ארכיון הבלוג
גילויים חדשים: איך ה-CIA האזין לכולנו
במלחמת העולם השנייה, הצליחו בעלות הברית לפצח את הצופן הגרמני ובכך להשיג מודיעין איכותי שתרם להבסת צבאו של היטלר. ב-1970, כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כרתו האמריקאים ברית עם הגרמנים במזימה מודיעינית סודית שתשנה את העולם. ביחד, השתלטו מערב גרמניה, ארצות הברית ושותפות נוספות, לרבות בריטניה וישראל, על שוק ההצפנה הבינלאומי ומכרו מכונות הצפנה פגומות למדינות רבות. הללו היו מתוחכמות מספיק בכדי להרשים לקוחות, ששילמו הון עתק בכדי להגן על סודותיהם, אך חלשות די הצורך בכדי שארצות הברית, מערב גרמניה ויתר השותפות לקשר תוכלנה לפענח את הקוד ולהאזין לשיחות מסווגות. לאחרונה, חשפו חוקרים את המסמכים של "מבצע רוביקון", שנמשך עד סוף המלחמה הקרה ומעבר לה, ופרסמו את תמציתם בכתב העת היוקרתי "מודיעין וביטחון לאומי". ינשוף צבאי-אסטרטגי על המבצע המודיעיני המסחרר שאפשר לוושינגטון, בון ובעלות בריתן להאזין לכולנו.
בראשית שנות החמישים, נערכה בשטיינהאוזן, שוויצריה, פגישה גורלית שתשנה לנצח את עולם המודיעין הבינלאומי. משני צידי השולחן ישבו ויליאם פרידמן, קריפטולוג אמריקאי שנודע לתהילה בזכות תרומתו לפיענוח הצופן הדיפלומטי היפני (PURPLE) במלחמת העולם השנייה, ובוריס הגלין, איש עסקים שוודי שעזב את מולדתו בכדי להתחמק מתשלום מיסים. פרידמן עבד באותם הימים ב-NSA, הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי שהיתה אחראית לסיגינט (מודיעין אותות), תחום הכולל גם פיענוח צפנים ואיסוף מודיעין על ידי האזנה לשיחות טלפון. כחלק מתפקידו, הסתובב פרידמן בעולם כדי לנטר את ההתפתחויות האחרונות בשוק ההצפנה הבינלאומי. ארצות הברית נהנתה באותם ימים מיכולות קריפטוגרפיות מרשימות, יתרון חשוב ביותר במירוץ המתמיד והסיזיפי של עולם ההצפנה והפיענוח, אולם פרידמן ידע שכל יתרון כזה הוא זמני מטבעו. פרשת פיענוח האניגמה במלחמת העולם השניה הוכיחה כי גם כאשר אתה מפענח את הצופן של האויב ומצליח לקרוא את השדרים שלו, אתה עלול לאבד את נכסיך המודיעיניים בכל רגע. במהלך המלחמה, היו מספר הזדמנויות בהן החלון המודיעיני של בעלות הברית החשיך, אפילו לתקופות זמן משמעותיות, מפני שהגרמנים החליפו, שינו או שכללו את הצופן. אולם לרוב, הצליחו הבריטים והאמריקאים לפענח לפחות חלק מהצפנים מחדש, מכיוון שהנאצים השתמשו באותה מכונה (אניגמה), ולכן גם באותה שיטת הצפנה. מטרתו של פרידמן היתה לבדוק את שוק הקריפטוגרפיה העולמי, כדי לוודא שלא יוצאות מכונות חדשות שעלולות לשחוק את היתרון היחסי של ארצות הברית.
בהקשר זה, התעניין פרידמן עד מאד בהגלין ובחברה שלו, CRYPTO AG, שהיתה אחת מהמובילות בעולם בתחומה. זו פיתחה באותה תקופה מכונות הצפנה חדשות שצברו פופולריות הולכת וגוברת בקרב לקוחות, לרבות מדינות בעולם השלישי כמו מצרים. כעת, ארצות הברית כבר לא היתה צריכה להפעיל מבצעי ג'יימס בונד בכדי לגנוב את הסודות, והיתה יכולה להשתמש בכוחה הכלכלי, עוצמתה התעשייתית ובכיסים העמוקים שלה כדי להרחיב את שליטתה בעולם הצפנים. הגלין ופרידמן סגרו "הסכם ג'נטלמני", לפיו החברה השוויצרית תמכור ללקוחותיה ברחבי העולם, בעיקר מדינות, מכונות הצפנה חזקות למראה אך פגומות בפועל. אלו יהיו בעלות יכולת הצפנה חזקה מספיק להרשים לקוחות, שישלמו במיטב כספם בכדי לשמור על סודותיהם, אך חלשות דיין בכדי לאפשר לאמריקאים, ולהם בלבד, לפענח את הצפנים ולהאזין לשיחות.
אולם הפרוייקט נתקל בבעיות כמעט מיד. ב-NSA לא אהבו את היוזמה של פרידמן, וחשבו כי אין צורך להסתכן בהסכם בינלאומי שעלול להתגלות ולהביך אותם. הרי היכולות המתמטיות ויכולות המחשוב שלהם כל כך גבוהות, שממילא יוכלו לפענח כל צופן. מתוסכל מהעקשנות של הממונים עליו, פנה פרידמן ל-CIA, שהרים את הכפפה בהתלהבות. באופן עקרוני, סוכנות הביון המרכזית לא היתה אמורה לפלוש לתחום של ה-NSA ולעסוק במודיעין אותות, אולם "מחלקה D" בארגון עסקה בכך זה מכבר. את מערך הסיגינט המוצלח של ה-CIA ניהל ויליאם ("ביל) הארווי, שידוע לחוקרי תולדות הארגון בחיבתו לטיפה המרה וכגיבור של כמה וכמה מבצעים חשאיים, ביניהם הניסיון להתנקש בפידל קסטרו. הארווי ואנשיו צותתו לשגרירות הסובייטית במקסיקו סיטי, והצליחו אפילו להאזין לצבא הסובייטי במזרח ברלין באמצעות מנהרה תת קרקעית.
סוכנות הביון המרכזית הפכה את שיתוף הפעולה עם הגלין לפרוייקט הבית שלה, אולם הדברים לא התנהלו באופן חלק. ראשית כל, בנו של הגלין, בו, הסתכסך עם אביו בגלל נישואים שלא על דעתה של המשפחה, אך עדיין החזיק במניות רבות בחברה. האמריקאים ראו בהגלין הצעיר גורם לא אמין, וחששו שבקונסטלציה כזאת או אחרת תיפול החברה לידיו, והוא יגלה ללקוחות הזועמים שהאמריקאים יכולים לקרוא את הצפנים שלהם. גילוי כזה, כמובן, יהפוך את ההישגים המודיעיניים האדירים לאסון ושערוריה בינלאומית אדירה. שנית, להגלין היו מתחרים חזקים, שפיתחו מכונות הצפנה שלא היו פתוחות לאמריקאים. חלק מהמכונות הללו יוצרו במפעלים של סימנס, תאגיד התקשורת המערב גרמני, דבר שהכניס לתמונה את שירות הביון הפדרלי, או בקיצור, BND. זה התלהב מאד מהפרוייקט האמריקאי, ובמהרה הבינו בון וושינגטון שכדאי להן לחלוק שווה בשווה בקרן השפע המודיעינית.
הגרמנים והאמריקאים ניהלו משא ומתן על רכישה משותפת של CRYPTO AG, וב-4 ביוני 1970 הבשילו המגעים להסכם של ממש. הבעלות על החברה, שזכתה בשם הקוד "מינרווה", התחלקה באופן שווה בין ה-CIA וה-BND, תוך שיתוף פעולה עם חברת סימנס, שהחזיקה בכוח ייצור אדיר. כך הצליחו שני שירותי הביון להשפיע גם על מתחריו לשעבר של הגלין, וליצור קונגולמרט צללים שהשתלט על היצרנים החשובים בשוק ההצפנה הבינלאומי כדי למנוע מכירה של מכונות חזקות למדינות שלא היו שותפות במבצע. רק שותפי הסוד, כך נקבע, יוכלו לקבל צפנים שיהיו חסינים בפני פריצה. כך נולד שיתוף הפעולה המודיעיני שנקרא בהתחלה "מבצע תזאורוס", ומאוחר יותר "מבצע רוביקון", ונמשך מ-1970 ועד 1993. בהדרגה, החלק של ה-BND במבצע הפך להיות גדול יותר ויותר, באופן ששדרג את מערב גרמניה למעצמת סיגינט, אולי ההישג המרשים ביותר של המודיעין הגרמני מאז ומעולם. באמצעות הסכם שיתוף פעולה שנקרא "מקסימייזר", חלקו הגרמנים את התוצרת המודיעינית עם שוודיה, דנמרק, הולנד ומאוחר יותר גם צרפת. ארצות הברית, מצידה, היתה קשורה בהסכם חלוקת מודיעין שנקרא "חמש העיניים" עם בריטניה, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד, ונתנה לבעלות בריתה כמה פרוסות עוגה עסיסיות. מהמסמכים עולה כי אף ידה של ישראל היתה בקלחת.
בדיעבד, מדהים שהמבצע לא השתבש עוד לפני עשורים, מפני שמידע על רוביקון דלף שוב ושוב באופן מסוכן. ראשית כל, אנשי ה-NSA שהיו מעורבים במבצע לא הקפידו על סודיות כמו עמיתיהם מה-CIA. נורה מקייב, עובדת בכירה של ה-NSA, נהגה אפילו להגיע למשרדי החברה בשוויץ בשמה האמיתי ובלי סיפור כיסוי מתאים. במשך השנים, פרסמו עיתונאים חוקרים כתבות מביכות על CRYPTO AG, לפעמים בשיתוף פעולה עם עובדים ממורמרים. המסוכן מביניהם היה הנס ביהלר, סוכן מכירות גרמני של החברה שנעצר באיראן בחשד ריגול. ביהלר, שנפגע מכך שהאמריקאים לא עשו די בכדי לשחררו, חשף ברבים חלק מסודות המבצע בסקנדל שנודע כ"פרשת הידרה". גרוע לא פחות, הלקוחות של CRYPTO AG בעולם השלישי לא היו טפשים, ובמשך הזמן פיתחו יכולות קריפטוגרפיות משלהם. המצרים והארגנטינאים, למשל, הבחינו בבעיות שיש במכונות במהלך שנות השמונים. לפעמים, מדינאים בריטים ואמריקאים השתמשו במידע בחוסר זהירות. הנשיא רייגן, למשל, האשים את לוב בפומבי בפיצוץ מועדון לילה בגרמניה והזכיר במפורש מידע שהשיג באמצעות "רוביקון". פוליטיקאי בריטי בכיר חשף באופן דומה את ההאזנות לארגנטינה במהלך מלחמת פוקלנד.
בדרך כלל, כשמבצע סיגינט נחשף, והיעד מבין שמאזינים לו, הוא מחליף את הצפנים ואף את שיטת ההצפנה, ומעיין המודיעין מתייבש מיד. בדיוק מסיבה זו, בעלות הברית עמלו כה קשה לשמור על סודות האניגמה במהלך מלחמת העולם השנייה. מבצע רוביקון, לעומת זאת, המשיך לרוץ ללא פגע. מידת החדירה של האמריקאים היתה כה גדולה, עד שקריפטולוגים במדינות יעד מסויימות פחדו לעורר שערוריה ולחשוף את ממדי האסון בכדי לא לאבד את עבודתם. כדי להרגיע את מצרים וארגנטינה, השתמש ה-CIA בשירותיו של קריפטולוג בעל שם בינלאומי, שהצליח למכור להן מכונות "בטוחות" יותר, שלמעשה היו חשופות באותה המידה. אותו קריפטולוג "מרח" את המצרים במשך כמה שנים, עד שבסוף שנות השמונים ויתרו סוף סוף על שרותיה של CRYPTO AG לטובת מתחרה, שגם הוא, למרבה האירוניה, נשלט באופן עקיף בידי ה-BND. הארגנטינאים, מצדם, אמנם חשדו שהאמריקאים מאזינים להם, אבל הסתפקו בסופו של דבר בכך ששכניהם ויריביהם הצ'יליאנים לא מסוגלים לפענח את הצפנים. עבור מי שהתעניין בסכסוכים מקומיים יותר מאשר בפוליטיקה הגבוהה של המלחמה הקרה, הסכנה בחשיפה מול האמריקאים היתה בסופו של דבר מוגבלת.
מה היו התוצרים של הברית בין ה-CIA ובין ה-BND? באמצעות השליטה שלהם בשוק, דחפו שני שירותי הביון את מכונות ההצפנה הפגומות למדינות יעד, בהתחלה בכדי לעקוב אחרי קומוניסטים בדרום אירופה (בעיקר איטליה ויוון) ובעולם השלישי, ומאוחר יותר גם על מנת לנטר יצואניות טרור כגון עיראק, איראן ולוב. אלו חשו ביטחון לקנות מכונות הצפנה מחברה שוויצרית, שנחשבה "נייטרלית". בין היתר, השתמשה וושינגטון במידע שהתקבל בכדי ללמוד על כוונותיה של טהרן במלחמת איראן-עיראק, ולכוון את מדיניותה בהתאם. לפי המסופר, סייע המידע לאמריקאים גם במספר אפיזודות של משא ומתן. הם הצליחו, למשל, להאזין למתווכים האלג'יראים במהלך משבר בני הערובה באיראן, ולמשלחת המצרית בשיחות השלום עם ישראל בקמפ-דייויד. בנוסף חשפו גם פרשיית שחיתות שבה פוליטיקאים דרום קוריאנים ניסו לקנות חברי קונגרס, והוכיחו את אשמתה של לוב בפיצוץ מועדון הלילה בברלין ב-1986.
ב-1993 פרשה גרמניה מהמבצע, בעיקר מסיבות פוליטיות. פרשת "הידרה" הביכה אותה, ולאחר האיחוד עם גרמניה המזרחית, הרפובליקה הפדרלית ראתה את עצמה כחלק מקהילה אירופית שאמונה על מדיניות חוץ משותפת. ריגול אחרי מדינות אירופיות אחרות בסיוע האמריקאים לא השתלב עם המדיניות הזאת. ארצות הברית המשיכה לנהל לבדה את CRYPTO AG בשנות התשעים ובמהלך ה"מלחמה בטרור", וקיפלה סופית את מבצע רוביקון רק בשנת 2018. למרבה האירוניה והצביעות, לאחר החשיפות של אדוארד סנואדן הגרמנים נעלבו שהאמריקאים האזינו גם להם. "ריגול בין חברים? לא עושים דבר כזה", אמרה הקנצלרית אנגלה מרקל בזעם.
למבצע רוביקון היו גם תופעות לוואי שליליות. בין היתר, הוא נתן לאמריקאים ידע מפורט שהביך אותם על הפרות זכויות אדם באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ובמדינות אחרות. גרוע מכך, בלי שהאמריקאים התכוונו לכך, מכונות ההצפנה הפגומות נפרצו גם על ידי ברית המועצות. קרי, גם אויביה של ארצות הברית הפיקו מהמבצע תועלת עקיפה. ולבסוף, יש לשאול, עד כמה עזר "רוביקון" לאמריקאים, לגרמנים ולבעלי בריתם? כפי שכתב ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן, העובדה שאתה יודע משהו, אין פירושו שתפנים את הידע במהירות המספיקה בכדי לפעול, ועוד פחות מזה, שתפעל נכון בכדי להשיג לעצמך הישג פוליטי או צבאי ממשי. האמריקאים, למשל, נכשלו באופן מחפיר במשבר בני הערובה באיראן למרות הידע שהגיע מרוביקון, ואפשר לחשוד גם שהשלום בין ישראל למצרים היה נחתם במוקדם או במאוחר גם אלמלא ה-CIA היה מצליח להאזין למשלחת המצרית. הרי סאדאת גילה לאמריקאים את כוונותיו בפתיחות ראויה להערכה. התועלת של מבצע רוביקון היתה בוודאי קיימת, ואפילו ניכרת, אולם אין לקחת אותה בשום אופן כמובנת מאליה. יש להניח שצדדיו החיוביים והשליליים יהיו נתונים לויכוח לוהט בשנים הבאות.
האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?
בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." זה היה סופו של סיפור אפל ומרתק, שהתחיל בכבשני אושוויץ, עבר במזימות התנקשות, ריגול וטרור והסתיים בסמטאותיה של דמשק. סיפורו האמיתי של הפושע הנאצי אלויס ברונר נחשף רק לאחרונה עם גילויים של מסמכים חדשים ומפתיעים. חלק ראשון בסדרה, שמבוססת על הספר שאני כותב בימים אלו ממש.
בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." כעבור מספר שנים מת בבדידות בתאו, ונקבר מתחת למצבה עם שם בדוי. זה היה סופו של אחד מהמרצחים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט במשך עשורים בסוריה של אסד. אלויס ברונר, עוזרו הקרוב של אייכמן ב"מחלקה לענייני יהודים" בגסטפו, היה שליח אישי לענייני רצח והשמדה. בכל מקום אליו הגיע – סלובקיה, יוון, צרפת – השאיר אחריו עשרות ומאות אלפי נרצחים. הוא פיתח שיטה מחוכמת, שהשתמשה בכספי הקהילה היהודית עצמה ובמערך מלשינים, כדי למנוע אפילו מילד יהודי אחד לברוח מהתנורים. לאחר שנמלט לסוריה, הצליח לשרוד שני נסיונות התנקשות של המוסד, עונש מוות שלא בפניו, ואינספור בקשות הסגרה של צרפת, גרמניה המערבית ומדינות אחרות. בסופו של דבר, הרודן הסורי חאפז אל-אסד העניש אותו, אבל מהסיבות הלא נכונות. עדויות שומריו של ברונר, שנלקחו בידי עיתונאי צרפתי ממחנות פליטים בירדן, ומסמכים חדשים שנחשפו על ידי סוכנויות ביון, חושפים טפח מחייו של פושע המלחמה הנמלט, שניהל קריירה של טרור, סחר נשק והדרכה בשיטות הגסטפו שנים רבות לאחר תום המלחמה. העדויות החדשות מבהירות, סוף סוף, גם מה בדיוק עורר עליו את זעמו של אסד והביא למותו האומלל.
כמו נאצים רבים אחרים, אלויס ברונר ירד למחתרת לאחר כניעת הרייך השלישי במאי 1945. המקרה העיוור סייע לו עד מאד. במשרד של אייכמן היה לבלר בשם אנטון ברונר, וכדי להבדיל בינו לבין אלויס, נהגו לקרוא להם "ברונר 1" ו"ברונר 2". אנטון נלכד ועמד לדין בבית משפטי אוסטרי-סובייטי, ופליטים יהודים זיהו אותו בטעות כאלויס. ברונר 2 הוצא להורג, ובכך נתן תעודת ביטוח מסויימת לברונר 1. שנים מאוחר יותר, אפילו ה-CIA לא הוציא מכלל אפשרות שאלויס ברונר סיים את חייו על הגרדום.
בניגוד לרבים מחבריו, שברחו לאיטליה ולדרום אמריקה, או סתם "השתקמו" בגרמניה המערבית, החליט ברונר לברוח למזרח התיכון. מאוחר יותר, בראיון עיתונאי מ-1985, סיפר מעשייה אקזוטית על בריחתו. לפי דבריו, הוא ארגן קנוניה עם חבר, פקיד בממשל הכיבוש הגרמני בצרפת בשם גיאורג פישר, שהיה דומה לו במבנה פניו ובקומתו. באביב 1954, במהלך הקרנבל בבון, העמידו השניים פנים שהם מבושמים, נכנסו לאחת המספרות וסיפרו לבעל המקום שהם רוצים למתוח את נשותיהם על ידי "החלפת תספורות". אלויס ברונר קיבל את התספורת של גיאורג פישר, ולהיפך. לאחר מכן לקח ברונר את הדרכון של פישר ואת זהותו, וכך נמלט לאיטליה ואז לאלכסנדריה. הסיפור צבעוני, אבל ככל הנראה לא נכון. ממסמכים גרמניים עולה כי ברונר פשוט גנב את הדרכון של פישר, החליף את התמונה וברח. כשעגן באלכסנדריה, בוודאי הבין שהחבל החל להתהדק סביב צווארו. זמן קצר קודם לכן, בית משפט צרפתי הוציא כנגדו גזר דין מוות שלא בנוכחותו.
באותה תקופה שרצה מצרים יועצים גרמנים לרוב, חלקם הגדול עם עבר בוורמאכט, בס"ס או במוסדות מדעיים נאציים שונים. המשטר המלוכני, ולאחריו משטר הקצינים החופשיים של גמאל עבד אל נאצר, היו מעוניינים לבנות מחדש את הצבא והתעשייה המצרית לאחר התבוסה המשפילה של 1948. בחלק מחוגי האליטה של מצרים רווחה הערצה לנאצים ולהיטלר, לא רק בגלל אנטישמיות, אלא גם משום שאלו נלחמו בכובש הבריטי השנוא. למרות תבוסתם, נתפסו הוורמאכט והס"ס כארגונים צבאיים אדירים שיש ללמוד מהם. ותיקי הארגונים הללו מצאו שבגרמניה המשתקמת יש ביקוש מוגבל בלבד למרכולתם, ולכן רבים מהם שמחו לעבוד במצרים. השכר היה אמנם נמוך יחסית, אך התנאים הנלווים היו מפוארים, כולל דירות מרווחות וממוזגות, מנוי מפנק בקאנטרי-קאלב (מותרות של ממש באותה התקופה) וכניסה חופשית יחסית לחוגי האליטה. ארגוני הביון של גרמניה המערבית תמכו באותם יועצים, מפני שראו בהם חיל חלוץ של המערב במזרח התיכון ומחסום בפני התפשטות סובייטית. אפילו ישראל לא התרגשה יותר מדי באותה התקופה. "נו, עוד נאצי במצרים", אמר דיפלומט ישראלי לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שניסה לעניין אותו בדו"ח על פושע מסויים שהגיע לארץ הנילוס. הגישה הישראלית לעניין תשתנה בקיצוניות מאוחר יותר, מסיבות שעוד נעמוד עליהן.
למרות ריבוי היועצים הגרמנים, ברונר לא מצא את מקומו במצרים. המשטר של נאצר היה זקוק לקצינים ולמדענים, לא למומחים לרצח עם. לברונר, איש הגסטפו לשעבר, לא היתה גישה למשטרה החשאית המצרית, ולכן לא מצא משרה כיועץ לביטחון פנים. אפילו מנהיג "מפלגת הרייך הסוציאלית", פלג ניאו-נאצי שנאסר בגרמניה המערבית וראשיו גלו למצרים, הבהיר לברונר שאינו רצוי בארגון שלו. בצר לו, פנה פושע המלחמה הנמלט למלאך השומר של המבוקשים הנאצים באשר הם, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. זה הבהיר לברונר שיש לו חברים בסוריה, והוא יכול לסדר לו ויזה, דירה ומקום עבודה.
לכן, ככל הנראה בסוף שנת 1954, הפליג ברונר לביירות ומשם המשיך לדמשק. כאן, הפרטים על מעלליו סותרים ומעורפלים. בספרים מסויימים על הנאצים במזרח התיכון כתוב שניהל מחתרת ניאו-נאצית בינלאומית בהנהגתם של מרטין בורמן (שמת למעשה ב-1945) ואדולף אייכמן (שהתפרנס בדוחק כפועל בארגנטינה). טענה רצינית יותר גורסת כי ברונר עבד עבור שירות הביון המערב-גרמני (BND) כסוכן או כראש התחנה בדמשק. טענה זו מגובה בראיות נסיבתיות. ראשית כל, אנחנו יודעים שה-BND לא היסס להעסיק נאצים, כולל פושעים ידועים לשמצה, בעיקר במדינות זרות או תחנות הרחוקות מהמטה. שנית, ידוע לנו של-BND היה תיק של 581 עמודים על ברונר, שהושמד בשנות התשעים, כנראה בהוראה מגבוה. ההשמדה של התיק מעוררת חשדות כבדים שהיה למודיעין הגרמני משהו להסתיר.
אולם בסברה הזאת, שהפכה לסוג של קונצנזוס, יש מספר בעיות קשות. המסמכים של הקונסוליה המערב גרמנית בדמשק מראים כי ד"ר גיאורג פישר (שמו הבדוי של ברונר) פחד להתקרב אליה ונמנע מליצור עמה קשר, מלבד מכתבי הלשנה מגעילים על כמה מבני עמו שהתגוררו בעיר. הוא היה שנוא בקרב הדיפלומטים, ואף כי אין להוציא מכלל אפשרות שמסר מידע לגורמי BND כאלה ואחרים, קשה להאמין שנשא בתפקיד של ראש תחנה בלי שמישהו מהקונסוליה ידע על כך. למרות שהתיק של ברונר הושמד, התיקים של נאצים אחרים שחיו בסביבתו של ברונר, ודווקא כן עבדו עבור ה-BND, נחשפו באופן כמעט מלא. ככל הידוע לי, אין בהם אפילו בדל ראיה על העסקתו של ברונר כמרגל מערב-גרמני. אם כן, למה השמידו את התיק? חשוב לציין שדווקא האינדקס שלו שרד. נגיע לזה מאוחר יותר.
העבודה האמיתית של ברונר בדמשק היתה מטונפת למדי. הוא הצטרף לנאצים לשעבר, ביניהם פרנץ רדמאכר, המומחה לענייני יהודים של משרד החוץ ההיטלראי, וד"ר וילהלם בייסנר, מרגל ס"ד שרק תבוסת גרמניה בצפון אפריקה מנעה ממנו לקחת חלק בהשמדת יהודי ארץ ישראל. הכנופייה הזאת, שחברו אליה כל מיני גרמנים מפוקפקים שגרו במצרים ובסוריה, הקימה חברת קש בשם OTRACO (Orient Trading Company). במשך שנים רבות לא מצאו תיעוד רשמי לקיומה של החברה, והיו מומחים שאף הניחו שהיא מיתוס. אולם לצד זכרונות של מעורבים שנמסרו בדיעבד וכתבות עיתונאיות, הצלחתי למצוא בארכיון צרפתי רישום בזמן אמת על הקמתה. ביחד עם שרשרת של חברות קש גרמניות, רובן בהנהלת נאצים או ניאו נאצים, OTRACO ניהלה עסקים רווחיים של הברחת נשק ממדינות הגוש המזרחי למחתרת האלג'יראית, שהתקוממה באותה העת נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי.
לפני שנגיע למעלליו הסוערים יותר של ברונר, נותרת עדיין השאלה, מדוע השמיד ה-BND את התיק שלו. התשובה מוזרה ביותר, ואפשר להגיע אליה בדרכי עקיפין. בקרוב נפגוש במרגלים חובבים, מזימות בינלאומיות וראש סוכנות ביון אחד שעשה דברים מטופשים באופן קיצוני בכדי לשמור על מעמדו. הישארו עמנו לחלק השני של הסדרה.
הינשוּף 