מבעד למסך העשן – מבט במסמכי אל ג'זירה
בינואר 2011, פרסמה רשת אל ג'זירה מספר גדול של מסמכים פלסטיניים הנוגעים למשא ומתן עם ישראל. רובנו נתקלנו בניתוחים והערכות על עמדות הפלסטינים בכלי התקשורת השונים, אך אלו לא טרחו לרוב לקרוא את המסמכים, בוודאי שלא כהלכה. בלוגרים מהשמאל הרדיקלי טענו שאבו מאזן בוגד ומשתף פעולה עם ישראל. הימין טען שהפלסטינים המרושעים, כרגיל, לא ויתרו על דבר. מהי האמת? במאמר ראשון בסדרה, נתייחס לעמדות הצד הפלסטיני כלפי ישראל כפי שהם משתקפים במסמכים שהודלפו, תוך הסתמכות אך ורק על המקורות עצמם. מה חושבת ההנהגה הפלסטינית על זכות השיבה, ועל עתידה של מדינת ישראל? מאמר ראשון בסדרה.
מאמר זה מבוסס על פוסט שפרסמתי באתר קומפרס
איך לקרוא את מסמכי אל ג'זירה? טעויות והטעיות
"מסמכי אל ג'זירה", או כפי שהם ידועים באנגלית, The Palestine Papers, פורסמו על ידי הרשת בינואר 2011, ומיד הוכתרו על ידי כלי התקשורת השונים, בישראל, במערב ובעולם הערבי, כפצצה פוליטית. חבר מתוסכל בצוות המשא ומתן הפלסטיני, שהונע ככל הנראה משילוב של מניעים אידיאולוגיים ואישיים, הדליף עשרות אלפי עמודים של פרוטוקולי משא ומתן, ישיבות פנימיות והודעות דואר אלקטרוני. המסמכים מתמקדים רובם בצד הפלסטיני, אבל מצוטטים בהם בהרחבה גם שחקנים פוליטיים מישראל, ארצות הברית ומדינות אחרות.
כרגיל אצלנו, יצאו כלי התקשורת במחול שדים, בלי לטרוח לקרוא באמת את המסמכים. הכותרות זעקו כי הפלסטינים מוכנים לוותר על כל ההתנחלויות והשכונות היהודיות בירושלים, שאבו מאזן מקבל את הטענה הישראלית כי חזרה בהיקף גדול של פליטים תסכן את קיומה של המדינה, וכיוצא בזה. כפי שחשף כבר רביב דרוקר, פורסמו ידיעות מופרכות לחלוטין, כמו הידיעה ש"הרשות הפלסטינית סייעה לישראל לחסל מבוקשים". העיתונאי שפרסם את העניין לא טרח אפילו לקרוא את המסמך המדובר, שאלמלא כן היה יודע שמדובר בעורבא פרח.זה לא הפריע לבלוגרי השמאל הרדיקלי הישראלי להוקיע את "שיתוף הפעולה" של אבו מאזן, ולהכתיר אותו כ"עבד נרצע של הכיבוש". מן הצד האחר של המפה הפוליטית, מיהר בן דרור ימיני להודיע, בהסתמך על מחקר של ארגון ימני נוצרי, שמדובר ב"תרמית", וכי הפלסטינים לא ויתרו למעשה על דבר.
מעטים מן הניצים טרחו לקרוא את המסמכים המקוריים. גם אלו שעשו כן, כמו ימיני, לא יישמו לרוב כללים בסיסיים של ביקורת מקורות. כל סטודנט מתחיל להיסטוריה לומד שלא כל המקורות אמינים באותה מידה וכי כל מקור יש לבחון בתוך ההקשר שבו נוצר ותוך השוואה למקורות אחרים. כדי לבחון בשיקול דעת את המסמכים אני מציע שני כללי יסוד. הכלל הראשון מתייחס לעובדה שעמדות בזמן מיקוח אינן משקפות בהכרח את עמדתם "האמיתית" (מבלי להתייחס כרגע לבעיתיות של המושג "אמיתית") של הדוברים.
מסמך פלסטיני פנימי המתעד חילופי דברים שבהם כל הדוברים שייכים כולם לצד הפלסטיני, אמין בהרבה מאשר פרוטוקול מו"מ, דהיינו- פגישה שנוכחים בה גם אמריקאים, אירופאים וישראלים.
מעבר לזה, חשוב לזכור ש"הצד הפלסטיני" ו"הצד הישראלי" אינם אדם אחד ויחיד.הם מורכבים מאינדיבידואלים רבים ושונים בעלי עמדות מגוונות. לפיכך, יש חשיבות לשאלה, מי הוא הדובר מכל צד, ומהו מעמדו. בצד הפלסטיני, למשל, נודעת חשיבות רבה יותר לעמדותיו של הנשיא אבו מאזן, מאשר לעמדות שמביע משפטן מן השורה בצוות המו"מ הפלסטיני.
מכאן נובע הכלל השני:
מסמך המתעד פגישה פלסטינית פנימית, שלא נוכחים בה ישראלים, בהשתתפות הגורמים הבכירים ביותר בצד הפלסטיני, משקף באופן האותנטי ביותר את העמדות המקובלות על ההנהגה הפלסטינית.
הפלסטינים וזכות השיבה: עד היכן מגיעה הנכונות להתפשר?
אחד ממסמכי אל גז'ירה שזכה להבלטה ב"גרדיאן" הבריטי, הוא פרוטוקול ישיבה פנימית של צוות המו"מ הפלסטיני, NSU (Negotiations Support Unit)), ב-24 במרץ 2009, בהשתתפות הנשיא אבו מאזן, ראש צוות המו"מ סאעב עריקאת ומספר מצומצם של בכירים. אבו מאזן מצוטט במסמך כדלהלן (התרגום שלי):
יוזמת השלום הערבית מייצגת באופן קרוב ככל האפשר את הקונסנזוס הבינלאומי. כל העולם מדבר עליה. אפילו אחדים בישראל מתייחסים אליה באופן חיובי…. אנשים רבים ממעיטים או מפריזים בכל הנוגע לסעיף על הפליטים: או שהם אומרים שאין בכך די, או שהם טוענים כי חמישה מיליון פליטים יחזרו [לשטחי ישראל- ד"א]. שתי הטענות אינן נכונות. הניסוח הנכון הוא: "צודק ומוסכם"… בכל הנוגע לפליטים, אמרנו כי שחלקם, אך לא כולם, יחזרו לשטח שהיום הוא ישראל. כל הפליטים (חמישה מיליון במספר) יוכלו לקבל אזרחות פלסטינית אם ירצו (ייתכן למשל שפליטים פלסטינים בירדן לא ירצו בכך, אך בלבנון יהיה בכך צורך). כך, הפליטים הפלסטינים לא יהיו [עוד] חסרי אזרחות אלא נתינים זרים… בכל הנוגע למספר הפליטים, לא הגיוני לבקש מישראל לקלוט חמישה מיליון, או אפילו מיליון אחד- משמעות הדבר הוא קיצה של מדינת ישראל. הם אמרו 5000 במהלך חמש שנים. זה אפילו פחות מאיחוד משפחות ולא מקובל. צריך להיות גם פיצוי, האמור להגיע מהקרן לנכסי נפקדים. [באשר לערביי ישראל] עליהם להניף שני דגלים: שוויון [בתוך מדינת ישראל] ומדינה עצמאית לאחיהם בשטחים הכבושים.
אם נקרא את המסמך הזה, שאמינותו גבוהה מאד לפי הקריטריונים שלעיל, נוכל להסיק את המסקנות הבאות:
- הטענה של דוברים ישראלים שהפלסטינים אינם מעוניינים באמת בפתרון של שתי מדינות, אלא בהשמדת מדינת ישראל באמצעות שיבת פליטים- אין לה על מה להסתמך. אבו מאזן קובע במפורש, בדיון פנימי פלסטיני, כי אין לדרוש זכות שיבה מוגזמת. הדבר "לא הגיוני", לדבריו, משום ש"משמעותו היא קיצה של מדינת ישראל". מעל הכל, המסמך הזה מלמד שההנהגה הפלסטינית, לפחות נכון לתאריך חיבור המסמך, היתה מעוניינת בפתרון לבעית הפליטים שהישראלים יוכלו לחיות איתו.
- מצד שני, אין מדובר בדברים נעימים לאוזניים ישראליות. ההנהגה הפלסטינית אמנם מסכימה ששיבת פליטים בהיקף נרחב אינה הגיונית וכי משמעות הדבר הוא "קיצה של מדינת ישראל", אבל היא גם סבורה ששיבת פליטים בהיקף מצומצם יותר היא גזירה שישראל יכולה לעמוד בה. מה פירוש "היקף מצומצם יותר"? המסמך מלמד שיותר מ-5,000, ככל הנראה כמה עשרות אלפים עד מאה אלף במשך מספר רב של שנים. הדבר אינו רחוק במיוחד ממה שאהוד אולמרט היה מוכן להציע באותה תקופה.
לשתי המסקנות הללו יש השלכות נרחבות בכל הנוגע לתפיסתנו את הצד הפלסטיני, והצד הישראלי במשא ומתן. בהשלכות ארוכות הטווח הללו אעסוק במאמר נפרד. אולם נראה לי שהפרכת הגישה הפופולרית כאילו הפלסטינים משתמשים בנשק השיבה כדי להשמיד את ישראל ("תורת השלבים") היא חשובה כל כך, עד שראוי להתחיל בה בטרם נמשיך לבחינת מסמכים נוספים.
פורסמה ב-מאי 11, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-Palestine Papers, אבו מאזן, אהוד אולמרט, בן דרור ימיני, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרשות הפלסטינית, זכות השיבה, ישראל, מחמוד עבאס, מסמכי אל ג'זירה, סוגיית הפליטים, פלסטין, תהליך השלום. סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.
כיוון שאתה מייחס חשיבות לפורומים שבהם נאמרים דברים, ולענ"ד בצדק רב, אני מרשה לעצמי להעיר כמה הערות לגבי הפרוטוקול שאתה מפנה אליו מאתר The Guardian. בדיון הזה נכח לפחות נציג אחד שאינו פלסטיני. מדובר ב-Andrew Kuhn, שלפי מה שכתוב כאן: http://cosmos.ucc.ie/cs1064/jabowen/IPSC/php/authors.php?auid=47166 הוא בריטי. הארגון NSU עצמו הוא שלוחה של ארגון בריטי שהוקם במימון של ממשלת בריטניה (שוב על-פי הכתוב בקישור לעיל). סביר להניח שמדובר באדם פרו-פלסטיני שנוח להנהגה הפלסטינית להתדיין בחברתו, אבל בכל זאת אני תוהה, האם פרוטוקול הדיון נועד לעיניים פלסטיניות בלבד. בכלל, מעניין לדעת אם הדיון נערך באנגלית או שלפנינו תרגום מערבית. אם הייתה כוונה, או תקווה, או חשש, שפרטוקול הדיון, או פרטים מתוכו, יגיעו לעיניהם של מדינאים בריטים, אזי האמינות שצריך לייחס לפרוטוקול הזה, מבחינת ייצוגו את הדעות האמיתיות של המתדיינים הפלסטינים, יורדת.
אתה צודק שנוכחותו של קוהן מפחיתה-משהו את אמינות הפרוטוקול, אבל לעניות דעתי לא באופן מאד משמעותי. מדובר בראש ארגון פרו פלסטיני. מהניסיון, חברי הארגונים הללו בדרך כלל יותר נוקשים בנושאים כמו זכות השיבה מההנהגה הפלסטינית עצמה. אבל כמובן- פגישה ללא נוכחותו של קון תהיה לדעתי אמינה יותר. במאמרים הבאים, אמשיך לבדוק את המסמכים כדי לראות האם מוצגות עמדות שונות בפגישות ללא נוכחותו של קון.
האם קון מדבר בפגישה? מעניין שהשם שלו לא מופיע ברשימת השמות בפרוטוקול, אבל הנשיא עבאס מברך אותו בתחילת הישיבה. האם הוא היה נוכח במהלך הפגישה כולה, או שרק הגיע לברך ולהתברך?
שמו של קון אינו מופיע ברשימת המתדיינים בראש הפרוטוקול, אבל בין רשימת המתדיינים מופיעים ראשי התיבות NSU (ראשי התיבות של שם הארגון). הפנייה אל Andrew מבהירה מי עומד מאחורי ראשי התיבות האלה. הבעיה היא פחות עם אנדרו קון עצמו, אלא עם השאלה האם הפרטוקול הזה הוא באמת ישיבה פנימית, או שמא הוא טקסט "ליצוא". לפי השיטה שאתה התווית, ושאני מקבל אותה, הפרוטוקול הזה סובל מאמינות בינונית בגלל שלא ברור איך ולשם מה הוא נוצר. כשהפלסטינים מקיימים ישיבות פנימיות, הן מתקיימות בערבית. כאן יש לפנינו טקסט באנגלית שלא ברור אם הוא מקור או תרגום. לא לגמרי ברור מי יזם את הדיון, לשם מה, ולמי הייתה גישה לפרוטוקול (לפני ההדלפה). העובדה שאדם שיש לו קשרים עם האליטה השלטונית בבריטניה היה נוכח בדיון (ואם לא נוכח בכולו, הרי נראה שהייתה לו, או לאנשים מטעמו, גישה לפרוטוקול), יוצרת תחושה שהטקסט הוא טקסט "ליצוא" ולא באמת ישיבה פנימית. בהחלט ייתכן שקון הוא פרו-פלסטיני נלהב (אני אישית לא יודע מי הוא בדיוק), ייתכן שמחמוד עבאס (אבו מאזן) דיבר בכנות, ייתכן שהוא צנזר את עצמו שלא במודע או אולי אף במודע. יש יותר מדי אפשרויות ויותר מדי ערפול סביב המסמך הזה, ושוב – אני נוקט כאן את השיטה שאתה התווית.
סביר שלא מדובר בפרוטוקול ל"ייצוא", כי הוא הרי לא נחשף בפומבי עד שהודלפו המסמכים, אליבא דכולי עלמא למורת רוחה של הרשות הפלסטינית.
אני מסכים שפרוטוקול ישיבה שבה אותו אנדרו לא יהיה נוכח- יהיה אמין יותר. אבל בוודאי שהמסמך הזה אמין יותר (למשל) מראיון של אבו מאזן לוושינגטון פוסט, או מפגישת מו"מ עם ישראלים/אמריקאים. אמינות היא על ספקטרום, אף פעם לא אפס או אחד.
אדוני, מה שחשוב זו השורה התחתונה. למה שיעניין אותי מה שהם אומרים ביניהם? מה שחשוב הוא מה שהם אומרים לנו ולעולם. והם אומרים שמיליון שהידים צועדים לירושלים. ולמה הם אומרים את זה? כי אם יגידו שהם מוותרים על השיבה, הם יישחטו על ידי עמם. ברגע שהם יוותרו פומבית והצהרתית על השיבה וסיום התביעות ולא יישחטו, או אז אפשר יהיה לדבר על נסיגה.
האם תוכל להביא לי ראיה שאבו מאזן אמר ש"מיליון שהידים צועדים לירושלים", ואם כן – מתי בדיוק, ובאיזה הקשר?
בבקשה, כל הפרטים בקישור: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/204/515.html
ובכל זאת, אלכס- שים לב לקריטריונים של האמינות שהתוויתי במאמר. נאום להמונים מבטא הרבה פחות את השקפת ההנהגה מאשר דיון בחדרי חדרים. הרי בגין, למשל, אמר להמונים הישראלים שלעולם לא יחזיר את סיני ואפילו יבנה את ביתו שם. אם מדברים על סיני, אמר לפני תחילת שיחות השלום, אני חוזר מיד. ובסוף? הוא החזיר את סיני עד הסנטימטר האחרון. כך גם במקרה של אבו מאזן.
ודרך אגב- אבו מאזן אמר גם בערבית, ובפומבי, שהוא דוגל בפיתרון של שתי מדינות בקווי 1967.
מר אורבך, מסיבה כלשהי אני לא יכול להגיב לתגובה שלך משעה 08:06, על כן אגיב כאן. אני בהחלט לא פוסל כי להנהגה הפלסטינית העכשווית עשויות להיות עמדות פנימיות רציונליות לגבי פיתרון לסכסוך. העניין הוא שזה לא יעבור את העם הפלסטיני. לא לחינם ישבו רבים מהם עשרות שנים בתוך תעלות הביוב של מחנות הפליטים וסירבו לכל פיתרון הגיוני שלא כולל אותי ואותך שוחים פרפר לקפריסין. אפילו ערפאת הגדול לא העז לוותר פומבית על השיבה כי פחד מחיסול פיזי. למה הם לא מוותרים על השיבה? כי זה יהיה למעשה סוף הסכסוך, מכיוון שממרצ עד ליברמן אצלנו מסכימים על מדינה פלסטינית. כן כן, אפילו אני תומך ליברמן מוצהר אתמוך במדינה פלסטינית על בסיס 67 בתמורה להכרזה על סיום הסכסוך וויתור על השיבה.
והם לא יכולים להרשות לעצמם לוותר על ההתמסכנות, ההתבכיינות ולעבור לעבודה הקשה של בניית מדינה.
לא אכנס בשלב זה למסקנות שעולות מתוך המסמכים. כל העולם כבר דן בכך בהרחבה, ואולי כדאי לדחות דיון זה לשלב מאוחר יותר (אמרת שזהו פוסט ראשון מתוך סדרה). פתחת בדיון על המתודולוגיה הרצויה בקריאת המסמכים ופרשנותם, וטוב עשית.
אני מסכים שיש להבחין בין מסמכים פנימיים שנועדו להיות סודיים, לבין מסמכים פומביים או מסמכים שנמסרו לצד השני. יש גם הבדל בין הערכה של פקיד כלשהו לבין הבעת עמדה של מקבלי ההחלטות.
אבל אולי כדאי להתחיל באמינות החשיפה באופן כללי. מדובר בחשיפה של אל-ג'זירה, גוף תקשורתי שנוטה להעדיף גורמים איסלמיסטיים כמו חמאס על פני גורמים חילוניים כמו הרשות הפלסטינית. החשיפה נעשתה בסיוע הגארדיאן הבריטי, עיתון שכבר מזמן לא מנסה להסתיר את יחסו העוין לישראל, וניתן היה לראות זאת באופן שבו הוצגו ופורשנו המסמכים.
האם אנו יכולים להיות בטוחים שהמסמכים אינם סלקטיביים? האם ניתן לבטוח בתרגומם לאנגלית? אולי אני חושד בכשרים, אבל אני עדיין סקפטי ביחס לכל הפרשה הזו.
זו בדיוק היתה הכוונה שלי. רוב האנשים שדנו במסמכים עשו זאת באופן מגמתי ושטחי ביותר. במידה מסויימת ניתן לומר זאת גם על הגרדיאן ואנשי אל ג'זירה עצמם, שלא לדבר על הימין והשמאל הרדיקלי בישראל. כולם "צדו" ציטוטים שהתאימו לעמדתם הקודמת, בלי לנסות אפילו להעריך את האמינות היחסית של כל מסמך, או להשוות בין מסמכים שונים- פרוצדורה סטנדרטית של כל היסטוריון. המאמר הזה הוא ניסיון ראשון לנקוט בגישה יותר ביקורתית בניתוח המסמכים עצמם.
למרות שהרשות הפלסטינית ניסתה להכחיש בהתחלה את החשיפה, לא נראה לי שאף גורם רציני טען שהמסמכים עצמם מזוייפים- אפילו לא הרשות הפלסטינית עצמה. רבים מהמסמכים נכתבו מלכתחילה באנגלית, מכיוון שזו היתה שפת המו"מ. הייתי מעדיף לקבל כמובן את היתר בערבית, אבל בהעדר טענות רציניות על אי אמינות התרגום, נאלץ לקבל את אמינותו כהנחת עבודה. האפשרות השנייה היא לא להתייחס למסמכים כלל, וזה יהיה חבל לדעתי.
בנוגע לאמינות של אל ג'זירה – יש להתייחס אליה בביקורתיות כמו לכל רשת תקשורת, אבל לדעתי אמינותה יותר גבוהה מאשר נוטים לחשוב בישראל. בוודאי שהיא לא אמינה פחוץ מערוץ שתיים, למשל.
לגבי האמינות של אל-ג'זירה – ודאח ח'נפר, מנכ"ל אל-ג'זירה בין 2006 לספטמבר 2011, הוא פלסטיני שלפי דיווחים שונים מקורב לחמאס ולאידאולוגיה האיסלמיסטית. מצד שני הוא התפטר (כנראה) בגלל הדלפות שהוא נפגש עם שגריר ארה"ב בקטר והבטיח לו (כנראה) כל מיני הבטחות בנוגע לדיווחי הרשת. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4125043,00.html
מה אפשר ללמוד מזה? לא יותר מדי, אבל בכל זאת, מדובר ברשת שאינה חפה ממגמתיות ומאינטרסים, ועוד צריך לזכור שהיא שייכת לממשלת קטר.
הרושם שלי (וזה רק רושם) הוא שאל-ג'זירה עובדת ב"שיטת נסראללה", כלומר, לעולם לא לשקר, אבל לפרסם את העובדות האמיתיות בצורה שתשרת את האינטרסים של בעלי הרשת (זה נעשה באמצעות שליטה חזקה בעיתוי הפרסום בהבלטת עובדות מסוימות על פני עובדות אחרות וכו'). אמנם נכון שכמעט כל כלי-תקשורת משתמש בשיטה הזאת במידה כלשהי, אבל אל-ג'זירה נוקטת בה באופן כבד וחריף. המשמעות היא שאפשר לתת אמון בחומר שאל-ג'זירה מפיצה, אבל הוא ראוי לבחינה מחודשת ומדוקדקת.
אני מסכים עם כל מה שאמרת בנוגע לאל ג'זירה – ובוודאי שיש לבדוק את הדברים שהיא מפרסמת, אבל סבור שזה נכון לכל רשת תקשורת כמעט בעולם. בהתחשב בעובדה שכלי תקשורת ישראלים פרסמו מאמרים על מסמכי אל ג'זירה בלי לעיין בהם אפילו (ופרשת חיסול המבוקש שחשף רביב דרוקר היא רק דוגמא אחת- הצצה אחת במסמך היתה יכולה ללמד שמדובר בבלון ריק( מראה שגם כלי תקשורת ישראליים סובלים מחוסר אמינות דומה, ואולי חריף יותר. דרך אגב- מכיוון שיצא לי לפגוש ולהכיר כמה וכמה אנשים שעבדו כמתמחים בבית המשפט העליון, אני יודע שעיתונאים מכל כלי התקשורת בישראל נוהגים לדווח גם על פסקי דין מתוך ניחושים, בלי לטרוח אפילו לעיין בהם.
לדני
עם כל המחלוקות בינינו אני בהחלט מעריך אותך.
דווקא משום כך צר לי ששוב ושוב אתה מתעלם מדברים מפורשים שאני כותב ומכניס אותי לפינה שלא שייכת לי במקום לקיים דיון רציני. הפגמים הללו נפלו כבר בפרק הראשון. זה מתיימר להיות רציני אבל רק מתיימר. חבל.
אם אגיב זה יהיה רק כשתסיים את הסדרה.
בהצלחה,
בן-דרור
בן דרור,
אם זכור לך, בפעם האחרונה תיקנת אותי, על ידי הפניית תשומת ליבי לדברים שלא הבנתי בהם, והטקסט תוקן מיד. גם כאן, אם תפנה אותי לדברים שאמרת הסותרים את תוכן הצגת דבריך כאן, ובכלל לעובדות סותרות, אשמח לתקן את עצמי.
הפוסט הזה מעלה בי נשכחות, בימי הסכמי אוסלו בני בגין עקב באדיקות אחרי כל הצהרה ונאום של ערפאת בפני עמו, שבהם כמובן הוא התבטא קצת אחרת מהליך המשא ומתן, פרס כינה את בגין נודניק וזלזל בדבריו. הנסיון להבין מה הכונה האמיתית של ההנהגה הפלסטנית תישאר תמיד במחלוקת, גם בחלוף שנים כה רבות מהסכמי אוסלו יש מי שחושב שערפאת באמת התכון לעשות שלום אמת ויש מי שחושב שהוא רימה לאורך כל המשא ומתן.
מיכון שאני רואה שבן דרור ימני מגיב בכוחות עצמו, אני לא אצא להגנתו אבל זאת הזדמנות נהדרת להגיד לו ישר כוח על עבודת הקודש שהוא עושה
אני מתייחס לסוגיה הזאת כמו לכל סוגיה היסטורית, כאלו שהתמודדתי עם רבות מהן בעבר. למשל, אם ניקח דוגמא מחקר ההתנגדות הגרמנית, למה התכוון קולונל פון שטאופנברג- למה שאמר בנאום או מאמר פומבי כלשהו, לדברים שכתב לאשתו במכתב שיתכן וקראו אותו גורמים עוינים, או למה שאמר לחבר- ואנחנו יודעים עליו רק מעדות מאוחרת של אותו החבר? אין לכך תשובה ברורה, והאמת היא שלכל אחד מהמקורות האלה יתרונות וחסרונות משלו. הערכת האמינות של המקורות הללו תלויה גם למעשה בשאלה שלך, היינו – מה אתה רוצה להבין מהמקורות.
לדעתי, אם רוצים באמת להבין את מסמכי אל ג'זירה, צריך לקבוע קודם את המתודולוגיה שלנו, היינו- קריטריונים וסטנדרטים להערכת אמינות, וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות במאמר הנ"ל. אפשר כמובן לחלוק על הקריטריונים שקבעתי, אבל לדעתי קשה לערער על הנחיצות שבחשיבה מסוג זה.
בן דרור, שאני מעריך מאד למרות כל המחלוקות, לא באמת הגיב באופן מהותי. אני מקווה שיעשה זאת בעתיד, ואם ירצה אשמח אם גם יכתוב מאמר אורח בינשוף – שפתוח תמיד לבעלי כל הדעות וההשקפות.
מעבר לניתוח של המסמכים האלה שכמובן יהיה מענין לראות לאיזה מסקנה תגיע מהן, השאלה הבסיסית היא איזה משקל לתת לאן מלכתחילה אני לא מצפה שאנשים ישנו את השקפת עולם בגלל הדלפה כזאת.
מה שכן מענין לדעת אם במסמכים האלה יש בנוסף לעמדה במשא ומתן עם ישראל גם מידע נוסף שהייתי מצפה למצוא כדרך האסטרטגיה של הפלסטנים, כמו איך מוכרים את הפשרה עם ישראל לציבור הפלסטנאי או במידה וההסכם לא יוצא לפועל איך מפלים את האשמה על הצד השני.
אני מניח שהנהגה הפלסטנית צריכה לדון גם בנושאים האלה.
בשביל לענות על השאלה הזאת צריך לקרוא מסמכים רבים נוספים- וכרגע אין לי תשובה עליה. לכשתהיה- אני בוודאי אפרסם זאת.
"נאום להמונים מבטא הרבה פחות את השקפת ההנהגה מאשר דיון בחדרי חדרים." ?
ואני חשבתי שזו אקסיומה שלגבי מנהיגים ערביים ההצהרות הפומביות שלהם בערבית הרבה יותר מחייבות מההבטחות שהם נותנים בחדרי חדרים באנגלית
אני תמיד אוהב לערער אקסיומות. כדאי להיזהר מאמיתות שאיש לא חושב עליהן.
ולעניין עצמו- בדיוק מסיבה זו הבחנתי בין פגישת מו"מ בין פלסטינים לישראלים / מערביים, לפגישת צוות המו"מ הפלסטיני עצמו.
מעניין מאוד. אשמח להמשיך לקרוא.
תודה, רחל. אני אשמח להמשיך לראות אותך כאן בתגובות.
היה מסקרן. יש המשך?
כמובן- המאמר השני בסדרה הוא על החמאס. ראה: "להכיר את חמאס", https://dannyorbach.wordpress.com/2012/06/29/%D7%9E%D7%91%D7%A2%D7%93-%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%9A-%D7%94%D7%A2%D7%A9%D7%9F-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%AA-%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%A1/
אני מקווה לפרסם מאמר נוסף על מסמכי אל ג'זירה בהמשך.
דני שלום,
בפתח הדברים כתבת כי "כל סטודנט מתחיל להיסטוריה לומד שלא כל המקורות אמינים באותה מידה וכי כל מקור יש לבחון בתוך ההקשר שבו נוצר".
ואמנם,איזו ערובה יש לנו שלא מדובר בטקסט שנועד להציג את אבו מאזן באור חיובי כמנהיג אחראי שמוכן לפשרות כואבות? נראה בעיניי שלמרות החשיבות שייחסת להקשר, לא התחשבת בהקשר הכרונולוגי שבו המסמך פורסם – אחרי כשלון המגעים בין אבו מאזן לאולמרט, בזמן בו היה אינטרס ברור לאבו מאזן להיתפס כמנהיג שהיה מוכן לבוא לקראת אולמרט וישראל.
אם נבחן את המסמך הזה באופן ביקורתי, כפי שציינת שיש לבחון מסמכים היסטוריים, הרי שיכול להיות שאבו מאזן דיבר בכנות ומדם ליבו, אך יכול באותה מידה להיות שלא ושמדובר בטקסט למטרות יח"צ. הרי היה שם נציג של ה-NSU, ארגון שמומן במידה רבה ע"י הממשלה הבריטית לפי הכתבה של הגארדיאן. אומנם הוא לא נציג ישראלי, אך אין ספק שקביעתך כי "כל הדוברים שייכים כולם לצד הפלסטיני" אינה מדויקת לכל הפחות. לאור זאת, לקבוע ש"אמינותו [של המסמך]גבוהה מאד" זה קצת מוגזם, לא ככה?
אבל המסמך הוא מסמך מזמן אמת, הלא כן? כלומר, הוא נוצר לפני שפורסם. כמו כן, שים לב שהוא פורסם בניגוד לדעתו של אבו מאזן. לכן, קשה לי לראות כיצד הוא נוצר לצרכי יח״צ. תמיד קיימת האפשרות, אבל לדעתי היא נמוכה יחסית.
אבהיר בצורה יותר ברורה למה התכוונתי. כשאמרתי יח"צ, לא התכוונתי לטעון שהמסמך הזה נוצר על מנת שיודלף או משהו בסגנון הזה (למרות שזו יכולה להיות אפשרות, אבל בסבירות די נמוכה גם לדעתי).
כוונתי הייתה ליח"צ בזמן אמת. הרי מדובר מבחינה כרונולוגית מספר חודשים לאחר כשלון המגעים בין אבו מאזן לאולמרט. מבלי להיכנס לשאלת הסיבה/אשמים/וכו' לכשלון המגעים, הרי שלאבו מאזן היה אינטרס ברור לצייר את עצמו כפרגמטי בעיניי נציג ה-NSU, כאמור – אדם חיצוני ולא פלסטיני (גם אם אולי סימפטי). כלומר, קהל היעד של היח"צ יכל להיות ממשלת בריטניה/כל גורם מדיני אחר, בזמן אמת ולא בדיעבד, באמצעות ה-NSU.
לסיכום, אני לא פוסל שאבו מאזן היה כנה, אבל אני לא חושב שהמסמך הזה הוא בעל אמינות גבוהה שכן:
1. לאור התזמון, לאבו מאזן היה אינטרס ברור להיתפס כפרגמטי.
2. נכח בדיון נציג שיכל לשקף תדמית פרגמטית זו לגורמים מדיניים/ארגונים אחרים העוסקים בסכסוך.
כנראה לא הסברתי בצורה ברורה דיו למה התכוונתי ב"יח"צ". אני לא חושב שהמסמך נוצר בכדי שיודלף, למרות שזו אפשרות (אבל בסבירות נמוכה, גם לדעתי). מה שהתכוונתי אליו היו שאם מסתכלים על זמן יצירת המסמך, הרי ש:
1. מדובר בעיתוי של מספר חודשים אחרי כישלון סופי של שיחות אבו מאזן-אולמרט. מבלי להיכנס לשאלת האשמה/הסיבות לכשלון, בכל מקרה לאבו מאזן היה אינטרס לחזק את תדמיתו כמנהיג פרגמטי, ולהימנע מהלצטייר כמי שעקשנותו תרמה לכשלון השיחות.
2. בפגישה נכח אדם שיכל להפיץ, בזמן אמת, את אותה תדמית בקרב גורמים מדיניים/ארגוני חברה אזרחית.
כלומר, ייתכן שהדברים נועדו להיות מופצים באמצעות אנדרו בזמן אמת. לכך התכוונתי ביח"צ. ייתכן גם שאבו מאזן דיבר בכנות, אבל כך או כך אני לא חושב שהמסמך הנ"ל מעיד על כך, לפחות לא בסבירות גבוהה כפי שטענת.
פינגבק: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס « הינשוּף
פינגבק: לכוד בטיעון המעגלי: שלושת הכשלים של בני מוריס « הינשוּף
פינגבק: לא לשלום, כן לפיוס | העוקץ