בינואר 2011, פרסמה רשת אל ג'זירה מספר גדול של מסמכים פלסטיניים הנוגעים למשא ומתן עם ישראל. רובנו נתקלנו בניתוחים והערכות על עמדות הפלסטינים בכלי התקשורת השונים, אך אלו לא טרחו לרוב לקרוא את המסמכים, בוודאי שלא כהלכה. בלוגרים מהשמאל הרדיקלי טענו שאבו מאזן בוגד ומשתף פעולה עם ישראל. הימין טען שהפלסטינים המרושעים, כרגיל, לא ויתרו על דבר. מהי האמת? במאמר ראשון בסדרה, נתייחס לעמדות הצד הפלסטיני כלפי ישראל כפי שהם משתקפים במסמכים שהודלפו, תוך הסתמכות אך ורק על המקורות עצמם. מה חושבת ההנהגה הפלסטינית על זכות השיבה, ועל עתידה של מדינת ישראל? מאמר ראשון בסדרה.

מאמר זה מבוסס על פוסט שפרסמתי באתר קומפרס

איך לקרוא את מסמכי אל ג'זירה? טעויות והטעיות

"מסמכי אל ג'זירה", או כפי שהם ידועים באנגלית, The Palestine Papers, פורסמו על ידי הרשת בינואר 2011, ומיד הוכתרו על ידי כלי התקשורת השונים, בישראל, במערב ובעולם הערבי, כפצצה פוליטית. חבר מתוסכל בצוות המשא ומתן הפלסטיני, שהונע ככל הנראה משילוב של מניעים אידיאולוגיים ואישיים, הדליף עשרות אלפי עמודים של פרוטוקולי משא ומתן, ישיבות פנימיות והודעות דואר אלקטרוני. המסמכים מתמקדים רובם בצד הפלסטיני, אבל מצוטטים בהם בהרחבה גם שחקנים פוליטיים מישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות.

כרגיל אצלנו, יצאו כלי התקשורת במחול שדים, בלי לטרוח לקרוא באמת את המסמכים. הכותרות זעקו כי הפלסטינים מוכנים לוותר על כל ההתנחלויות והשכונות היהודיות בירושלים, שאבו מאזן מקבל את הטענה הישראלית כי חזרה בהיקף גדול של פליטים תסכן את קיומה של המדינה, וכיוצא בזה. כפי שחשף כבר רביב דרוקר, פורסמו ידיעות מופרכות לחלוטין, כמו הידיעה  ש"הרשות הפלסטינית סייעה לישראל לחסל מבוקשים". העיתונאי שפרסם את העניין לא טרח אפילו לקרוא את המסמך המדובר, שאלמלא כן היה יודע שמדובר בעורבא פרח.זה  לא הפריע לבלוגרי השמאל הרדיקלי הישראלי להוקיע את "שיתוף הפעולה" של אבו מאזן, ולהכתיר אותו כ"עבד נרצע של הכיבוש". מן הצד האחר של המפה הפוליטית, מיהר בן דרור ימיני להודיע, בהסתמך על מחקר של ארגון ימני נוצרי, שמדובר ב"תרמית", וכי הפלסטינים לא ויתרו למעשה על דבר.

מעטים מן הניצים טרחו לקרוא את המסמכים המקוריים. גם אלו שעשו כן, כמו ימיני, לא יישמו לרוב כללים בסיסיים של ביקורת מקורות. כל סטודנט מתחיל להיסטוריה לומד שלא כל המקורות אמינים באותה מידה וכי כל מקור יש לבחון בתוך ההקשר שבו נוצר ותוך השוואה למקורות אחרים. כדי לבחון בשיקול דעת את המסמכים אני מציע שני כללי יסוד. הכלל הראשון מתייחס לעובדה שעמדות בזמן מיקוח אינן משקפות בהכרח את עמדתם "האמיתית" (מבלי להתייחס כרגע לבעיתיות של המושג "אמיתית") של הדוברים.

מסמך פלסטיני פנימי המתעד חילופי דברים שבהם כל הדוברים שייכים כולם לצד הפלסטיני, אמין בהרבה מאשר פרוטוקול מו"מ, דהיינו- פגישה שנוכחים בה גם אמריקאים, אירופאים וישראלים.

מעבר לזה, חשוב לזכור ש"הצד הפלסטיני" ו"הצד הישראלי" אינם אדם אחד ויחיד.הם מורכבים מאינדיבידואלים רבים ושונים בעלי עמדות מגוונות. לפיכך, יש חשיבות לשאלה, מי הוא הדובר מכל צד, ומהו מעמדו. בצד הפלסטיני, למשל, נודעת חשיבות רבה יותר לעמדותיו של הנשיא אבו מאזן, מאשר לעמדות שמביע משפטן מן השורה בצוות המו"מ הפלסטיני.

מכאן נובע הכלל השני:

מסמך המתעד פגישה פלסטינית פנימית, שלא נוכחים בה ישראלים, בהשתתפות הגורמים הבכירים ביותר בצד הפלסטיני, משקף באופן האותנטי ביותר את העמדות המקובלות על ההנהגה הפלסטינית.

הפלסטינים וזכות השיבה: עד היכן מגיעה הנכונות להתפשר?

אחד ממסמכי אל גז'ירה שזכה להבלטה ב"גרדיאן" הבריטי, הוא פרוטוקול ישיבה פנימית של צוות המו"מ הפלסטיני, NSU (Negotiations Support Unit)), ב-24 במרץ 2009, בהשתתפות הנשיא אבו מאזן, ראש צוות המו"מ סאעב עריקאת ומספר מצומצם של בכירים. אבו מאזן מצוטט במסמך כדלהלן (התרגום שלי):

יוזמת השלום הערבית מייצגת באופן קרוב ככל האפשר את הקונסנזוס הבינלאומי. כל העולם מדבר עליה. אפילו אחדים בישראל מתייחסים אליה באופן חיובי…. אנשים רבים ממעיטים או מפריזים בכל הנוגע לסעיף על הפליטים: או שהם אומרים שאין בכך די, או שהם טוענים כי חמישה מיליון פליטים יחזרו [לשטחי ישראל- ד"א]. שתי הטענות אינן נכונות. הניסוח הנכון הוא: "צודק ומוסכם"… בכל הנוגע לפליטים, אמרנו כי שחלקם, אך לא כולם, יחזרו לשטח שהיום הוא ישראל. כל הפליטים (חמישה מיליון במספר) יוכלו לקבל אזרחות פלסטינית אם ירצו (ייתכן למשל שפליטים פלסטינים בירדן לא ירצו בכך, אך בלבנון יהיה בכך צורך). כך, הפליטים הפלסטינים לא יהיו [עוד] חסרי אזרחות אלא נתינים זרים… בכל הנוגע למספר הפליטים, לא הגיוני לבקש מישראל לקלוט חמישה מיליון, או אפילו מיליון אחד- משמעות הדבר הוא קיצה של מדינת ישראל. הם אמרו 5000 במהלך חמש שנים. זה אפילו פחות מאיחוד משפחות ולא מקובל. צריך להיות גם פיצוי, האמור להגיע מהקרן לנכסי נפקדים. [באשר לערביי ישראל] עליהם להניף שני דגלים: שוויון [בתוך מדינת ישראל] ומדינה עצמאית לאחיהם בשטחים הכבושים.

אם נקרא את המסמך הזה, שאמינותו גבוהה מאד לפי הקריטריונים שלעיל, נוכל להסיק את המסקנות הבאות:

1. הטענה של דוברים ישראלים שהפלסטינים אינם מעוניינים באמת בפתרון של שתי מדינות, אלא בהשמדת מדינת ישראל באמצעות שיבת פליטים- אין לה על מה להסתמך. אבו מאזן קובע במפורש, בדיון פנימי פלסטיני, כי אין לדרוש זכות שיבה מוגזמת. הדבר "לא הגיוני", לדבריו, משום ש"משמעותו היא קיצה של מדינת ישראל". מעל הכל, המסמך הזה מלמד שההנהגה הפלסטינית, לפחות נכון לתאריך חיבור המסמך, היתה מעוניינת בפתרון לבעית הפליטים שהישראלים יוכלו לחיות איתו.
2. מצד שני, אין מדובר בדברים נעימים לאוזניים ישראליות. ההנהגה הפלסטינית אמנם מסכימה ששיבת פליטים בהיקף נרחב אינה הגיונית וכי משמעות הדבר הוא "קיצה של מדינת ישראל", אבל היא גם סבורה ששיבת פליטים בהיקף מצומצם יותר היא גזירה שישראל יכולה לעמוד בה. מה פירוש "היקף מצומצם יותר"? המסמך מלמד שיותר מ-5,000, ככל הנראה כמה עשרות אלפים עד מאה אלף במשך מספר רב של שנים. הדבר אינו רחוק במיוחד ממה שאהוד אולמרט היה מוכן להציע באותה תקופה.

לשתי המסקנות הללו יש השלכות נרחבות בכל הנוגע לתפיסתנו את הצד הפלסטיני, והצד הישראלי במשא ומתן. בהשלכות ארוכות הטווח הללו אעסוק במאמר נפרד. אולם נראה לי שהפרכת הגישה הפופולרית כאילו הפלסטינים משתמשים בנשק השיבה כדי להשמיד את ישראל ("תורת השלבים") היא חשובה כל כך, עד שראוי להתחיל בה בטרם נמשיך לבחינת  מסמכים נוספים.