולתנועות הנעורות.

חשוב וקריטי לדון על עזה, אבל גם על השאלה כיצד אנשי אקדמיה מבררים ומתווכים את העובדות לציבור. האם התפקיד של אקדמאי, כפי שגורס לי מרדכי, הוא to speak truth to power ולאמר רק את האמת שלא נוחה ל"בעלי הכוח" (שם קוד לחברה הנורמטיבית המערבית-לבנה-פריווילגית) כחלק ממאבק למען המדוכאים והמושתקים, או שתפקידו הוא לברר את העובדות כפי שהן, גם אם הן לא מה שחשב שהן, וגם אם הן לא מסייעות ל"צד הנכון"?

אנחנו חושבים שהתשובה ברורה. אבל היא הייתה ברורה לכולם לפני 30 שנה. העולם השתנה מאז. האקדמיה השתנתה מאז – ועלינו לשנות שוב את כיוון הספינה לפני שהממסד האקדמי כולו יתרוקן מכל ערך, לפני שכולנו ניפול מעבר לתהום. כאן נעמוד על המשמר. לא נוכל אחרת.

בעשורים האחרונים, המונח "רצח עם" עבר הרחבה אינפלציונית, אבל מה הבעיה האמיתית בתחום הנקרא לימודי ג'נוסייד? אנה (שם בדוי), תלמידת מחקר לשעבר שהתמחתה בלימודי ג'נוסייד באחת האוניברסיטאות האירופיות הגדולות, מסבירה כיצד חוקרים שלא מתמחים באמת בזירות שהם כותבים עליהן, לוקחים פשעים שונים עם רקע חברתי, תרבותי, היסטורי וצבאי שונה לחלוטין, ומתיכים אותם ביחד לתוך הגדרה מלאכותית. כדי להבין באמת, היא טוענת בטור אורח לינשוף, צריך סוף סוף להשתחרר מההגדרה.

רפאל למקין, עורך דין יהודי-פולני ומומחה למשפט בין-לאומי, שימש בשנות השלושים יועץ משפטי לממשלת פולין ועסק בגיבוש חקיקה בינלאומית נגד פשעים המוניים. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, מתוך זווית משפטית ברורה, חיפש למקין עיגון חוקי למעשי חורבן קבוצתי שלדעתו לא זכו למענה מספק במשפט הבינלאומי.

במהלך המלחמה, בשנת 1944, טבע למקין לראשונה את המושג "ג'נוסייד". לא היה זה מושג תיאורטי בלבד, אלא ניסיון מודע למסגר את פשעי המשטר הנאצי בהגדרה משפטית עולמית. לאחר המלחמה, ההגדרה הזו הפכה לבסיס לאמנת האו"ם למניעת ג׳נוסייד, וכך נולד אחד המונחים המשפיעים והטעונים של זמננו.

הערך של ההגדרה באותה התקופה היה קודם כל משפטי. אבל בעיניי, המוטיבציה האמיתית הייתה פסיכולוגית: העולם ביקש לעשות סדר מוסרי ואינטלקטואלי בחורבן חסר תקדים, ולמצוא שם לדבר שאי אפשר לתאר. אבל כבר בשלב החקיקה התבררה הבעיה המרכזית: מהי בכלל "קבוצה"? האם אפשר להגדיר זהות של אנשים באופן חד-משמעי?
האם הגדרה חיצונית של קבוצה (שהמשטר מכתיב) משקפת את הזהות העצמית של הפרט? האם אפשר לקבוע גבולות ברורים בין קבוצות אתניות, דתיות או לאומיות, כשבפועל הזהות האישית, התרבותית והמשפחתית מורכבת הרבה יותר?
ומה המשמעות של ג'נוסייד כאשר הגבולות האלה מטושטשים, משתנים, ולעיתים נקבעים שרירותית על-ידי שלטון או מערכת משפטית?

גם הקריטריונים שנקבעו באמנה כמו: "גרימת נזק חמור בנפש" או "העברת ילדים מקבוצה אחת לאחרת" פותחים פתח לפרשנות כמעט אינסופית.
מה ייחשב ג'נוסייד, ומה לא? האם כל פשע מחריד נגד קבוצה הוא ג'נוסייד, או שיש קנה מידה מהותי שבלעדיו אין למושג קיום? והאם כל קבוצה אנושית פגיעה, בכל הקשר, זוכה לאותה הגנה ולפירוש זהה של ההגדרה?

אני כותבת את כל זה מתוך חוויה אישית: הייתי סטודנטית לתואר שני ב-״Genocide Studies״ באוניברסיטה אירופית מובילה. שם למדתי את ההגדרה של ג'נוסייד לא כמשהו פתוח לשאלה או להטלת ספק, אלא כאמת מוחלטת. אפילו נדרשנו לשנן את ההגדרה ולהיות מסוגלים לשחזר אותה בכל רגע. לא דנו כמעט בבעייתיות של ההגדרה, לא התעכבנו על המלאכותיות שבה, ולא עסקנו בכלל במה שמשמעותה עושה לזיכרון, להבנה ההיסטורית או להשלכות המשפטיות בעולם האמיתי.

כשההגדרה בורחת מהחוק ומכתיבה את המציאות

המונח ג'נוסייד לא נשאר לאורך זמן עניין משפטי יבש. במהירות מפתיעה, הוא הפך להרבה יותר מכלי של מערכת החוק הבין-לאומי: הוא הפך לסימן חברתי ופוליטי, לכלי משחק בזירה הציבורית, בתקשורת, בזיכרון, באקדמיה ובפוליטיקה. בעולם שבו עוצמת הזוועות הפכה למעין תחרות סמויה, התווית "ג'נוסייד" סימנה את הדרגה העליונה ביותר של קורבן, זו שאי אפשר להתווכח איתה.

לא משנה עד כמה הנסיבות היו שונות או המניעים מורכבים, עצם השאיפה להיקרא "קורבן ג'נוסייד" הפכה למטרה. המושג, שמלכתחילה היה מלאכותי ושרירותי, קיבל חיים משלו. בכל פעם שמתרחש אסון, מיד קופצות ההשוואות והתיוגים: האם זה ג'נוסייד, או אולי "פשע נגד האנושות", ואולי רק "פשעי מלחמה“? כלי משפטי לכאורה הפך לאובססיה תרבותית ולהגדרה שמעצבת זיכרון, מוסר, פוליטיקה ומשפט בו-זמנית.

בסופו של דבר, המונח שנולד מתוך ניסיון לעשות סדר, הפך לכלי שרת בידי פוליטיקאים, קבוצות אינטרס וארגונים שמבקשים כוח או לגיטימציה.
במקום לשמש עוגן מוסרי או אמצעי להבנה היסטורית, הוא הפך לסמל תחרותי, תו תקן שמשרת מאבקים, משמש למניפולציות ולעיתים קרובות גם לעיוות של צדק ואמת.

לימודי ג׳נוסייד: כשהמציאות לא נכנסת לסילבוס

במהלך הלימודים הבנתי מהר מאוד שהתחום מתמקד כמעט רק בצד המשפטי והמוסרי של ג'נוסייד. עיקר תשומת הלב הופנתה ליצירת תבניות, סימנים ומודלים שמטרתם לזהות לכאורה את הדרך לג'נוסייד, כאילו אפשר להבין את כל המקרים האלה באמצעות שלבים קבועים מראש. שוב ושוב דיברנו על דה-הומניזציה, השוואה לטפילים, הצגת קבוצה כמקור לאיום או סכנה, הפצת סטריאוטיפים שליליים וקריאות לחרם או בידוד חברתי. אלה דפוסים שמופיעים שוב ושוב בהרצאות ובמאמרים, ונלמדים כאילו הם מפתחות אוניברסליים לזיהוי מוקדם של ג'נוסייד, גם כשבפועל אפשר למצוא אותם כמעט בכל סכסוך חברתי או פוליטי.

המרצים ברובם הגיעו מרקע משפטי, לעיתים גם היסטוריוני, וכמעט תמיד עם פוזיציה פוליטית ברורה. לא פעם ראיתי כיצד הם התאימו עובדות היסטוריות לנרטיב הרצוי, כאשר ההגדרה של ג'נוסייד נשארה חסינה מביקורת. לעיתים מותר היה להרחיב אותה, אך אף פעם לא לשאול אם היא בכלל נחוצה או מועילה. רוב הסטודנטים סביבי חלקו רקע דומה ותפיסות עולם קרובות. התחושה בכיתה הייתה של קהילה מאוד הומוגנית, שבה אין כלל צורך לקיים דיון על עצם ההגדרה של ג'נוסייד.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה ההתמקדות הממושכת בוועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, שפעלו לאחר תום משטר האפרטהייד. במהלך הלימודים היה נדמה שדיון זה הוצב כמעט במרכז ההוראה. אמנם מדובר בפרק חשוב בהיסטוריה של מאבקי זכויות האדם, אך הקשר הישיר של ועדות אלה להגדרת ג׳נוסייד לא הובהר, ובקורס לא התקיים דיון בשאלה זו. בפועל, מושם דגש רב כל כך על ועדות האמת והפיוס, עד שהשאלה מדוע הן זוכות למעמד כה מרכזי במסגרת לימודי ג'נוסייד נותרת פתוחה.

נראה לעיתים שדווקא הבחירה להעניק לוועדות האמת והפיוס מקום מרכזי כל כך, מובילה בפועל להרחבת גבולות התחום ולטשטוש ההבדלים בין סוגי פשעים, מניעים ותהליכים היסטוריים.

נחשפתי למגוון מקרי ג'נוסייד: מהשמדת היהודים בשואה, דרך קמבודיה, רואנדה ועד סרברניצה ואחרים. כל מקרה נותח לפי אותה רשימה של שלבים, תבניות וסימנים. הניסיון לדחוס את כולם לאותה משבצת התבצע בלי הבחנה מהותית בין הסיבות, הדינמיקות או המשמעות של כל מקרה.

זה העלה בי את השאלה: האם באמת אפשר להשוות בין ניסיון השמדת היהודים בשואה, טבח שבטי ברואנדה, הרעבה המונית של הארמנים ורצח ההמונים בקמבודיה, שבו רוב הקורבנות היו בני אותו העם ופשוט לא התאימו לאידיאולוגיה של המשטר? ובעיקר האם בכלל יש טעם להשוות בין כל המקרים האלה, או שמא עצם הניסיון להכניס אותם לאותה מסגרת הוא חסר ערך, ואולי אפילו מזיק?

אני מרגישה שהאחיזה האקדמית והמשפטית בהגדרה אחת של ג’נוסייד כיום נובעת בעיקר ממניעים פוליטיים. קל מדי להיאחז במושג אחיד שמסדר מחדש את היררכיית הקורבנות ומאפשר מאבקי כוח על הזיכרון וההכרה. במציאות, ההגדרה הופכת לא פעם לתחמושת בזירה הציבורית, יותר מאשר לכלי להבנה אמיתית של מה שהתרחש ומתרחש.

הבעיה אינה רק בתוכן הנלמד, אלא גם בגישה עצמה.

ההתמקדות במודלים ובתבניות יוצרת שיטה של לימוד "מלמעלה למטה", שבה מנסים בכוח לשבץ את המציאות המורכבת לתוך מסגרות מוכתבות מראש. גם כשעוסקים באירועים קונקרטיים, ההתעמקות לרוב מצומצמת ושטחית, ולעיתים נותרת מנותקת מההקשר הרחב.

כך למשל, כשלמדנו על הטבח בסרברניצה, רוב תשומת הלב הוקדשה לפן המשפטי הבין-לאומי, למנגנון הרצח עצמו, לדיונים על אחריות האו״ם, לפסקי הדין שהתקבלו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY),  ולשאלות של הכרה משפטית. אבל ההיסטוריה שקדמה לאירועים כמעט שלא קיבלה מקום. כמעט לא עסקנו במלחמות הפירוק של יוגוסלביה, בתהליכים האתניים, החברתיים והפוליטיים שעיצבו את הבלקן לאורך מאות שנים, ואפילו לא במורכבויות של יחסי הכוחות בתוך יוגוסלביה ערב המלחמה.

התחום כמעט ואינו עוסק בזווית הצבאית, כלומר, איך מהלכים צבאיים, אסטרטגיות מלחמה, והתמוטטות מנגנונים ביטחוניים תרמו או אפשרו את התרחשות הג'נוסייד, או להיפך.

לדוגמה, אחד ההיבטים המעניינים בחקר השואה הוא הקשר בין ההפסדים של גרמניה בחזיתות השונות במלחמת העולם השנייה לבין התגברות המאמצים להשמדת היהודים. ככל שמצבה של גרמניה הלך והורע בשדה הקרב, כך החריפה מדיניות ההשמדה.
הניסיון לחסל את הקהילה היהודית באירופה הגיע לשיאו דווקא בתקופה שבה גרמניה הייתה תחת לחץ צבאי עצום, התשתיות קרסו, והמשטר עמד בפני איום קריסה ממשי. בתקופה זו בחר המשטר הנאצי לא רק להאיץ את הרג היהודים, אלא גם להסיט משאבים, רכבות וכוחות לוגיסטיים ממאמץ המלחמה לטובת תהליך ההשמדה. גירוש יהודי הונגריה, למשל, בוצע בשלב שבו גרמניה כבר הפסידה בפועל בחזיתות רבות, אך זו בחרה להשקיע את מעט המשאבים שנותרו לה בהשלמת המשימה האידיאולוגית. למרות שמדובר במרכיב מהותי להבנת הדינמיקה של ג'נוסייד, היבטים צבאיים אינם נלמדים.

התחום מתמקד כמעט רק בזווית המשפטית והמוסרית (ולעתים המוסרנית), בלי ניסיון אמיתי להבין לעומק את האינטראקציה בין מלחמה לבין פשעים המוניים או הרג המוני שאינו מוגדר משפטית כפשע. אין כמעט שימוש בעדויות שורדים, ואין דיון אמיתי בשורשים ובנסיבות הרחבות של כל מקרה.

במקום לרדת לעומק ההיסטוריה, מסתפקים לרוב בסקירה מהירה וביישור קו עם הנרטיב התיאורטי. הניתוק הזה מהחיים עצמם מגיע לעתים לאבסורד. אני זוכרת שבמהלך אחד הקורסים סטודנטית שאלה את המרצה האם לניצולי שואה היו תחביבים לאחר השואה. זו לא שאלה חריגה. דווקא משום שמדובר בסטודנטים מבריקים, ברור עד כמה חמור הנתק האנושי שנוצר מלימוד שהוא כמעט כולו תיאורטי, מנותק ממפגש אמיתי עם הסיפורים עצמם.

כאשר לימודי ג'נוסייד נשארים במישור של הגדרות, מודלים וריחוק רגשי, הם לא רק מחמיצים את המורכבות, הם גם מפספסים את הדבר החשוב ביותר: האנושיות של הקורבנות והחיים עצמם.

שחרור מההגדרה: צעד ראשון לחשיבה אחרת

לסיכום, אין לי ספק: הגיע הזמן להיפרד מהגדרת הג'נוסייד. לא משום שאיננו צריכים לזכור את הזוועות, אלא מפני שההגדרה הזאת מונעת מאיתנו להבין אותן באמת.

אין בה צורך: לא משפטי, לא היסטורי ולא מוסרי. ההגדרה הזו נוסחה במקור ככלי משפטי, אך גם בתחום הזה אין לה תרומה אמיתית. הכלים המשפטיים של "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות" מספיקים לחלוטין, ובלבד שיאכפו בהגינות ובאובייקטיביות.

העיסוק האקדמי בג'נוסייד, והמאמצים הבלתי פוסקים להכניס מקרי רצח המוניים שונים תחת אותה מטרייה, אינם תורמים להבנה אמיתית של ההיסטוריה, להפך, הם פוגעים בדיוק ביכולת להשוות, ובעיקר ביכולת להקשיב למורכבות של כל מקרה. ההגדרה הזאת נשמרת לא מתוך מחויבות לאמת או לצדק, אלא בעיקר משמרנות, צדקנות ופוליטיזציה שמשרתת מאבקי כוח גלובליים.

ויתור על הגדרת הג'נוסייד לא רק שאינו סיכון מוסרי, הוא צעד הכרחי. זה יאפשר לבחון כל מקרה מתוך הקשרו הייחודי, בלי להיכנע לתכתיבים, דפוסים ותבניות מלאכותיות. אפשר ללמוד מן ההיסטוריה גם בלי מודלים אחידים, ולפעמים ההיסטוריה מוכיחה שלא למדנו דבר גם כאשר המודלים כבר קיימים. מי שצריך דוגמה, שיזכור את השואה, ואת העובדה שהטבח בסרברניצה התרחש עשרות שנים לאחריה, בלב אירופה, מול עיניים פקוחות.

לכן, אני טוענת בפשטות: מושג הג׳נוסייד, על אף משקלו ההיסטורי, הוא כיום מיותר, מזיק, ונשמר בעיקר מכוח השגרה, התועלת הפוליטית והפחד לגעת בעצם ההנחות שעליהן נשען מחקר שלם. ודווקא משום כך, אין סיכוי שיבוטל בעתיד הקרוב.