לפני מספר שנים התבקשנו, אני ועמיתי ד"ר יגיל הנקין, לחבר ביקורת על "טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית", ספרו של אדם רז, לכתב העת של צה"ל "עלי זית וחרב". הביקורת נפסלה משיקולי צנזורה תמוהים, שנפרט אותם להלן. בעקבות החוויה הזאת, כתבנו שנינו מאמר שמפענח את הרקע לאחד מפשעי המלחמה האיומים בתולדות ישראל, תוך כדי הבהרת הקשר בינו לבין המבצע המתעתע שנשא את שם הקוד "חפרפרת", וכל זאת בהסתמך על תיעוד שלא נעשה בו עדיין שימוש מארכיון המשטרה. "ינשוף היסטורי" על טבח, ביקורת וצנזורה.

צילום התמונה: כפיר מלכה

לפני מספר שנים, נתבקשנו על ידי עורך "עלי זית וחרב" לכתוב ביקורת על ספרו של אדם רז על טבח כפר קאסם. לשנינו הייתה היכרות מסויימת. דני אורבך כתב הרבה על המשפט, ואילו יגיל הנקין כתב ספר על מלחמת סיני, הגם שיש להודות שטבח כפר קאסם תפס בו מקום זעום למדי בתוך שאר ההתרחשויות.

אז קראנו את ספרו של רז, החמאנו בנימוס על מה שצריך להחמיא, וביקרנו בנימוס את מה שצריך לבקר. מיותר לומר שלא השתכנעו מהתזה של אדם רז, שטבח כפר קאסם היה קונספירציה של ממשלת ישראל במטרה לגרש את ערביי המשולש, וכפי שתראו להלן, לדעתנו הוכחנו את זה בצורה משביעת רצון עם מסמכים.

ואז הביקורת עברה את גלגולי העריכה הרגילים, וחיש-מהר נפסלה בידי הצנזורה.

רגע, מה?

הסתבר שאדם רז ניהל אז מאבק ארוך על חשיפת תכנית 'חפרפרת' נגד משרד הביטחון. מה זאת תכנית חפרפרת? הוא חושב שזו תכנית לגירוש ערביי 'המשולש הקטן' לשטח ירדן. אנחנו חושבים שלא. למעשה אנחנו יודעים שלא, אבל אנחנו יודעים את זה רק בגלל שהצלחנו למצוא אותה ככחלק מהמחקר שלנו. מסתבר שכיוון שיש משפט, וכיוון ש'עלי זית וחרב' שייך למשרד הביטחון, הרי שהייתה לצנזורה אמירה. והאמירה הייתה "יש הליך משפטי בנושא? אתם לא מפרסמים על זה כלום אצלנו". תאמרו "זו ביקורת ספרים, היא לא מבוססת על שום מידע מסווג, מה אתם רוצים מחיינו"? אמת. אנחנו אמרנו את זה. עזר לנו? כמו כוסות תה לחוקר בגנזך המדינה.

אז הביקורת לא פורסמה עד עתה. אבל סקרנותנו התעוררה, והיא התעוררה בפרט בשל העובדה הלא זניחה שההפניות בספרו של רז היו לארכיון צה"ל וגנזך המדינה וכו', וכמוהן כמעט כל הדיון על הטבח וההקשר שלו. ואז התחלנו לשאול את עצמנו – אבל למה ששם יהיו המסמכים? פעם אחרונה שבדקנו, מג"ב היה גוף משטרתי. שמא יש לחפש בארכיון המשטרה ובארכיון מג"ב?

אז הלכנו וחיפשנו. והפתעה! מצאנו שם, והצלחנו לשחרר לפרסום, שני עותקים של תכנית 'חפרפרת' בשני תיקים שונים, עם הבדלים קלים כי הם היו של יחידות\תתי יחידות שונות. ומצאנו עוד הרבה דברים מעניינים שפשוט נראה שמעטים, אם בכלל, הסתכלו בהם בעבר. מזה התפתח מאמר שלנו ב-Journal of Military History המכובד ביותר, שבו שללנו את הטענה שטבח כפר קאסם היה חלק מתכנית גירוש, הראינו אלו כוונות גירוש כן היו לחלק מהשחקנים המעורבים באירועים, עקבנו אחרי המהלך שהוביל לטבח וטענו שזו תוצאה של תכנית הונאה ש'הצליחה' יותר מדי ויצאה משליטה, לצד חוסר מעצורים ואכזריות של מבצעי הטבח.

המאמר פורסם באפריל 2023. מאוחר יותר באותה שנה פנה אלינו עופר אדרת מ'הארץ' כדי לראיין אותנו על המאמר והמחקר. גם מזה לא יצא כלום, כי זה היה אמור להתפרסם אי-שם אחרי סוכות תשפ"ד, אוקטובר 2023, וכשהגיע הזמן הזה היה לכולם דברים אחרים לעסוק בהם. אז המחקר שלנו התפרסם, אבל הביקורת על אדם רז – לא. עד עכשיו. הנה היא. כאמור, צונזרה למרות שלא היה בה שום דבר מסווג; אבל כיוון שהצנזורה היא על הבמה ולא על התוכן, אין שום בעיה לפרסם אותה כאן.

———————————

אדם רז, טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית (ירושלים: כרמל, 2018)

ספרו של אדם רז, טבח כפר קאסם: ביוגרפיה פוליטית אינו רק ספר חשוב וכתוב היטב, אלא גם אמיץ, ואין כוונתנו דווקא לעיסוק באחת הפרשות האפלות והמחרידות ביותר בתולדות המדינה. הרי היסטוריונים רבים עסקו ועוסקים באירועים לא מחמיאים לישראל ולתנועה הציונית, בוודאי בהקשר של מלחמת העצמאות, מלחמת קדש ומלחמות הגבול המלוכלכות של שנות החמישים. מחקרו של רז אמיץ וראוי לשבח, דווקא מפני שהוא לא מסתפק בחומר הגלוי והידוע על אותו אירוע משנת 1956, שבמסגרתו נטבחו עשרות ערבים חפים מפשע על ידי שוטרי משמר הגבול. רוב החומר על כפר קאסם עודו חסוי, ובמיוחד אמורים הדברים בתוכניות אותו מבצע מסתורי לפינוי כפרי המשולש, "מבצע חפרפרת", שנותר כתוכנית מגרה, ואליבא דכולי עלמא קשור בעבותות עזים אך נסתרים לטבח.

רוב ההיסטוריונים, שאמונים על כללים נוקשים של שימוש בראיות גלויות וברורות, לא מעזים לבצע עבודת בילוש ולהפליג לעבר הלא ידוע, בכדי שלא יאשימו אותם בספקולציות או ניחושים. רז מרהיב עוז ועושה זאת, במיומנות ראויה לשבח. מתוך שימוש במסמכים המותרים לפרסום בארכיון צה"ל, ארכיון המדינה והניירות האישיים של יצחק אורן, אחד מעורכי הדין שהגנו על נאשמי הפרשה, הוא מצליב רמזים ופרטי מידע, כדי לשחזר את הרקע לטבח, אירועי הזוועה עצמם ומשחקי הפוליטיקה שנועדו להרחיק את האשמה ממנהיגי המדינה ומבכיריה. רז לא הסתפק בכך, ואף ראיין עדים וגילה חומרים חדשים – מעל הכל העיזבון של רס"ן שמואל מלינקי, המג"ד שנתן את הפקודה שהובילה לטבח. בתוך העיזבון הזה, המסמך החשוב ביותר הוא מכתב ארוך שכתב מלינקי לראש הממשלה דוד בן גוריון, ובו גולל בהרחבה את גירסתו לאירועים, לרבות הקשר בין הטבח לבין מבצע חפרפרת. אדם רז, שמשתף פעולה עם מכון עקבות, מתכנן להעלות חלק מהמסמכים הללו לאינטרנט, לאחר אישור צנזורה, מעשה של שקיפות שיש לשבחו. מכל הסיבות הללו, ספרו של רז ראוי לקריאה רצינית, ומהווה תרומה משמעותית להיסטוריה הצבאית והפוליטית של מדינת ישראל.

עם זאת, לצד חשיבותו הרבה, אנו סבורים שיש גם מקום לביקורת על ספרו של רז. לטעמנו, המחבר נוטה לפרקים "לצייר את המטרה מסביב לחץ", להסתמך על ראיות מוטות ובעייתיות, ולהסיק מסקנות שאינן תואמות בהכרח את העובדות שהוא עצמו מביא. להלן, נציג את התזה של רז, ואז ננמק את הסתייגויותינו מחלקים מסויימים שלה.

הפרק השני של רז, ההתחלה האמיתית של הדיון ההיסטורי בספרו, פורש את הרקע לטבח על ידי דיון מעמיק בקווי המדיניות השונים שרווחו במפלגת השלטון, מפא"י, בכל הנוגע ל"שאלה הערבית". רז סבור כי במפא"י התרוצצו שתי גישות שונות בסוגיה זו. מחד, היתה גישה מתונה, שנציגיה המובהקים היו שרים כמשה שרת, זלמן ארן ובכור שטרית. אליבא דגישה זו, חובתה של מדינת ישראל לשלב בתוכה את הציבור הערבי, לשפר את תנאי חייו ולבטל את הממשל הצבאי (או לפחות לרככו) מוקדם ככל האפשר. מיותר לציין שגישה זו שללה גירוש נוסף של ערבים, מעבר למה שנעשה בשנת 1948. מנגד, דגלו ראש הממשלה דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין וראשי הממשל הצבאי בגישה נוקשה יותר. לשיטתם של אלו, העוינות הערבית למדינת ישראל אינה ניתנת לריפוי, ולפיכך מדינת ישראל צריכה לנהוג באזרחיה הערבים בנוקשות, כאזרחים סוג ב', למעשה כנתינים. חסידי גישה זו דגלו בהמשך הממשל הצבאי ואף בניצול הזדמנויות לגירוש ערבים, אם כאלו יקרו על דרכה של המדינה, ובמיוחד בזמן מלחמה. רז טוען בצדק (כפי שטען גם רוביק רוזנטל), כי אין להבין את טבח כפר קאסם ללא היחס לאזרחים הערבים כאויבים מסוכנים בפוטנציה, שרווח הן בממשלה, הן בצבא והן במשמר הגבול. עם זאת משום-מה רז מתעלם כמעט כליל מגורמים אובייקטיביים שתרמו לחשש הזה. כך למשל הוא כותב שרוב המסתננים לא היו בעלי כוונות פליליות למעט חציית הגבול באופן בלי חוקי, אך מתעלם מפעולות החבלה ומעשרות הרציחות שביצעו מסתננים כמעט מדי שנה באותה תקופה, שהשפיעו לא מעט על האוכלוסיה היהודית בישראל וגם על כוחות משמר הגבול.

הפרק השלישי, לדעתנו החשוב והמקורי ביותר בספר, עוסק ב"מבצע חפרפרת" שהיווה לדעתו של רז את הרקע לטבח. מדובר בתוכנית מגירה שנויה במחלוקת, שפרטיה המלאים לא נחשפו מעולם. המעורבים השונים בפרשה, ולאחריהם גם היסטוריונים, ניסו להסיק פרטים על המבצע מתוך ראיות נסיבתיות, מסמכים מסויימים שהותרו לפרסום, חלקי עדויות בבית המשפט וראיונות מאוחרים עם עדים ומעורבים.

אברשה טמיר, המתכנן של "חפרפרת", טען לימים שהיה מדובר במבצע פינוי של ערביי המשולש למכלאות במרכז הארץ במקרה של מלחמה עם ירדן, בדומה לגירוש הידוע של אזרחי ארה"ב ממוצא יפני למחנות הסגר במהלך מלחמת העולם השנייה. פעילים של המפלגה הקומוניסטית, כמו ההיסטוריון גדי אלגזי, טענו מנגד כי "חפרפרת" היתה למעשה תוכנית לגירוש ערבים מעבר לגבול, והטבח בוצע בסמכות וברשות כאחד מהשלבים הראשונים שלה. רוביק רוזנטל, שתרם רבות לחשיפה הציבורית של המבצע, התלבט בספרו בין שתי הגרסאות הללו. אחד מכותבי ביקורת זו טען בעבר כי "חפרפרת" לא כללה הרג או גירוש מעבר לגבול, ואף בוטלה יום לפני האירועים, אך שמועות בנוגע אליה השפיעו על הלך הרוח הרצחני של המבצעים. רז, מתוך שימוש נרחב בעדויות הזמינות, מתוגברות במסמכים החדשים מעיזבון מלינקי, מציע גירסה יותר מתוחכמת של תזת אלגזי. מבחינתו, ההוראות שנתנו המח"ט שדמי והמג"ד מלינקי היו חלק בלתי נפרד ממבצע חפרפרת, והחיילים האמינו – בצדק – שהטבח היה השלב הראשון במבצע. פסק הדין המפורסם של השופט בנימין הלוי, שטבע את הביטוי "פקודה בלתי חוקית בעליל", נתפס בעיניו של רז כניסיון נכלולי להסתיר את האמת האפלה הזאת (עמ' 245).

הפרק הרביעי עוסק באירועי הטבח עצמו, תיאור מחריד שאינו מחדש בהרבה, לבד מחלקו האחרון. באותו החלק, מנסה רז לצאת נגד טענה נפוצה, כאילו יתר היחידות באזור הפרו, התעלמו או מיתנו את פקודת הטבח משיקולים מוסריים. השופט הלוי, במיוחד, העלה על נס בפסק הדין את מוסריותו של המ"מ יהודה פרנקנטל, ששינה את פקודת הטבח של מלינקי ובכך הציל אנשים רבים בגזרתו. רז, לעומת זאת, חולק נמרצות על גרסה זו, וטוען שטבח לא התבצע בשאר האזורים משיקולים טכניים וטקטיים, שאין להם שום קשר למוסריותם של הקצינים. אילו פרנקנטל ואחרים היו נתקלים בנסיבות דומות לאלו שבכפר קאסם, טוען רז במשתמע, סביר שגם הם היו מבצעים טבח מחריד באותה המידה. הפרק החמישי עוסק בועדות החקירה ושני ההליכים המשפטיים שנערכו בעקבות הטבח, שרז רואה כניסיון טיוח. הפרק השישי והאחרון, מדאיג ומרתק בעת ובעונה אחת, מגולל את מאבקו של רז עצמו לחשיפת האמת, ונסיונותיהם של פקידי המדינה להסתיר את העובדות על הטבח ולסגור את התיקים עליו באפלה. בביקורת זו, קצרה היריעה מלהתייחס לכל טענותיו של רז. להלן, ננצל את יתר המקום שהוקצה לנו כדי להטיל ספק רק בכמה מהעיקריות שבהן.

טענותיו של רז כאילו חפרפרת היתה תוכנית לגירוש ערבים מעבר לגבול במקרה של מלחמה עם ירדן, שבן גוריון ודיין תכננו מלחמה תוקפנית שכזאת, ו"האמת הקשה [היא כי ] מבצעי הטבח פעלו בהתאם לתוכנית חפרפרת", אינן מבוססות כראוי בידי הראיות שהוא עצמו מביא. דיין ובן גוריון אולי קיוו מדי פעם שמלחמה כזאת תפרוץ, אולם כאשר מדובר במפקדים ומנהיגים, הוראות בפועל חשובות הרבה יותר מתקוות בעלמא. והרי דיין הורה לאלוף פיקוד המרכז צבי צור כי "צה"ל ישתדל להימנע מלעורר את החזית הירדנית. לא ייעשו כל פעולות פרובוקטיביות." בדומה לכך אמר למטכ"ל ב-25 באוקטובר, כי " אם ירדן לא תתקוף – אנחנו לא נתקוף. אם סוריה ולבנון לא יתקפו – אנחנו לא נתקוף". יתרה מזו, בניגוד לטענתו של רז, לפיה "התקיימה הסכמה בין ישראל והבריטים לכיבוש ירדן וחלוקתה בין ישראל לעיראק" (עמ' 137), הסכם סבר הסודי בין ישראל, בריטניה וצרפת כלל התחייבות ישראלית מפורשת שלא לפתוח במלחמה מול ירדן בזמן הפעולות מול מצריים, יחד עם התחייבות בריטית שלא לסייע לירדן אם תתקוף את ישראל; תכניתו של בן גוריון לעיצוב המזה"ת מחדש, בין אם הייתה רצינית או לאו, לא זכתה לגיבוי של בריטניה וצרפת, בפרט לא בריטניה. פקודתו של דיין מלמדת על כך שלא קיווה אף לפתוח במלחמה בעקבות התקפה ירדנית, משום שהורה לא לנקוט "שום תגובה, כל עוד תהיה התוקפנות שתגלה ירדן מוגבלת ומיועדת לעשיית 'רושם' בלבד" (עמ' 136). האלוף צור אף כעס על אל"מ שדמי על כך שחימם את הגיזרה הירדנית בניגוד להוראותיו (ע"ע 188-189). מבחינה צבאית טהורה יש להעיר כי גם אילו ישראל היתה פותחת בהתקפה על ירדן, הרי שגירוש תושבים אל השטח אותו תוקפת ישראל היה רעיון גרוע, שכן היה מפריע לתנועה ובייחוד ללוגיסטיקה הנדרשת לכוחות המתקדמים.

שנית, תמונת הראיות הנוכחית מלמדת כי חפרפרת, על כל נגזרותיה, לא היתה (נכון לאוקטובר 1956) תוכנית מבצעית ממשית (לגירוש ערבים או לכל מטרה אחרת) אלא חולייה בשרשרת תוכניות הטעייה, שנועדו ליצור מצג שווא כאילו ישראל מתכננת מלחמה בחזית הירדנית והסורית, ובכך להסיח את דעת אויביה מהמאמץ העיקרי בדרום. תוכניות ההטעייה נרקמו בדרך גבוה מאד, ומעטים הכירו את טיבן האמיתי. כלומר, אפילו המתכננים של חפרפרת, קל וחומר דרגי השטח, היו בטוחים שמדובר בתוכניות אמיתיות. כחלק מההונאה בחזית הירדנית (שכללה הכנות לתוכנית המגננה 'קטורה'), נרשמו בסדר הכוחות המיועדים לפעולה באזור ירושלים (תכנית 'מעוז') גם יחידות מחטיבה 7 ויחידת הצנחנים, שהיה להן תפקיד קריטי במערכה בדרום. צה"ל הוכנס לכוננות מן הצפון ועד הדרום, וכל הפיקודים התכוננו לתכניות מבצעיות התקפיות (כולל כאלו שהיו חסרות סיכוי באותה עת, כגון כיבוש חלקים נרחבים מרמת הגולן בידי פיקוד צפון). הכנות אלו, שהסתירו היטב את העובדה שהיחידות שנועדו לבצע אותן היו חלק מתכנית המתקפה בדרום, אינן מלמדות על כוונות התקפיות של ישראל, אלא על הצלחת ההונאה, שכדי להונות את אוייביה של ישראל הונתה קודם כל את צה"ל עצמו. כלומר, אין פירוש הדבר ש"בשלב זה" לא הוקצו כוחות לביצוע התקפה על ירדן (וגירוש תושבים), כפי שכותב רז, אלא שבאמת לא הוקצו לכך כוחות. במסמך שחלקו מצוטט בידי רז (עמ' 135), נטען עוד כי למטה מ"מפקד המשמר [הגבול] והקמב"ץ הארצי" לא ידעו המפקדים על לחימה מתוכננת במצרים, ו"לפיקוד שלמטה מדרג זה נודע על המבצע רק עם ההתחלה", וכן ש"הרוב המכריע של האנשים היה משוכנע שהמלחמה מופנית מזרחה, לאור ההטעיות המכוונות והמוצלחות של דוברי צה"ל ודוברי הצבא".

שלישית, אפילו התוכנית הפיקטיבית הזאת, כפי שהיתה מוכרת לקצינים שהורו על העוצר בכפר קאסם ולדרגי השטח, נועדה להתמודד עם התקפה ירדנית, ולא כללה גירוש ערבים אל מעבר לגבול. במסמך הסוקר את תכנית 'קטורה', מפורט שהגדוד שביצע את הטבח היה צריך לתפוס בשלב א' וב' "מערכי השהיה", כלומר למטרת עיכוב התקפה ירדנית. הדף הקרבי שמצטט רז (עמ' 115) מעיד כאלף עדים על כך שלאנשי מג"ב נאמר כי "סכנה חמורה מאיימת על קיומה של מדינת ישראל" כתוצאה מכניסת הצבא העיראקי לירדן, אשר "מחר הוא עלול לפרוץ אלינו ממבואות קלקיליה וטול-כרם". כדי להתמודד עם הפלישה הזאת, העלתה חפרפרת אופציה של פינוי כפרי המשולש למכלאות בפנים הארץ, כדי שלא יוכלו לסייע לכוחות הפולשים. למרות שהמ"פ חיים לוי אמר שהיתה אופציה להשאיר צד אחד של הכפרים פתוח (כלומר לאפשר בריחה לירדן, עמ' 103), בפועל קיבלו היחידות הוראה ברורה "שבזמן העוצר סוגרים את הכפר גם מצד מזרח" (עמ' 116) פקודה הסותרת את תזת הגירוש אל מעבר לגבול. בעדות שחלקה מובא אצל רז מוזכר מפורש שאחת ממטרות 'חפרפרת' היא "מניעת היווצרות מגע" בין הירדנים ל"יישובי המיעוטים" (עמ' 135). יתרה מזו, אירועים נוספים שאירעו באותה עת – מעצרים מנהליים של עשרות ערבים בצפון, הכנה להכרזה על שטחים צבאיים סגורים בעכו וכפר קרא, הכנה להקמת מחנה מעצר באזור דמון, ועוד – מרמזים כי הפינוי של חפרפרת היה מתוכנן לפנים הארץ דווקא.

לבסוף, גם התוכנית לגירוש ערבים לפנים הארץ, לב לבה של חפרפרת, בוטלה רשמית יום לפני הטבח על ידי אלוף פיקוד המרכז צבי צור, וכל הנוגעים בדבר ידעו על כך היטב. רז אמנם מודה בכך, אולם מטעים כי "אלמנטים" מתוך חפרפרת נשארו, כלומר, התוכנית בוטלה כביכול אך נותרה על כנה ב"קריצה". אנו לא משוכנעים בכך. האלמנטים מחפרפרת שנותרו היו טכניים בעיקרם, למשל פריסה של מחסומי דרכים וסיורים, ובשום אופן לא כללו גירוש משום סוג. חרף נסיונותיו, רז לא מצליח לשכנע שנותרה על כנה תוכנית גירוש כלשהי, לפנים הארץ או מעבר לגבול. כל הקצינים המעורבים בדבר הודו כי כל תוכנית לפינוי, גירוש, נישול ואף פגיעה בסדרי החיים בוטלה (ע"ע 106-107). בכל זאת, רז כותב כי "השלמת הגירוש לפי תוכנית חפרפרת דרשה כוחות נוספים שבשלב זה לא הוקצו לגדוד", מתוך התעלמות מכך שחפרפרת בגירסתה הסופית לא הכילה ככל הנראה פקודת גירוש אל מעבר לגבול, ומכך שבוטלה לחלוטין מלבד סעיפים טכניים כאלה ואחרים.

אפשר בכל זאת לטעון, שהחיילים והקצינים הזוטרים בשטח הבינו (בטעות) את מבצע חפרפרת כתוכנית של גירוש לירדן, ואדי הרעל של המבצע המבוטל המשיכו לפעפע בשורות משמר הגבול ותרמו בסופו של דבר לטבח. זאת במיוחד מפני שהיבטים טכניים מסויימים של חפרפרת (גזרות, מחסומי דרכים, סיורים) נותרו על כנם. רז אכן אסף ביסודיות עדויות, שמלמדות על כך שכמעט כל המעורבים טענו זאת בדיעבד (ע"ע 120-122). באחד מכתבי היד שמהם מצטט רז מובאים, למשל, דבריו של סגן ניצב ממשמר הגבול שטען כי "לדעתי הייתה השפעה לא מבוטלת של מצב זה [ההטעיות] על ההתפתחות של כפר קאסם".

אולם לטעמנו, רז מייחס חשיבות רבה מדי לאותן עדויות אפולוגטיות ומוטות. לאנשים שרצחו נשים וילדים בדם קר, אפילו אם לא מאיימת עליהם חרב הדין, נוח לתלות את אשמתם בתוכנית מסתורית וסודית. הפוזיציה של קורבן ש"נזרק לכלבים" על ידי ממסד נכלולי, אטום ומרושע, היא דרך מוכרת וידועה של פושעי מלחמה מן השורה להימלט מאשמתם. אין זה מקרה שחלק גדול, אם לא רוב, העדויות הנסיבתיות על חפרפרת כתוכנית גירוש, מקורן בסיפורים אפולוגטיים של הנאשמים, מלינקי, דהאן והאחרים, לאחר מעשה. רז, למשל, כותב שהמושל הצבאי זלמן מרט קבע כי מטרת חפרפרת היא "להניע אותם [את הערבים] לעזוב את הארץ" (עמ' 83), אולם רק מי שמסתכל בהערת השוליים, רואה שמדובר בעדות מפוקפקת למדי של מלינקי – המג"ד שנתן את הפקודה שהובילה לטבח – עדות שלא נתמכת משום מקור רציני אחר. במידה דומה של ספקנות יש להתייחס לעדויות החיילים על הקשר הסודי שלהם עם בן גוריון, או על כך שהתובע "היה החבר הכי טוב שלהם" והסכים עם מעשיהם בחדרי חדרים. כל העדויות הללו נועדו לתחזק את תדמיתם כמרטירים שנתמכו בידי הנהגת המדינה והקריבו את עצמם למענה, ואין צורך לקחת את הגירסאות הללו ברצינות רבה מדי (240-244). השגיאה הקשה ביותר של רז, לדעתנו, היא ההסתמכות התמוהה על גירסה מפיו אביו של שדמי, לא פחות, על משוחדותו כביכול של השופט בנימין הלוי (207-210). אם כבר, יותר הגיוני לטעון שהחיילים האמינו כי ירדן הולכת לתקוף את ישראל, הערבים המקומיים עלולים לסייע לאויב, ועל כן עליהם לאכוף את העוצר בחומרה ואף ברצחנות.

יתר על כן, רז עושה גם עוול קשה למ"מ יהודה פרנקנטל, אחד מהגיבורים האמיתיים של טבח כפר קאסם, ששינה את פקודתו הרצחנית של מלינקי וסייע למנוע טבח בגיזרתו. כאן, מסתמך רז באופן שאינו ביקורתי דיו על דעת המיעוט של השופט יהודה כהן בפסק הדין – מסמך מרתק, חשוב אך מוטה מאד. השופט כהן, שלא חלק על פסק הדין וגזר הדין, התנגד לדוקטרינה של "פקודה בלתי חוקית בעליל", ולכן השתמש ברטוריקה לוליינית ומפותלת בכדי להוכיח שלא היה צורך בהפרת פקודה בכדי לא לרצוח. לפיכך, באופן טבעי, ניסה להמעיט מחשיבות סירוב הפקודה של המ"מ פרנקנטל. טענותיו של כהן (ורז המסתמך עליו), כאילו פרנקנטל איחר את שעת העוצר רק מפני שהגיע לאזור מאוחר יחסית, אינן מחזיקות מים. חיילי פרנקנטל הגיעו לגזרה ב-16:40, ואילו המ"מ הורה להתחיל לאכוף את העוצר רק ב-18:00, שמונים דקות מאוחר יותר. חשוב מכל, פרנקנטל הורה שלא לירות באיש ללא אישור קצין, בדיוק כדי למנוע השתוללות רצחנית של טוראים סדיסטים מסוגו של שלום עופר, ה"כוכב" המרכזי של הטבח בגזרת כפר קאסם (ע"ע 171-175). למעשה, אפילו בכפר קאסם, היו הבדלים מהותיים בביצוע הפקודה, בהתאם לצימאון הדם האינדיבידואלי של חיילים שונים. המ"מ דהאן, למשל, היה הרבה פחות רצחני מאשר טר"ש עופר, ואפשר להניח שאם כל ירי וירי היה דורש אישור קצין, מספר הקורבנות היה נמוך בהרבה. גם העובדה שמציין רז כבדרך אגב כי בג'לג'וליה לא התבצע טבח בגין, בין השאר, "הירי הרב שהתבצע באוויר כדי להפחיד את התושבים" (עמ' 178) עומדת כנגד טענותיו: אם ההבדלים הם רק נסיבות וזמני הטלת העוצר, מדוע בג'לג'וליה ירו באוויר "על מנת להפחיד את התושבים" ובכפר קאסם לא עשו זאת?

ובכל זאת, למרות ההשגות שלעיל על פרשנותו של רז, טבח כפר קאסם – ביוגרפיה פוליטית, הוא מחקר היסטורי קפדני, מפורט ומעורר מחשבה. כמו במחקרים היסטוריים טובים אחרים, רז פורש את העובדות ומבחין בינן לבין הפרשנות, כדי להניח לקוראים לנתח את הדברים בכוחות עצמם, ורק אז להסכים או לחלוק על המחבר. העובדה שהסתגויותינו מבוססות בראש ובראשונה על העדויות שהביא רז עצמו (לצד מסמכים נוספים שליקטנו) מעידה כאלף עדים על עבודתו האמפירית המוצלחת, יושרתו ומקצועיותו כחוקר. ספרו מומלץ לכל מי שמתעניין בהיסטוריה פוליטית וצבאית, ולכל מי שרוצה להעמיק חקר באחת הפרשות המחרידות בתולדות מדינת ישראל.

פרופ' דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית.

ד"ר יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי, מרצה במכללה לפיקוד ומטה ובמרכז שלם