להרביץ לפרה- על הפרדוקס הבסיסי של השמאל הרדיקלי

השמאל הרדיקלי מתהדר בביקורת אופנתית על מדינת הלאום, אולם בפועל- דורש ממנה יותר ויותר כספים ומשאבים.כיצד זה מסתדר ביחד? ומהו "פרדוקס הפרה"?

דאי גי'ן-הואה היא אישה שהשמאל העולמי אוהב לאהוב: פעילה סינית חסרת מורא, סוציאילסטית ופמיניסטית, שנאבקת כנגד עוולות השלטון בארצה. כמו פעילי דמוקרטיה אחרים, היא מבקרת את שרירות הלב של השלטון, הדיקטטורה והשחיתות, אולם בניגוד לפעילים ליברלים, הביקורת שלה מגיעה משמאל, ולא מימין. בנאומה האחרון בכנס השנתי של חוקרי אסיה בטורנטו, קנדה, התרפקה דאי על האידיאלים הקומוניסטיים הישנים של המהפכה הסינית, אם כי הוקיעה את הדיקטטורה הרצחנית שעשתה בהם שימוש. העולם, היא טענה, חייב למצוא אלטרנטיבה לקפיטליזם, לפיתוח הכלכלי ולפערים החברתיים, אלטרנטיבה שתשחרר את עצמה מסד הדיכוי של מדינת הלאום. אין זה חלום, היא הדגישה, אלא מציאות שהולכת ומתגשמת מתוך מאבקם של פעילי תנועת "לכבוש את וול סטריט" ברחבי העולם.

אלטרנטיבה שמאלית למדינת הלאום. הפעילה הפמיניסטית הסינית דאי ג'ין-הואה

אלטרנטיבה לקפיטליזם? שחרור מסד הדיכוי של מדינת הלאום? חלום שהולך ומתגשם? עוגת השכבות הזאת נשמעת מפתה. אין דבר שאהוב יותר על אנשי השמאל המערבי בזמננו, מאשר קריאה לצדק חברתי, המתובלת בהתנגדות לקפיטליזם ולמדינת הלאום כאחד.  ואכן, מדינת הלאום מצויירת לרוב כמקור כל רע בהגות הרדיקלית לסוגיה. מישל פוקו האשים אותה בהפעלת שדה כוח תעמולתי מתוחכם דרך מערכות החינוך, התקשורת והענישה, שכובל את היחידים בתוך רשת בלתי נראית של "עוצמה" (power). אריק הובסבאום הוקיע את ה"מסורות המומצאות" שהיא מפיצה כדי ליצור אחדות מדומה ואשלייה של "אומה", שאינה אלא יציר דמיון. גיאוגריו אגמבן הבליט בכתביו את מצוקתו של "האדם החשוף", שדבר אינו חוצץ בינו לבין אלימותה של מדינת הלאום. נועם חומסקי קושר בין המדינה לבין האימפריאליזם והקפיטליזם הדורסני. מדינת הלאום, הוא טוען, היא "המצאה אירופית חדשה, כל כך מלאכותית ובלתי טבעית עד שהיה אפשר לכפותה אך ורק באלימות קיצונית". אחרים חוזרים ואומרים שפשעיהם של ארגוני הטרור מתגמדים לנוכח קורבונתיה הרבים של מדינת הלאום.

רבים מההוגים הללו מדגישים שלא מדובר ב"סטיות" של המדינה, אלא בבעיות שעומדות ביסודה ובלב ליבה. מבחינה זו, לדבריו של אגמבן, אין כל הבדל בין מדינות דמוקרטיות למדינות שאינן כאלה. "ההבחנות הפוליטיות המסורתיות (כגון אלה שבין שמאל לימין, ליברליזם וטוטליטריזם, פרטי וציבורי)," הוא כותב, "מאבדות את בהירותן ומובנותן ופוסעות אל תוך תחום מעורפל למן הרגע שבו מושא התייחסותן הבסיסי נהפך לחיים החשופים". תורות רדיקליות אלו קיבלו ביטוי חד כתער בסרטה של יעל ברתנא, "התנקשות" (Zacheta), העוסק בחייו של פעיל פולני השואף להחזיר "שלושה מליון" יהודים לארצו תוך מאבק בלאומיות הישראלית והפולנית כאחד. בהלוויתו של הפעיל, שנרצח בידי מתנקש אלמוני, מניפים חבריו לדרך שלט ועליו הסיסמה: "Nationalism = terror".

לאומנות היא טרור. מתוך הסרט "התנקשות" של יעל בר-תנא

במאמרו החד, "תוגתו של השמאל הרדיקלי", מנתח אסף שגיב את הגישה הרדיקלית למדינה והשלכותיה:

"מן הדברים האלה עולה מסקנה ברורה: כל מדינה ה"עושה הכל כדי לסכל פגיעה בביטחון" נעשית, באופן כמעט בלתי נמנע, לכוח מפלצתי. מחד גיסא, היא "פורסת רשתות הדוקות מאוד של השגחה", המכפיפות אזרחים למנגנונים שונים של מעקב ושליטה שתכליתם "שעבודם של הגופים והפיקוח על האוכלוסיות", בלשונו של מישל פוקו.מאידך גיסא, היא מפקירה את חיי הלא-אזרחים הנמצאים בטווח השפעתה – מטילה עליהם את מוראה, ללא ריסון משפטי, או מונעת מהם את הגנתה וחושפת אותם לאסונות טבעיים ולקטסטרופות מעשה ידי אדם.על פי הביקורת הרדיקלית, אלה הן שתי האפשרויות המגדירות את טווח התנהלותה של המדינה בעידן המודרני; ואף שכל בני האדם יעדיפו לחיות תחת עינו הפקוחה של פקיד משרד הרווחה במקום תחת אלומת הזרקור של מגדל השמירה, הרי שבכל זאת אין זו ברירה בין טוב לרע, אלא בין דרגות שונות של דיכוי.

אל מול הנוכחות המאיימת, הכל-יכולה כמעט, של המדינה, מבקשת המחשבה הרדיקלית ליצור שדה של פעילות פוליטית שאינה כפופה ליחסי הכוח השלטוניים. הפעילות הזו מוצגת תמיד כצורה של "התנגדות", של הדיפת ההתערבות המדינתית או חשיפת העוולות שהיא מבקשת להסתיר. בניגוד לפוליטיקה הליברלית, הנוטה למקם את הבלמים לכוח הממשלתי בתוך המערכת השלטונית עצמה, הרדיקלים, שאינם נותנים אמון במוסדות הפועלים בשם המדינה, מבקשים לקרוא תיגר על המערכת הזו מבחוץ – לשמור, במילים אחרות, על תחום עניין "פוליטי" שלא יהיה משועבד ל"פוליטיקה", במובנה הממוסד, ואף יחתור נגדה. ההיגיון המנחה אותם שולל את עצם הניסיון להתמודד על עיצוב סדר היום הפוליטי והמשפטי של המדינה. הוא אינו מעוניין בבניית סדר חדש וגם לא בתיקונו של הישן; הוא ממוקד לחלוטין בדינמיקה של הפירוק, של ערעור היסודות שעליהם ניצב הסטטוס קוו. מישל פוקו, לדוגמה, גרס כי הפוליטי נולד "עם ההתנגדות לממשליוּת (governmentality), העימות הראשון, ההתקוממות הראשונה".   ז'אק רנסייר, אחד הפילוסופים המצוטטים ביותר בהקשר זה, מגדיר באופן דומה את הפוליטי כ"שיבוש" הסדר של המשטור (מה שהוא מכנה police). ברוח אנטי-מדינתית קובע גם אגמבן כי "לעתיד לבוא הפוליטיקה לא תהא עוד מאבק של סובייקטים חברתיים ישנים או חדשים על כיבוש המדינה או על השליטה בה, אלא עימות בין המדינה ללא-מדינה (האנושות)".

דא עקא, שיש סתירה מהותית בעקרונות האמונה של רבים מהאינטלקטואלים הרדיקלים הללו, כמו גם הפעילים המושפעים מהם בתנועת "לכבוש את וול סטריט" ודומותיה. מצד אחד, הם שואפים, כדבריו של ההיסטוריון הרברט ביקס, "להחליש כמה שיותר את מדינת הלאום". מצד שני, התוכניות, החלומות והשאיפות שלהם דורשים לאו דווקא מדינה חלשה, אלא חזקה יותר. בתור מתנגדים חריפים כל כך למדינת הלאום, אפשר לצפות שיתמכו בממשלה חלשה ככל האפשר. מה רבה התדהמה, כאשר מגלים שהם מטיפים להיפך הגמור. קחו לדוגמא את נועם חומסקי, שאת ביקורתו החריפה על המדינה כבר ציטטנו. הוא מתנגד להפרטות, ודורש שחברות רבות ככל האפשר (לפחות כאלו המספקות שירותי תשתית) יישארו בפיקוח המדינה ותחת הנהלתה. עם כל הדיון האינטלקטואלי על עינה הפקוחה של המדינה והדיכוי ששורר תחתיה, הוא מעוניין במערכת רווחה גדולה ועניפה, ונוטה להתנגד בחריפות לבתי ספר פרטיים. גם בעולם האקדמי, שהוא וחבריו מתפרנסים ממנו, תמצאו אותם נואמים תמיד בהפגנות המבקרות תרומות של גורמים פרטיים ודורשות תקציב גדול יותר, דבר שפירושו- כמובן- תמיכה נוספת של המדינה באוניברסיטאות. במילים אחרות, יד רדיקלית אחת מטיפה להחליש את המדינה, והשנייה- דורשת ממנה יותר ויותר טובין, כספים ומשאבים. אם נידרש למשל מעולם החי, הרי שהם מרביצים בכל כוחם לפרה כדי "להחלישה", ומצד שני תובעים ממנה לספק תפוקה הולכת וגדלה של חלב.

את הסתירה הזאת אני מכנה "פרדוקס הפרה".

רוצים רווחה. אבל מאיפה בא הכסף?

כמובן, הדברים מסובכים יותר. ה"שמאל" או "האינטלקטואלים הרדיקלים" אינם גוף אחד, ואין להם עמדה אחת. הם מתווכחים אחד עם השני, ודיעותיהם רבות ומגוונות. אני מודע לעובדה שאחדים מהם לא נוטים לבקר את המדינה בחריפות, ואחרים אולי לא מצפים ממנה לשירותים ולמשאבים. אולם אם נבדוק את התמונה בכללותה, נראה שאצל רבים, הן מקרב ההוגים והן מקרב הפעילים, מתגלה  "פרדוקס הפרה". הביקורת כנגד המדינה והציפיות ממנה מתבטאות כביכול בערוצים שונים ונפרדים, שאין קשר ביניהם. כאשר העלתי את הטרוניה הזאת בפני חברים ועמיתים רדיקלים, קיבלתי מהם תשובות שונות. אחד אמר לי ש"אין ביכולתנו להבין את האלטרנטיבות, כי אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי", טענה שמקומה בעולם המיסטיקה ולא בעולם ההגות. אחר הקשה וטען כי הוא אינו מתנגד למדינה בכלל, אלא רק ליציר המודרני שנקרא "מדינת לאום". היינו- הוא מעוניין בממסד שיספק לו שירותים חברתיים, אך רוצה שהממסד הזה יהיה "אחר", ללא סממנים לאומיים.

אולם בכך, הוא עדיין לא נגע בשורש הבעיה. הביקורת הרדיקלית על מדינת הלאום אינה רק על הסממנים החיצוניים שלה, כמו הדגל או ההמנון, אלא גם ובעיקר על הכוח שהיא מפעילה כלפי אזרחיה, או על "המשטור", בלשונו של ז'אק רנסייר. אולם כדי ליצור שוויון חברתי, כדי לחלק מחדש את המשאבים והטובין, כדי לדאוג לאפלייה מתקנת ולצדק חלוקתי, המדינה זקוקה דווקא לכוח. להרבה כוח. צדק לא יבוא בעצמו- צריך לכפות אותו באמצעות חקיקה. שוויון חברתי אינו נוצר באופן ספונטני, יש לאכוף אותו באמצעות מיסוי גבוה, הדורש בירוקרטיה עניפה ומורכבת שברשותה אמצעים לפיקוח, משטור וגבייה. האלטרנטיבה לבתי ספר פרטיים היא בתי ספר ממשלתיים, וקשה להניח שאלו יחנכו בניגוד מוחלט לרוח הבירוקרטיה המדינתית המפעילה אותם.  היינו, גם אם נקים מדינה חדשה שאינה מדינת לאום, ונקרא לה למשל "מדינת הצדק החברתי", היא עדיין תצטרך למשטר, לפקח ולכפות. אז מנקודת ראות רדיקלית, לא פתרנו את הבעיה, רק שכפלנו אותה בלבוש אחר.

האם גם הימין מרביץ לפרות? המועמדת לנשיאות (לשעבר) מישל בקמאן

ואם חשבתם שהימין שונה, תחשבו שוב. אין כוונתי כאן למפלגות הימין הלאומני, בסגנון הליכוד, האיחוד הלאומי או ישראל ביתינו, שבוודאי מעוניינות במדינה חזקה עם אמצעי כפייה ניכרים, אלא דווקא לימין האמריקאי, האנטי-מדינתי, בסגנון "מסיבת התה". כביכול, מסיבת התה מחזיקה באידיאולוגיה אנטי-מדינתית מוצקה. היא מתנגדת נחרצות לביטוח בריאות, להתערבות הממשלה בכלכלה, לרגולציה ולשירותים סוציאליים מכל סוג. אבל מנהיגיה, כמו למשל מישל בקמאן, דווקא תומכים בצבא חזק וגדול ומדיניות חוץ קשוחה, וגם זה עולה כסף ומצריך ממשלה חזקה וגדולה. לפיכך, בקמאן אף ביקרה את הנשיא אובמה על כך שקיצץ את תקציב הצבא "יתר על המידה".  אין זה מקרה, כפי שכותב החוקר הרפובליקני ריהאן סלאם במגזין "Foreign Affairs"', שממשלו של ג'ורג' ו. בוש דיבר גבוהה גבוהה על "ממשלה קטנה" שלא מתערבת בחירויות האזרח, אולם בפועל הגדיל, לא הקטין, את נפח מעורבותה של הממשלה בכלכלה. ביקורתיות כלפי המדינה החודרנית, החובקת כל, היא כנראה אידיאולוגיה יפה כדי להתהדר בה, הן משמאל והן מימין, אולם אימוצה בפועל מצריך ויתור על חלומות חברתיים, תוכניות רפורמה, גדולה לאומית, צבא חזק ומדיניות חוץ אסרטיבית. ולך תמכור את זה לפוליטיקאים משמאל ומימין, או לבוחריהם. אם נשתמש בביטוי שטבע פעם הסופר מאיר שליו, אנשים שרוצים ממשלה חלשה באמת, כמו המועמד האמריקאי לנשיאות רון פול, ומוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך, "אפשר לספור על אצבעות ידו של חבלן ותיק".

אולם למזלם של המבקרים, משמאל ומימין כאחד, ימיה של מדינת הלאום לא קרובים להסתיים. אנשי האקדמיה משמאל לא צריכים לדאוג: המשכורות שלהם ימשיכו, ככל הנראה, להגיע בזמן, ועדיין ישנם מנגנוני מדינה חזקים שניתן לרתום אותם לתוכניות של צדק חברתי. גם בקמאן יכולה להישאר רגועה: הממשלה האמריקאית עדיין מספיק גדולה כדי לתחזק צבא חזק ומשוכלל. כולם, משמאל ומימין, יכולים להמשיך להרביץ לפרה, אבל היא כנראה איתנו כאן כדי להישאר.

ועדכון נוסף

בדיוק עכשיו קיבלתי בדואר פרסומת של כתב עת המכנה את עצמו "השמרן האמריקאי" ( The American Conservative) שמתנגד למלחמה באיראן, ולכל המלחמות האחרות של ארה"ב מתוך ערכים שמרניים. מלחמה, טוען העיתון, היא אמא של ההתפשטות הממשלתית, ולפיכך כל מי שתומך בממשלה קטנה צריך להתנגד "למלחמות אימפריאליות". מסתבר שגם בימין האמריקאי, ישנם אנשים לא מעטים שמבחינים בסתירה הפנימית בגישתם של מישל בקמאן ודומיה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 23, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 60 תגובות.

  1. יש בעיה הן מימין והן משמאל של מה שאני מכנה "אנרכיסטים לא ישרים" – כלומר כאלה שחושבים שממשלה היא רעה חולה פרט לתחום הקרוב לליבם שבו לממשלה צריך להיות המון כח. אם כי יש בשמאל הרדיקלי גם כמה מודלים אנרכיסטיים שלטענת התומכים בהם יכולים להוות אלטרנטיבה למדינה (אבל הם מבוזרים מספיק כדי שאפשר להחשיב את התומכים בהם כאנרכיסטים של ממש).

    מצד שני אפשר לרצות מדינה בלי החלק של הלאום ואין כאן בעיה מיוחדת. לו היה זה פרקטי הייתי שמח אם כל תושבי העולם היו מצביעים לממשלה אחת בלי שענייני הלאום ישנו למשהו חוץ מהחגים שאתה חוגג והשפה שאתה מדבר בה (אולי בנוסף לאיזושהי שפה כללית). כרגע מדינות לאום זה מה שיש ועם זה צריך לעבוד ואני מעוניין שהממשלה תספק שירותים לאזרח ופיקוח היכן שצריך. אני לא צריך אידאולוגיה לאומית בשביל זה. אבל אני עדיין בתוך מסגרת הויכוח על איך צריך השלטון להיות בנוי ומה הוא אמור לעשות עם הכספים שהוא גובה.

    אבל ההתקפות של האנרכיסטים הלא-ישרים רק ממחישות את האמירה שדמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר חוץ משאר השיטות שבני האדם ניסו לאורך השנים. אפשר לתעב את מדינת הלאום ועדיין להבין שאין לך אלטרנטיבה טובה יותר – והאנרכיזם כביכול הוא לא יותר מרטוריקה שמכסה על עמדה בויכוח על השלטון וחלוקת העוגה. זה מגניב להיות מורד, בפרט אם בעצם אתה לא מורד בכלום. יכול להיות משעשע להציג לרדיקלים את הרעיון שהם בעצם משרתים את השלטון.

    • מסכים עם רוב מה שאמרת. עם זאת, הויתור על האופי ה"לאומי" של המדינה לא ישנה דבר מבחינה זו, מכיוון שהגורם השלילי שהרדיקלים מבקרים הוא הכוח שמפעילה מדינת הלאום והחדירה שלה לחיי האזרחים, וכדי להגשים את התוכניות שלהם דרושה הפעלת כוח ניכרת. אז גם אם תהיה מדינה שאינה מדינת לאום, היא עדיין תפעיל כוח וחזרנו לאותה נקודה.

      • לא את כל הטבעות אפשר להשמיד, ויש כאלה שלא באמת רוצים. אולי יש גם כאלה שכדאי להשאיר אם אפשר לשמור אותן תחת פיקוח.

  2. התשתית האידאולוגי של הרדיקלי נמצאת, עדיין, במרקסיזם הקלאסי: אם תפקידה היחיד של המדינה הוא שימור הסדר הקפיטליסטי, והלאומיות היא בסה"כ "אידאולוגיה בורגנית", הרי שלאחר שיושג סדר סוציאליסטי ("דיקטטורה של הפרולטריון") המדינה פשוט "תתנדף" מעצמה. כמובן שהנסיון ההיסטורי הוכיח שדיקטטורות לא נוטות להיעלם מעצמן, וגם לא לבטל זהויות לאומיות.

    הימין הליברטריאני של מסיבת התה ודומיהם הוא תמונת מראה של המרקסיזם: ברגע שהמדינה תהפוך ל"מינימלית", כלומר תימנע מכל פעילות שלא כוללת את אכיפת הקפיטליזם, בהכרח בני האדם ימצאו דרך טובה יותר לניהול החברה האנושית מאשר זו הכפייתית של המדינה, ואז לא יהיה בה יותר צורך. גם אידאולוגיה זו לא ממש מתיישבת עם הנסיון ההיסטורי, וגם לא עם השכל הישר, למען האמת.

    הטרגדיה היא שכאשר אידאולוגיות רדיקליות ופסאודו-אנרכיסטיות מתרסקות, התוצאה עלולה להיות גל של ריאקציה לאומנית.

    • ועל דבריך הייתי רוצה להוסיף, שהתפתחויות שחלו בשמאל לאחר קריסת הגוש הסובייטי שינו באופן מעניין את המצב הזה. השמאל הרדיקלי המערבי, לרוב, אינו רואה יותר את המדינות הקומוניסטיות הטוטליטריות כמודל. גם "הדיקטטורה של הפרולטריון" הפכה להיות פחות אופנתית. אפשר לראות את זה לדעתי כבר בכתבים של הוגי אסכולת פרנקפורט, במידה רבה המבשרים של השמאל החדש- הם נטשו לחלוטין את רעיון המהפכה, ולעומת זאת התמקדו בצד הביקורתי של המרקסיזם- הוקעת הניכור, הדיכוי ושטיפת המוח התרבותית שקיימת לדעתם במשטר הקפיטליסטי. זהו ההבדל בין המרקסיזם הקלאסי לניאו מרקסיזם.

      הנקודה היא, שמכיוון שהשמאל הרדיקלי איבד את המודלים החיוביים שלו, הוא נותר אך ורק עם הביקורת אבל בלי אלטרנטיבה ממשית.

      בנושא הריאקציה הלאומית אתה צודק לחלוטין- ומה שמתרחש עכשיו ברוסיה הוא ראיה טובה לכך. יגאל, אתה כתבת בזמנו על אלכסנדר דוגין, נכון? אני חושב שהוא דוגמא מצויינת לתופעה שנדב הזכיר.

      • הפואנטה שלי הייתה שכדי להבין כיצד הרדיקלים אינם מבחינים ב"פרדוקס הפרה" צריך להביא בחשבון את ההגיון הדיאלקטי שלהם: דיקטטורה סוציאליסטית (או לפחות אנטי-קפיטליסטית במוצהר, כך ניתן להבין את האהדה שלהם למשטרים כמו איראן, שאינם בדיוק קומוניסטיים) היא מבחינתם רק שלב ביניים לקראת אנרכיה סוציאליסטית, שזה החזון.

  3. כרגיל במקרים אלה, אני מסכים עם הרוב (לא חוכמה, אה?) פרט לחצים לעבר הימין: הימין, לא כולו אך בכללותו, סבור שתפקידה של המדינה הוא… מממ… הובסיאני, נאמר: להגן על אזרחיה, לא פחות ולא הרבה יותר. מכאן הדרישה לצבא חזק, משטרה יעילה ומשפט הוגן. מובן מאליו שיש עוד אי-אלו זוטות שהימין מוכן להניח למדינה לטפל בהן, כמו פיתוח כבישים ראשיים וכד', אבל בזה זה מסתכם. אין הדבר מבטל את העובדה שגם ממשלות הימין נוטות להעדיף מדיניות פופוליסטית ולזנוח את העקרונות הליברטיאנים ברגע שהן עולות לשלטון: הן מעלות מיסים, מפזרות כספים לתוכניות סיוע כאלה ואחרות, מרחיבות את המנגנון הפקידותי ולא מעזות לנהל מלחמה באופן שנדרש מהן וכו'. אך מבחינת התיאוריה, מצביע הימין הקפיטליסטי, אין הסתירה בין דרישותיו דומה לזו של האנארכיסט השמאלי

  4. אבל בכל הנוגע לארה"ב, לפחות, לא מדובר במלחמות הגנה. הרי האיומים הצבאיים על ארצות הברית גופא נמוכים עד לא קיימים. מדובר במלחמות שנועדו לבסס מעמד מעצמתי בעולם, לתמוך בבעלות ברית, או לקיים חזונות אידיאולוגיים (דמוקרטיזציה של המזרח התיכון, למשל). לא שיש לי משהו נגד המעמד המעצמתי של ארה"ב, בדיוק להיפך. אבל להיות מעצמת-על מצריך ממשלה גדולה, לא קטנה, והוצאות אדירות הן בתחום הביטחון והן בתחום סיוע החוץ.

    דרך אגב, יגאל- אני אשמח אם תשלח לינק למאמר הזה לאסף שגיב. לא רק שהוא מצוטט בו, אלא המאמר גם עוסק בנושא שהוא כתב עליו ויהיה מעניין לשמוע את דעתו.

  5. ייתכן, רק שזה עדיין נסםחים של אותו הרובד (וככל שהם רבים, כך הטיעון של הדורשים אותם נחלש מבחינה ליברטיאנית, פה אתה צודק)

    אני אשלח, אבל אל תופתע אם לא תזכה לתגובה – הבחור התחתן ביום שישי, כך שאני בטוח שיש לו עיסוקים רבים ומהנים יותר מבלוגים כרגע

  6. אני חושב שאתה מדבר בשפה שהיא לגמרי שונה משפתם של האנשים עליהם אתה מדבר : אתה משתמש בהיגיון.
    התנהלותם נראת לך מוזרה, לא ברורה ומפריע לך הרעיון של סתירות פנימיות. לדוגמה : שונאי ישראל יתקפו את הציוניות וינסו להפריך כלל את הרעיון הלאומי, אך מצד שני יהללו את הלאום הערבי/מוסלמי/פלסטנאי. סתירות מסוג זה לא מפריעות להם, כי הם למדו מהגן ועד האוניברסיטה שהמציאות או רעיונות כמו אמת ושקר – כלל אינם חשובים.

    דבר שני, מה הכוונה ב "האנטי-מדינתי" והיכן בקמן ביקרה את הקיצוץ בתקציב ? (הקישור לדבריה מוביל למאמר של חומסקי) .
    מסיבת התה אינם אנרכיסטים, הם נגד הרצון של אובמה להכריח את כולם לקנות את ביטוח הבריאות שלו ונגד הגדלת החוב, אך לא נגד רעיון של משטר.

    על הרעיונות המנחים של השמרנים :

    • איתמר, תודה על שהצבעת על הטעות בלינק- זה תוקן בגוף המאמר. הכתבה שקישרתי אליה מובילה לקישורים נוספים, על הביקורת שמתחה בקמאן על אובמה בשל הקיצוץ בתקציב ההגנה. אחד מנימוקיה, דרך אגב, הוא המאבק של ארה"ב מול ברית המועצות. כנראה מישהו שכח לעדכן אותה שהמדינה הזאת כבר לא קיימת.

  7. אין שום ספק. אתה לא חייב לשלוח לו. אני עדיין, מצטער, דרך אגב, על הסגירה של "תכלת", אחד מכתבי העת האינטליגנטיים ביותר שפעלו בישראל. הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר כדי לדעת מה "צירוף הנסיבות המצער" שהוביל לסגירה של כתב עת טוב כל כך.

  8. פוסט מעורר מחשבה (כרגיל) וכך גם הדיון שלאחריו. אך אם יורשה לי לחרוג מהדיון התאורטי/אקדמאי/אקטואלי אל אמירה כללית יותר: לדעתי, כל התאגדות אנושית, לכל מטרה שהיא, טומנת בחובה דיכוי. אינהרנטי. מכאן המאמץ שלנו מתרכז בהקטנת הדיכוי ובבחירה על סמך מה ייעשה הדיכוי הזה.

    ובנוגע להערה של יגאל על החצים כלפי הימין ותפקידה ההובסיאני של המדינה:
    "להגן על אזרחיה, לא פחות ולא הרבה יותר" – משפט חסר פשר. היכן מתחיל והיכן נגמר עניין ההגנה? נאמר שהכוונה היא לצבא חזק ותו לא. צבא חזק = לקיים מערכות שיאכילו אותו, ילבישו אותו, יגישו לו טיפול רפואי, יספקו לו מוחות מתקדמים ומשכילים, ישנעו אותו ואת ציודו ועוד. אחר כך מגיעה גם ההגנה מבית – "לטפל" בכל אותם גורמים הקמים על הצבא הזה מבפנים ומאיימים על יכולתו להגן על האזרחים. הסתירה בין דרישותיו של מצביע הימין הקפיטליסטי אינה דומה לזו של האנרכיסט השמאלי כלשונך, אולי פשוט מפני שהוא לא מבין אותן לאשורן…

    • נקודה חדה וחזקה מאד, לדעתי.

    • מלאכתם של צדיקים, כידוע, נעשית בידי אחרים: לא התחשק לי לפרט את כל הנ"ל ועשית זאת במקומי. עם זאת, אין זה אומר שהמשפט חסר פשר. צבא חזק מפני אויבים מבחוץ והמערכת משפטית חזקה להגנה מן הפושעים מבפנים – רק זאת דורש קפיטליסט ימני באמת. וכן, הפתעה-הפתעה, צבא זה יותר מחוליית קומנדו. חשבתי שזה ברור מאליו

      • אבל כפי ששאלה גילי, איפה מתחילה ואיפה נגמרת ההגנה? האם, למשל, הגנה על אינטרסים בחו"ל נכללת במטרות הגנה שליברטריאני יתמוך בהן? ומה עם שטחי השפעה? ומדינות בעלות ברית? או השפלות למיניהן של הכבוד הלאומי? או מניעת התפשטות הקומוניזם, האסלאם הקיצוני או כל אויב אידיאולוגי אחר? וכאן אנחנו מגיעים גם לסיוע חוץ מסיבי למדינות קליינטיות, שהנתח שלו בתקציב המדינה בהחלט לא מבוטל.

      • אוקיי, אני חושב שזיהיתי את מקור הבעיה. אתה מזהה, אני מבין, בין ליברטריאניזם לבין חוסר עקביות, וזאת משום שהליברטריאנים תומכים במדינה קטנה, אבל בצבא גדול. הבעיה היא שאתה מגדיר "עקביות" כ"טוטאליות", או במילים אחרות, כדי שעמדה תהיה עקבית, היא חייבת להיות הכללה אחת פשוטה ונטולת סייגים. "כל הכסף חייב להתחלק שווה בשווה בין כל האזרחים" זה עקבי. "אסור למדינה לעשות שום דבר" זה עקבי.
        אבל זו לא המשמעות של עקביות. זו המשמעות של פנאטיות. הליברטריאנים, מחד, וחומסקי, מאידך, עקביים לגמרי באומרם שיש לשאוף לצמצום הכסף שהמדינה מצמצמת על תחומים שאינם ראויים להוצאה ממשלתית. ההבדל ביניהם, כמובן, הוא בהעדפה הערכית לגבי התפקיד הראוי של המדינה – הליברטריאנים רואים במדינה "שומר לילה", ולכן מוכנים להוציא כסף על הצבא, בעוד שחומסקי רואה במדינה "מערכת משפט", ולכן מוכן להוציא כסף כדי למנוע אי-צדק. העובדה שההעדפות הללו נובעות מתוך סט ערכים סובייקטיבי ולא מהכללה כללית אין בה כדי למנוע עקביות מהשיטה, ובטח שהיא לא הופכת אותה לפרדוקסלית, משום שכל שיטה אתית תהיה סובייקטיבית בין כה וכה.
        שני הצדדים הללו אינם "יוצאים נגד המדינה" (וזו בדיוק הסיבה שאני טוען שחומסקי אינו באמת אנארכיסט). הם רואים במדינה רע הכרחי, ומבקשים לצמצם את המדינה לאותם דברים שהם רואים הכרח לקיום המדינה כדי להגן עליהם – ובתחומם, הם מוכנים להוצאה ציבורית גדולה יותר מאשר רוב הציבור.

      • דובי,

        אני סבור שקו הטיעון שלך מעלה שאלות מעניינות מאד. מהו ההבדל בין עקביות לפנאטיות, או בין נכונות להתפשר לסתירה פנימית? אענה לשני החלקים של הטיעון שלך, זה שנוגע לשמאל, וזה שנוגע לימין.

        בנוגע לחומסקי, התשובה לדעתי מובהקת יותר. מי שמגדיר את עצמו כביקורתי כלפי כוח המדינה, או אנרכיסט (אפילו אנרכיסט מתון, אפילו לרביע או לשמינית או לעשירית) אמור לשאוף לצמצם את כוח המדינה במידת האפשר, או ככל הניתן. כעיקרון, יתכן בהחלט שיטען שישנם תחומים הכרחיים שהמדינה צריכה לטפל בהם, אבל השאיפה אמורה להיות לצמצם את ההתערבות הממשלתית אם אפשר. בוודאי שמי שמגדיר את עצמו כאנרכיסט לא יכול לשאוף להרחבת כוח המדינה וסמכותה ברוב תחומי החיים.

        אם אתה מסתכל על התחומים שיקרים לליבו של חומסקי, והוא רוצה להרחיב ולהגדיל את כוח המדינה בהם, אתה מבין למעשה שמדובר לא בתחום אחד, אלא ברוב התחומים שממשלה מתעסקת בהם. הוא דוגל בחינוך ציבורי ומערכת רווחה. כמובן שגם מערכת בריאות ציבורית משובחת נמצאת בתחום שאיפותיו. שוויון אתני וגזעי גם הוא בתמונה, ולפיכך המדינה צריכה לכפות אפלייה מתקנת על הקהילות השונות, ולשנות בכוח ממנהגיהן כדי להילחם בגזענות (ההגדרה של חומסקי למונח הזה מרחיבה מאד). ובל נשכח את איכות הסביבה. כדי למנוע זיהום אוויר ולשמור על הציבור מפגיעה, הממשלה צריכה לפקח על המפעלים ולנטר אותם. ועוד ועוד. היינו- הגענו למדינה שמתערבת עד צוואר כמעט בכל התחומים, מלבד החריג החשוב של צבא וביטחון, ואולי סיוע חוץ.

        לפיכך, תוכניתו של חומסקי מחייבת העצמה ניכרת של סמכות הבירוקרטיה וכוחה, מדינה חודרנית וכפייתית בהרבה מהמצב כיום, בארצות הברית לפחות. אדם כזה לא יכול לקרוא לעצמו אנרכיסט או לצאת כנגד כוחה של המדינה, ואם הוא עושה זאת הרי שיש כאן סתירה פנימית.

        במקרה של הליברטריאנים, הסתירה פחות בולטת, אבל היא עדיין קיימת. כדוגמא לליברטריאני עקבי ניתן להביא, לדוגמא, את רון פול. גם הוא לא רוצה לפרק את המדינה, או את הצבא. גם הוא מבין שיש לארצות הברית אינטרסים מסויימים שיש לשמור עליהם, גם בכוח הזרוע. אבל הוא רוצה לצמצם את סמכות המדינה, אפילו בעניינים הללו (קל וחומר שבעניינים אחרים כמו חינוך ורווחה) ככל הניתן.

        לעומת זאת, פוליטיקאים כמישל בקמאן אינם מעוניינים רק בצבא שישמש כשומר לילה ויגן על גבולות ארצות הברית. הם תומכים במדיניות מעצמתית, הכוללת מאבק על אינטרסים בחו"ל, תמיכה בבעלות ברית, מלחמות לוויין וסיוע חוץ ניכר. כדי להחזיק את כל אלו, צריך מדינה עם סמכויות ניכרות, הרבה יותר מאשר ליברטריאני אמיתי יכול לקבל ולהוסיף להיות עקבי עם עצמו. בקיצור- צבא הנחוץ להגנה עצמית יכול להתיישב עם ליברטריאניזם, אבל לדעתי ליברטריאניזם ומדיניות מעצמתית הם תרתי דסתרי.

      • לגבי חומסקי אם הוא תומך בכל הדברים שהזכרת הוא פשוט לא אנרכיסט. אם הוא אמר פעם שהוא אנרכיסט זו אמורה תמוהה. אם הוא טוען את בעקביות שהוא אנרכיסט צריך לראות איך הוא מסביר את זה. אולי הוא משתמש במילה 'אנרכיסט' באופן שונה מהרגיל, או שיש לו פתרון אחר איך לספק את השירותים האלה.אבל גם אם אין לו זו לא בהכרח סתירה, זה יכול להיות פשוט מתח בין רצונות מנוגדים כמו שיש לכל מי שאוהב עוגות ולשמור על דיאטה, צריך לבחור בכל פעם שעומדים מול עוגה אבל לא מתפוגגים בעננה לוגית. באותה מידה אפשר שלא לאהוב כפייה אבל בכל צומת שבה עומדים על כף המאזניים אי-כפייה מול שירות שאתה מעוניין בו לבחור לפי שיקולים שונים (כמה אתה רוצה את השירות, כמה כפיה זה מצריך, האם זה פותח פתח להשחתה או דוחף אותך במורד מדרון חלקלק לעריצות או שזה עניין מקומי, מוגבל ומפוקח, מה הבלמים והאיזונים וכו'). לכל היותר ניתן לומר שאם מישהו אוכל עוגה אחר עוגה למה הוא עדיין טוען שהוא בדיאטה.

      • מתח בין רצונות מנוגדים הוא סוג של סתירה. בשום מקום לא אמרתי שסתירה גורמת לך להתפוגג בעננה לוגית, וכמעט כולם חיים עם סתירות באופן זה או אחר. אבל כאשר אנחנו מדברים על רעיונות, ומוצאים בהם סתירה משמעותית, ראוי לדעתי לחשוף את זה.

        וכן, אם מישהו אוכל עוגה אחרי עוגה ועדיין אומר שהוא בדיאטה, זו סתירה די רצינית ורצוי שאותו אדם ידע את זה.

      • אבל פוליטיקה היא אומנות של איזון בין רצונות מנוגדים. אתה רוצה ביטחון, ושלום וכלכלה משגשגת ומערכת חינוך, ובריאות, וכבישים ותחבורה ציבורית ופנסיה ולשלם על זה כמה שפחות במיסים ובהתערבות של השלטון, ובשחיתות וניצול לרעה והפניה של תקציבים לנושאים שנראים לך מיותרים.

        אני גם לא חושב שזו סתירה מהותית, אתה יכול לתעב את הרומאים ולרצות שילכו הביתה למרות שאתה נהנה מאוד מהדרכים והאקוודוקטים והסדר הציבורי ושאר הדברים שהקהל מנה ב"בראיין כוכב עליון" למונטי פייתון. פאראמיר יכול לתעב את החרבות והחיצים ואנשי המלחמה אבל לאהוב את מה שהם מגינים עליו. אז באיזו ממלכת אידאות רעיונית הדברים לא מסתדרים.

        אישית, אני חושב שסתירות כאלה הן דבר טוב כשמדובר בפוליטיקאי. הן יכולות ליצור איזונים כשצריך ולא ללכת עם הראש בקיר לפי איזשהו מודל תאורטי. הן אמנם יכולות לאפשר לפוליטיקאי להבטיח הכל לכולם – אבל להבחין בפופוליסטים ולדחות אותם צריך לדעת.

        כהוגה פוליטי ההערכה שלי לחומסקי תלויה ביכולתו לתת הסבר מספק למתחים האלה (אם כי לצורך העניין הסבר מספק הוא שהוא מכיר בכך שהמתח קיים ואולי יכול למתוח אילו שהם קוים אדומים תאורטיים), ועד כמה שאר הדברים שהוא אומר נראים לי מעניינים או חכמים. לפילוסוף יכולה להיות אבחנה חשובה ונכונה אחת גם אם הוא בנה עליה מבנה תאורטי עקום. אם מדובר על הממשיכים שלו צריך לראות מה הם עשו עם המבנה העקום (פרקו אותו, ניסו לישר או לייצב אותו או שניסו להסביר שהוא בעצם לא עקום).

        וזה גם לא ממש משנה כי גם אלה בצד של מי שאוהבים מדינות צריכים להסביר למה הם רוצים להגביל את הכח של השלטון בכל מני דרכים (אלא אם הם תומכים במדינה טוטליטרית, ורובם לא). לשלטון יש אספקטים טובים ורעים ושימושים טובים ורעים, יכול להיות שכל ההבדל ביני לבין חומסקי הוא אם אומרים על זברה סוס לבן עם פסים שחורים או סוס שחור עם פסים לבנים.

      • דני, אכן יש מתח רעיוני בהשקפה הזאת, כמו בכל השקפה אחרת. ואכן, אתה צודק, רון פול הוא ליברטיאני "טהור" יותר, לפחות בכל מה שאנו שומעים ממנו לגבי סיוע לישראל (אם כי, הבחור, ממש כמו חומסקי, אנטישמי, מה שעוזר להשקפה להיות טהרנית יותר) אבל אני לא ממש מבין את התהומיות של הסתירה – אכן, מדינה היא "שומר לילה", וכן – אם ההגנה על אזרחיה מצריכה הפניית משאבים מסוימים החוצה, למה שליברטיאני סביר יתנגד לכך? נדמה לי שמה שמציק לך זה האופן המטופש שבו האמריקאים (ואנחנו) נלחמים לאחרונה – עדיין ממשיכים לשלוח חילות ולנהל מערכות ארוכות, במקום פשוט להחזיר את האויב לתקופת הברונזה ולהסתלק הביתה במהירות האפשרית. אבל זו שאלה של איך ולא שאלה של מה. אגב, אסף ראה את הרשומה ואף אמר את המילים "נחמד מאוד".

      • אם אסף שגיב אהב את זה, זכיתי ליומית שלי. ליתר אתייחס מאוחר יותר.

      • תראה, אני חושב שהרצון לנהל מלחמות בסגנון של "בוא נחזיר אותם תקופת הברונזה ונסתלק במהירות" לא עומד במבחן המציאות. כשאתה מנהל מדיניות מעצמתית אתה לא יכול לבוא ולהסתלק. הדברים מורכבים יותר- אתה צריך לתחזק בעלות ברית, להעניק סיוע חוץ, לשמור על אינטרסים הולכים, גדלים ומסתעפים בחו"ל, לנהל מערך מודיעין ענף, ולהיאבק גם בגורמים שמפריעים או פוגעים בבעלות הברית שלך. התוצאה היא צבא ענק ויקר ביותר, מערך סיוע חוץ ענק ויקר ביותר- כמו גם הוצאות אסטרונומיות לא צפויות על מלחמות כאלו ואחרות.

        דרך אגב, להחזיר מדינות לתקופת הברונזה לא יעבוד במקרה של מדינות כמו אפגניסטן, שחלקן הגדול נמצא בתקופת הברונזה בין כך ובין כך.

  9. משום מה, הרבה פעמים פעילים "רדיקלים" גורמים לי להזכר בבני נוער בעיצומו של גיל ההתבגרות. הצורך הזה להתריס כנגד ה"מבוגרים" – או במקרה הזה, ה"שמרנים" וה"שלטון" – שחיים בזמנים מיושנים ולא
    מתאימים לרעיונות של המודרנה, כלומר של המתריסים עצמם.

    כמובן שהרבה יותר קל להתריס כשאתה יודע שכשתחזור הביתה יהיו לך סדינים נקיים וארוחה שאבא ואמא הכינו לך.

    • יש בזה הרבה מן האמת, אבל זו לא כל התמונה. בין הרדיקלים הללו אפשר למצוא הוגים ופילוסופים מן המלומדים והמעמיקים ביותר, לא רק בני נוער שרוצים לשחק באקטיביזם. כנראה שאינטליגנציה לא מחסנת מאידיאולוגיה, ובמיוחד- לא מאפשרת לך תמיד לראות את הדבשות שעל גבך שלך.

  10. לא הצלחתי להבין מדבריך מדוע אתה חושב שכל מדינה היא בהכרח "מדינת לאום". למעשה, הביקורת שלך מנוגדת להגיון הבסיסי ביותר של הביקורת הפוסט-לאומית: דווקא *בגלל* שהמדינה אינה צריכה להיות מבוססת לאום, היא צריכה להיות מדינת רווחה חזקה. במדינת הלאום הקלאסית, נאמנותו של האזרח למדינה נובעת מהזהות הלאומית ביניהם, ואילו השירותים שהמדינה נותנת לאזרח הם "על תנאי" וכל עוד זה מתאים למדינה. הביקורת הפוסט-לאומית רואה במדינה נותנת שירות שמחוייבת לאזרחים, מבלי שהאזרחים יהיו מחוייבים לנאמנות עיוורת למדינה, וזאת בשל ריבוי הזהויות האינהרנטי.
    במידה מסויימת זו חזרה למדינה הקלאסית, זו שקדמה למבנה הלאומי שהולבש עליה (כך הביקורת הפוסט-לאומית) כדי להשיג שליטה בתושבים. במדינה הקלאסית לא הייתה זהות בין המדינה לאזרחים, אלא בין המדינה לשליט (המדינה זה אני, אמר לואי ה-14). אבל באופן מובהק יותר, מדובר פה על הרחבה של העקרונות הליברליים-דמוקרטיים שטופחו תחת רעיון הלאומיות וקמו עליו בעשורים האחרונים כדי להחליפו. במילים אחרות, הדמוקרטיה גדלה עד כדי כך שהלאומיות כבר אינה יכולה להכיל אותה, וכפי שקורה לעיתים קרובות כל כך לרעיונות, הלאומיות, שהייתה הורתה של הדמוקרטיה המודרנית, הפכה לאנטי-דמוקרטית.

    • דובי,

      אני לא חושב שכל מדינה היא בהכרח מדינת לאום, ואני בהחלט מבין מדוע אנשים מסויימים מסתיייגים מהרעיון הלאומי. עם זאת, נראה לי שההוגים הפוסט-לאומיים שהזכרתי, אנשים כמו אגמבן, פוקו וכיוצא בזה, מסתייגים בעיקר מאספקט אחד שמפעילה המדינה, והוא האלימות הסימבולית והפיזית שלה. כמובן, שיש להם ביקורת קשה גם על הלאומיות, אבל ממה שאני הבנתי מכתביהם- מה שמפריע להם הוא אלמנט בסיסי בהרבה: המשטור (כדבריו של רנסייר), העוצמה (לפי פוקו), החדירה לחייו של האזרח וכיוצא בזה. אני סבור שגם אם המדינה תהיה פוסט-לאומית, היא תצטרך להפעיל עוצמה, התערבות ומשטור בדיוק באותו אופן, אם תרצה לדאוג לצדק חברתי במידה שבה מעוניינים "הביקורתיים". כך שאם נוותר על אלמנט הלאומיות, לא פתרנו באמת את הבעיה כל עוד לא התמודדנו עם ה"עוצמה".

      בלי קשר הכרחי לזה, אני גם סבור שקשה מאד להפוך את המדינה לגורם נותן שירותים בלבד, בהנחה שאנו מעוניינים בצדק חברתי. כפי שאמרתי קודם לכן, צדק חברתי מצריך התערבות קשה ולעיתים כואבת של השלטון בחייהם של האזרחים. על כל שירות שניתן לפלוני, כסף נלקח מאלמוני. צעדים כאלו מן הסתם מעוררים זעם אצל אנשים לא מעטים. כדי שהם יתקבלו בהבנה, האזרחים צריכים להזדהות עם המדינה באופן רגשי. ואני לא מכיר דרך טובה יותר מהלאומיות לעשות זאת.

      • אז נראה לי שאתה עושה כאן משהו לא הוגן אינטלקטואלית. אתה לוקח עמדות עקביות אבל שונות, מאחד אותן תחת שם אחד, ואז "מראה" שהן כבר לא עקביות. האם אגמבן ביקש להרחיב את מדינת הרווחה? מאידך, האם חומסקי יצא כנגד כל מדינה באשר היא, או שהוא טוען שהמדינות הקיימות כיום אינן עומדות בדרישותיו?
        הרי מובן מאליו שהדה-קונסטרוטיביסטים מציעים ביקורת ולא מציעים חלופה. זו מהות הדה-קונסטרוקציה, והביקורת על הפרקטיקה הזו ותיקה כמעט כמו הפרקטיקה עצמה. ואני יכול גם להבין את הטענה שיש הרבה צעירים בשמאל שנושאים לשווא שמות של כל מיני פילוסופים צרפתים בלי להבין באמת את מהות הביקורת שלהם. אבל אם תדבר איתם, תראה שהם לא באמת מתנגדים למדינה, אלא הם פשוט לא מבינים שפוקו מתנגד למדינה. וזו כבר לא חוסר עקביות, אלא סתם שגיאה. אפשר לבקר שגיאות, אבל שגיאות אינן פרדוקסליות. הן פשוט שגיאות. שום דבר בטיעון של אותם שמאלנים ראדיקליים לא יפגם אם יסירו כל התייחסות לפוקו מדבריהם.

      • שים לב שכתבתי שהדברים אינם חופפים תמיד. ישנם אנשים שמתנגדים לעוצמה אבל אינם מצפים לרווחה, וישנם אנשים שמצפים לרווחה אבל לא מתנגדים באמת לעוצמה. אבל, כפי שאתה עצמך הודית, בשמאל יש לא מעט אנשים שמחזיקים בשתי העמדות בעת ובעונה אחת. אני קורא לזה פרדוקס, אתה קורא לזה שגיאה.

        כדוגמא לאדם שמחזיק בשתי העמדות בעת ובעונה אחת, תוכל לראות לדוגמא את חומסקי אם תעקוב אחרי הלינקים במאמר.

        העדר המודל אצל הוגי הדקונסטרוקציה נוגע לדעתי ללב הבעיה. פוקו, למשל, היה חבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית. המצע החברתי של המפלגה הקומוניסטית דורש מדינה חזקה שתספק שירותים חברתיים ותשלוט בכלכלה. אבל תורתו של פוקו שוללת למעשה לא רק את מדינת הלאום, אלא כל מדינה שתפעיל עוצמה ניכרת. אבל מכיוון שרוב ההוגים הרדיקליים, מאז אסכולת פרנקפורט והלאה, הסכימו שהמודל הקומוניסטי של ברה"מ וגרורותיה אינו קביל, הם נותרו למעשה ללא מודל מדינתי משלהם. לדעתי זה בעייתי מאד מבחינה אינטלקטואלית, כל עוד אתה לא מסכים לוותר על רווחה, צדק חברתי ויתר השירותים שנקנים באמצעות העוצמה של המדינה..

      • לא, דווקא לא אמרתי שרבים מחזיקים בשתי הדעות. אמרתי שרבים מחזיקים בדעה אחת, ובטעות מייחסים אותה לאנשים שמחזיקים בדעה האחרת, בשל אי הבנה של אותם אנשים אחרים. אם תשאל אותם מה דעתם בלי לדבר על פוקו, הם יבהירו לך שהם אוחזים בדעה שהיא מנוגדת לזו של פוקו. פשוט וקל.
        פוקו היה איש מוזר. הוא גם תמך ברפובליקה האיסלמית של איראן. אם אתה רוצה לבקר את פוקו, בקר את פוקו. אל תטען שזו ביקורת על "השמאל הרדיקלי".

      • טוב. אז הסכמנו שאצל פוקו, לפחות, קיימת הסתירה הזאת. האם אתה סבור שהוא היחיד?

      • לא יודע אם *היחיד*, אבל אם לא היחיד, הוא בהחלט משתייך למיעוט זערורי. בכל אופן, אין שום סיבה להשליך ממנו לגוף האמורפי שנקרא "השמאל הרדיקלי".

      • אז הבה נעבור לנועם חומסקי. הוא מגדיר את עצמו הרי כ"אנרכיסט", וכפי שתראה בלינקים שהצבתי במאמר, שותף לכל הביקורת הרדיקלית על *העוצמה* שמפעילה מדינת הלאום. ובכל זאת, כפי שעולה מהלינקים האחרים, הוא מצפה ליותר ויותר שירותים, טובין ומשאבים מאותה מדינה. האם תסכים שגם אצל נועם חומסקי, הפרדוקס שתיארתי מופיע?

      • צר לי, אבל חומסקי (שיש לציין, אינני מחסידיו) יוצא כנגד מדינת הלאום. הוא אינו בוחל במדינות באופן כללי. הוא אינו אנארכיסט, ולפיכך אין כל סתירה בין הדברים השונים שלו שאתה מצטט.

      • לדעתי אתה טועה. חומסקי מגדיר את עצמו כאנרכיסט כבר שנים רבות. העף מבט, למשל, בלינק הבא: http://www.chomsky.info/interviews/19961223.htm

      • אוי נו באמת. חומסקי (ציינתי כבר שאני ממש לא אוהב אותו) אומר שהוא אנארכיסט לא כי הוא אנארכיסט, אלא כי הוא פוץ. (אגב, אם אני לא טועה בשנים האחרונות הוא באופן כללי ויתר על התואר הזה). ראה, למשל, בראיון שאתה מביא, איך הוא מגדיר אנארכיזם:

        "Anarchism, in my view, is an expression of the idea that the burden of proof is always on those who argue that authority and domination are necessary. They have to demonstrate, with powerful argument, that that conclusion is correct. If they cannot, then the institutions they defend should be considered illegitimate. How one should react to illegitimate authority depends on circumstances and conditions: there are no formulas."

        כלומר, מדובר בטענה ליברטריאנית קלאסית: מותר להפעיל כוח וסמכות, אבל רק כש*ממש* צריכים. ובדיוק כמו אצל הליברטריאנים מימין, הבעיה מתחילה בלהחליט מתי "ממש" צריך. הנה התשובה (הצולעת) שלו:

        "Would an absence of government allow the strong to dominate the weak? We don't know. If so, then forms of social organization would have to be constructed — there are many possibilities — to overcome this crime."

        אדיוטי? כן. פרדוקסלי? ממש לא.

      • תראה, אני מעדיף לנתח בקור רוח ולא להשתמש בשמות גנאי. מכיוון שאתה השווית כעת את חומסקי לליברטריאנים, אתה למעשה בדיוק מאשר את דברי. מצד אחד הוא יוצא כנגד המדינה, ומצד שני רוצה להנות ממנעמיה ואף לדרוש כמות גדלה והולכת מהם.

        אז כבר הזכרנו שני "חריגים", לדבריך- חומסקי ופוקו, שבמקרה הם שניים מהאינטלקטואלים המשפיעים ביותר בשמאל הרדיקלי בימינו. זה מספיק, או שאתה רוצה דוגמאות נוספות?

  11. שלום דני,
    משהו אחד לא ברור לי. הרי המדינה בגלגול כזה או אחר (למשל כפוליס ביוון, ממלכות קדומות ואימפריות) קיימת הרבה לפני התפתחות מדינת הלאום. האם הטענה של הרדיקלים היא נגד כל סוג של מדינה, או רק נגד מדינת הלאום? בכל מקרה, האלטרנטיבה היחידה למדינה היא אנרכיה, ולמרות שיש 'אנרכיסטים', אני לא בטוח שהם חותרים לאנרכיה (ובוודאי אינם מייצגים את כל הרדיקלים). גם מדינה אחת המקיפה את כל העולם תהיה מדינה, וגם אז היא תפעיל כוח.

    אי לכך (ואני יודע שאני חוזר על דברי אחרים, וגם אתה התייחסת לזה בפוסט, אז סליחה), נראה לי שהטענה נגד מדינת לאום לא נובעת מכך שהמדינה מהווה בעיה, אלא הלאום מהווה בעיה, כאמצעי מלאכותי להפריד בין בני אדם (לפי התורה המרקסיסטית וכו'). כלומר החתירה היא לא להרס המדינה מן היסוד, אלא לשינוי אופיה או לאינטגרציה אזורית/עולמית, ולפי הגיון זה (אם תקבל אותו) אין פסול בתביעה למשאבים מהמדינה – משאבים שמקורם, יש להזכיר, במיסים שאותם רדיקלים משלמים.

    • יניב,

      נראה לי שתשובתי לדובי (ראה לעיל) חופפת במידה רבה לשאלה שהעלת, אבל הייתי רוצה להוסיף עוד משהו. השמאל המרקסיסטי מהסוג הישן לא היה אנטי-מדינתי. במידה מסויימת (וגם זה לא תמיד), הוא היה ביקורתי כלפי מדינת הלאום, בדיוק כפי שאתה אומר. אבל לא היתה לו שום בעיה עם הפעלת כוח מדינתית כלפי האזרחים- להיפך. אבל עם התמוטטות המודלים המרקסיסטיים ב-1991, למעשה מאז חשיפת פשעי סטלין בשנות החמישים, השמאל איבד בהדרגה את המודלים המדינתיים החיוביים שלו. וזו בדיוק הנקודה: השמאל יוצא כנגד מדינת הלאום, אבל אין לו מודל אמיתי אחר להציע, במיוחד מודל שיתגבר על בעית המשטור והעוצמה שאותם הוגים סבורים שהיא הבעיה העיקרית.

      • תודה על תשובתך.
        נראה לי שעיקר המחלוקת שלי איתך הוא על המשפט הבא מתגובתך לדובי:
        "[כדי לאפשר את הפעלת הכוח של המדינה] האזרחים צריכים להזדהות עם המדינה באופן רגשי. ואני לא מכיר דרך טובה יותר מהלאומיות לעשות זאת".
        אני לא מוצא צורך לפרט יתר על המידה, נראה לי שבמאה ה-21 נראה לי שאפשר למצוא מכנים משותפים אחרים לאזרחי מדינה, טובים לא פחות מלאומיות. ערכים אוניבסליים כלשהם, או אפילו ערכים *יהודיים* (ובלבד שאין בהם כדי להדיר לא-יהודים), יכולים לספק את הצורך הזה באופן לא רע בכלל.

      • יכול להיות. אבל האם אתה מכיר דוגמא אחת למדינה שמצליחה ליצור הזדהות רגשית עמה תוך שימוש ב"ערכים אוניברסליים"? אפילו ברית המועצות, שערכים אוניברסליים היו חלק חשוב מהאתוס שלה, מצאה בסופו של דבר שהיא חייבת להשתמש ב"לאומיות סובייטית" כדי ליצור עמה הזדהות ממשית.

      • מה לגבי גרמניה? אני לא כ"כ בקיא במדינה זו, אבל נראה לי לנוכח ההיסטוריה, אין לה כ"כ ברירה.
        קנדה אולי גם דוגמא, מאחר והיא כביכול דו-לאומית, היא לא יכולה להיות לאומית מדיי. (דובי בוודאי יכול להרחיב)
        אפילו ארה"ב מדברת על ערכים של חירות (אם כי יש "הלאמה" שלהם), אך היא בוודאי לא הדוגמא שכל הרדיקלים היו רוצים להידמות לה, מה שמראה שגם קיום מדינה שאיננה של לאום מסוים לא מבטיח שלא ייעשה שימוש לרעה בערכים אלו.

  12. גרמניה היא דוגמא קלאסית ל"לאומיות מוכחשת". נכון שבגלל משא העבר גרמנים רבים, בפרט אקדמאים ואינטלקטואלים, נוטים להיות ביקורתיים יותר כלפי הלאומיות מאשר במקומות אחרים באירופה. אבל בכל זאת, חוקי ההתאזרחות בגרמניה מבוססים, בין היתר, על ייחוס משפחתי גרמני (בדומה לחוק השבות). גם אנשים ללא מוצא גרמני יכולים לקבל אזרחות, אבל זה יותר קשה. מעבר לכך, משקיפים רבים הבחינו בהתעוררות של לאומיות לא ימנית דווקא בגרמניה לאחר המונדיאל שנערך שם.

    נראה לי שבקנדה יש "לאומיות" כפולה, של האנגלים ובמיוחד של הצרפתים. כשהייתי לאחרונה בקוויבק-סיטי דווקא הרגשתי את זה באופן די חזק.

    בארצות הברית יש לאומיות חזקה ביותר- היא פשוט לא מבוססת בהכרח על מוצא אתני.

    • הפואנטה של הדוגמאות היתה להראות שאפשר לגבות מיסים ולהשליט חוק וסדר שלא על בסיס לאומיות גרידא אלא על בסיס ערכים אחרים. ברור לי שהדוגמאות פגומות. גרמניה היא מדינת לאום מובהקת, אלא שהרעיון הלאומי שם הביא לכאלה זוועות שהם נאלצים להכחיש אותה וליצור בסיס אחר לגאווה וזהות. קנדה וארה"ב הן מדינות מהגרים, לא מדינות לאום, ומהוות דוגמא לכך שהלאומיות שהתגבשה שם נעשתה סביב קבלה של ערכים מסוימים. להיות אמריקני פירושו להאמין בחופש, בקפיטליזם ובצרכנות. באותו אופן, אפשר ליצור מדינה שה"לאומיות" שלה תתבסס על ערכים של שוויון, סולידריות ופציפיזם (זה כמובן תלוי גם באוכלוסיה וגם במדינות השכנות). גם במדינה כזו יהיו מאבקי כוח ושליטה, אבל הנקודה שלי היא שלא תהיה בעיה של הפעלת כוח מצד המדינה, כל עוד היא נתפסת ע"י האזרחים כחותרת למען הערכים האלו (וברור שעדיין אפשר יהיה לעוות את הערכים כפי שההיסטוריה מלמדת). מבחינה זו, אני לא רואה סתירה מהותית בין התנגדות למדינת לאום לבין תביעה למשאבים ממנה. עם זאת, אני כנראה לא מספיק בקיא בנושא ולא מכיר לעומק את טענות הרדיקלים והאנרכיסטים שאתה מבקר.

      • אני חושב שעכשיו מיקדנו את הדיון, באופן מעניין למדי, במהותה של לאומיות. לדעתי אתה מבלבל לאומיות ואתניות. הלאומיות האמריקאית פשוט אינה מבוססת כיום על אתניות, אבל היא עדיין לאומיות אקסלוסיבית, שמבדילה בין מי שאמריקאי לבין מי שאינו אמריקאי. בעיקר, היא מבדילה בין מי שדוגל בערכים שנחשבים כערכים אמריקאיים, לבין מי שאינו דוגל בערכים האלה.

        מדינה, לטעמי, לעולם לא תוכל להיות מבוססת על רעיונות אוניברסליסטיים באמת, כמו פציפיזם, מכיוון שכדי ללכד קבוצה חייבים להנגיד אותה מול "אחר כלשהו. הניסיון ההיסטורי מלמד שאחרת זה פשוט לא עובד.

      • כן, מהותה של לאומיות מהותית לדיון. אבל יש פה איזושהי טענה מעגלית שלך. אתה מבקש דוגמא למדינה שאינה מבוססת על לאומיות, וטוען שאין כזו מאחר וכל המדינות כיום בהגדרה הן מדינות לאום.
        כפי שציינתי, אפשר לעוות כל ערך שנרצה. ארה"ב טענה שהיא מגינה על החירות (ערך "אמריקני") כשכבשה את עיראק. חירות וצרכנות כערכים לא מונגדים בהכרח לאף לאום אחר, אלא רק לאידיאולוגיה אחרת, כפי שהיתה בתקופת המלחמה הקרה. הדינמיקה של המלחמה הקרה יצרה מאבק מעין אידיאולוגי שהיווה כיסוי למאבק "רגיל" בין שתי מעצמות על כוח ושליטה. אבל זה ממש לא חייב להיות ככה אפילו עם ערכים אלה, שאתה טוען שאינם אוניברסליסטיים.
        אגב, קח את שוויץ. גם היא דוגמא מורכבת – 4 קבוצות אתניות שהתאגדו לכדי שלם אחד. אינני חושב שהיא מהווה דוגמא ללא-מדינת לאום, אבל שים לב שהיא אימצה את ערך הניטרליות – אולי בכל זאת ערך אוניברסליסטי בעיניך? אבל מן הסתם, שוייץ מנגידה את עצמה למדינות האחרות שנלחמות אחת בשניה כמו ברברים (וזה אולי חלק מה"לאומיות" שלה), ובזה אני חוזר להדגיש את מעגליות הטענה שלך.

  13. דני,

    אני חושב שאתה חוטא במקצת לעמדה של ליברטריאנים עקביים כמו רון פול. הוא בפירוש חושב שצריך לבטל את כל המוסדות הממשלתיים. הוא לא שואף למדיניות מעצמתית של ארה"ב, להיפך הוא רואה את השאיפה הזו כמזיקה. להוגים כמוהו צבא חזק זה כל מה שצריך להגן על ארה"ב. לא צריך סיוע חוץ וכד'.

    לגבי איך החברה תומכת בצבא חזק (חינוך של אנשי מקצוע ואספקת טכנולוגיה גבוהה) הטיעון הליברטריאני הוא שחברה חופשית אמיתית תספק את הדברים האלה בצורה יותר טובה בעזרת ידו הנעלמה של השוק.
    ידוע שאיין ראנד למשל תעבה את רייגן וביקרה אותו בחריפות בגלל הגישה המעצמתית שלו ובגלל הכנסת הדת לפוליטיקה.

    הבעיה עם ליברטריאניזם טהור היא לא עקביות אלה שהוא פשוט מוטעה. אנחנו יודעים שזה לא עובד, ולא עבד. ואנחנו יודעים שבני אדם לא פועלים בצורה שנדרשת כדי שליברטריאניזם יעבוד.

    • ארן,

      הביקורת שלי אינה מכוונת נגד רון פול דווקא. נדמה לי שכתבתי בגוף המאמר עצמו שהוא הולך בעקביות אמיתית עם העמדה הליברטריאנית. הבעיה היא לא איתו, אלא עם רפובליקאים נוסח שרה פיילין או אנשי מסיבת התה, שמצד אחד דורשים בקול גדול מדיניות ביטחון אקטיביסטית ומצד שני מדברים על ממשלה קטנה.

      באשר לטיעון הליברטריאני הנוגע לצבא, די במבט שטחי כדי לראות עד כמה הוא מגוחך. הרי אפילו אם השוק החופשי יספק לצבא את אנשי המקצוע הדרושים שלו, מלחמות מודרניות עולות ממון רב (מאד, מאד) וקשה לי לראות איך הוא מגיע ממקום אחר מאשר קופת המדינה.

      • שוב אם מקבלים את ההנחות היסוד המוטעות של רון פול אין ראנד ושות', אז:

        א. ארה"ב תצטרך לצאת להרבה פחות מלחמות (לא מלחמת העולם הראשונה, לא קוריאה, לא וייטנאם, לא עיראק א, או ב) אולי אפילו לא מלחמת העולם השניה (כי הם יכולים לטעון שהיה אפשר להגיע להסכמות עם יפן). לגבי אפגניסטן אז סביר שהם היו אומרים שמספיק תקיפות ממוקדות ולא צריך להתעסק ב"בנית אומה" והחלפת משטר.

        ממילא לארה"ב יהיה מספיק כסף למעט המלחמות שהיא כן תצא אליהן. ובנוסף בפנטסיה שלהם השוק יהיה כל כך יותר יעיל שיהיו הרבה יותר הכנסות ממיסים.

        אנחנו יודעים היום ממחקרים כמו של כהנמן וממציאות בשטח, (חוסר היכולת של רוב האנשים לדאוג לביטוח פנסיוני למשל) שההנחות הבסיסיות שעליהן מבוססת האידאולוגיה הזו הן שגויות. שוב אני רק מדבר על זה שאם מקבלים את האקסיומות האלה הכל עקבי. (אני חובב מד"ב ולכן אני מוכן לתת להם את הקרדיט הזה).

  1. פינגבק: אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום? | הינשוּף

  2. פינגבק: כל העוולות כולן | הינשוּף

  3. פינגבק: כל העוולות כולן/דני אורבך | Mabat USA מבט

  4. פינגבק: חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד | הינשוּף

  5. פינגבק: העושה עצמו קש | הינשוּף

  6. פינגבק: האישי הוא הפוליטי | הינשוּף

  7. פינגבק: חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד | הינשוּף

  8. פינגבק: ברית הקצוות: מדוע הימין והשמאל הקיצוני משתפים פעולה? | הינשוּף

  9. פינגבק: ברית הקצוות: מדוע הימין והשמאל הקיצוני משתפים פעולה? פורסם ע"י דני אורבך | Mabat Magazine

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: