ארכיון הבלוג

לאחרונה, פרסמו ח"כ הכנסת לשעבר חיים רמון ושורה של בכירים בטחוניים בדימוס תוכנית הפרדה חדשה בין יהודים ופלסטינים בירושלים. מעבר למחיר הנורא שישלמו תושבי ירושלים על התוכנית הנ"ל, היא מבטאת כשל אסטרטגי עמוק יותר – הליכה עד למחצית הדרך, באופן שמאלץ אותנו לשלם מחיר כבד בלי להשיג דבר. ינשוף פוליטי-מדיני על ערמונים, אש ודגים מסריחים. 

tumblr_ndtb9lAfPW1s4rxcyo1_1280

לאחרונה, צץ חבר הכנסת לשעבר חיים רמון מתהום הנשייה, וביחד עם "לשעברים" אחרים, חלקם אנשים מכובדים ורבי זכויות, הציע תוכנית הפרדה חדשה ש"תציל את ירושלים היהודית". מדובר, למעשה, בגירסה משודרגת לתוכניתו של בוז'י הרצוג עליה דיברנו כבר כאן בינשוף. לפי תוכנית רמון, יועברו חלק גדול מהכפרים הפלסטיניים בירושלים, כמו למשל ג'אבל מוכאבר, לתחומי הרשות הפלסטינית (שטח A או B). מאתיים אלף מתוך שלוש מאות אלף התושבים הפלסטינים של הבירה יאבדו את תושבות הקבע שלהם ואיתם את מקומות העבודה, ומעתה – יראו את מסגד אל-אקצא רק מאחורי חומת בטון. במאמר חריף במיוחד, הראה הפעיל הירושלמי שלום בוגוסלבסקי כיצד תמיט התוכנית הזאת אסון על ירושלים: היא תוביל להתמוטטות כלכלית בעיר, שמגזרים שלמים בה מאויישים בפועלים ואנשי צוות פלסטינים, תרסק את הכלכלה הפלסטינית ותגביר את הייאוש, וכתוספת, גם תסלים את תודעת "אל-אקצא בסכנה" והקיצוניות הדתית בקרב הפלסטינים שישארו בעיר. גרוע מכל, אם הרשות הפלסטינית תסרב לקחת אחריות על השכונות הירושלמיות שיבודדו, וסביר שתסרב לעשות זאת, הן יהפכו מניה וביה למשרצה של פשע וטרור, בדיוק כמו מחנה הפליטים שועפאט לאחר בניית גדר ההפרדה. בוגוסלבסקי מוכיח היטב את טענותיו, ואין צורך לחזור עליהן במפורט.

תוכנית הפרדה בירושלים - ח"כ לשעבר חיים רמון

תוכנית הפרדה בירושלים – ח"כ לשעבר חיים רמון

כאן הייתי רוצה לעסוק בבעיה שבוגוסלבסקי לא עוסק בה, והיא האיוולת האסטרטגית שביסוד התוכנית, בעיה שאני מכנה "כשל מחצית הדרך". חשוב לי מאד להדגיש את הנקודה הזאת, מפני שתוכניות נפל מהסוג הזה עולות וצוברות תאוצה, בדיוק בגלל העדר חשיבה אסטרטגית מסודרת בקרב הדרגים הפוליטיים בישראל. בקיצור נמרץ, לכל מבצע, תוכנית פוליטית או פעולה שנועדה לשנות את המצב, חייב להיות היגיון אסטרטגי. אותו היגיון אסטרטגי מבוסס תמיד על הנחות יסוד מסויימות, יש לו נקודות חולשה וחוזק, והוא טומן בתוכו נכונות לשלם מחיר והבטחה לתועלת כלשהי תמורתו. כל תוכנית אסטרטגית שאינה מתבססת על חשיבה מסוג זה, אלא על הנחות עמומות ולא מפורשות דיין, עלולה להיקלע לסתירות פנימיות חמורות שידונו אותה לכישלון בטרם יצאה לדרך. גרוע מכך: על מנת להתחשב באינטרסים פוליטיים כאלה ואחרים, היא עלולה להתבצע חלקית ולעצור במחצית הדרך – רחוק מספיק כדי לאלץ אותנו לשלם את המחיר, אך לא רחוק די הצורך בכדי להנות מהתועלת. במילים אחרות, מי שנתקע במחצית הדרך עלול להפסיד מכל הצדדים – גם לאכול את הדגים הסרוחים וגם למצוא את עצמו מגורש מהעיר.

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר - תמונת אילוסטרציה

לאכול דגים מסריחים ולצאת מהעיר – תמונת אילוסטרציה

בוגוסלבסקי הבהיר היטב את המחיר הנורא שכרוך בתוכנית של חיים רמון וחבריו. אבל מה עם התועלת? לפי דבריו של רמון עצמו, התוכנית אמורה ליצור מציאות של הפרדה בשטח בהעדר הסכם, לעצור את ההתערבבות הרת האסון של פלסטינים וישראלים, ולשמר את פתרון שתי המדינות בעתיד. דא עקא, שהיא חלקית מדי בכדי לעשות זאת. רמון מניח משום מה, שהרשות הפלסטינית תמהר להוציא לו את הערמונים מהאש, ולספק שירותים אזרחיים לשכונות המודרות שישראל תזרוק לחיקה. אבל בהיעדר תמורה מדינית מספיקה, מדוע שהרשות הפלסטינית תסייע לישראל, ותהווה קבלן משנה לכיבוש צבאי? האם יהיו אבו מאזן ואנשיו מוכנים לשלם מחיר פוליטי כבד, ולסייע לישראל להדיר 200,000 תושבים פלסטינים ממסגד אל-אקצא ומקומות העבודה שלהם בירושלים, כדי לקבל בעצם… כלום ושום דבר? כדי שיהיה סיכוי כלשהו שההיגיון האסטרטגי שמאחורי תוכנית רמון יישא פירות כלשהן, היא חייבת להיות רדיקלית בהרבה, ולכלול גזרים משמעותיים שישכנעו את הרשות הפלסטינית לשתף פעולה. לא מדובר בשינויים מקומיים, אלא בתמורות עמוקות ודרמטיות שישנו את המומנטום ויבהירו לרשות, והציבור הפלסטיני, שישראל מתכוונת ברצינות ללכת לכיוון פתרון שתי המדינות: הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית, העברה מסיבית של שטחי B לשלטון פלסטיני, הפסקת ההתערבות הגסה בענייניה הפנימיים של הרשות, הקפאה מוחלטת של הבנייה בהתנחלויות וקניית האדמות הנכלולית של המתנחלים, וכיוצא בזה. ללא הצעדים הללו, המומנטום לא ישתנה, הרשות לא תקבל אחריות על השטחים שיפונו, והתוכנית לא תקדם במאומה את פתרון שתי המדינות. היא רק תשכפל את משרצת הטרור במחנה הפליטים שועפאט גם לשכונות נוספות, לאסונם של תושבי ירושלים כולם. כלומר, חיים רמון כושל ומכשיל גם לפי ההיגיון האסטרטגי שלו עצמו.

בפוסט הזה, אני לא ממליץ בהכרח על תוכנית כלשהי, אלא רק מסב את תשומת לבכם לחוק חשוב: כל מי שבוחר תוכנית חייב לשים לב היטב להיגיון האסטרטגי שביסודה, לא לסתור אותו באמצעות פעולות אחרות, וללכת רחוק מספיק בכדי שהתועלת של התוכנית תצדיק את המחיר. תוכניות שנעצרות במחצית הדרך, וסותרות את ההיגיון האסטרטגי שלהן עצמן, אינן רק ברכה לבטלה – הן מסוכנות, ועדיף שלא יבואו כלל לעולם. חיים רמון, כמובן, אינו לבד בכשל הזה. גם חובבי ה"עיר המאוחדת" מצד ימין, כפי שהראיתי כבר בינשוף, סותרים את ההיגיון האסטרטגי שלהם עצמם. הבעיה של ישראל אינה אסטרטגיה שגויה. הבעיה היא העדר מחשבה אסטרטגית בכלל.

%d בלוגרים אהבו את זה: