עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?
ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.
ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס
ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.
את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?
אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.
אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.
אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.
אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.
ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.
המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.
פורסמה ב-נובמבר 15, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-אחמד ג'עברי, המלחמה היא המשך המדיניות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסלמה, חיסול ג'עברי, חמאס, ישראל, להכיר את חמאס, מבצע בעזה, עזה, פלסטין, פעולה קרקעית, קלאוזביץ, רצועת עזה, שלומי אלדר. סמן בסימניה את קישור ישיר. 34 תגובות.
הינשוּף 
אבל אם ישראל תשתף פעולה עם המהלך של הרשות הפלסטינית באו"ם, האם זה לא ידרבן את החמאס (שלא לדבר על שאר הארגונים) להוכיח שהם לא מתפשרים וממשיכים במאבק המזויין לשחרור פלסטין וכו' וכו'?
בנוסף, הרשות תרגיש צורך להוכיח את עדיפותו של המהלך, וכמובן מיד תתחיל בלוחמה משפטית נגד ישראל.
בקיצור, לא נראה לי שזה יחמם את האווירה, אלא בעיקר את הגזרה.
הנחה סבירה היא שאין כל אפשרות להפסיק לחלוטין את ירי הרקטות ומכאן שאין זה סביר שזו מטרת המבצע. מהו המהלך המדיני הדרמטי שלדעתך יגרום לחמאס לנצור את האש שלו ושל שאר הארגונים, ישאיר את ישראל כמדינה ריבונית ולא יפיל את אבו מאזן "הבוגד" לשיטתם?
לדעתי, העיקרון הבסיסי הוא להתחיל (כמו בכל מו"מ) להשתמש במקלות וגזרים. כרגע, ישראל מציעה לעזה מקלות ומקלות. כלומר- אם תירו ניכנס בכם, ואם לא תירו נשמור על השקט, אבל המצור וכל היתר ימשיך. לאחר ההצלחה המבצעית הראשונית של עמוד עשן, חשוב להגיע להסדר שישפר את המצב הביטחוני מצד אחד, ויהווה צעד ראשון בשינוי התנאים הבסיסיים שגורמים לסבבי ההסלמה הללו מצד שני.
אני הייתי נוקט בשלושה צעדים מקבילים:
1. בטווח המיידי, מנסה להגיע (דרך התיווך המצרי) להסכם הפסקת אש עם חמאס שיש בו גזר אמיתי – הפסקה או לפחות הקלה משמעותית של המצור (שקשה לאכוף אותו גם כך). הייתי מנסה, אם אפשר, אפילו לעמוד על שיחות ישירות, למרות שאני לא בטוח שזה ייתכן במצב הנוכחי. אני יודע שזה מהלך מסובך מאד, אבל לדעתי כדאי לשאוף למו"מ של מצרים-ישראל-פת"ח-חמאס על פיתרון קבוע יותר של בעיית עזה. היינו – להביא את כל הצדדים הנוגעים בדבר לשולחן אחד.
2. להשתמש במתווכים חדשים מול החמאס בעזה, למשל חברי הכנסת הערבים (במיוחד אלו מהתנועה האסלאמית). אולי זה לא יועיל, אבל בטח לא יזיק. יש סיכוי שזה אפילו יסייע לשבור את הקיפאון, וירתום גורם שכרגע רק מתלונן וצועק בתוכניות אקטואליה לעשייה מועילה ממשית. לא בטוח שגם זה אפשרי, אבל שווה לנסות.
3. במקביל, הודעה של ישראל שתכיר ברשות הפלסטינית כ"מדינה משקיפה באו"ם" על בסיס הגבולות שנקבעו במתווה קלינטון. הגבולות בינתיים לא יקבעו במפורש- אולם זה יהיה הבסיס למו"מ מאוחר יותר. הכרזה דרמטית מהסוג הזה תוכל להעניק תנופה מחודשת לערוץ הישראלי-פלסטיני, ולנטוע תמונות אחרות על מסכי הטלוויזיה חוץ מאלו של ההרוגים בעזה. היא לא גם תפגע בשום אינטרס ישראלי: הפלסטינים ממילא יכולים להעביר מהלך כזה בעצרת הכללית, אז למה להתנגד לו בשיניים ובציפורניים במקום לזרום איתו?
הצגת ביקורת יפה ועניינית על שלושת האפשרויות הראשונות,
חבל שלא עשית זאת גם באפשרות הרביעית.
חוץ מלבקר את ממשלת ישראל היית צריך להציג גם את הסיכון שעלול לנבוע מהחמאס
במידה וננסה את האופציה הרביעית.
דעותיך הפוליטיות גלויות וברורות, אך כשאתה עושה ניתוח מסוים, אני חושב שעדיף שהן לא יפגעו ברלוונטיות שלו…
*ביקורת יפה ועניינית על הסיכונים ארוכי הטווח של שלושת האפשרויות הראשונות
נראה לי שנדב הצביע כבר על הסכנה האפשרית. ויתור רציני לפת"ח עלול לדרבן את החמאס דווקא להסלים את המצב, מכוח התחרות שבין הארגונים. דא עקא, שבכל זאת האופציה הרביעית נראית לי המסוכנת פחות והמבטיחה יותר מבין האופציות. המחיר שנשלם על כיבוש מחודש של עזה הוא כביר, ונראה שכבר אי אפשר לסבול את סבבי ההסלמה התכופים הללו.
תודה לנדב 😉
בוא ננסה להסתכל מנקודת מבט של החמאס:
יש לו 2 רצונות מנוגדים:
1) להגיב בצורה קשה ככל האפשר, גם על מנת לפגוע בישראל וגם על מנת להציג מצג של "לא נכנעים" מול האוכלוסייה ומול אירגונים אחרים.
2) להמנע ככל האפשר מפגיעה של תגובה ישראלית בחמאס, בצמרת הפיקוד שלו ובתשתיות שלו.
מכיוון שבאמצעים טקטיים כרגע החמאס לא יכול להמנע מפגיעה ישראלית, הוא יכול לבחור לעשות כן באמצעים אסטרטגיים – תגובה שלו שתחשב כפגיעה בישראל, והצגת מצג "לא נכנע", אך לא תגרור תגובה ישראלית, ואכן – התגובה הראשונית הייתה תגובה רטורית, שעונה על הקריטריון האילו. אך ברור גם לנו וגם לחמאס שתגובה זו לוקה בחסר, ואינה תגובה מהותית.
החמאס יכול לנסות לעורר פרובוקציות אחרות, שלא יעוררו תגובת נגד ישראלית –
1) פגיעה דיפלומטית – מהלך שנוצל על ידי החמאס בעבר. לא בטוח עד כמה משרת את המטרה של "מצג". רלוונטי במיוחד עקב המצב במצרים.
2) ירי שלא על מנת לפגוע – מהלך ידוע ורגיל. לעיתים קורות טעויות ופוגעים, ועלול לגרור תגובה בכל מקרה.
3) מזל"ט/ משט – שיגור מזל"ט . משט באופן ש"פוגע" בריבונות האווירית/ ימית, אך לא גורם לאבידות.
4) כיוון אחר שלא חשבתי עליו, אך אינו מכוון לגרימת אבידות, אלא לפגיעה אחרת.
כמובן, ששתי האפשרויות ה"בנאליות" של תגובה חריפה / חוסר תגובה כלל גם יכולות להיות תוצאה של פיתרון הקונפליקט הפנימי. זאת במיוחד אם החמאס יועמד בפני אפשרות מפתה במיוחד, כמו הפלת מטוס / מסוק ישראלי.
מנית את האפשרויות הטקטיות שעומדות בפני החמאס כרגע. חשוב לדעתי לשים לב לעובדה, שמבחינת החמאס "תנאזול" (כניעה) הוא חרפה, והמצב הגרוע ביותר מבחינתו הוא שיואשם בכך בידי הארגונים האחרים. לכן, בניגוד לגישה השלטת כאן של "בואו נוריד אותם על הברכיים" – חשוב להגיע להסדר שייתן לחמאס להרגיש שגם הוא השיג משהו. כיצד מצליחים לעשות זאת ובכל זאת לשפר את המצב מבחינת ישראל? זו היא בדיוק אומנות המשא ומתן. הצעתי כמה רעיונות כלליים בתגובה שלי לדניאל למעלה.
כמה תיקונים עובדתיים לדבריך:
1. בחיסול ג'עברי כן נפגעו חפים מפשע – בנו ועוד כמה אזרחים.
2. מצרים כבר החזירה את השגריר.
3. חיסול ראשי החמאס לא יביא למיגורו. יש לנו דוגמא היסטורית מאוד רלוונטית מהעשור הקודם.
4. אין ממש היגיון צבאי בהחלשת החמאס (כפי שנגרם מפעולות כמו חיסול הרמטכ"ל שלו או ההנהגה) כשהמטרה היא שיכפה את מרותו על ארגונים סוררים.
עם זאת, אני מסכים עם התזה המרכזית שלך. אין פתרון קסמים למצב הזה, ומה שבעיקר מחליש את ישראל הוא פוליטיקאים שטוענים שיש כזה. ולצערי הפוליטיקאים האלו יהיו עימנו עוד הרבה זמן – מבצע כזה הרי משחק לידיהם, והציבור מסונוור מדיי להבחין בכך. אבל רוב הסיכויים שהסבב הנוכחי יסתיים כמו הסבבים הקודמים, אולי רק יחזיק מעמד טיפה יותר, אבל לא יותר מכמה חודשים – וגם לזה יש סימוכין מההיסטוריה הקרובה.
יניב,
אכן, אין מנוס מפגיעה בחפים מפשע במבצע מהסוג הזה. הפגיעה, למרות התקרית האיומה עם המשפחה שנספתה, קטנה הרבה יותר מאשר בעופרת יצוקה. אבל אני מסכים איתך שככל שהמבצע ימשיך יהיו יותר הרוגים חפים מפשע, בוודאי אם נצא לפעולה קרקעית.
מצרים החזירה את השגריר, אבל מדובר בצעד שגרתי שננקט גם בידי סדאאת ומובראכ בזמנו. אם מורסי יבטל את הסכם השלום – זה יהיה צעד חריף באמת. אולי הוא יעשה את זה אם תהיה פעולה קרקעית, אבל אני מקווה מאד שנצליח להימנע מהאסון הזה.
וכמובן מסכים מאד עם הנקודה הרביעית שלך.
" גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות"
לא מוסכם.
המטרה, סליחה – החובה של ממשלת ישראל היא לא להשיג שקט או הפסקה. החובה של ממשלת ישראל כלפי אזרחיה היא הסרת האיום. לא צריכים להיות שם טילים. אזרח ישראלי לא צריך לשים את חיו בהחלטתו של תושב עזה.
אפשרי? הניסיון מוכיח שכן. צה"ל הביס את צבאות מצרים, סוריה וירדן במקביל, הוא יצליח להתמודד עם רצועת עזה.
– "לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם"
מה גורם לך לחשוב שמהלך כזה מול אבו מאזן ישפיע בצורה חיובית על החמאס או הסלפים בעזה?
– "הלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה."
זה נשמע כמו אלכימיה. אולי משהו יקרה איכשהו.
– "מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס"
עקרונית זה נשמע טוב. אבל נראה לי שכדי להגיע להפסקת אש במו"מ צריך הרתעה צבאית אמינה.
– "אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח"
– "אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה."
ההנגדה הזו היא הטעות האסטרטגית המהותית של ישראל. תסתכל על מלחמת לבנון. ישראל יצאה למלחמה במטרה המופרכת למגר את החיזבאללה. היא נכשלה כמובן, אבל העוצמה של התגובה, דרגת האיום והנזק שנגרם לחיזבאללה היה כל כך משמעותי שהוא יצר הפסקת אש יציבה. הלקח שצריך ללמוד פה, הוא שעל מנת להגיע לסוג של הפסקת אש יציבה שאנחנו מעוניינים בה, החמאס צריך להאמין שהאלטרנטיבה של הפסקת אש היא מיגור, או לכל הפחות נזק ממשי לארגון (החיסול של יאסין ורנטיסי כנראה הווה איום קיומי על הארגון). ככה מנצחים מלמות. כל זמן שהמסר שאנחנו מפנים לחמאס הוא שצה"ל לא מוכן באמת להלחם ולאיים עליו, וכל שצריך לעשות זה לשבת בבונקר קצת עד שישראל תישבר, החמאס לא ירגייש שהנזק בהמשך הפסקת האש הוא יותר גרוע מהפסקת אש מלאה. כדי לנצח לא צריך למגר את האויב, אבל האויב צריך להיות במצב שהוא מאמין שמיגור זו אפשרות.
– "דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה."
נראה לי שהפעולה ההגיונית מצד ישראל היא למקד את המאמץ הצבאי בארגונים היותר קיצוניים.
(1) הארגונים האלה קטנים ותר ואפשר לגרום להם נזק יותר ממשי. (2) אם הם יחלשו, לחמאס יהיה יותר קל לשלוט בהם. (3) אם הם בעצמם ירגישו מאויימים, יהיה להם אינטרס משל עצמם בהפסקת אש. (4) (כבר לא רלוונטי) פגיעה בארגונים האלה יכולה להשאיר את החמאס מחוץ למעגל הנקמה.
מיכה,
אני אנסה לענות נקודה נקודה:
1. הכרה במדינה פלסטינית זה דבר חסר תקדים שלא נעשה עד עכשיו, וייראה כשינוי דרמטי במדיניות הישראלית בערוץ הפלסטיני. בפועל – זה לא עולה לנו בכלום, כי הרי הפלסטינים ממילא יכולים להעביר מהלך של "מדינה משקיפה" בעצרת הכללית אם ירצו. דיבידנד מיידי עשוי להיות שיפור היחסים עם מצרים. בשל הקשר הקרוב בין ההנהגה המצרית הנוכחית לבין חמאס – שיפור יכול להיות אבן פינה במו"מ על פיתרון בעיית עזה. ראה גם את ההצעות שלי בתגובה לדניאל למעלה. לדעתי, במקביל להכרה כזאת, יש להציע מו"מ ישיר של ישראל-פת"ח-חמאס-מצרים לפיתרון קבוע של בעיית עזה. המורסה הזאת חמורה מדי, אי אפשר להמשיך לשים פלסטרים וצריך לרפא אותה. ישראל לא צריכה להציע רק מקלות בעזה, אלא לצד המקלות- גם גזרים של ממש.
2. הבעיה היא שהאויב לא מטומטם. ברור לכל בר דעת שהדרך היחידה למגר את החמאס לחלוטין היא להשתלט על עזה ולהישאר בה ככובש במשך שנים ארוכות. אפילו אז לא בטוח שהחמאס ימוגר- הרי שלטנו בעזה הרבה מאד שנים ולא ממש מיגרנו אותו. אני לא מאמין שיש הרבה מאד אנשים בישראל שמוכנים לשלם את המחיר של שלטון מחודש בעזה, בטח שלא מקבלי ההחלטות. בחמאס יודעים את זה, ולכן הנחת היסוד שלהם הוא שלא ימוגרו, מקסימום יספגו נזק כבד מאד נוסח עופרת יצוקה. אני מסכים איתך שעדיף שהם יחשבו שיש אופציית מיגור, אבל קשה לי להאמין שזה ראלי להחדיר בהם תודעה כזאת.
3. הבעיה עם הארגונים הקטנים הוא שהם צומחים מבסיס שטח סלאפי מסויים, לא רק בעזה אלא גם בסיני. אם תמגר אחד מהם, מיד יקומו אחרים. הרי החמאס, שיש לו כלים הרבה יותר חזקים לעשות את זה, לא הצליח למגר אותם גם כשניסה (בנקודות זמן מסויימות). אבל בכל זאת, נראה לי שהוא מסוגל לשלוט בהם ולרסן אותם הרבה יותר טוב מישראל, גם אם תכבוש את עזה. במובן זה חיסול ג'עברי היה טעות, כי לדעתי יכולת ממשיכיו לעשות זאת תהיה מוגבלת בהרבה.
"החובה של ממשלת ישראל כלפי אזרחיה היא הסרת האיום."
בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל, ישראל מעולם לא "הסירה איום" חוץ מאולי בתקיפה של הכורים הגרעיניים בסוריה ובעיראק.
"אפשרי? הניסיון מוכיח שכן. צה"ל הביס את צבאות מצרים, סוריה וירדן במקביל,"
נכון, אבל הוא מעולם לא "מיגר" את נאצר או סדאת או אסאד או חוסיין, והוא גם לא "הסיר את האיום". אפילו לא בנצחונות הגדולים ביותר שלו. מה שצה"ל השיג בנצחונות שלו היה הפסקות אש מעמדה של כח. בחלק מהמקרים ההפסקות אש האלה גם היו הפסקות אש ארוכות טווח. זה מה שישראל יכולה להשיג, וזה מה שהיא צריכה לשאוף אליו. אבל כדי לעשות זאת היא צריכה להיות מוכנה להתייחס לחמאס כאילו הוא מדינה. כלומר, כאשר הם תוקפים, צריך לתקוף בחזרה בכל הכח ובמהירות ולא להפסיק עד שיש הפסקת אש. וכאשר יש הפסקת אש, מנהלים מו"מ ויחסים דיפלומטיים (ישירים או לא ישירים) על מנת לשמר את הפסקת האש ואם אפשר להגיע לשלום, בו בזמן שמכינים את הצבא לעימות הבא על מנת לשמר הרתעה.
מיכה,
מסכים איתך מאד בעניין הזה. הוצאת לי את המילים מהפה.
נדב,
גם אני לא חושב שזה פיתרון לבעיית הרקטות לטווח הקצר, אלא לטווח הארוך. אני לא מתייחס כרגע ליתרונות האחרים הרבים שיש בהכרה ביוזמה של אבו מאזן באומות המאוחדות, אבל מבחינת העימות בדרום ראוי לציין שזו דרך טובה לשפר את היחסים עם מצרים. לתיאום מוגבר עם המצרים תהיה מן הסתם השלכה ארוכת טווח על העימות עם חמאס, במיוחד אם ישראל תסכים להיכנס למשא ומתן עקיף איתם.
ושכחתי להתייחס לנקודה חשובה נוספת שהעלית בתגובה שלך. טענת שבמקרה של מהלך מדיני ישראל, אבו מאזן ימנף אותו לפעולות אנטי ישראליות באו"ם. נראה לי שתרחיש כזה אפשרי יותר, דווקא במקרה שאבו מאזן יצליח להעביר החלטה כזאת בעוד ישראל מתנגדת בשיניים ובציפורנים. אם ההחלטה תעבור בכל מקרה, למה לאיים כמו בריונים ולקבל פלסטינים כועסים ונקמניים יותר? עדיף לקחת יוזמה,להפתיע את כולם ולתמוך במהלך. כך נוכל אולי למנף אותו לטובתנו.
1. חמאס הוא לא צבא סוריה/מצרים. לכן הדרישה לחסלו היא כן לגיטימית ואפשרית.
2. נכון שלאויבנו נשארו צבאות, אך הם לא איימו על ישראל. לסיני אסור למצריים להכנס עד היום ויש מגבלות גם על הצבא הסורי.
ממשלת ישראל לא יכולה לנוח עד שיוסר האיום. כמו שקנדי לא הסכים לרוסים להציב טילים בקובה כך גם לנו אסור להסכים.
הסרת האיום היא המטרה ההכרחית והמחויבת.
לפי הגישה הזאת צריך לכבוש את רוב המדינות השכנות. מה זה משנה אם לצבא סוריה יש מגבלות? הטילים הסוריים הרי מגיעים לכל מקום בישראל, וגם הטילים האיראניים. מצב בו לא יהיה שום איום רציני משום אויב אינו אפשרי במזרח התיכון.
נדמה לי שקצת התבלבל כאן רצף התגובות, כי פנית אלי בתגובה למיכה, אז אפתח תגובה חדשה.
בקשר למצרים: אולי אתה צודק, וישראל בהחלט מעוניינת לשפר את היחסים עמה וגם להחזיר אותה למרכז העניינים מול החמאס. אני לא לגמרי בטוח מהי המדיניות של מצרים בעניין ומה הם מנסים להשיג. ייתכן שהדברים יתבררו בקרוב.
אני חושב שישראל צריכה ליזום הצעות לחידוש המו"מ עם אבו מאזן. אני חושב שהראיון שהוא נתן לאחרונה, שבו הוא רמז על נכונות להתפשר על זכות השיבה היה סוג של איתות, למרות ההכחשה הבלתי נמנעת שבאה מיד אחר כך. אם ישראל תפגין רצון טוב בעניין הזה, האמריקאים עשויים להפעיל עליו לחצים (ותמריצים) לסגת מהפנייה לאו"ם. בכל מקרה, התיאום עם הרשות חשוב מאוד. הבעיה היא התנאי המוקדם של הקפאת ההתנחלויות, שאכן לא נראית סבירה בקואליציה הנוכחית (וכנראה שגם לא בזו שתבוא אחריה).
אני לא חושב שזה יעזור מול החמאס. שם, אני חושש שהאופציה הטובה ביותר של ישראל היא לחרוק שיניים ולנסות לערער את הלגיטימציה של חמאס. חידוש המו"מ עם אבו מאזן יכול להועיל בכך.
אני מסכים איתך לחלוטין בכל הנוגע לאבו מאזן, אם כי נראה לי שהמהלך הטוב ביותר עכשיו יהיה הכרה מיידית בפלסטין כמדינה משקיפה, ולא סתם מו"מ. הפלסטינים, די בצדק לדעתי, כבר לא מאמינים ברצינותה של ממשלת נתניהו מהבחינה הזאת.
בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהחמאס. צריך לנסות להגיע להסדר שלפחות ישפר באופן מהותי את המצב בדרום, אחרת נמשיך עם סבב הסלמה כל כמה זמן, ונראה לי שהתחרות בין ארגוני הטרור בעזה תהפוך את סבבי ההסלמה הללו לגרועים יותר ויותר.
להגיד שאי אפשר להתעלם מחמאס זה אנדרסטייטמנט, הייתי אומר… הבעיה שאני כבר ממש לא מבין למה מתכוונים כשמדברים על "הסדר עם החמאס". יש איזשהו מו"מ דרך צדדים שלישיים ורביעיים, אי אפשר לדבר ברצינות על ערבויות, את האינטרס המצרי קשה להבין, ובכלל חמאס תמיד יפרש את ההבנות באופן חד צדדי.
במקום ישראל הייתי מתעקש הפעם על הסכם כתוב, והתחלה של מגעים רציניים להסדרי ביניים רציניים יותר.
לא ברור לי איך אתה מקשר בין יו"ש לעזה אבל זה לא העיקר.
העיקר הוא שישראל נסוגה מעזה ויש גבול בין שתי יישויות זרות. האחת (עזה) החליטה לתקוף בטילים את ישראל ולכן על ממשלת ישראל מוטלת האחריות להסיר את האיום. זה הכל.
מתי ישראל תפסיק לתקוף? ברגע שהחמאס יתפרק מנשקו ולא דקה קודם. בנתיים כל הדם של תושבי עזה נמצא על הידיים של החמאס.
(כתיבת תגובה זו נפסקה באמצע בשל אזעקה)
איתמר, אני מאד מבין מהיכן התגובה שלך מגיעה. טילים על אזרחים הוא מצב בלתי נסבל בעליל, וחובה על ישראל לעשות כל דבר כדי להפסיק אותו. הבעיה היא, שזה לא מייתר את הצורך בניתוח קר של המצב. אם פועלים "על עיוור" עלולים להשיג את המטרה ההפוכה. השאלה היא לא מי צודק, אנחנו או חמאס, אלא כיצד אנחנו משיגים את האינטרסים שלנו במחיר סביר. כפי שהבהרתי קודם לכן, חיסול מוחלט של החמאס עשוי לפנות את השטח לארגונים קיצוניים בהרבה שיתחרו זה בזה (סלאפיים למיניהם) וכך יהיה שכרנו בהפסדנו. נראה לי שבממשלה דווקא מביאים בחשבון את השיקול הזה – לא סתם אף אחד ממקבלי ההחלטות (לרבות ליברמן) לא מדבר כעת על חיסול החמאס.
אתה "מאיים" עליי בארגון יותר גרוע מהחמאס? אתה מבין שישראל מותקפת ברקטות כבר יותר מ 10 שנים, יותר מ 2 ביום (לפני ההסלמה האחרונה), כולל ירושלים ות"א? אנחנו עכשיו במצב הכי גרוע שיש.
ותזכורת: זוכר מה אמרו לפני הנסיגה מרצועת עזה? עכשיו יהיה גבול ברור ועם יעיזו לשגר רקטה אז נכנס סאמאמא שלהם. אז הם שיגרו אלפי רקטות ולימדו אותנו מה קורה למי שמאיים ולא מעיז לממש.
רק הערה, מבלי להתייחס לטיעונים.
"ללא מתום"
משמעותו ללא שום דבר שלם (טוב)
יש לי תחושה שכוונתך היתה הפוכה.
באמת? אני תמיד הבנתי את הביטוי כ"ללא פגם". שווה לבדוק.
מבדיקה קצרה עולה ששני הפירושים (ההפוכים) נפוצים.
פינגבק: עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?/דני אורבך | Mabat USA מבט
פינגבק: ענני סערה « הינשוּף
פינגבק: ענני סערה/דני אורבך | Mabat USA מבט