ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, חושף בפנינו מציאות שלא הכרנו. במסגרת הסידרה שלנו, "מבעד למסך העשן" (לחלק הראשון- על מסמכי אל-ג'זירה, ראה כאן), נתבונן בספרו של אלדר, וננסה להבין דרכו את הדינמיקה האמיתית של ההתנהלות בין ישראל, הרשות הפלסטינאית וחמאס. כרגיל, נעסוק לא רק בפרטים הקטנים, אלא בשאלות הגדולות: מה ההבדל האמיתי בין "מתונים" ל"קיצוניים" בחמאס, אם יש כזה? מדוע ח'אלד משעל הציע לישראל, מיד לאחר חטיפת שליט, מעין הסכם ביניים נדיב מעין כמותו, כמעט שלום, ולאחר מכן הפך לאחד האישים הקיצוניים ביותר בארגון האיסלאמי? איך הביאו אבו מאזן וישראל, בטמטום משותף שלא ייאמן, להפיכה של החמאס בעזה?

והאם אנחנו יכולים לזקק מכל זה חוקים- שיעזרו לנו להבין את האזור שלנו טוב יותר?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

"על המזח חיכו מאות אנשים עם דגלים, שלטי ברכה והרבה עיתונאים ומצלמות טלוויזיה ששידרו בשידור ישיר את הגעתה של היאכטה הקטנה, שסימלה עבורם את בקיעי המצור. כולם שאבו אופטימיות מהעובדה שעל אף המתיחות, ירי הקסאם, החיסולים והתקיפות האוויריות של ישראל, היאכטה הקטנה עברה את ספינות חיל הים באין מפריע ועגנה בשלום בנמל הדייגים הקטן של עזה. אולי משהו במדיניות הישראלית הקשחוה החל לזוז לטובה.

בתוך ההמולה הצבעונית שהתארגנה על החוף […] הבחנתי על הרציפים הצרים בשוטרים שמדיהם הכהים המגוהצים היו חדשים עבורי. משטרת חמאס, שוטרי התנפיד'יה שלא ראיתי מאז החל המצור על עזה. כולם בעלי זקנים ולהבדיל משוטרי פת"ח, שבדרך כלל נראו מרושלים, כולם נראו שוטרים.

לפתע התמלאתי פחד. חששתי לרדת מהיאכטה העוגנת.. שנתיים חלפו מאז דרכה כאן כף רגלי. על רקע הזריחה, שצבעה את החוף ואת כולם באדום, עזה נראתה לי שונה, זרה, מאיימת […] אוטובוס תיירים הסיע את באי הספינה מהנמל לבית המלון, הנושק לים. כמה דקות אחרי שהתמקמנו שם הגיע אלי בנו הבכור של ראש הממשלה, עבד הנייה, וביקש לשוחח איתי. ארשת פניו העידה עליו שהוא אינו שקט. "מה שלומכם בפנים?" שאל… לפני שיצא לדרכו הבטיח עבד להפגיש אותי עם אביו, והוסיף: "נמצאים פה האנשים שלנו שיפקחו עין כדי שתרגיש בטוח, תרים טלפון אם תהיה בעיה." […]

בערב הגיעו לבית המלון שני שוטרים בלבוש אזרחי. "שלמה, ערב טוב, אנחנו צריכים לדבר," אמר אחד מהם וסימן בידו לצוות הצילום שלי לחכות בצד […] קיבלנו החניות ללוות אותך לארז. "מתי?" "עכשיו, אתה צריך לעזוב." […] הם עלו לחדרי כדי שאוכל לאסוף את חפצי וחיכו בסבלנות כשניסיתי לתפוס בטלפון את ד"ר מחמוד א-זהאר ואת ד"ר ראזי חמד. "אני מצטער, אנחנו מאד חוששים לבטחונך," הפתיע אותי א-זהאר. "יש קבוצה של אנשים שיש לנו מידע שהם מתכננים לפגוע בך. אם יקרה לך משהו, מה יגידו עלינו? תראו את אלה בחמאס, ככה הם נוהגים באורחיהם העיתונאים? תסלח לנו, שלמה."

שלומי אלדר, להכיר את חמאס (כתר, 2012), 289-91

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, היה צריך לעורר בארץ הד אדיר. אני לא מדבר רק על הגילויים המרעישים, ועל תובנותיו של המחבר הנובעות מהיכרות עמוקה עם התרבות והשפה הערבית בכלל, רצועת עזה וארגון החמאס בפרט; גם לא רק על הראיונות המרתקים שערך איתם, ועל העובדה שאלדר הוא מבין העיתונאים הישראלים היחידים, שמכיר את ארגוני הטרור הפלסטיניים שלא דרך מנגנוני המודיעין והגישה הצבאית הצרה המאפיינת אותם. ספרו של אלדר חשוב כל כך, מפני שהוא הראשון, לפי דעתי, שמנתח את החמאס לא בגישת "הכוונה הקונספרטיבית" שרווחת כל כך אצלנו, אלא בגישה של חקר תהליכים, כפי שחוקרים מומחים אמיתיים את ההיסטוריה וההווה כאחד. במילים אחרות –  רוב העיתונאים הישראלים מציגים את החמאס כמעין ארגון נאצי, ששואף להשמיד את מדינת ישראל או את העם היהודי בכלל, ואין על מה לדבר איתו או אפילו עליו.  אותם העיתונאים נוטים בדרך כלל להסתכל על החמאס כגוף אחד, ומתבוננים בעיקר בכוונות המוצהרות שלו. למשל, אם כתוב באמנת חמאס שיש להשמיד את מדינת ישראל, אזי החמאס רוצה להשמיד את מדינת ישראל ולא תיתכן איתו שום פשרה. אם מטיף מסויים של החמאס אומר שצריך לכבוש את העולם כולו (כפי שאכן קרה), אזי ה"חמאס" רוצה לכבוש את העולם כולו. אבל האם יש מתח בין הכוונות המוצהרות של חמאס, לבין היכולת שלו לממש אותן? ומה בינתיים, כיצד מסתדרים? האם יש הבדלים בין העמדות האסטרטגיות והטקטיות של אינדיבידואלים בתוך ההנהגה של החמאס? בשיח הצדקני והמרוצה מעצמו האופייני לפרשנים הישראלים, בדרך כלל אין דיון אמיתי, מעמיק בשאלות הללו. אם מישהו מוגדר כ"טרוריסט", "איסלאמיסט" או "חמאסניק" – פשוט אין כבר מה להוסיף – רק לכוון מזל"ט ולשגר טיל.

ספרו של אלדר כל כך טוב, מפני שבפעם הראשונה הוא מנתח את חמאס לא כארגון שטני מוכוון-מטרה, אלא כאוסף אינדיבידואלים בעלי כוונות שונות ומטרות שונות, תפיסות שונות של טקטיקה ואסטרטגיה ומחלוקות עמוקות מעבר למעטה האידיאולוגי, הן ברמה הכללית והן מבחינת היחס לישראל. ההיכרות האישית העמוקה שלו עם מנהיגי חמאס-עזה, לחוד וביחד, ועם רבים מקציניהם ואנשיהם, בהחלט מסייעת לו לעשות זאת.

הכלל הראשון – על כוונות ומעשים

מהספר עולות נקודות חשובות רבות, חלקן מרתקות עד מאד. ראשית כל, מה פירושו של המשפט השגור: "החמאס רוצה להשמיד את ישראל"? ברור שהחמאס רוצה להשמיד את ישראל, אם היה יכול. ברור גם שישראל היתה רוצה להשמיד את חמאס, אם היתה יכולה. אם ישראל היתה מפרקת מחר את צבאה, ופותחת לאנשי החמאס את הדרך לתל אביב, ברור שכולם- אפילו ה"מתונים" שבהם, היו מנצלים את ההזדמנות מיד. באותה מידה, אם היתה לישראל הזדמנות להשמיד את חמאס לחלוטין, בלי להיתקע שנים ברצועת עזה, אין ספק שהיתה עושה זאת. הבעיה היא, שאנשים נבונים בשני הצדדים הבינו כבר מזמן שאין להם יכולת להשמיד את הצד השני. במצב שכזה, ה"מתינות" או "הקיצוניות" של אדם אינה תכונה אינהרנטית (פלוני "פרגמטי" ואילו חברו "רדיקלי") – היא תלויית מצב ונסיבות. כאן אני מגיע לכלל הראשון שעולה מהניתוח של שלומי אלדר:

 כלל מספר אחד: מתינות אינה אלא עוצמת ההתנגדות, מידת העייפות והשחיקה שתגרום לך לוותר בפועל (לא בהכרח באופן הצהרתי) על חלומך וכוונתך למגר את האויב. עד כמה אתה מוכן להקריב על מנת לעשות זאת? בצד אחד של הספקטרום עומדים אנשים שיוותרו בפועל על המיגור, ברגע שייתקלו בהתנגדות משמעותית כלשהו או ייאלצו להקריב קורבן. בצד השני עומדים אנשים שימשיכו לנסות להשמיד את האויב בפועל גם אם המחיר הוא חורבן טוטלי והשמדה עצמית. רוב אנשי החמאס עומדים אי שם בין הקטבים הללו.

הכלל השני – דינמיקה פנימית

כמו כן, ה"מתינות" כלפי ישראל של בכירי חמאס מסויימים, אינה רק שאלה של האינטראקציה בינם לבין ישראל – אלא גם של יחסים פנימיים בתוך החמאס. למשל, לאחר חטיפת שליט, ח'אלד משעל הציע לישראל הסכם ביניים, קרוב מאד להסכם שלום, בלי לפתור את סוגיות הליבה בין ישראל לפלסטינים. הוא הציע לשחרר את גלעד שליט תמורת מאה אסירים בלבד, לדון עם ישראל על הפסקה מוחלטת של האלימות תמורת פתיחת המעברים, ולהתקדם בהדרגה לפתרון של שתי מדינות על קוי 67, כאשר סוגיות כמו הפליטים וירושלים יידחו לסוף הדרך. אהוד אולמרט, כהרגלו בקודש, התעלם מההצעה וכלל לא העלה אותה בקבינט. אולם אין פירוש הדבר שח'אלד משעל, שתמיד נחשב בישראל ל"קיצוני", הוא למעשה "מתון". מתינות וקיצוניות, כאמור, הם עניין יחסי ותלוי מצב. ח'אלד משעל היה מוכן ללכת רחוק במשא ומתן עם ישראל, משום שהרגיש שקרקע המנהיגות נשמטת תחת רגליו, ומעמדו נדחק בידי רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, שהיה אחראי לחטיפת גלעד שליט. לפיכך, רצה משעל לטרוף את הקלפים במהלך דרמטי ולקחת מג'עברי את שליט, שהיה באותה תקופה מקור כוח בלתי נדלה. בזמן עופרת יצוקה, הפך משעל שוב לאחד המנהיגים הקיצוניים בחמאס, משום שעימות גדול עם ישראל חיזק את מעמדו באותה התקופה. כעת, כאשר המימון מאיראן הידלדל והקשרים עם סוריה נחלשו, איבד משעל את כוחו, ושוב הפך ל"מתון יותר". דרך אגב – אולי אהוד אולמרט צדק בהערכתו שלהצעה של משעל אין שום סיכוי. מאותן הסיבות שמנינו כאן, קשה להניח שאחמד ג'עברי, שהחזיק בידו את שליט, היה משתף פעולה עם מהלך שנועד בעיקר לפגוע בו. וכאן אנחנו מגיעים לכלל השני:

כמו פורנוגרפיה, גם "מתינות" היא עניין של גיאוגרפיה.

הכלל השלישי – רגשות הם קריטיים

נושא קריטי נוסף הוא החשיבות המרכזית של רגשות, כבוד ועלבונות, גם בישראל ובמיוחד בחמאס. בנושא זה עסקנו בהרחבה באחד הפוסטים הקודמים. אלדר טוען, בצדק שהתביעה הישראלית מחמאס "להכיר בישראל" עוררה באופן טבעי תגובה של "לא" מוחלט. אצל ארגון אידיאולוגי-איסלאמי, ש"שחרור" כל פלסטין הוא סעיף מרכזי במצע שלו, הסכמה כזאת היא קשה ממילא- בוודאי בעיצומו של סכסוך מסלים. אך ישראל, כותב אלדר, התעלמה מחשיבותם הרבה של יוקרה, עלבונות ומשחקי כבוד בחשיבה של אנשי החמאס. כל ויתור שנתפס ככניעה (תנאזול) היה מנוצל מיד לתעמולה של פת"ח – וגורם לחמאס נזק תדמיתי חסר תקדים. גישה יותר חכמה, מצד ישראל, היתה לדחוף רגל לפער שבין הצהרות וכוונות למציאות בפועל, היינו לנצל את נכונותם של חלק מבכירי החמאס להגיע להסדרים זמניים ארוכי טווח עם ישראל תמורת ביצור שלטונם בעזה בפועל. מכיוון שישראל ממילא אינה יכולה למגר את שלטון חמאס בעזה, שיטה זו היתה כנראה טובה יותר מחיסולים ומבצעים נוסח עופרת יצוקה, שגרמו לישראל נזק אדיר והביאו אותה בסופו של דבר למבוי סתום.

וכאן הגענו לכלל השלישי: כאשר מתעסקים עם ארגון-דתי אידיאולוגי, לא ניתן להגיע להסכמות ברמה ההצהרתית, כמו "הכרה בישראל". הסכמות יכולות להיות רק ברמה הפרקטית, היומיומית, מעין זמני שהופך לקבוע. וכל הסכמה כזאת מבוססת אך ורק על חוסר היכולת של הצד השני למגר אותך – ועל הפעלה נכונה של גזרים ומקלות מצידך. ישראל הפעילה רק מקלות, אבל לא את הגזר העיקרי שהיה בידה: פתיחה אמיתית של מעברי הסחורות, תוך כדי הידברות שקטה ופרקטית עם החמאס. המצור והחרם היו טמטום ישראלי יהיר שאין כדוגמתו.

הכלל הרביעי: אם אתה מרגיז את הנמר, אל תאכיל אותו

הנקודה האחרונה שחשוב להעלות קשורה ליחסי חמאס-פת"ח. אלדר עוסק רבות בתמימותו, ויש שיאמרו אף טפשותו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) בכל הקשור להתנהלות מול חמאס, בעיקר לפני ההפיכה בעזה.  מצד אחד, רוקן אבו מאזן את משרדי הממשלה של חמאס מתוכן, מידר את שריה ולא נתן להם שליטה במנגנוני הביטחון. מצד שני, בתמימות שלא תיאמן, הוא הרשה להם להקים כוח צבאי "ביצועי", על מנת למגר את החמולות החמושות בעזה. כך הוא גם הרגיז אותם ועורר בהם רצון לנקום, וגם נתן להם את הכלים לעשות זאת. ישראל, בצעד אווילי נוסף שקשה היום להבין את פשרו, הענישה דווקא את אבו מאזן והקפיאה לו את כספי המכס. כך, היא ייבשה את מנגונני הביטחון של הרשות, אך לא פגעה בחמאס- שקיבל את הכספים שלו מאיראן. מבחינה זו, ההפיכה בעזה היא תוצאה של טפשות כפולה, הן של אבו מאזן והן של ישראל.

הכלל הרביעי: הסכנה נובעת לרוב לא ממי שחלש ומופלה, אלא ממי שחזק ומופלה. אבו מאזן גם הפלה את חמאס, וגם נתן לו כוח – ולפיכך איבד את עזה, לשנים ארוכות ואולי לתמיד.

המסקנה היא – שאנחנו תקועים עם ארגון החמאס, כנראה לשנים רבות. לא נוכל אולי להגיע איתו להסכם רשמי, אולם כדאי להפסיק להחרים אותו ולדבר איתו בשקט. הנכונות של החמאס, לפני סבב ההסלמה האחרון, להפסיק את ירי הקסאמים ואף להקים יחידה מיוחדת לשם כך, מהווה איתות חיובי לעתיד. גם אנחנו וגם הם, בסופו של דבר, צריכים לנסות למצוא נוסחה לחיי שכנות מתוחים אולי, אבל יותר שקטים.