השמאל הרדיקלי מתהדר בביקורת אופנתית על מדינת הלאום, אולם בפועל- דורש ממנה יותר ויותר כספים ומשאבים.כיצד זה מסתדר ביחד? ומהו "פרדוקס הפרה"?

דאי גי'ן-הואה היא אישה שהשמאל העולמי אוהב לאהוב: פעילה סינית חסרת מורא, סוציאילסטית ופמיניסטית, שנאבקת כנגד עוולות השלטון בארצה. כמו פעילי דמוקרטיה אחרים, היא מבקרת את שרירות הלב של השלטון, הדיקטטורה והשחיתות, אולם בניגוד לפעילים ליברלים, הביקורת שלה מגיעה משמאל, ולא מימין. בנאומה האחרון בכנס השנתי של חוקרי אסיה בטורנטו, קנדה, התרפקה דאי על האידיאלים הקומוניסטיים הישנים של המהפכה הסינית, אם כי הוקיעה את הדיקטטורה הרצחנית שעשתה בהם שימוש. העולם, היא טענה, חייב למצוא אלטרנטיבה לקפיטליזם, לפיתוח הכלכלי ולפערים החברתיים, אלטרנטיבה שתשחרר את עצמה מסד הדיכוי של מדינת הלאום. אין זה חלום, היא הדגישה, אלא מציאות שהולכת ומתגשמת מתוך מאבקם של פעילי תנועת "לכבוש את וול סטריט" ברחבי העולם.

אלטרנטיבה לקפיטליזם? שחרור מסד הדיכוי של מדינת הלאום? חלום שהולך ומתגשם? עוגת השכבות הזאת נשמעת מפתה. אין דבר שאהוב יותר על אנשי השמאל המערבי בזמננו, מאשר קריאה לצדק חברתי, המתובלת בהתנגדות לקפיטליזם ולמדינת הלאום כאחד.  ואכן, מדינת הלאום מצויירת לרוב כמקור כל רע בהגות הרדיקלית לסוגיה. מישל פוקו האשים אותה בהפעלת שדה כוח תעמולתי מתוחכם דרך מערכות החינוך, התקשורת והענישה, שכובל את היחידים בתוך רשת בלתי נראית של "עוצמה" (power). אריק הובסבאום הוקיע את ה"מסורות המומצאות" שהיא מפיצה כדי ליצור אחדות מדומה ואשלייה של "אומה", שאינה אלא יציר דמיון. גיאוגריו אגמבן הבליט בכתביו את מצוקתו של "האדם החשוף", שדבר אינו חוצץ בינו לבין אלימותה של מדינת הלאום. נועם חומסקי קושר בין המדינה לבין האימפריאליזם והקפיטליזם הדורסני. מדינת הלאום, הוא טוען, היא "המצאה אירופית חדשה, כל כך מלאכותית ובלתי טבעית עד שהיה אפשר לכפותה אך ורק באלימות קיצונית". אחרים חוזרים ואומרים שפשעיהם של ארגוני הטרור מתגמדים לנוכח קורבונתיה הרבים של מדינת הלאום.

רבים מההוגים הללו מדגישים שלא מדובר ב"סטיות" של המדינה, אלא בבעיות שעומדות ביסודה ובלב ליבה. מבחינה זו, לדבריו של אגמבן, אין כל הבדל בין מדינות דמוקרטיות למדינות שאינן כאלה. "ההבחנות הפוליטיות המסורתיות (כגון אלה שבין שמאל לימין, ליברליזם וטוטליטריזם, פרטי וציבורי)," הוא כותב, "מאבדות את בהירותן ומובנותן ופוסעות אל תוך תחום מעורפל למן הרגע שבו מושא התייחסותן הבסיסי נהפך לחיים החשופים". תורות רדיקליות אלו קיבלו ביטוי חד כתער בסרטה של יעל ברתנא, "התנקשות" (Zacheta), העוסק בחייו של פעיל פולני השואף להחזיר "שלושה מליון" יהודים לארצו תוך מאבק בלאומיות הישראלית והפולנית כאחד. בהלוויתו של הפעיל, שנרצח בידי מתנקש אלמוני, מניפים חבריו לדרך שלט ועליו הסיסמה: "Nationalism = terror".

במאמרו החד, "תוגתו של השמאל הרדיקלי", מנתח אסף שגיב את הגישה הרדיקלית למדינה והשלכותיה:

אל מול הנוכחות המאיימת, הכל-יכולה כמעט, של המדינה, מבקשת המחשבה הרדיקלית ליצור שדה של פעילות פוליטית שאינה כפופה ליחסי הכוח השלטוניים. הפעילות הזו מוצגת תמיד כצורה של "התנגדות", של הדיפת ההתערבות המדינתית או חשיפת העוולות שהיא מבקשת להסתיר. בניגוד לפוליטיקה הליברלית, הנוטה למקם את הבלמים לכוח הממשלתי בתוך המערכת השלטונית עצמה, הרדיקלים, שאינם נותנים אמון במוסדות הפועלים בשם המדינה, מבקשים לקרוא תיגר על המערכת הזו מבחוץ – לשמור, במילים אחרות, על תחום עניין "פוליטי" שלא יהיה משועבד ל"פוליטיקה", במובנה הממוסד, ואף יחתור נגדה^. ההיגיון המנחה אותם שולל את עצם הניסיון להתמודד על עיצוב סדר היום הפוליטי והמשפטי של המדינה. הוא אינו מעוניין בבניית סדר חדש וגם לא בתיקונו של הישן; הוא ממוקד לחלוטין בדינמיקה של הפירוק, של ערעור היסודות שעליהם ניצב הסטטוס קוו. מישל פוקו, לדוגמה, גרס כי הפוליטי נולד "עם ההתנגדות לממשליוּת (governmentality), העימות הראשון, ההתקוממות הראשונה".   ז'אק רנסייר, אחד הפילוסופים המצוטטים ביותר בהקשר זה, מגדיר באופן דומה את הפוליטי כ"שיבוש" הסדר של המשטור (מה שהוא מכנה police). ברוח אנטי-מדינתית קובע גם אגמבן כי "לעתיד לבוא הפוליטיקה לא תהא עוד מאבק של סובייקטים חברתיים ישנים או חדשים על כיבוש המדינה או על השליטה בה, אלא עימות בין המדינה ללא-מדינה (האנושות)".

דא עקא, שיש סתירה מהותית בעקרונות האמונה של רבים מהאינטלקטואלים הרדיקלים הללו, כמו גם הפעילים המושפעים מהם בתנועת "לכבוש את וול סטריט" ודומותיה. מצד אחד, הם שואפים, כדבריו של ההיסטוריון הרברט ביקס, "להחליש כמה שיותר את מדינת הלאום". מצד שני, התוכניות, החלומות והשאיפות שלהם דורשים לאו דווקא מדינה חלשה, אלא חזקה יותר. בתור מתנגדים חריפים כל כך למדינת הלאום, אפשר לצפות שיתמכו בממשלה חלשה ככל האפשר. מה רבה התדהמה, כאשר מגלים שהם מטיפים להיפך הגמור. קחו לדוגמא את נועם חומסקי, שאת ביקורתו החריפה על המדינה כבר ציטטנו. הוא מתנגד להפרטות, ודורש שחברות רבות ככל האפשר (לפחות כאלו המספקות שירותי תשתית) יישארו בפיקוח המדינה ותחת הנהלתה. עם כל הדיון האינטלקטואלי על עינה הפקוחה של המדינה והדיכוי ששורר תחתיה, הוא מעוניין במערכת רווחה גדולה ועניפה, ונוטה להתנגד בחריפות לבתי ספר פרטיים. גם בעולם האקדמי, שהוא וחבריו מתפרנסים ממנו, תמצאו אותם נואמים תמיד בהפגנות המבקרות תרומות של גורמים פרטיים ודורשות תקציב גדול יותר, דבר שפירושו- כמובן- תמיכה נוספת של המדינה באוניברסיטאות. במילים אחרות, יד רדיקלית אחת מטיפה להחליש את המדינה, והשנייה- דורשת ממנה יותר ויותר טובין, כספים ומשאבים. אם נידרש למשל מעולם החי, הרי שהם מרביצים בכל כוחם לפרה כדי "להחלישה", ומצד שני תובעים ממנה לספק תפוקה הולכת וגדלה של חלב.

את הסתירה הזאת אני מכנה "פרדוקס הפרה".

כמובן, הדברים מסובכים יותר. ה"שמאל" או "האינטלקטואלים הרדיקלים" אינם גוף אחד, ואין להם עמדה אחת. הם מתווכחים אחד עם השני, ודיעותיהם רבות ומגוונות. אני מודע לעובדה שאחדים מהם לא נוטים לבקר את המדינה בחריפות, ואחרים אולי לא מצפים ממנה לשירותים ולמשאבים. אולם אם נבדוק את התמונה בכללותה, נראה שאצל רבים, הן מקרב ההוגים והן מקרב הפעילים, מתגלה  "פרדוקס הפרה". הביקורת כנגד המדינה והציפיות ממנה מתבטאות כביכול בערוצים שונים ונפרדים, שאין קשר ביניהם. כאשר העלתי את הטרוניה הזאת בפני חברים ועמיתים רדיקלים, קיבלתי מהם תשובות שונות. אחד אמר לי ש"אין ביכולתנו להבין את האלטרנטיבות, כי אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי", טענה שמקומה בעולם המיסטיקה ולא בעולם ההגות. אחר הקשה וטען כי הוא אינו מתנגד למדינה בכלל, אלא רק ליציר המודרני שנקרא "מדינת לאום". היינו- הוא מעוניין בממסד שיספק לו שירותים חברתיים, אך רוצה שהממסד הזה יהיה "אחר", ללא סממנים לאומיים.

אולם בכך, הוא עדיין לא נגע בשורש הבעיה. הביקורת הרדיקלית על מדינת הלאום אינה רק על הסממנים החיצוניים שלה, כמו הדגל או ההמנון, אלא גם ובעיקר על הכוח שהיא מפעילה כלפי אזרחיה, או על "המשטור", בלשונו של ז'אק רנסייר. אולם כדי ליצור שוויון חברתי, כדי לחלק מחדש את המשאבים והטובין, כדי לדאוג לאפלייה מתקנת ולצדק חלוקתי, המדינה זקוקה דווקא לכוח. להרבה כוח. צדק לא יבוא בעצמו- צריך לכפות אותו באמצעות חקיקה. שוויון חברתי אינו נוצר באופן ספונטני, יש לאכוף אותו באמצעות מיסוי גבוה, הדורש בירוקרטיה עניפה ומורכבת שברשותה אמצעים לפיקוח, משטור וגבייה. האלטרנטיבה לבתי ספר פרטיים היא בתי ספר ממשלתיים, וקשה להניח שאלו יחנכו בניגוד מוחלט לרוח הבירוקרטיה המדינתית המפעילה אותם.  היינו, גם אם נקים מדינה חדשה שאינה מדינת לאום, ונקרא לה למשל "מדינת הצדק החברתי", היא עדיין תצטרך למשטר, לפקח ולכפות. אז מנקודת ראות רדיקלית, לא פתרנו את הבעיה, רק שכפלנו אותה בלבוש אחר.

ואם חשבתם שהימין שונה, תחשבו שוב. אין כוונתי כאן למפלגות הימין הלאומני, בסגנון הליכוד, האיחוד הלאומי או ישראל ביתינו, שבוודאי מעוניינות במדינה חזקה עם אמצעי כפייה ניכרים, אלא דווקא לימין האמריקאי, האנטי-מדינתי, בסגנון "מסיבת התה". כביכול, מסיבת התה מחזיקה באידיאולוגיה אנטי-מדינתית מוצקה. היא מתנגדת נחרצות לביטוח בריאות, להתערבות הממשלה בכלכלה, לרגולציה ולשירותים סוציאליים מכל סוג. אבל מנהיגיה, כמו למשל מישל בקמאן, דווקא תומכים בצבא חזק וגדול ומדיניות חוץ קשוחה, וגם זה עולה כסף ומצריך ממשלה חזקה וגדולה. לפיכך, בקמאן אף ביקרה את הנשיא אובמה על כך שקיצץ את תקציב הצבא "יתר על המידה".  אין זה מקרה, כפי שכותב החוקר הרפובליקני ריהאן סלאם במגזין "Foreign Affairs"', שממשלו של ג'ורג' ו. בוש דיבר גבוהה גבוהה על "ממשלה קטנה" שלא מתערבת בחירויות האזרח, אולם בפועל הגדיל, לא הקטין, את נפח מעורבותה של הממשלה בכלכלה. ביקורתיות כלפי המדינה החודרנית, החובקת כל, היא כנראה אידיאולוגיה יפה כדי להתהדר בה, הן משמאל והן מימין, אולם אימוצה בפועל מצריך ויתור על חלומות חברתיים, תוכניות רפורמה, גדולה לאומית, צבא חזק ומדיניות חוץ אסרטיבית. ולך תמכור את זה לפוליטיקאים משמאל ומימין, או לבוחריהם. אם נשתמש בביטוי שטבע פעם הסופר מאיר שליו, אנשים שרוצים ממשלה חלשה באמת, כמו המועמד האמריקאי לנשיאות רון פול, ומוכנים לשלם את המחיר הכרוך בכך, "אפשר לספור על אצבעות ידו של חבלן ותיק".

אולם למזלם של המבקרים, משמאל ומימין כאחד, ימיה של מדינת הלאום לא קרובים להסתיים. אנשי האקדמיה משמאל לא צריכים לדאוג: המשכורות שלהם ימשיכו, ככל הנראה, להגיע בזמן, ועדיין ישנם מנגנוני מדינה חזקים שניתן לרתום אותם לתוכניות של צדק חברתי. גם בקמאן יכולה להישאר רגועה: הממשלה האמריקאית עדיין מספיק גדולה כדי לתחזק צבא חזק ומשוכלל. כולם, משמאל ומימין, יכולים להמשיך להרביץ לפרה, אבל היא כנראה איתנו כאן כדי להישאר.

ועדכון נוסף

בדיוק עכשיו קיבלתי בדואר פרסומת של כתב עת המכנה את עצמו "השמרן האמריקאי" ( The American Conservative) שמתנגד למלחמה באיראן, ולכל המלחמות האחרות של ארה"ב מתוך ערכים שמרניים. מלחמה, טוען העיתון, היא אמא של ההתפשטות הממשלתית, ולפיכך כל מי שתומך בממשלה קטנה צריך להתנגד "למלחמות אימפריאליות". מסתבר שגם בימין האמריקאי, ישנם אנשים לא מעטים שמבחינים בסתירה הפנימית בגישתם של מישל בקמאן ודומיה.