ספר הלימוד החדש באזרחות, להיות אזרחים בישראל, עורר קריאות שבר, בכי ונהי מחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. חוקרים, מומחים, עיתונאים וחברי כנסת האשימו את מחברי הספר, ואת שר החינוך נפתלי בנט, בניסיון לשטוף את מוחם של התלמידים, להרחיק אותם מהליברליזם ולהפוך אותם ללאומנים ודתיים במקרה הטוב, ופשיסטים במקרה הרע. אולם, למרבה הצער, רבים מהמבקרים כלל לא קראו את הספר שהם תוקפים בשצף קצף. איל פלדמן, מורה בכיר לאזרחות והיסטוריה ודוקטורנט למדע המדינה, בטור אורח לינשוף.

תקציר

לאחרונה ראה אור ספר הלימוד החדש באזרחות, "להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית" בהוצאת משרד החינוך, וכצפוי עורר ויכוחים וביקורות.

הדרך שעבר היתה עקלקלה ורצופה מכשולים, על תהליך כתיבתו ופרסומו נמתחה ביקורת חריפה, חלקה בצדק, וכמו בכל ספר אזרחות, ישנו מקום לשיפורים ותיקונים מקצועיים. אולם בחשבון אחרון הספר הינו תוצר איכותי ברובו, הגון ומאוזן, ענייני ומושקע מאוד. הוא כולל סוגיות רלוונטיות שנוספו לתכנית הלימודים בשנים האחרונות, מעוצב היטב, נוח לשימוש המורה ותלמידיו ועולה בקנה אחד עם תכנית הלימודים, אשר כוללת מטרות בתחום הידע העיוני, בתחום הערכים ובתחום מיומנויות הלמידה והחשיבה.

מרבית הביקורת המוטחת בספר הלימוד כלל אינה קשורה במישרין לספר הלימוד. זהו ויכוח אידאולוגי על זהותה של המדינה ומאבק פוליטי בממשלה הנוכחית. על כן רוב העיסוק התקשורתי הביקורתי אינו רק חסר פרופורציות, אלא לוקה בדיסאינפורמציה ובעיוותים.

הערות כלליות

בבואנו לדון בספר הלימוד, כדאי לזכור כמה דברים:

ראשית, ספר לימוד רשמי צריך להיות ממלכתי, הגון ומאוזן, ולא אמצעי תעמולה של מפלגה מסוימת או צד אחד של המפה הפוליטית. כל ספר אזרחות במדינת ישראל המורכבת והשסועה יהיה כנראה שנוי במחלוקת והשפעה מסוימת תמיד תהיה להשקפותיהם של כותבי הספר, העורכים, השר המכהן, המפמ"ר וחברי ועדת המקצוע, אך ההבדלים צריכים להיות בניואנסים, לא ברוח הכללית, אשר צריכה לשקף את תכנית הלימודים, את דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת חוק חינוך ממלכתי.

שנית, העניין הציבורי במערכת החינוך בכלל ובמקצוע האזרחות בפרט הוא מבורך. מדובר בנושא חינוכי, ערכי וכמובן פוליטי ועל כן אינו עניין למומחים ואנשי מקצוע בלבד. דווקא משום כך חשוב שהציבור הרחב ייחשף גם למידע רלוונטי ולא רק לאסופת טענות פוליטיות ממוחזרות.

ולבסוף, פרופורציות – חשוב שספר הלימוד הרשמי יהיה מוצלח ויעמוד בקריטריונים הנדרשים, אבל מלבד העובדה שישנם ספרים נוספים, כדאי להבין גם שרוב המורים לא מלמדים בצמוד לספר, אלא משתמשים בו בעיקר ככלי עזר, תוך שהם בוחרים באילו חלקים לעשות שימוש ועל אילו לוותר, שכן לא מדובר בספר שקוראים מכריכה לכריכה. היום מורים ותלמידים עושים שימוש בשלל מקורות ובהם אתרים, סרטונים, מאמרים, עיתונים, סיכומים ועוד. יתר על כן, מידת ההשפעה של הספר על השקפת עולמם של התלמידים היא לרוב מינורית למדי. תכנית הלימודים משפיעה יותר מהספר, המורים בכיתות משפיעים יותר מהתכנית וההורים בבית לרוב משפיעים יותר מהמורים.

ביקורות כלפי ספרי לימוד יכולות להתמקד לרוב בכמה היבטים עיקריים:

הליך כתיבתו ועריכתו – למרות שספר הלימוד מיועד לכלל החינוך הממלכתי בישראל, בכתיבתו לא השתתפו נציגים ערבים ולפני הדפסתו לא הועבר הספר למעריכים ערבים (ואם כן, כפי שטוענים במשרד החינוך, שמם אינו מוזכר בספר). היועץ האקדמי-מדעי היחיד ששמו מוזכר בספר הוא ד"ר אביעד בקשי ואת שמות השותפים האחרים לכתיבה משרד החינוך מסרב לפרסם, לטענתו מחשש שיופעל עליהם לחץ. לספר שכזה מן הראוי שיתרמו מיכולותיהם משתתפים  נוספים, בהם גם מורים, ממגוון רחב יותר של מגזרים והשקפות. אם כן, הליך כתיבת הספר אינו תקין, אולם מהביקורת על ההליך לא ניתן לגזור בהכרח מסקנה נחרצת לגבי התוצאה, שהיא הספר עצמו.

היבטים מקצועיים בתחום הדעת – מרבית הביקורת הכתובה על היבטים אלו היא במשקל קל, וממילא אינה נמצאת במרכז הדיון. בהמשך אספק כמה דוגמאות לשגיאות ובעיות שכן קיימות בספר, המהוות ראיה לכך שטוב היה לו היו שותפים לכתיבה יועצים אקדמיים נוספים, אך גם לכך שחלק גדול מהביקורת מוגזם ואף מופרך.

אידיאולוגיה ופוליטיקה – עיקר הביקורת הנשמעת הינה כלפי המסר האידאולוגי שבסיס הספר כביכול, אלא שחלק הארי מביקורת זו לא נובע רק מהתנגדות להשקפות הימניות והדתיות שלכאורה מבטא הספר, אלא מהתנגדות לציונות עצמה.  אם תשאלו את מבקרי הספר משמאל – עיתונאי 'הארץ', קומץ אנשי אקדמיה וח"כ זהבה גלאון אחת, תשמעו שהפשיזם (שוב) ניצח והדמוקרטיה (שוב) מתה. הללו רואים בספר את שיאו של תהליך מתמשך בו מערכת החינוך ותוצריה הופכים לאומניים, ימניים ודתיים יותר והביטוי המזוקק ביותר של מגמה זו הוא ספר הלימוד החדש באזרחות, שנועד להפוך את תלמידי ישראל למצביעי מפלגת הבית היהודי ולהביא לסופה של הדמוקרטיה. מרבית הביקורת מציירת מצג שווא ונוקטת בשיטות של הפחדה (אירוני, נכון?), במסגרת הקמפיין שנועד לגרום לציבור להאמין שמדינת לאום יהודית היא בהכרח לא דמוקרטית ושישראל דומה לגרמניה בשנות השלושים.

תיאורי המבקרים יוצרים סיפור עסיסי וקונספירטיבי אשר משרת היטב את האג'נדה הפוסט-ציונית, אך בכל הנוגע לתיאור ספר הלימוד במתכונתו הסופית, אין פה הרבה מעבר להנחת המבוקש. הציטוטים שסיפקו רבים ממבקרי הספר לאחר פרסומו התבססו על הוצאה מהקשר, סילופים וחוסר הבנה של המקצוע.

קריאה הוגנת יותר מגלה כי הספר עוסק באופן מאוזן ביסודות היהודיים וביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הספר גם מספק מקורות מן המחשבה המדינית המערבית וממורשת ישראל ודתות נוספות, וזאת לא על מנת להחליש או לערער את מעמדה של הדמוקרטיה, אלא דווקא כדי לחזק את ההסכמה ביחס אליה על ידי הצגת הלימה מסוימת בין הערכים ההומניסטיים שביסוד הדמוקרטיה המערבית לבין רעיונות המצויים במורשות הדתיות והתרבותיות של תלמידי ישראל. בסוגיות שנויות במחלוקת מוצגים הצדדים השונים בויכוח במידה שווה תוך הצגת הטיעונים המרכזיים. ברמה הדידקטית, הספר כולל שלל קטעי מקור משובחים ורלוונטיים ושאלות מצוינות למחשבה, דיון ותרגול, ואפילו המלצות על צפייה בסרטים וסרטונים. יתכן שמבחינה זו הוא הספר הטוב ביותר שהיה עד כה ומן הסתם הוא גם העדכני מכולם. בנוסף, הספר מעוצב היטב וברובו כתוב היטב.

על כן למרות הביקורת, כולל שלי, אני מציע לשים דברים בפרופורציות ולשפוט את הספר לפי קריטריונים ענייניים וביחס לתכנית הלימודים ולספרים קודמים.

לגבי הספר עצמו – מקבץ הערות מקצועיות

למרות שרוב ההגדרות בספר קולעות, עדיין ניתן למצוא מושגים שצריך לשפר את הצגתם. כך למשל, הצגת הקבוצות הדתיות בחברה הישראלית כוללת כמובן את החילונים ואת המוסלמים, אך על שתי הקבוצות ניתן להרחיב מעט את היריעה. עם זאת, הספר ממש לא "מעלים" את הקבוצות הללו, כפי שטוענת בנחרצות זהבה גלאון, אשר מתבססת כמובן על מאמרי הביקורת ב'הארץ', שבתורם אינם מבוססים כלל ועיקר.

אנשי המחשבה המדינית שבינינו יוכלו די בקלות להבחין בכך שהעיסוק באמנה החברתית (עמ' 120-121) סובל מאי-דיוקים וכי על אף שהוא כתוב בקצרה ובשפה פשוטה, הוא אינו בהיר די הצורך.

ההגדרה לקפיטליזם אינה קולעת ולמעשה לא מלמדת כמעט דבר ("קפיטל = הון. קפיטליזם היא גישה חברתית-כלכלית, שהתפתחה במאה ה-18 ומתייחסת למערכת היחסים בין הפרטים לבין המדינה בנושאים כלכליים-חברתיים", עמ' 272). כמו כן, הגישה הכלכלית-חברתית הליברלית מכונה "ניאו-ליברלית" (עמוד 292) וזו בהחלט בעיה נוכח העובדה שהשימוש במושג שמור למבקרי הגישה, ולעולם לא לתומכיה. בנוסף, ג'ון מיינרד קיינס מובא כדוגמה לגישה ה"ניאו-ליברלית", חרף העובדה שדגל במעורבות ממשלתית רבה במשק. דווקא היבט זה נסתר מעיניהם של המבקרים, המאשימים את הספר ב"חינוך לקפיטליזם", מה שמעיד על חוסר מחויבות לעובדות או על קשיים בהבנת הנקרא.

ישנן גם כמה קביעות מוזרות. למשל, בעמוד 170 ישנו עיסוק בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בהערת השוליים כתוב שהכרזת כורש נחשבת להצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה. הצהרת כורש מבטאת סובלנות ופלורליזם, אבל רב השונה על הדומה בין שתי ההצהרות, וגם מי שיקבל את הפרשנות המפליגה והאנכרוניסטית יתקשה לטעון שהיא עד כדי כך מקובלת ונודעת שיש מקום לציין אותה כך בספר.

במפה המתארת את פריסת הישובים הערביים במדינת ישראל נכון לשנת  2015 (עמ' 463) ישנן שתי בעיות עיקריות. ראשית, אומנם הקו הירוק מצויר (בשונה ממה שטענה זהבה גלאון), אך המקרא לא מספק סימון שונה לערים ויישובים ישראליים ולערים ויישובים פלסטיניים. המורה בכיתה אמור להסביר את משמעותו של הקו הירוק ואת ההבדלים הרלוונטיים, אבל מוטב היה למנוע בלבול אפשרי מבעוד מועד. שנית, בדומה לערים נוספות, אום אל-פחם מסומנת במפה פעמיים. פעם אחת כעיר (בריבוע צהבהב-ירקרק) ופעם נוספת כיישוב הכולל בין 40-60 אלף נפש (בעיגול ירוק כהה) אלא שבניגוד לעיגול, שמופיע במקומו הנכון – הריבוע מופיע מזרחית יותר, מעבר לקו הירוק.  חברת הכנסת גלאון טענה שמדובר בגנבת דעת מכוונת. לדברי יו"ר ועדת המקצוע, ד"ר אסף מלאך, מדובר בטעות טכנית.

חוקי היסוד משנת 1992 מוצגים כאילו נחקקו בגניבה: "חוקי יסוד אלה נחקקו בהליך חקיקה רגיל, תוך מיעוט נוכחים במליאה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכתם של 32 חברי כנסת, ואילו חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק בתמיכתם של 23 חברי כנסת." (עמוד 309). העובדות נכונות, אבל העמדה הביקורתית פה בולטת מדי. לא זכור לי שחוקים אחרים זכו להתייחסות כזאת בספר. מצד שני, ניתן להגן על הספר ולומר שבנושא האקטיביזם השיפוטי מוצגים טיעונים לכאן ולכאן (וכאמור גם בנושאים רבים אחרים ששנויים במחלוקת).

כדאי לזכור שהמקומות שמצריכים תיקון מהווים מקטעים קטנים מתוך ספר של למעלה מחמש מאות עמודים. הספר לא מפיץ שקרים, הטיות חמורות או כל דבר אחר שאמור לזעזע את אמות הסיפים ולהצדיק את זעקות השבר וההפחדה של חלק מהמבקרים. קריאת סקירות, דעות, פרשנויות וביקורות של אחרים יכולה להועיל, אך כדי לגבש דעה עצמאית אני ממליץ לקרוא את המקור. גם את זה אנחנו מנסים ללמד בבית הספר.

התייחסות לעיקרי הביקורות שהתפרסמו

הרבה מהביקורות שמופנות כלפי הספר צריכות, אם בכלל, להיות מופנות כלפי תוכנית הלימודים. ספר לימוד, בכל מקצוע, נבחן במידה בה הוא מסייע ללמד לפי התכנית. נוח יותר לתקוף את הספר, משום זיהויו עם שר החינוך המכהן ועם ראש ועדת המקצוע. להלן מוקדי הביקורת.

מדינה יהודית ודמוקרטית – המבקרים האוטומטיים מתחלחלים בראש ובראשונה מכך שמדובר בספר ציוני אשר מציג את מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית כמודל רצוי וראוי. כך למשל כותבת אריאנה מלמד.

"'ישראל היא מדינת הלאום של בני העם היהודי' – לא מובא שום נתון בדבר הסכמתם של בני העם היהודי החיים – מבחירה – מחוץ לישראל, עם האמירה החגיגית הזאת." לא ברור מדוע סבורה מלמד  שזהו תנאי הכרחי. כמובן שלא כל היהודים בעולם רואים במדינת ישראל את ביתם הלאומי, אבל האם ניתן להתכחש לכך שעבור יהודים רבים מאוד בתפוצות ישראל מהווה מוקד של זהות והזדהות לאומית? כמו כן, האם לא נכון לומר שכך מוגדרת ישראל, ושלא ניתן להבין את ההיסטוריה שלה, את מוסדותיה, סמליה וחוקיה ללא רעיון זה? האם ישנה מדינה אחרת שמגדירה כך את עצמה? יתר על כן, לא רק שלא כתוב בספר שזוהי עמדתם של כל (או אפילו רוב) יהודי העולם – ישנו פרק שעוסק ביחסים בין מדינת ישראל והתפוצות, ושם מתוארות מגמות דמוגרפיות, תרבותיות ופוליטיות שונות, ביניהן גם התרחקות מישראל והיחלשות הקשר בינה לבין חלק לא מבוטל מהיהודים בעולם. עוד מוסבר כי ישנם יהודים רבים בעולם אשר זהותם האזרחית (כלומר, הזיקה שלהם למדינה בה הם חיים, לערכיה ולחוקיה) חזקה יותר מזהותם האתנו-לאומית (כלומר הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינת ישראל). כמובן שמבחינת נקודת המוצא הנורמטיבית שבבסיס הספר זו תופעה שלילית, אבל אין פה שקרים והטעיות בנושא. הספר מתאר ביושר את המגמות השונות.

מלמד מוסיפה ש"הם (כותבי הספר- א.פ) נמנעים מלהבהיר שקיימת סתירה אינהרנטית ובלתי פתורה בין "יהודית" ל"דמוקרטית" בחוק השבות". עמדה זו בהחלט מוצגת כעמדה אפשרית ולגיטימית, (עמ' 324-326 – "האם חוק השבות הוא חוק מבחין או מפלה?"), אך עבור מלמד לא די בכך, והיא מצפה שהעמדה המתנגדת לחוק השבות תהיה עמדתו הרשמית של הספר.

כמובן שזכותם של המבקרים להיות פוסט-ציונים, אך בשונה מאידיאולוגיה פוליטית מפלגתית (ימין, שמאל), הרי שהציונות היא האידאולוגיה המכוננת של מדינת ישראל, זו שמגדירה את זהותה, את טעם קיומה, (גם) ממנה שואבת המדינה את הלגיטימציה שלה, ולעמדה זו שותף הרוב הגדול והמכריע של אזרחי ישראל. מטרות החינוך לפי חוק חינוך ממלכתי ומטרות הוראת מקצוע האזרחות מבטאות זהות ואידאולוגיה זו, ועל כן צריך מידה רבה של טיפשות או ניתוק מהמציאות כדי לצפות שספר רשמי באישור משרד החינוך לא יהיה ציוני באופן מובהק ושהנרטיב הפלסטיני או סתם השקפה פוסט-ציונית יקבלו משקל זהה. כמובן שהעמדות הללו צריכות לקבל בספר ייצוג כלשהו, ואכן יש כזה, גם אם ניתן לטעון שאפשר להרחיבו במידת מה.

בבואו לתאר את השתלטות הימין הלאומני והדתי על תחום האזרחות, מציג כתב הארץ אור קשתי גם נושאים שנחשבים לחלק מהקונצנזוס המיינסטרימי הציוני כחלק מאותה קונספירציה. מהיום אמור – להיות ציוני פירושו להיות דתי-לאומי ומתנחל.

אצל ד"ר הללי פינסון זה בולט לעין אף יותר. היא חברה בארגון תעאיוש וכפי שהראה אסף מלאך, כבר ב-2006 כתבה פינסון על הספר הישן את הדברים הבאים: "הספר מאמץ שיח פרטיקולריסטי מדיר המחזק את הזיקה בין אזרחות לבין שייכות לאומית, בין שייכות לעם היהודי לבין אזרחות ישראלית".

"הספר הנוכחי מאמץ לכאורה גישה פלורליסטית ומציג תמונה מורכבת… אולם האופן שבו דיון זה מובנה מעיד על כך שהספר, במסווה של אימוץ תפיסה פלורליסטית… נוקט עמדה ברורה בשאלת ההגדרה 'הרצויה' של מדינת ישראל… יוצר הבחנה בין הגישות הציוניות – הגישות הרצויות – לבין הגישות הדוחות את הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית או דמוקרטית…"

"המיעוט הפלסטיני מודר מהויכוח הפוליטי-אידיאולוגי בחברה הישראלית… הספר מאשר את מיקומו של המיעוט הפלסטיני בשוליים של ההיררכיה האזרחית".

אם כן, כמו שכתב מלאך, "כאשר היא תוקפת כעת את הספר החדש כדאי להבין על מה אנחנו מדברים. בדיוק כמו אצל פרופ' יוסי דהאן, זוהי יצירת מצג שווא שהספר החדש הוא הבעיה בשעה שההתנגדות שלה היא לעצם הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. סה טו."

השסע העדתי – המבקרים תוקפים את הספר על כך שאינו עוסק בשסע העדתי, אך מתעלמים מכך שהנושא ירד מתכנית הלימודים ואינו נלמד בפועל מזה כמה שנים. ביקורת בנדון ניתן להפנות לתכנית הלימודים שבהתאם לה נכתב הספר, אך תקיפת הספר בגין עניין זה פשוט אינה רצינית.  אולי כדאי לציין שאירועי ואדי סאליב, האפליה ממנה סבלו העולים מעדות המזרח, מחאת הפנתרים השחורים ועוד, נלמדים במסגרת שיעורי היסטוריה בכיתה יא' ואף נכללים בבחינת הבגרות.

השסע הלאומי והיחס לערבים בספר – לפי חלק מהביקורות, הספר מתעלם מהטראומה של הצד הערבי כתוצאה ממלחמת העצמאות (סליחה, מלחמת 1948!) או מאפליה ממנה סבלו אזרחי ישראל הערבים. יתר על כן, מאחר שהספר "ימני-לאומני-דתי-פשיסטי", הרי שהוא אמור לשלול את קיומו של עם פלסטיני. אבל גם זה לא נכון. בעמוד 89, בחלק העוסק בזהויות הלאומיות של אזרחי ישראל, מדובר במפורש על זהות לאומית ערבית ועל זהות לאומית פלסטינית, בדיוק כמו בספר הקודם. כמו כן, ברקע ההיסטורי להכרזת העצמאות (עמ' 33) ובגורמים לשסע הלאומי (עמ' 464-468) בהחלט ישנן התייחסויות ברורות בטקסט גם לגירוש וגם לבריחה, לפגיעה הקשה שספגה האוכלוסייה הערבית בארץ, ואף להפקעת קרקעות ואפליה. התפיסה הציונית הרווחת לגבי סיבות ונסיבות הפליטות הפלסטינית (מיעוט גורש, הרוב ברח ו/או יצא וולונטרית בעידוד מדינות ערב) מוצגת כתפיסה הציונית הרווחת, ומיד נכתב גם מהי העמדה הפלסטינית ביחס לאירועים. אגב, הצגתה התמציתית של מלחמת העצמאות כשלב בהתפתחות המתח והעוינות בין ערבים ויהודים היא בגדר רקע היסטורי בסיסי המהווה תזכורת לחומר שהתלמידים למדו/לומדים בהרחבה במסגרת שיעורי ההיסטוריה.

השסע הלאומי (עמ' 464 – 483) בין אזרחי ישראל היהודים והערבים מוצג בצורה מאוזנת והגונה, וכוללת שלל טקסטים עם עמדות שונות, מפרופ' אמל ג'מאל ועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', עבור ביהונתן ליס, סמי סמוחה ואחרים וכמו בשאר הפרקים, ישנן שאלות חשיבה ושאלות לדיון (למשל, "לאחר קריאת התוכנית והדעות התומכות והשוללות, הציגו את עמדתכם לגבי מתווה פראוור-בגין להתיישבות בדואים בנגב", עמוד 473). הספר אפילו מציע משימה לימודית: להיכנס לאתרי האינטרנט של התאגדויות אזרחיות (סיכוי, יד ביד, נווה שלום, קרן אברהם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, התיאטרון היהודי-ערבי ביפו) ולאחר מכן לדון בשאלה הבאה – "כיצד לדעתכם עשויות הפעולות הללו למתן את השסע הלאומי? נמקו תשובתכם." (עמוד 482). הספר גם מציג, בהתאם לתכנית הלימודים, את האמצעים המוסדיים והאזרחיים להתמודדות עם השסע. כמובן שזה לא מונע מאור קשתי לטעון, בהקשר של פרק זה, ש"אין כאן חזון 'חיים משותפים', וגם שוויון איננו בגדר אפשרות".

זכויות, חובות וחינוך לאזרחות טובה – אני חוזר לאריאנה מלמד, שאולי פחות בקיאה בתחום הדעת מקשתי או מפינסון, אך בדומה לגלאון, היא בוטה ונחרצת בהתבטאויותיה ונהנית ככל הנראה מחשיפה רחבה יותר משאר המבקרים. מלמד טוענת  ש"גם הספר הזה לא ילמד אותם דבר וחצי דבר על זכויותיהם כאזרחים, על חובותיהם כאזרחים כלפי זולתם וכלפי עצמם: כיצד להפעיל את המכונה כך שזכויות האזרח אכן יישמרו בה ואפילו יתחוללו בהן שינויים המיטיבים עם האזרחים. כיצד להיות אזרח שמאמין בחשיבותה של אזרחותו ובכוח שהיא נותנת בידיו, ולא בידי השלטון".

ברור למדי שמלמד לא טרחה לקרוא את הספר, אשר בהתאם לתכנית הלימודים כולל פרקים שלמים שעוסקים בסוגי הזכויות השונים ובתפקיד המדינה להגן עליהן, בחשיבותם של ביקורת על השלטון והגבלתו ובמנגנונים הפורמליים והבלתי פורמליים שמאפשרים זאת.

"לימודי האזרחות לבחינות הבגרות בישראל — וזו הרי תכליתם היחידה, על פי מערכת החינוך — היו תמיד אוסף של חומרים תיאורטיים סתומים לגמרי לנוער הנאלץ לשנן אותם."

עוד גיבוב של הבלים. במסגרת לימודי האזרחות שלהם, תלמידי התיכון לוקחים חלק בפרויקט ("מטלת ביצוע") שכל תכליתו לקשר בין התוכן העיוני שנלמד למציאות חייהם ומעודד אותם למצוא בעיות אזרחיות (כגון אפליה כלפי יחידים וקבוצות, פגיעה בחירות הפרט ועוד), לחקור אותן ולפעול על מנת לנסות ולתקן אותן – התנסות באזרחות פעילה. העובדה שאריאנה ומבקרים נוספים מתייחסים לספר כאל חזות הכל מעידה על בורות ועל חוסר הבנה במאפייניהם של לימודי האזרחות. כאמור, עבור רוב המורים הספר מהווה בסה"כ כלי עזר.

"בתת הפרק 'זכויות כלכליות וחברתיות' מצדיקים את ההפרטה בלי לדון בקריסת מערכות הבריאות והרווחה.." –מלמד מפגינה מומחיות בקריאה סלקטיבית. אם יש משהו שאי אפשר לומר על תכנית הלימודים ועל ספרי הלימוד באזרחות, זה שהם מתעדפים את הגישה החברתית-כלכלית הליברלית ומדיניות של הפרטה, ולראייה השימוש ב"ניאו-ליברליזם" והעובדה שספר הלימוד המשמש את תלמידי 5 היחידות הוא "אתגר הרווחה" בעל הנטייה הסוציאל-דמוקרטית המובהקת.

"דור חדש של אזרחים כנועים, צייתנים, דוגלים ב'עזבו אותי באמא שלכם', יצמח כאן בחסות הספר הזה." – אז מעבר לכך שזו סתם אמירה חסרת ביסוס, יש כאן התעלמות ממה שכבר עמדתי עליו קודם – תפקידו ומקומו של הספר לעומת תפקידו ומקומו של המורה. לא ברור מדוע מלמד וחבריה חושבים שאת עיקר החינוך האזרחי עושה הספר, ולא המורים המחנכים בכיתה ובבית הספר (או ההורים בבית). ספר הלימוד הוא כלי עזר למורה ולתלמיד, ומורים לאזרחות לרוב מנסים ללמד ולחנך תלמידים שיהיו אזרחים חושבים ואכפתיים שידעו גם להעריך את הטוב, גם לבקר את הרע, וגם לפעול לתיקון מה שמצריך תיקון. המסקנה של מלמד בעייתית לא רק משום שהיא משוללת יסוד ביחס למסר של הספר, אלא בעיקר משום שהיא שוללת מהמורה את מעמדו ואת תפקידו כמחנך לאזרחות טובה\ ומשום שאין בה דבר מלבד הפגנת ייאוש ופחד.

הכותב הוא מחנך ורכז אזרחות והיסטוריה בתיכון בהרצליה ודוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

מהי מנהיגות, מהם סודותיה, ומה ההבדל בינה לבין סמכות? הינשוף לוקח אתכם היום למסע בין בתי ספר מהגיהנום ועד לעיירות שנחנקות מזיהום אוויר, כדי לבחון את המושג החמקמק הזה בהסתמך על תורתו של רונלד חפץ, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם. על הקשר למדינת ישראל תוכלו לחשוב בעצמכם. 

דמיינו לעצמכם בית ספר ציבורי אמריקאי שנראה כמו פינה קטנה של הגיהנום. בניין ענקי ומסועף, שמסדרונותיו הארוכים והמוצללים מלאים בערימות זבל מצחין, ואת הקירות קשה לראות מרוב גרפיטי. בקפטריה, כנופיות של סוחרי סמים צעירים נלחמות זו בזו בסכינים, התלמידים משתמשים בקראק בשיעורים ובהפסקות, והמורים שמנסים לעשות משהו לעצור את האלימות, חוטפים מכות רצח בעצמם מהכנופיות ששולטות בבית הספר. בסרט סמוך עלי (Lean on me), שמבוסס על מקרה אמיתי, מגיע מנהל בשם ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) כדי להציל את בית הספר. הבעיה שעומדת בפניו, היא מה שמכונה "בעיה מרושעת" – כלומר, בעיה שאין לה פתרון טכני פשוט, משום שהיא קשורה להרבה מאד בעיות אחרות. בעוד זמן קצר, התלמידים אמורים לעבור מבחן ארצי של מיומנויות קריאה בסיסיות. בעבר, פחות מעשרים אחוזים מהם הצליחו לעבור את המבחן הזה. אם בית הספר יכשל הפעם, הוא יעבור לשליטתה של ועדה קרואה מטעם המדינה, דבר שהעירייה מנסה למנוע בכל מחיר. למעשה, זו הסיבה העיקרית שקלארק, שנודע בשיטות הניהול הלא קונוונציונליות שלו, מונה לתפקיד המנהל. אבל הישגיהם הנמוכים של התלמידים בתיכון איסטייד קשורים להרבה מאד גורמים אחרים – עוני בבית, הריונות מוקדמים, שימוש מסיבי בסמים, ובעיקר – מנהיגות כנופייתית לא רשמית בקרב התלמידים שמשליטה אווירה עוינת שמונעת מהמורים לשלוט בכיתות. משום שהבעיות קשורות זו בזו, אין שום פתרון טכני פשוט שיוכל לשפר את ההישגים של התלמידים.

כאשר קלארק מגיע לבית הספר, הוא משליט בו עריצות חסרת מעצורים – הן על התלמידים והן על המורים. ראשית כל, הוא אוסף את כל הבריונים, סוחרי הסמים ומשתמשי הקראק על במה באודיטוריום המרכזי, ובאמצעות מאבטחים חמושים זורק את כולם מבית הספר בו במקום. כך, הוא נפטר מהמנהיגות הלא רשמית שהיתה עלולה לסכל כל שינוי. במקום ראשי הכנופיות, הוא מטפח "מפקחי כיתות", תלמידים שחייבים לו את מעמדם ומסייעים לו למשטר את בית הספר. קלארק, שעובד מסביב לשעון ומאלץ את המורים לעמוד בקצב שלו, משקיע אינסוף מאמצים בשיפור יכולותיהם של התלמידים, ומפתח גאוות יחידה מחד, ועונשים קשים מאידך. הוא נועל את דלתות בית הספר בשלשלאות, בניגוד לתקנות כיבוי האש, כדי למנוע מסוחרי סמים וגורמים עוינים אחרים להיכנס במהלך ההפסקות (או בשפה צבאית, מבודד את הזירה). הוא מנהל מלחמת חורמה בגרפיטי ובלכלוך – בית ספר נקי למשעי יוצר אווירה של לימודים ומשמעת. בראש בראשונה, הוא מבהיר לתלמידים – רובם שחורים והיספאנים – שהאחריות מוטלת עליהם. אם הם נכשלים, האשמה אינה של המדינה, של הלבנים או של הממשלה – אלא שלהם בלבד. אם יצליחו, לעומת זאת, יוכלו להתגאות בהישג (העובדה שקלארק עצמו שחור מסייעת לו כמובן במשימה). במקביל, הוא עובד גם עם ההורים, ומסייע בעצה ובהקשבה למשפחות חד הוריות, או לתלמידות שנכנסו להריון מוקדם. הסרט (ועוד יותר מכך הסיפור ההיסטורי) אינו בהכרח נוטה חסד לכל שיטותיו של קלארק, שהיו בהן גם חסרונות רבים, אולם בסופו של דבר, הוא אכן הצליח לשנות את האווירה בבית הספר ולשפר את הישגיהם של התלמידים.

מקרה אחר, והפעם היסטורי לחלוטין. בשנות השמונים, עמדה עיירה בארצות הברית בפני בעיה מאד קשה. היא היתה תלויה מבחינה כלכלית במפעל ליציקת נחושת, שהרעיל את האוויר ואת המים, ועבר על כל תקני איכות הסביבה האפשריים. בשל ירידת מחירי הנחושת העולמיים, המפעל לא היה יכול להרשות לעצמו טכנולוגיות להפחתת הזיהום. לרשות הפדרלית להגנה על הסביבה, שנדרשה לעניין, היו שתי ברירות: להעלים עין ולעבור בשתיקה על הפרת התקנים, או להכריח את המפעל לסגור את שעריו. ראש הסוכנות הבין שהוא אינו ניצב בפני בעיה טכנית, שקשורה לתחום מומחיותו – איכות הסביבה. הבעיה היתה גם כלכלית, ובמידה מסויימת ערכית. מה חשוב יותר, הפחתת התחלואה מזיהום אוויר, או הפרנסה של תושבי האזור? ומה עם אותם תושבים שגרים במקומות מרוחקים יותר, לא נהנים ממקומות העבודה במפעל אבל סובלים מזיהום האוויר והמים? לפיכך, החליט ראש הסוכנות על שיטת עבודה מקורית. במקום לקבוע פיתרון הר כגיגית, הוא הקים ועדות ביחד עם התושבים המקומיים וביקש את עצתם. בהתחלה, הפיתרון הזה נתקל בהתנגדות מסיבית. תושבים וקובעי מדיניות רבים, הן בעיירה והן בממשלה, טענו בתוקף כי חובתו של ראש הסוכנות היא למצוא פתרון בעצמו. למה אנחנו משלמים לו, הם שאלו, אם הוא לא קובע ומחליט בשבילנו? אבל ברגע שהועדות התחילו להתכנס, ה"חוכמה המקומית" העלתה פתרונות שאף אחד לא חשב עליהם מראש. במיוחד, תושבים רבים הציעו מתווים של סגירה הדרגתית של המפעל, ביחד עם צעדים פדרליים ומדינתיים לגיוון הכלכלה המקומית. מההתייעצויות היה ברור שקיימים אפיקיים כלכליים רבים שלא מוצו, ויתרונות יחסיים משמעותיים שלא נוצלו בשל בירוקרטיה, חסמים ועצלנות מחשבתית. לאחר כמה שנים נסגר המפעל, אולם הכלכלה החלופית שהתפתחה בהדרגה בעיירה ריככה במידה מרובה את הנזק לפרנסת התושבים המקומיים.

לכאורה, האסטרטגיות שנקטו בהם מנהל בית הספר, וראש הסוכנות לאיכות הסביבה, נראות שונות לחלוטין – יום ולילה ממש. המנהל היה אוטוריטרי, עריץ זועם שהאמין במשמעת ברזל. ראש הסוכנות, לעומתו, היה דמוקרט מושבע, שתיעב תכתיבים מלמעלה למטה והאמין בפתרון בעיות בשיתוף ובהתייעצות עם תושבי האזור. אולם פרופ' רונלד חפץ מאוניברסיטת הרווארד, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם, טוען בספרו, Leadership without Easy Answers, ובקורס תואם שהוא מעביר מזה שנים בבית הספר ג'ון פ.קנדי לפוליטיקה וממשל, כי הדמיון רב על השוני. זאת משום שהן המנהל והן ראש הסוכנות פעלו לפי מודל מסויים, ומסובך מאד, של מנהיגות בזמן משבר.

כדי להבין את טענתו של חפץ, יש לפענח תחילה עיקרון בסיסי. לשיטתו של הפרופסור מהרווארד, קיים הבדל מהותי מאד בין סמכות לבין מנהיגות. אין דבר כזה "מנהיג". מנהיגות היא תכונה, שאנשים מסויימים יודעים להפעיל, ואחרים לא. בלי קשר לתכונת המנהיגות, העולם מלא בבעלי סמכות – ראשי ממשלה, נשיאים, ראשי סוכנויות, מנהלי חברות, מורים, רופאים ועוד. בעלי סמכות הם למעשה נותני שירות, שתפקידם לספק לקהילה כיוון, הגנה וסדר. מעמדו של בעל הסמכות מבוסס לרוב על הסטטוס קוו הקיים, ולפיכך, בעלי סמכות נוטים בממוצע לשמרנות. ובדין – משום שכל שינוי וזעזוע פוגע בכיוון, בהגנה ובסדר שמבססים את סמכותם בעיני הכפופים להם.

בעלי הסמכות (בהנחה שהם יודעים לעשות את עבודתם) מתפקדים בדרך כלל לא רע כשהם נתקלים בבעיות טכניות. בעיה טכנית אינה בהכרח בעיה פשוטה. היא יכולה להיות בעיה מסובכת, שהפתרון שלה דורש מיומנות וניסיון. אבל היא בעיה שניתן לפתור באמצעות ניסיון קודם ופרוצדורה ידועה. דלקת ריאות של חולה, למשל, היא בעיה טכנית. הרופא יודע לפתור אותה באמצעות סט של פעולות, או פרוצדורה שמבוססת על ההשכלה הרפואית שלו. לעומת זאת, ישנן בעיות סבוכות יותר, שחפץ מכנה "בעיות הסתגלותיות" (אדפיטיביות). אם נישאר בתחום הרפואה, אורח חיים קלוקל שעשוי להוביל להתקף לב הוא בעיה אדפטיבית, שאין לה פתרון טכני פשוט. הרופא והחולה אמורים לעבוד ביחד כדי לבדוק כיצד יוכל הפציינט לשנות את אורח חייו, להתאימו למצב החדש ולהימנע מהתקף לב שעשוי להוביל למוות. אין פיתרון אחד ויחיד – משום שיש לאזן בין העצות הרפואיות לאילוצים שמכתיב אורח חייו של החולה. במקרים מסובכים יותר, אפילו הבעיה אינה ברורה, לא כל שכן הפתרון, ולפיכך קשה יותר להסתגל. ובמצבים הכי בעייתיים, כמו המקרה של ג'ו לואיס קלארק, הבעיה היא "מרושעת", היינו – קשורה לבעיות אחרות שעלולות לסכל כל פתרון שהוא.

מנהיגות, לשיטתו של חפץ, היא תכונה שמסייעת לפתור בעיות אדפטיביות. כל עוד בית הספר מתנהל כשורה, מספיק מנהל שהוא רק בעל סמכות, היינו – יכול לטפל בבעיות באמצעות ארגז כלים מוכר וידוע. כשמפעלים מזהמים במידה, או כשניתן לסגור אותם בלי לפגוע בכלכלה המקומית, מנהלי סוכנויות לאיכות הסביבה יודעים איך לטפל בהם בכלים מקצועיים ומשפטיים. לעומת זאת, כשהבעיה חורגת מהממד הטכני, ודורשת הסתגלות סבוכה, דרושה מנהיגות – שעשויה להגיע מלמעלה, מלמטה או משני הצדדים בו זמנית. המנהיגות עשויה להיתקל בהתנגדות – הן של בעלי סמכות שמשוקעים בסדר הישן, והם של חברי קהילה שלא רוצים לחשוב בעצמם ומצפים שבעלי הסמכות יעשו את העבודה עבורם. במקרה של קלארק, המנהיגות הגיעה מבעל הסמכות, אבל בעל סמכות חדש – שלא היו לו אינטרסים בבית הספר, "משוגע" שלא היה חייב כלום לאף אחד. במקרה של ראש הסוכנות לאיכות הסביבה, המנהיגות הגיעה, בסופו של דבר, מהקהילה – הוא רק אפשר אותה באמצעות ההתייעצויות. למעשה, היא היתה יכולה להגיע רק מהקהילה, משום שהפתרון שנבחר – גיוון הכלכלה המקומית – חורג מהסמכות ומגוף הידע המקצועי של סוכנויות איכות סביבה. החוכמה היתה לחפש את הידע והכלים לפתרון במקום אחר כדי לאפשר לקהילה להסתגל למצב החדש.

איך כל זה קשור לבעיות שמדינת ישראל והחברה הישראלית ניצבות בפניהם, ועד כמה בעלי הסמכות שלנו מגלים מנהיגות, אם בכלל? על השאלה הזאת אתם מוזמנים לענות בעצמכם.

לאחרונה, פתחו צמד חוקרים אירופים בקמפיין חדש ומתקדם, שקורא לאסור פיתוח רובוטים למטרות מין. בניגוד לכמה אחרים, הם לא מודאגים דווקא מזכויות הרובוטים, אלא יותר מזיהום עולמו הערכי של הציבור בתכני תועבה. מה הקשר בין הצמד הנ"ל למטיפי התשובה, עסקני הזהות היהודית ויתר הנשמות הטובות שקוראות לממשלה לחנך אותנו? ינשוף פוליטי-מדיני על ממלכתיות, משבר בתי הספר הכנסייתיים וקידוש הבינוניות.

בכל שנה כמו שעון, מתקיים באודיטוריום הגדול של אוניברסיטת הרווארד טקס משעשע להפליא, שמכורים בכל העולם עוקבים אחריו באדיקות. ועדת האיג-נובל מעניקה פרסים לחוקרים שהצליחו להפיק את המחקרים המשעשעים או המגוחכים ביותר בכל תחום ותחום, בין אם פיזיקה, כלכלה, ספרות או רפואה. ידועים במיוחד פרסי האיגנובל לשלום. פעם אחת, ניתן הפרס לחוקרים שבדקו רמות כאב בסוגים שונים של הוצאה להורג, ובשנה אחרת – למדענים במעבדות חיל האוויר האמריקאי שהציעו לפתח פצצה עם חומר כימי, שיגרום לחיילי האויב להתאהב זה בזה. על הטקס הזה, והמסורות המוזרות הקשורות בו, כתבתי כבר כאן בינשוף. היום, הייתי רוצה לנצל את הבמה הזאת כדי להציע הצעה צנועה. אם קברניטי האיג-נובל יחליטו להעניק פרס גם בתחום המגדר, עליהם לתת אותו מניה וביה לצמד החוקרים קתלין ריצ'רדסון ואריק בילינג שפתחו לאחרונה בקמפיין מתקדם ונאור ביותר. השניים, שעוסקים ב"אתיקה של הרובוטיקה", קראו לממשלות להתארגן ולאסור פיתוח של רובוטים למטרות מין.

הצמד, יש לציין, לא מונע מדאגה חסודה לזכויותיהם של הרובוטים. בניגוד לכמה אחרים שדווקא החלו להגג בנושא זכויות האדם של מחשבים, הם סבורים שרובוטים הם יצירה אנושית מוחלטת, ולפיכך, חסרי זכויות משל עצמם. המקור לקמפיין של ריצ'רדסון ובילינג הוא שונה. הם סבורים, כך כתוב באתר הקמפיין, ששימוש ברובוטים למטרות מין יתרום לאובייקטיפיקציה של נשים, יפחית אמפתיה ויחזק אי שוויון בחברה. מה ההבדל בין רובוט שכזה לבין אינספור "עזרים" אחרים שקיימים היום, הם לא אומרים. אבל הנקודה המעניינת היא כדלהלן: ריצ'רדסון ובילינג לא קוראים לאסור את פיתוח הטכנולוגיה הנ"ל, משום שהיא מזיקה או פוגעת בזכויות של מן דהוא, אלא משום שהיא מפיצה ערכים פסולים ואנטי-חברתיים, לדעתם האישית. כלומר, שני המומחים ל"אתיקה רובוטית" קוראים לממשלה להשתמש באמצעי כפייה כדי לחנך את העם לפי השקפת עולמם.

בכך, כמובן, האתיקנים החביבים הללו אינם חריגים. העולם המערבי הרחב, וגם ארצנו הקטנטונת, מלאים במטיפי מוסר ותשובה דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, שמרנים ומתקדמים, שרוצים לשכנע את הממשלה לכפות בכוח את הערכים המקובלים עליהם, ולאסור תכנים שאינם חינוכיים. זכור לי עוד ח"כ שלמה בניזרי מש"ס, שבהופעה מדושנת במיוחד בפופוליטיקה, גער במנחה על כך שב"תוכנית יהודית" מראיינים אנשים מדתות אחרות שעלולים "לסחוף את העם לכיוונים אחרים". משרדי הממשלה השונים רוחשים בעסקני "זהות יהודית" למיניהם, שרואים לעצמם שליחות לרפד את נשמותיהם הרכות והתועות של פשוטי העם במורשת אבות. העובדה שהאוכלוסיה היהודית בישראל מסורתית בחלקה הגדול, ושקבוצות שונות מתעסקות עם תכנים יהודיים כחלק מחיי היומיום התרבותיים שלהם, לא משנה במיוחד לאותה העסקונה. לא יהדות כשלעצמה הם רוצים, אלא את הזכות לעצב ולהכתיב אותה לעם, תוך כדי שימוש בכסף ו/או כוח כפייה ממשלתי. באוניברסיטאות אמריקאיות מתפתחות מנהלות פוליטיקלי-קורקט שלמות, שנועדו לחנך את הסטודנטים ל"רגישות גזעית" או ל"מודעות למיקרו אגרסיות", מילות צופן לתיאוריות רדיקליות שזולגות מהסילבוסים האקדמיים לספרי התקנות. באוניברסיטת קולומביה, השתתפות ב"סדנאות רגישות" כאלו הפכה לחובה. מי שהשקפותיו הפוליטיות, רחמנא לצלן, שונות – יחונך, ישתוק, או יסולק. דמוקרטיה במיטבה.

אם נחזור לישראל, הנחת היסוד שתפקידה של הממשלה הוא לחנך את הציבור לערכים כאלו ואחרים, הוא מוסכמה יסודית כמעט בשיח. בכך, למשל, אין הרבה הבדל בין השרה מירי רגב לבין מתנגדיה בעולם התרבות. אלו וגם אלו מאמינים שהממשלה, ו/או אליטות מסויימות, צריכות לחנך את העם. הויכוח הוא על הסמכויות, על התכנים, ובעיקר – על זהות האדם שיחזיק בידו את השיבר.

וכאן, אנחנו מגיעים לאחד המשברים האחרונים בישראל, שקשור באופן הדוק לדחף החינוכי-ממלכתי שהזכרנו: השביתה הממושכת של בתי הספר הכנסייתיים, שנפתרה לא מזמן. בלי להיכנס לעובי הקורה, בתי הספר הללו סבלו, במעין פגיעה קולטרלית, מנסיונו המתמשך של משרד החינוך לייבש את בתי הספר הפרטיים, שאינם נמצאים תחת שלטונה של המדינה. בשגרה, בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, היינו כאלה שמלמדים ליבה אולם קובעים את התכנים בעצמם, מקבלים מימון של 75%. כדי לפגוע בחינוך הפרטי הזה, שי פירון קיצץ את המימון. החלטה מקבילה של משרד החינוך, להגביל את תשלומי ההורים שבתי הספר הללו רשאים לגבות משיקולים של שוויון חברתי, הנחיתה גרזן על הצוואר של מערכת החינוך הזאת. העובדה שאיכותם של בתי הספר הכנסייתיים גבוהה מאד, ושבוגריהם משתלבים ותורמים לחברה, לא הורידה ולא העלתה דבר. שי פירון לא היה חזק מספיק כדי לתקוף את החינוך החרדי הפרטי, אולי המטרה העיקרית שלו, אז הוא פגע במטרה קלה ונוחה יותר. לאחרונה נמצא פתרון כלשהו למשבר, אבל כנהוג בישראל, מדובר בהטלאה זמנית שלא פתרה באמת את הבעיה.

למעשה, היומרה של המדינה לחנך את העם היא כל כך מושרשת במדינת ישראל, עד שמשרד החינוך, ולא משנה מי השר, מנהל מזה שנים חורמה בבתי ספר פרטיים באשר הם. המגמה הזאת מקבלת אישור נלהב הן מהימין והן מהשמאל. שלי יחימוביץ', אחת הנציגות המובהקות ביותר שלה, תקפה בחמת זעם את בית הספר הפרטי "חברותא", שאכן נסגר בסופו של דבר. היא סבורה שילדים שגדלים בתנאי חממה יהפכו לאליטה מתנשאת, ושבתי הספר הללו יגזלו את התלמידים והמורים הטובים ממערכת החינוך הממלכתית ויפגעו בערכי השוויון היקרים לה. ומה עם הורים שרוצים לחשוף את ילדיהם לתכנים אחרים, או לחנך אותם לערכים שונים מאלו שמקובלים על הממשלה? שיעשו מה שאומרים להם. יש לנו עם לחנך כאן. אם באמת יש חשש שבתי הספר הפרטיים ימשכו תלמידים טובים יותר (ככל הנראה כי הם מציעים חינוך טוב יותר), לא הגיוני לצפות ממערכת החינוך הממלכתי להשתפר מתוך תגובה לתחרות, להשיל ממנה את שכבות השמרנות והשומן ולעבור שידוד מערכות אמיתי? אבל זה קשה. במקום זה, הגישה היא לחסל את כל מי שמצטיין, כל מי שבולט, וכל מי שחורג מן השורה, בשם אותה בינוניות ממלכתית מקודשת.

בניגוד לאחרים, אני לא חושב שצריך ואפשר לנתק חינוך מערכים. לממשלה מותר גם להחזיק באג'נדה ערכית, בהתאם להכרעת העם בבחירות, אבל היא חייבת להתאפק ולחשוב עשר פעמים לפני שהיא כופה אותה על הציבור. מה אפשר לכפות על מי שרוצה לקבל מימון ממשלתי? לימודי ליבה שיאפשרו לתלמידים להשתלב בשוק העבודה, חינוך לאזרחות בסיסית וערכי פלורליזם בסיסיים שיאפשרו לקבוצות השונות בחברה הישראלית לחיות ביחד בלי לפגוע זו בזו. אזרח משלם מיסים שרוצה לחשוף את ילדיו לתכנים חינוכיים אחרים, לצד הערכים הללו, לא צריך להיתקל במכשולים ממשלתיים, במיוחד לא הגבלות שערורייתיות על תשלומי הורים. הפתרון הטוב ביותר, לדעתי, הוא מתן ואוצ'רים ממשלתיים להורים, שיוכלו לרשום את ילדיהם לכל בית ספר, ממלכתי או פרטי, שמלמד את תוכנית הליבה. הגיע הזמן להפסיק לנסות לחנך את האזרחים, ולתת להם להתווכח על ערכים בכוחות עצמם, במסגרת השוק החופשי של הרעיונות.