צל מתעתע: הנינג'ה ללא מסיכה

נינג'ה מיתי. האם הם באמת נראו כך?

מאמר זה מבוסס על כתבה שפורסמה במגזין יפן של גו טרוול

בשנים האחרונות, יותר ויותר תיירים ישראלים מבקרים ביפן. עם זאת, מעטים מהם מרחיקים למחוז מיאֶה שבדרום האי המרכזי הונשו. אלו שכן מגיעים, עולים בדרך כלל למקדשה של אלת השמש באיסֶה. אבל רק מעט מזער טורחים לבקר באזור הררי נידח בשם איגָה. מי שיעשה זאת, לא יתאכזב. מלבד יופיו הטבעי של האזור, מסתתר בו אחד המוזיאונים המרתקים ביותר ביפן- מוזיאון הנינג'ה של איגה-ריוּ. תמורת מחיר שווה לכל נפש, יכולים המבקרים להתחמק מ"מלכודות", לזרוק כוכבי נינג'ה (שוריקֶן), לעבור בדלתות סודיות ואפילו, לפי אתר האינטרנט של המוזיאון, "לקנות מוצרי נינג'ה אותנטיים שלא ניתן למצוא בשום מקום אחר, כמו חולצות טי שירט, צעצועים, כלים ובגדים."

המוזיאון באיגה-ריו, כמובן, מנגן על מיתרים של מיתוס ידוע ופופולרי. הנינג'ה ידועים במערב בעיקר כסוכנים חשאיים רומנטיים, מתנקשים עוטי שחור עם כוחות על טבעיים המשליכים שוריקֶן קטלניים על אויביהם המופתעים. התדמית הזאת רחוקה מאד מהמציאות, אך אינה חדשה: היא התפתחה ביפן של המאה השבע עשרה, בתחילת תקופת השלום הפיאודלי בראשות השליטים הצבאיים מבית טוֹקוּגַאווה. בהעדר מלחמה או משימות חשאיות לבצע, הנינג'ה הפכו לגיבורי תרבות אגדיים, עוטי שחור ומטילי לחשים. התדמית הזאת יוצאה למערב ומשגשגת עד ימינו, כפי שניתן לראות בסרטים פופולריים כמו "צבי הנינג'ה". אולם במאות ה-16 וה-17 היו ביפן גם לוחמים חשאיים אמיתיים, שעליהם התבססה תדמית הנינג'ה המאוחרת. מי הם היו בדיוק?

מוזיאון הנינג'ה באיגה-ריוּ

 המציאות, כפי שניתן לצפות, שונה מהאגדה אך מרתקת לא פחות. מ-1548 ועד 1700 בקירוב, יפן היתה שרויה במלחמת אזרחים אכזרית. האדונים הפיאודליים השונים נאבקו זה בזה במלחמת הכל בכל, ואיש מהם לא הצליח לאחד את המדינה תחת ידיו. צבאות סמוראים כתשו את הארץ לאורכה ולרוחבה, וכל יפני שידו היתה משגת החזיק נשק כדי להגן על עצמו. לא רק הסמוראים אחזו בנשק, אלא מגוון כנופיות חמושות אחרות: איכרים, נזירים, שודדים, וגם לוחמים לא סדירים, שהתמחו בפעולות קומנדו ונודעו בכינוי הכללי "שִינוֹבִּי" . בניגוד לאגדה, הם לא עטו שחור רוב הזמן, אלא התלבשו והתחפשו בהתאם לצרכי המשימה. הלבוש השחור שאנחנו מכירים היום, הוא קונספציה אומנותית של תיאטרון הקבוקי. לפי הראיות שבידינו, הם גם לא ביצעו משימות התנקשות באישים פוליטיים. התנקשויות כאלו, שהיו נפוצות מאד בתקופה, בוצעו לרוב בידי סמוראים ממורמרים, ולא בידי מקצוענים. רוב הסיפורים על התנקשויות של נינג'ה מקורם בספרים מערביים פופולריים, שכותביהם התבססו על שמועות גרידא. לדוגמא, הסיפור הידוע על האדון הפיאודלי אוּאֶסוּגִי קֶנְשִין ששופד מלמטה כשישב בשירותים, על ידי נינג'ה שהסתתר בביוב, הוא אגדה שהמציא ככה"נ אומן לחימה אמריקאי בשנות השישים.

אואסוגי קנשין- כנראה לא שופד בשירותים

 אז מי היו באמת השינובי (או כפי שנודעו מאוחר יותר, נינג'ה)? מרגע שהתחלתי להתעניין בשאלה הזאת, נדהמתי לגלות שמספר החוקרים שעסקו בה ברצינות קטן יותר ממספר האצבעות בידו של חבלן ותיק. לפיכך, החלטתי להיכנס לעובי הקורה, ולאחר מספר חודשים של נבירה בכרוניקות לוחמים עתיקות ביפנית קלאסית הגעתי למסקנות מעניינות ביותר.

משמעות שם הפעולה שינובי (忍び) בשפה היפנית הוא "אדם שמתגנב" או בהשאלה, אדם המבצע פעולה חשאית. זאת להבדיל מהכינוי המאוחר נינג'ה (忍者), שהופיע רק בסוף המאה ה-17, זמן רב לאחר תום עידן השינובי, ומשמעותו "מי שמקצועו להתגנב". להבדלי הקונוטציות יש חשיבות רבה. במאה ה-17, דמיינו היפנים את ה"נינג'ה" כקבוצה מקצועית, מעין מסדר חשאי ומזרה אימים. אבל למעשה, השינובי לא היו קבוצה מאוחדת כלל וכלל, ולא היו שייכים לגילדות או בתי ספר. לא היתה להם שום תודעה מקצועית. למעשה, לא היה "מקצוע" בשם נינג'ה ביפן העתיקה. הדבר היחיד שאיחד ביניהם, הוא שעסקו בפעולות קומנדו בלתי סדירות. אחדים מהם היו סמוראים או אַשִיגארוּ (לוחמים רגלים ממעמד האיכרים) שביצעו מדי פעם פעולות התגנבות, גניבה וחבלה עבור מפקדיהם. אחרים היו נזירים סגפנים שהסתובבו בהרים ואספו מידע על נתיבי האספקה של האויב. חלק מהם היו גם לוחמי קומנדו מקצועיים (קוּסָה, מילולית: דשא), סיירים מובחרים שארבו בצמחיה לפרשי האויב, התנפלו עליהם מהמארב ושיספו את גרונותיהם. אולם המעניינים ביותר, היו שכירי חרב שעבדו עבור כל המרבה במחיר. כך, למשל, סיפר סמוראי אלמוני בכרוניקת המלחמה הוֹג'וֹ גוֹדַאִיקִי על שינובי מרבי צרה שנודעו בשם רָאפָּה (התרגום המשוער של הביטוי הוא "חוליגנים" או "פושטקים"):

"פעם, כאוס שלט במחוזות השונים של קאנטוֹ  [אזור טוקיו] וכל אחד היה צריך לשמור את קשתו וחיציו במצב הכן. בתקופה ההיא, היו נבלים שנודעו בשם רַאפָּה. הם היו גנבים, אך בו בזמן לא גנבים, מרושעים אך בד בבד ערמומיים באופן מעורר הערצה. הם קיבלו קיצבה כאילו היו חיילים בצבא של דַאִימְיוֹ [אדון פיאודלי], ותרו בכישרון רב אחרי גנבים בנחלה שלו. בכל פעם שמצאו גנבים כאלו, הם תפסו אותם ושיספו את גרונותיהם. בו בזמן, הם התגנבו לנחלות של דאימיו אחרים ועסקו שם בשוד הרים, שוד ים, התקפות ליליות וחטיפות. הם אומנו למשימות הללו, וביצעו אותן בכישרון רב. היה להם הכישרון לרקום מזימות ערמומיות, שאנשים רגילים לא היו יכולים אפילו לחשוב עליהן. בכל הנוגע לחוכמה, הראפה לא נפלו בהרבה מהבודהות או מהאלים."

 לאחר מכן, מספרת הכרוניקה סיפור ארוך על התקפה של צבא ראפה שמנה מאתיים איש, בהנהגתו של "אדם מרושע" בשם קָזַאמָה קוֹטָארוֹ, שלימים נודע באגדות כאחד ממנהיגי הנינג'ה ביפן. לפי הסיפור, האמין למדי, המתועד בכרוניקה, קזאמה פיקד על כנופייה מעורבת: אחד מקציניו התמחה בשוד הרים, שני בשוד ים, ושני האחרים היו סתם "גנבים ושודדים". כולם הכירו את השטח היטב ונהגו לחדור לשטחי האויב ולחולל כאוס בשורותיו.

הראפה היו, לפיכך, אנשי קומנדו למחצה ושודדים למחצה, שנטו לעבוד בחוזים ארוכי טווח עם מעבידים מסויימים. למעשה, ניתן להשוות אותם לפרייבטירים, אותם שודדי ים ברישיון מהעת החדשה המוקדמת, שהופעלו על ידי מדינות אירופיות כמו אנגליה כדי לפגוע ביריביהן.

מחוז איגה- מכורתם של שינובי רבים

טירה קטנה בעיר אוּאֶנוֹ, מחוז איגה

סוג אחר לחלוטין, ומעניין לא פחות של שינובי, היו לוחמי גרילה אמיצים, קנאים לעצמאותם, שניהלו קומונות עצמאיות באזורים ההרריים של איגה וקוגה, בדרום האי המרכזי הונשו (מוזיאון הנינג'ה של איגה ריוּ נבנה בעיקר לכבודם). קומונות השינובי של איגה וקוגה נוהלו בידי סמוראים כפריים ממעמד נמוך, אולם גם לאיכרים היתה השפעה יחסית על ניהול הקומונה, והסמוראים אימנו אותם בלחימה. לפי הכרוניקות המקומיות, שרק בקושי עלה בידי להשיג עותק מאחת מהן, הנערים המקומיים קמו בכל בוקר לפני זריחת החמה כדי להתאמן בשיטות לחימה שונות. הם לא רק ארבו לאויביהם במעברי הרים, התגנבו מאחוריהם בשקט מופתי וחיסלו אותם, אלא פשטו בחסות החשיכה לטירות של אויביהם והעלו אותן באש. הלוחמים מחבורת איגה (איגה שוּ) כפי שהם בדרך כלל נקראים במקורות, לא הסתפקו בהגנה על שטחם, אלא השכירו את שירותיהם לאדונים פיאודליים שונים תמורת כסף. הם נהגו לעבוד בקבלנות- כאשר קיבלו משימה, בדרך כלל פשיטה על טירה יריבה, ביצעו אותה כראות עיניהם בלי לסור למרותו של הדאימיו ששכר אותם. לעיתים השמידו את הטירות באש וחרב, ולעיתים התגנבו אליהן, מחופשים לחיילים מקומיים, כדי לאסוף מודיעין או לבצע משימות חשאיות אחרות, שהשתיקה יפה להן.

השינובי מאיגה וקוגה חדרו לטירות בחסות החשיכה והעלו אותן באש. בתמונה: טירת הימֶג'י

לרוע המזל, תעוזתם ההולכת וגוברת של אנשי איגה העלתה את חמתו של אוֹדָה נוֹבּוּנָגַה, האדון הפיאודלי החזק ביותר ביפן בסוף המאה ה-17, ולאחר שהביסו את בנו וחיסלו צבא שלם מאנשיו, החליט לשים להם סוף אחת ולתמיד. נובונגה רצה לאחד את יפן, ולא היה מוכן לסבול קומונות עצמאיות של לוחמים חשאיים שלא הסכימו לסור למרותו. בהיסטוריה היפנית, נודע נובונגה בטבח שערך בנזירים הלוחמים בהר הקדוש הִיאֵיי, אולם גם את אנשי איגה מיגר באש ובחרב. כפי שאמר למפקדי צבאו:

"האספסוף של איגה מחציף פנים יומם ולילה. תעוזתם גוברת מיום ליום, והם שוחקים את סבלנותנו עד דק. אין להם כל כבוד להבדלי דרגה ומעמד, והם מרבים שוד בכל רחבי הארץ. ההתנהגות שלהם לא מובנת לי, משום שהם מתעבים את שועי הארץ, מפרים את צווי המלכות ומורדים כנגדה. לפיכך, בכוונתי לצוד ולהעניש אותם במהירות הבזק."

אודה נובונגה, המאחד הראשון של יפן. לא אהב שינובי במיוחד.

 בנו של נובונגה, נוֹבּוּאוֹ, שב לאיגה עם צבא אדיר שחדר למחוזם של השינובי מחמישה מוקדים שונים. לוחמי הגרילה העצמאיים, שראו את עריהם וכפרים עולים באש, את מקדשיהם הופכים לאפר ואת נשותיהם וילדיהם נשחטים בחרבות הפולשים, ניסו להתבצר, ומעוזיהם נפלו בזה אחר זה. נובונגה ציווה להרוג את כל הסמוראים במחוז, והמעטים שנותרו התבצרו בהרים. במשך זמן מה ניהלו מלחמת גרילה, ואפילו (לפי אחד המקורות) ניסו להתנקש בנובונגה עצמו. אולם לאחר מותו של נובונגה מחרבו של מתנקש, אנשי איגה מצאו עבודה בצבאו של יורשו- הידֵיוֹשִי. הם היו אחראיים למבצעי קומנדו במהלך פלישת הענק של הידיושי לקוריאה, ולימים הפכו לשומרי הראש של יורשו, טוקוגאווה אִיאֵיָסוּ, האדם שייסד משטר פיאודלי יציב ששמר על שלום יפן מ- 1600 ועד למהפכה המודרנית ב-1868.  מפקדיהם זכו לכבוד ולמעמד, אולם עם בוא השלום- חייהם כלוחמי גרילה חופשיים נמוגו לבלי שוב.  כמובן, כבר במאה ה-17 הם הפכו לגיבורי תרבות, מחזות וציורים, ואחדים אף הקימו בתי ספר לאומנויות לחימה ופיתחו מסורת איזוטרית שעקבותיה מגיעים עד היום. אבל זה, כמו שאומרים, כבר סיפור אחר.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-פברואר 25, 2012, ב-ינשוף הדמדומים: רוחות, שדים וגיבורים, ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 17 תגובות.

  1. תודה על המאמר המעניין.

    לפי ויקיפדיה, היה קיים בתקופת אדו מעין ארגון ביון של נינג'ות בשם "אוניוואבן"),
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%95%D7%90%D7%91%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%95

    שביצע משימות שונות עבור השוגונות, כולל אפילו ריגול בארה"ב.

    מה היה יחסו של הארגון (ושל השינובי בכלל) לרסטורציה של מאיג'י? והאם הייתה המשכיות בינם לבין קהילת הביון ביפן המודרנית?

    • לא הייתי סומך יותר מדי על הערך הזה, בהתחשב בעובדה שהערך על הנינג'ה היה מוטעה כמעט לחלוטין והייתי צריך לשכתב אותו מהמסד ועד הטפחות. לא שמעתי על הארגון הזה, אבל אני בהחלט יודע שלשוגנאט היתה רשת של מרגלים שנקראו "אונמיצו". כמו כן, טוקוגאווה יושימונה היה שליט מאד ריכוזי, אולי הריכוזי ביותר בתקופת אדו, ובהחלט הגיוני שהוא יקים ארגון כזה.

      בכל הנוגע לריגול באמריקה בתקופת הבאקומאצו (הכוונה לסוף תקופת אדו), אני מפקפק מאד. האונמיצו כמובן תמכו בשוגונאט בזמן מאבקי הרסטורציה, אבל ברגע שהאנים מסויימים התחילו למרוד נגד השוגון בגלוי החשיבות שלהם היתה מוגבלת.

      לא ידוע לי על המשכיות לקהילת הביון של יפן המודרנית, ואני בספק אם היתה כזאת. עם זאת, אני לא שולל את האפשרות הזאת לחלוטין. זה יכול להיות נושא מרתק למחקר.

  2. כתמיד- מרתק ! 🙂 תודה

  3. פוסט מעניין, תודה! 🙂

  4. מאוד נהנתי לקרוא את הפוסט.

  5. יפה מאוד. הייתי שמח גם לשמוע על המשך התפתחותם של אנשי איגה.

  6. [אכזבה]
    מה, קנשין באמת לא נדקר בפי"טע?! שחטת לי עוד פרה. מי המציא את זה? אגב, שמעתי שבשוגונט המאוחר, צאצאי השינובי תפקדו בעיקר בתור אמצעי בידור: בחורפים הנדירים של שלג באדו, חולקו הנינג'ות לשתי שורות וחטפו כדורי שלג מידי גברות החצר המצחקקות.
    sic transit, כמו שאומרים

    • הסיפור הזה, אם אני זוכר, לא מופיע בשום מקום לפני ספרו של אומן הלחימה האמריקאי דון דרגר בשנות השישים. ככל הנראה הוא שמע משהו בדוג'ו ביפן והחליט לשחזר את זה. סטיבן טרנבול, שבדק את הסיפור, ניסה לחפש כל בדל ראיה ולא מצא שום מקור כתוב שקודם לספרו של דרגר.

      בנוגע לנינג'ות וגבירות החצר, לא שמעתי את הסיפור, אבל הוא נשמע מעניין. מה שבטוח הוא, ששינובי מאיגה וקוגה שימשו כשומרים ומאבטחים בטירת השוגון באדו עד לתקופת שלטונו של טוקוגאווה יושימונה (אמצע המאה ה-18).

  7. מרתק, תודה!
    אני מצטרפת לדרול, אשמח לפוסט המשך. =)

  8. דני היקר,
    תודה רבה לך על מאמר מרתק!

    כמי שמתאמנת בנינג'יצו מזה מספר שנים, מצאתי את המאמר שלך מעניין במיוחד. ממש לפני מספר ימים תהינו מהי משמעות המילה "שינובי" ומהי משמעות המילה "נינג'ה", והאם יש קשר ביניהן. עכשיו אנחנו יודעים. 🙂

    • רותם,

      תודה! מאד משמח אותי שגם אומני נינג'וצו קוראים את המאמר. בכלל, נראה לי שאין מספיק אינטראקציה בין המחקר האקדמי לעולם אומנויות הלחימה, וכדאי להתחיל ליצור יותר קשרים של חילופי מידע.

      דני

  9. ואו זה היה ממש מרתק, תודה רבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: