מה מניע באמת את השמאל הרדיקלי, האנטי-ישראלי במערב? מה המסר שהעביר פרופ' נורמן פינקלשטיין ללבנונים, ומי ישלם את המחיר?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

בדיחה סובייטית ישנה מספרת על מורה שנכנס לכיתה ושואל את הילדים שאלה. "אמרו לי, ילדים, האם המרקסיזם הוא מדע? כן, סאשה? בבקשה." "לא, המורה. המרקסיזם אינו מדע." "מה?!" נובח המורה, פניו מאדימות מזעם. "הסבר את עצמך!" "כי מדענים," עונה לו התלמיד, "מנסים קודם את הרעיונות שלהם על בעלי חיים".

נזכרתי בבדיחה הזאת לא מזמן, כאשר נכנסתי כדרך שגרה ליום עיון מסויים באוניברסיטת הרווארד. המרצה האורח, שתחום התמחותו בתרבות פופולרית יפנית, העביר הרצאה מייגעת למדי, עמוסה במיטב הז'ארגון של התיאוריות האופנתיות באנתרופולוגיה, מגדר ופילוסופיה קונטיננטלית. לאחר ההרצאה שאלו הנוכחים שאלות, וכאשר הדיון התקרב לסיומו, הרים את ידו פתאום קשיש תמהוני שישב בקצה הימני של הכיתה. "סליחה, פרופסור," הוא אמר, "ידוע שאתה תומך בתנועת ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל). וזה מאד משמח אותי. תוכל להסביר לי מדוע הצטרפת?" הפרופסור האורח אמר כמה מילים על כך שלמד ערבית בקולג' ויש לו הרבה ידידים פלסטינים, אבל אז הגיע מבחינתו לעניין העיקרי. "אני תומך בתנועת החרם על ישראל," אמר, "כחלק מהעניין התיאורטי שלי בערעור יסודותיה האידיאולוגיים של מדינת הלאום." (הציטוט מהזיכרון).

נפלא ממש. בדיוק כמו המורה של סאשה מהבדיחה הסובייטית, מקדם המרצה הנכבד את הרעיונות התיאורטיים שלו על ידי ניסויים פוליטיים בבני אדם, רק שהפעם הם אינם חיים במדינתו, אלא בצד השני של האוקייאנוס. במילים אחרות, הוא תומך בתנועה השואפת לקטוע את מטה לחמם של מיליונים באמצעות חרם, להחרים אקדמאים ישראלים רק בשל זהותם הלאומית (ובכך לשבש משמעותית את חילופי הידע ההכרחיים להתקדמות המדע), ולפגוע באינספור חקלאים, תעשיינים, אומנים, מדענים ואנשי תרבות, "כחלק מהעניין התיאורטי שלו בערעור יסודותיה האידיאולוגיים של מדינת הלאום." הוא, ואינטלקטואלים אחרים מהשמאל הרדיקלי, משתמשים במזרח התיכון כשדה ניסויים להגשמת אוטופיות, בדיוק כמו הנוצרים הפונדמנליסטים בארצות הברית שתומכים בימין הקיצוני בישראל כדי להביא למלחמת גוג ומגוג.

מנהיגי תנועת BDS, שאותו פרופסור תומך בה בהתלהבות כה רבה, אינם מעוניינים לסיים רק את הכיבוש. הם לא מבקרים את ישראל כדי שתיסוג לגבולותיה המוכרים בינלאומית, ותיתן עצמאות, מוצדקת והוגנת לחלוטין, לעם הפלסטיני. הם לא תומכים בלחץ על שני הצדדים כדי שיסכימו לפשרה הגיונית. מנהיג ה-BDS, עומר ברגותי, אמר במפורש שהוא וחבריו ימשיכו במלחמת החורמה שלהם בישראל גם לאחר שתיסוג לקוי 1967. החרם ייפסק רק אם המדינה תחזיר את כל הפליטים, ותבטל את כל החוקים ה"גזעניים", כולל חוק השבות. בינתיים, מנסים אנשי ה-BDS לחבל בכל צורה של דיאלוג ישראלי פלסטיני, תוך ניסיון ללחוץ על פלסטינים מתונים שלא לדבר עם ישראלים. אלו שעושים זאת, כולל אנשי הרשות הפלסטינית, מוקעים על ידיהם כבוגדים ומשתפי פעולה. עלי אבו ניעמה, אחד ממנהיגי התנועה, האשים אפילו את החמאס במתינות יתר ובפתיחות מסוכנת כלפי הרעיון של מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. ה-BDS דורש מישראל גם "להשוות" את מעמדו של המיעוט הערבי לזה של הרוב היהודי. מדובר כמובן בדרישה צודקת, שאני עצמי דוגל בה, אך אין לנתק זאת מהתוכנית הגדולה, המוצהרת, של אנשי BDS: פירוקה המוחלט של מדינת ישראל והחלפתה ההדרגתית במדינה אחת גדולה בין הירדן לים.

איני נכנס כרגע ל"צדק" שבפרוייקט הזה. אבל כל בר דעת יודע, שהוא נושא בחובו סכנות איומות לתושבי האזור. במזרח התיכון, מדינות רב לאומיות נקרעות לרוב במלחמות אזרחים ממושכות ואכזריות, ומיעוטים דתיים נרדפים בו ללא רחם. מבט אחד על לבנון ועיראק וגם מצרים יספיק על מנת להבין זאת. במקרה שלנו, המצב עלול להיות גרוע יותר בגלל ההבדל בתרבות, בשפה ובדת, ומשקעי האיבה ארוכי השנים בין העמים. אתם מדמיינים את אביגדור ליברמן ומחמוד א-זהאר יושבים באותו פרלמנט? בקיצור, האינטלקטואלים המערביים התומכים ב-BDS, ואותו פרופסור בתוכם, מעוניינים לקדם פרוייקט מסוכן ביותר, שהם עצמם לא יסבלו מהשלכותיו, על מנת להגשים חלומות מוסריים ופנטזיות תיאורטיות. הם רוצים "לפרק את מבני ההגמוניה" שמעולם לא פורקו בשום מקום בעולם. הם רוצים ליצור חברה שוויונית אידיאלית, שמעולם לא היתה קיימת. הם דורשים מישראל לקיים פרשנות קיצונית ומחמירה לחוק הבינלאומי שמרחפת רק בחלומותיהם של משפטנים, ומעולם לא נלקחה ברצינות בידי אף מדינה שניהלה מלחמה. ואם החלום ייכשל, אז מה? נעבור לפנטזיה הבאה. הרי הם תמיד יישארו בקמפוסים ממוזגים, יהנדסו ויפתחו תיאוריות "רדיקליות", ורגליהם לעולם לא ידממו משברי הזכוכית של חלומותיהם המנותצים. לאחר שהתאכזבו מסטלין וממאו, תמכו רבים מאותם אינטלקטואלים, המשפטן ריצ'רד פאלק וחוקר הספרות אדוארד סעיד, למשל, בהתלהבות במהפכה האיראנית  והאשימו את כל מבקריה בגזענות ושנאת מוסלמים. כך, הם סייעו להמיט על ארץ זו את אסון הרפובליקה האיסלאמית. גם עכשיו, רבים מהם תומכים ב"ציר ההתנגדות" של חיזבאללה, חמאס ואיראן.

אבל גם בחבורה הזאת, ישנם "מצטיינים". ראש וראשון להם הוא ד"ר נורמן פינקלשטיין, מדען מדינה שכתב ספרים רבים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כולם בנימה אנטי-ישראלית קיצונית. ישראל, אומר פינקלשטיין, יהודי שמנפנף בלי הרף בהוריו ניצולי השואה, היא "מדינה שיצאה מאש הגהינום- מדינה שטנית". למלל הזה אנחנו כבר רגילים. כאן, הייתי רוצה להסב את תשומת לבכם לראיון מסויים של האינטלקטואל הנ"ל בערוץ הטלוויזיה הלבנוני "אל מוסתקבל", שחושף תמונה מטרידה על הלך המחשבה של האיש הזה. לא מדובר בסתם הוגה, אלא באחד מהכוכבים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, מרצה בחסד שממלא אולמות של סטודנטים ומחשמל אותם בנאומים חוצבי להבות; איש שרואים בטלוויזיה לעיתים תכופות. בקיצור, פינקלשטיין הוא מעצב דעת קהל מרכזי בחוגים הרדיקליים בארצות הברית, ולפיכך דיעותיו משפיעות. אפילו משפיעות מאד. לפני שנעבור לראיון עצמו, חשוב להוסיף הערה בשם ההגינות. לאחרונה, הביע פינקלשטיין הסתייגות מהגורמים הקיצוניים יותר מתנועת ה-BDS. לא מפני שהוא עצמו אינו תומך בחרם על ישראל, אלא מפני שהוא סבור כי אנשי ה-BDS ילדותיים ובעלי "מנטליות של כת", וקריאתם להשמדת ישראל בפועל מזיקה לעניין הפלסטיני.

אני מביא כאן קטעים נרחבים מתמליל הראיון, כפי שהם מופיעים באתר הבית של פינקלשטיין. כזכור, פינקלשטיין נסע ללבנון ב-20 בינואר 2008 כדי לבקר את אנשי חיזבאללה ולתמוך בהם במאבקם כנגד ישראל. המראיינת הלבנונית מערוץ "אל-מוסתקבל", תהתה מדוע פינקלשטיין מעריץ דווקא את הגורמים האלימים והקיצוניים יותר בלבנון. המדען האמריקאי, מסתבר, לא הסתפק בתשובה על השאלה, אלא ניסה לחנך את המראיינת ולהסביר לה כיצד "ערבים בעלי כבוד" אמורים להתנהג. אני ממליץ לצפות בראיון הזה, ולא רק לקרוא את התמליל. במקרה הזה, הקול המתלהם, העיניים הבורקות והבריונות שבה קוטע פינקלשטיין את דברי המראיינת הלבנונית, הם חלק בלתי נפרד מהמסר שהוא מנסה להעביר.

נורמן פינקלשטיין: כמובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה, כי זו נקודת מבט ששומעים בארצות הברית רק לעיתים רחוקות. אין לי שום בעיה לומר שברצוני להביע סולידריות כלפיהם, ואני לא אתייחס לכך בפחדנות ובצביעות. לא אכפת לי מחיזבאללה כארגון פוליטי. אני לא יודע מה הפוליטיקה שלהם, וממילא זה לא משנה. אני לא חי בלבנון. זו בחירה שעל הלבנונים לעשות, מי הם רוצים שיהיו מנהיגיהם ונציגיהם. אבל יש עיקרון בסיסי. לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. עבורי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי, ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומונסיטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם. אם אני מכבד את הקומוניסטים במלחמת העולם השנייה, למרות שבוודאי לא הייתי מסתדר תחת המשטרים שלהם… אם אני הולך לכבד אותם, אני הולך לכבד גם את חיזבאללה. הם מפגינים אומץ ומשמעת. אני מכבד אותם.

מראיינת: זהו תיאור מדויק של המצב לפני שנת 2000. אבל לאחר שנת 2000, הישראלים נסוגו מדרום לבנון. היה בלבנון קרע בין השחקנים הפוליטיים בנושא עתיד כלי הנשק וההתנגדות. הקרע הזה, התרחש… אתה לוקח צד. אחרי הכל, אתה אומר שאתה רק מבקר בלבנון, אבל אתה לא רואה את השלכת מלחמת יולי [מלחמת לבנון השנייה] על האנשים.

פינקלשטיין: שמעי, אם את רוצה לעצום את עיניך ולהאמין שהכל נגמר במאי 2000, את יכולה לעשות את זה. את יכולה לשחק במשחק הזה. אבל המציאות היתה- וכולם הבינו אותה- הגישה הישראלית הבאה: אנחנו הולכים לכסח את חיזבאללה. הם התחילו לתכנן מלחמה חדשה מיד לאחר שנאלצו לעזוב בשנת 2000. הם מצאו את התירוץ שלהם, הצידוק שלהם, ביולי 2006… אבל אין שום שאלה בקרב אנשים רציונליים שישראל היתה משלימה עם נצחון חיזבאללה. הם היו נחושים ללמד לקח את….

מראיינת: היה ניתן למנוע את המלחמה.

פינקלשטיין: לא היה ניתן למנוע אותה. לא היה שום סיכוי שארצות הברית וישראל יסבלו התנגדות בעולם הערבי. אם את רוצה לדמיין שהיה ניתן למנוע [את המלחמה], את יכולה לשחק את המשחק הזה. אבל אנשים רציניים, אנשים שראשם צלול, ידעו שהולכת להיות מלחמה במוקדם או במאוחר […] האם את חושבת שלא הולכת להיות מלחמה נוספת? האם את חושבת שישראל תשלים עם התבוסה של יולי 2006? האם את רוצה להאמין שחיזבאללה הוא מקור הצרות? לא, תהיה מלחמה נוספת, וההרס יהיה גרוע פי עשרה – אולי יותר, מאשר ביולי 2006, כי ישראל נחושה, ביחד עם ארצות הברית, להעמיד את הערבים במקומם ולשמור אותם שם. כיצד אני יכול שלא לכבד את אלו שאומרים לכך "לא"? את יודעת, במהלך מלחמת האזרחים הספרדית היתה אישה מפורסמת, הם קראו לה "לה פאסיונאריה" – דולורס איברורי, מהרפובליקה הספרדית. היא טבעה אמרה מפורסמת: "עדיף למות על הרגליים מאשר לזחול על הברכיים."

מראיינת: אבל זו החלטה של העם הלבנוני כולו.

נורמן פינקלשטיין: אני מסכים לחלוטין. אני לא אומר לכם מה לעשות בחיים שלכם, ואם אתם מעדיפים לזחול, אני יכול לכבד את זה. אני יכול לכבד את זה. אנשים רוצים לחיות. איך אני יכול להכחיש את הזכות הזאת? אבל במקרה כזה, כיצד אני יכול שלא לכבד את אלו שמחליטים למות בקומה זקופה? איך אני יכול שלא לכבד זאת? ישראל וארצות הברית מתקיפות, כי לא יסבלו שום התנגדות צבאית לשליטה שלהם באזור. זו הבעיה. אם חיזבאללה יניח את נשקו ויאמר: "נעשה כל מה שהאמריקאים אומרים", לא תהיה מלחמה- זה נכון. אבל אז תהיו עבדים של האמריקאים. אני חייב לכבד את אלו שמסרבים להיות עבדים.

מראיינת: האם אין דרך מלבד התנגדות צבאית?

נורמן פינקלשטיין: אני לא מאמין שיש דרך אחרת. הייתי רוצה שתהיה דרך אחרת. מי רוצה מלחמה? מי רוצה הרס? אפילו היטלר לא רצה מלחמה. הוא היה מעדיף להשיג את מטרותיו בדרכי שלום, אם היה יכול. אז אני לא אומר שאני רוצה את זה, אבל בכנות אני לא רואה דרך אחרת, אלא אם תבחרו להיות העבדים שלהם- ורבים בחרו זאת. אני לא יכול לומר… אני יכול להבין זאת- אתם רוצים לחיות. אני לא יכול לומר שאני מכבד את זה. את יודעת, כל כך הרבה מתים, כל כך הרבה הרס… לפני שהגופות נקברות, לפני שהבניינים אפילו נבנים מחדש, האדם שאחראי לכל זה- אתם לא יכולים לחכות לפני שתקבלו אותו בברכה. אתם לא יכולים לחכות לפני שתפרשו לפניו שטיח אדום. אני לא יכול לכבד את זה. במובן זה, אני אוהב את היהודים יותר. אני אוהב את הגישה שלהם. את יודעת מה הגישה היהודית? לעולם לא לסלוח, לעולם לא לשכוח. אני מסכים עם זה. […]

מראיינת: נורמן…

פינקלשטיין: זה מגעיל! למי לעזאזל אכפת אם בוש מגיע?

מראיינת: אבל אתה אומר שתהיה מלחמה נוספת.

פינקלשטיין: הייתם צריכים להכריז עליו כאישיות לא רצויה. הוא אינו רצוי כאן. הוא הרס את המדינה שלכם. הוא היה אחראי למלחמה […] אין לכם שום כבוד עצמי. איך את יכולה לצפות מאנשים אחרים לכבד את הערבים, אם אתם לא מפגינים שום כבוד עצמי? […] ישראל חייבת לספוג תבוסה.

כמובן, פינקלשטיין אינו חי בלבנון, דבר שאינו מפריע לו להטיף למראיינת את מי היא צריכה לכבד ואת מי לא, ומה זה "כבוד ערבי". הוא משתמש בטיעון של "מלחמה בכל מקרה תהיה כי הם שונאים אותכם", תרגיל קבוע של מחרחרי המלחמה בכל הזמנים, ממלחמת העולם הראשונה ועד לימין הקיצוני בישראל של שנות האלפיים. את הלבנונים שרוצים לחיות בשקט, ללא מלחמות מיותרות עם השכנה מדרום, הוא מכנה בתיעוב "זוחלים על הברכיים" ו"חסרי כבוד עצמי", בעודו מכה שוב ושוב בתופי המלחמה. ולמה לא? תושבי צפון ישראל, ביירות ודרום לבנון יסבלו. בתיהם ייהרסו מטילים, הם ייאלצו לברוח כפליטים, רבים מהם ימותו. ופינקלשטיין? הוא יישב לו לבטח בארצות הברית וימשיך להטיף להם. לכל היותר יבוא לביקור חטוף בלבנון לאחר המלחמה כדי להריע ל"התנגדות".

עם זאת, בנקודה אחת אני חייב לתת קרדיט לפינקלשטיין. לו, דווקא, יש כבוד. הוא אוחז בחלום שלו, ונאבק עליו ללא הרף כמעט שלושים שנה. כמה חבל, שזה על חשבונם של אחרים.