הספינה האחרונה

עדכון שלא מן המניין: אני שמח לפרסם כאן בינשוף את התרגום שלי ל"ספינה האחרונה", פואמה יפה ונוגה מאת ג'.ר.ר. טולקין. היצירה הזאת מעלה שאלות רבות על נשים וגברים, כוחן המפתה של אשליות  והמתח החמקמק בין היומיומי לנשגב. רן בר-זיק, מגדולי המומחים ליצירתו של טולקין בארץ, דן בפואמה היפה הזאת כאן, ואני עניתי לו, כאן בפורום טולקין, בעיקר בהקשר של נוכחות העל טבעי והמתח בינו לבין העולם הרגיל. את המקור, ששום תרגום לא יוכל להתחרות בו, תוכלו לקרוא כאן בליווי המנגינה "לותלוריין" מאת אנייה. תהנו!

אל השחר נשאה מבטה פִירִיאֵל,

ושלוש לפנות בוקר- שעון מצלצל,

עת הלֵיל האפור לאיטו כך ידעך,

וחמה תעלה לאיטה ממזרח,

תרנגול מרוחק של זהב לה יקרא,

האפילו עצים בצללים ואורה,

וציפור מקדימה אורת בוקר צעיר,

בציוץ ושירת טרם שחר תעיר.

בין עלים מנשב רוח קל וקריר,

שבדי אילנות בזהב אור יסעיר,

היא תשקיף מחלון על האור הגובר,

על העשב הרך שבזְהַב טל זוהר,

וזאת עד כי היתה לאורה ממשלה

עלי ארץ, עלה ופיסת יום תכולה.

ותאוץ לה חיש קל במורד מדרגות,

ממפתן משכנה שתי רגליה דולגות,

בכר דשא בוהק מטללים היא ריקדה,

בדילוג קל הגיעה לשפת הגדה.

ויזהר דש בגדה באור אבן יְקַר,

חיש קלות פיזזה עד לשפת הנהר.

על גבעול ערבה ירוקה נשענה,

והביטה בנוף המקסים כתמונה.

ממרום השלדג אז צלל כברק,

וכחול הנהר כראי החלק

יִבַּקָע בהבזק של מי נתז קרירים,

ותשמע ממרום קול שירת ציפורים.

יֵרַקְדוּ עשבים לקול רוח עדין,

ומלא הנהר בפרחים כסדין.

ולפתע בין מים ובין אדמה,

קול שירה היא שמעה העולה ברמה,

מסוער וחופשי שיערה הגולש,

על כתפיה בבוהק השחר כאש.

ותשמע את הקתרוס ונבל מרהיב,

ושירה הצלולה כיומו של אביב,

כינורות, חלילים וקולות צעירים,

כדנדון פעמון מרוחק ניעורים.

לעיניה ספינת משוטים בהירה,

בנהר שייטה ובאור מזהירה,

כה לבן חרטומה, מעצי ארזים

עת מימי תכול צלולים משוּטַה ניתזים.

וישחו ברבורים לבנים בקדמה,

קול שירת ספנים מתוקה ברמה.

בני לילית הם, שלושה, יפי תואר, גבוהים

בשיער מתנופף וזהוב נישאים

וחותרים ברכות, לראשם עטרות,

עטויים בגלימות ירוקות בהירות.

וקלות ידיהם ככנפי הציפור,

על הנבל פרטו בפיוט לאמור:

"כה נאה היא הארץ עוטת הירוק.

ציפורים בה יפליאו שירן המתוק.

ולוואי וימים של חמה בהירה,

יזכוה בשלל נפלאות ואורה,

יִפַּתְחוּ הפרחים בהדר תהילה,

בזהב שדות דגן וקמה מבשילה".

"איה תפליג אונייתכם, הו ספנים נאים?

האם ליער עד נסתר בינות לעפאים?

שמא לצל צפון קודר וערפילי יגון

לשוט בינות איי ציה ושם בדד לשכון?

חופי הסלע הבודד במרחבים אי שם,

לצד שחפים קוראים, צווחים בנחשולי הים?"

"לא כך יהי", אמרו הם לה, "בדרך אחרונה

נפליג מאלה החופים בשיר ומנגינה.

מחוף נמל אפור בהיר במרחבים אי שם,

לשוט נצא הרחק הרחק למחוזות הים,

גלי צללים מרוחקים בארץ מכורה,

שבה יצמח עוד עץ לבן בבוהק האורה.

מולדתם של בני לילית בחוף האחרון,

כי שם יקרא לנו הרחק קולו של פעמון.

שלום לארץ תיכונה! למרחבים תכולים,

אי אור זהב בוהק לעד על קצף הגלים,

ושם כוכב אֵלִים בודד בשחק רם ייכון,

זוהר לעד על מרחבי החוף האחרון.

לשם נפליג! ובמהרה חופי תמותה מרים,

בהם עלים נושרים מעץ, גוועים מעברים,

אורת ירח וחמה דוהים באופל מר,

ועלטת יגון עולה מאופל צל ההר,

ניטוש לעד ולעולם! כי ממעמקים,

בני עמנו לנו שם קוראים ממרחקים".

לרגע קט חדלו משוּט, קפאו במי נהר,

ובוהַק עיניהם מולה בנוגה קר יזהר.

"הסכיתי, בת האדמה, שמעי את קריאתנו!

הו פיריאל! הו פיריאל! עצרנו משוטינו!

ליבך הטי, עלמה נאווה, מקום אחד נותר,

חיש קל עלי על הספינה, הפליגי  בנהר

למערב עם בני לילית, כי דוהרים ימייך

חולפים כצל במהרה ומתקדרים שמייך.

אחת נקרא לך, הו עלמה, אחת ואין שנית,

כי בת אדם את, אך יופייך זוהר כבת לילית".

ופיריאל מגדת נהר המה ליבה כים,

השקיפה על ספינת לילית וחרטומה הרם.

העזה רק אחת לצעוד, אחת ואין שנית,

הרחק שקעה רגלה בבוץ מספני לילית.

"זאת לא אוכל!", היא זעקה, אחר דום נעלמה,

"לא, לא אוכל! נולדתי כאן כבת האדמה!".

נוּגַה במעלה משעול הביתה היא חזרה,

בגלימתה גוועה אורה של אבן יקרה,

בצל הגג כבד מנשוא לבשה סרבל תפוח,

ולא עוד שיערה חופשי ומתבדר ברוח.

צמות קלעה מחלפותיה ולמלאכה,

בלב כבד וגֵב כפוף בדרך כך הילכה.

לא עוד תזרח אורת חמה על אחו בשלווה,

ירד מחשך על פיריאל ואור ליבה כבה.

שנים חולפות עד לאין קץ במי יובל נהר,

ימים של שמש בהירה, לילות לאין מספר.

תוסיף הרוח להרעיד את שלל עשבי הים,

ענן לבן עוד מרחף במרחבים אי שם.

אך לא עוד ספני לילית יפליגו בנהר,

במי תמותה כקדם אז, כי גורלם נגזר,

נמוגו מלבב אנוש ואף נשכח זכרם,

ברַחָבֵי ארצות אדם גווע לעד שירם.

ג'ון רונלד רעואל טולקין

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 16, 2012, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף הדמדומים: רוחות, שדים וגיבורים ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. מעניין, ובמיוחד הזיהוי של פיריאל, בת התמותה עם האדמה. בכלל נראה שאצל טולקין בני האדם נוטים יותר להאחז באדמה, גם אחרי תבוסות – כשדוגמא קיצונית היא ברהיר וחבריו שנשארו בדורתוניון כשכבר לא היה שם אף אחד.

    בהקשר הזה אני חושב שהתרגום שלך לבית הלפני אחרון כבד ועגום מדי. זה לא בית שמח גם במקור האנגלי אבל אני חושב שהדגש שם הוא על הארציות. לכן הסרבל חום והאור שדוהה הוא אור השמש (והרושם שאני קיבלתי הוא עבודה עד רדת הערב, לא שהשמש לא תזרח שוב).

    פיריאל חלמה להיות נסיכה בת-לילית, למי מאיתנו לא היו חלומות כאלה, אבל בסופו של דבר האדמה (או המציאות) קראה לה והיא השלימה עם גורלה. אני רואה בזה סוג של התבגרות שהיא אמנם עצובה משהו אבל לא עד-כדי-כך קודרת ומדכדכת.

    טולקין אמנם אהב את זוהרה של ארץ הפיות, אבל ידע להנות ולשמוח גם בארציות, אולי אפילו העדיף אותה, וההוביטים יעידו. את המסעות שלהם הם תמיד מסיימים בבית.

    (אני אעתיק את התגובה גם לפורום)

    • אני מודה ומתוודה שהתרגום שלי פרשני ולא מילולי. יש לכך עוד סיבה מלבד הנטייה הטבעית שלי לתרגום חופשי – חשובה לי מאד החריזה כדי ליצור את האווירה של המקור, וכמובן שהדבר דורש ויתורים מסויימים מבחינת הנאמנות למשמעות.

      עם זאת, גם כאשר התרגום פרשני, ניתן ואפשר להתווכח על נכונותה של הפרשנות, והשאלה שלך חשובה ורצינית מאד. בספרות ובוודאי שבתרגום, לא כל הפרשנויות תקפות. עם זאת, אני חושב שהמחקר ההשוואתי האחרון שרן ערך בין ה"ספינה האחרונה" לגירסה המוקדמת יותר, "פיריאל", נותן לגיטימציה לפרשנות הקודרת יותר שלי.

      בוודאי שהשיר הזה מתאר התבגרות מחלומות למציאות החיים האפורה. אבל ניתן להציג אותה בגוונים שונים של אפור, שחור וצבעוני. בשיר המוקדם, "פיריאל", טולקין מתאר את החזרה לשגרה בגוונים מעורבים. אמנם משעממת ולא מסעירה, אבל יש בה גם חן וקסם "ארצי": הפטפוט העליז מסביב לשולחן, ארוחה טובה, "תעבירי בבקשה את הדבש" ושיחות מעין אלה. בגירסה המאוחרת אין את כל זה. תחת זאת, יש לנו דימויים מובהקים של עבדות: השיער הפזור שנקשר, הסרבל המכוער (ניגוד ליופי הפראי של פיריאל), ואם לא די בכך – אור האבן היקרה (המסמל כמובן ניצוץ נפשי של חדווה ויצירתיות) שדועך. לפיכך, נראה שתיאור השמש השוקעת אינו מתעד את השעה המאוחרת, אלא דווקא את מצבה הנפשי של פיריאל, וזה מה שניסיתי להעביר בפרשנות האינטואיטיבית שלי לבית האחרון.

      טולקין אכן ידע לשמוח גם בארציות, וניתן למצוא לכך עדויות גם בשר הטבעות וגם (אפילו יותר) ב"ההוביט", אבל פן זה אינו קיים בכל יצירותיו. בסילמריליון או בשירת ליתיאן, למשל, יש מעט מאד חדוות ארציות. ביטוי עיוני יותר לסלידה מארציות דווקא ניתן למצוא ב"על סיפורי פיות". טולקין כותב שם בתיעוב, למשל, על מלומד מאוקספורד שביטא שמחה על כך שהאוניברסיטה קרובה לזיהום האוויר ולמכוניות של העיר, דבר ה"מחבר אותה לחיים האמיתיים". בהמשך הוא כותב, בתגובה לטענות על האסקפיזם של הפנטזיה, שמי שכלוא אין להאשימו אם הוא מנסה לברוח, או לפחות אינו מדבר אך ורק על חומות וסוהרים. ומהו הכלא אם לא כלא החיים הארציים, ומה היא המנוסה אם לא המנוסה אל הנשגב?

      ובכל זאת, אני מסכים איתך שאולי עדיף למצוא שורות חלופיות (בגבולות החרוז), שיעבירו את דו המשמעות שקיימת במקור.

      (מעתיק את התגובה גם לפורום)

  2. תרגום יפה מאוד!

    מאיפה בעצם בא השם "בני לילית"? אני זוכר שפעם תרגמו את זה ל"עלפים", אולי כדי למנוע בלבול עם thousands ואולי כדי לשקף את צורת הריבוי (elves).

    בהתחלה חשבתי שאולי השתמשת בשם "בת-לילית" כניגוד ל"בת-אדמה", אבל דווקא את Earth-maiden תרגמת ל"בת-אדם".

    • אוי, פתחת תיבת פנדורה רצינית. זה היה אחד הויכוחים המרים בקהילת חובבי טולקין במשך שנים רבות. בעיקרון, "בני לילית" שייך לתרגום הישן של רות לבנית, שרוב החובבים הותיקים מעדיפים. לדעתי, תרגום לבנית יפה אבל מאד לא מדוייק. הרעיון מאחורי בחירת השם "בני לילית" הוא לחבר את העברית של התרגום לרובד האגדי-מיתי בתרבות שלנו. "עלפים" הוא המצאה של המתרגם החדש, ד"ר עמנואל לוטם. הרציונל שלו הוא כדלהלן: מצד אחד בני לילית זה מונח בעייתי, משום שהוא מתקשר במיתולוגיה היהודית עם השטן. מצד שני, לא כדאי להשתמש במונח הלועזי "אלפים". ד"ר לוטם חושב (משום מה) שהמונח "עלפים" עברי יותר מהמילה "אלפים".

      למעשה, מדובר כאן בסוגייה רצינית שקשורה למדע התרגום באופן כללי: האם לחבר את הסיפור לתרבות שלך, או לנסות לשמור על מושגי המקור במחיר של ניכור מסויים של הקורא. זו שאלה רצינית מאד שמתרגמים דנים עליה מאז ומעולם. למעשה, בגרמניה מתנהל מזה שנים אותו הויכוח בדיוק (בין תרגום חדש לתרגום ישן, אם כי שם המילה "אלפים" – Elben, אינה שנוייה במחלוקת – כי טולקין ביקש לתרגם זאת בדיוק כך במדריך למתרגם שכתב בזמנו).

      בתרגומה החדש והמוצלח (לפי מה שהספקתי לראות) של יעל אכמון ל"ההוביט", אין בני לילית או עלפים, אלא פשוט "אלפים". אולי אכמון צודקת והתרגום הפשוט ביותר הוא בסופו של דבר הטוב ביותר.

      • זה מזכיר לי ראיון שראיתי בזמנו בתוכנית "לונדון את קירשנבאום" עם מומחית לתרגום התנ"ך. היא סיפרה שם אנקדוטה על תרגום התנ"ך לשפה אפריקאית כלשהי (שכחתי איזו), שמדוברת בארץ שבה אין שלג, ולכן תושביה אינם יודעים מה צבעו. לכן, כאשר צריך לתאר את צבעו של השלג, פשוט מחליפים אותו בחלב…

        אולי טולקין הוא מקרה קשה במובן הזה: מצד אחד, הוא ביקש לברוא עולם דמיוני שלם, יש מאין. מצד שני, קשה להכחיש שהפנטזיה שלו נטועה עמוק בפולקלור האירופאי.

      • עולם דמיוני שלם, בוודאי. יש מאין- אני לא חושב. הוא היה הראשון להודות שזה לא כך, ושהוא חב למיתולוגיות רבות מהן שאב את חומרי הגלם לעולמו ולשפות שיצר.

        באשר לאנקדוטה שלך על השפה האפריקאית, זה הזכיר לי שני דברים. קודם כל, הידעת שבתנ"ך, ובכל הטקסטים העתיקים האחרים מתקופתו ולפני כן, הצבע הכחול כלל אינו קיים? קראתי בזמנו מאמר מרתק על זה, שטען שכחול הוא צבע לא טבעי, ולקחו דורות עד שבני האדם יצרו אותו כקטגוריה מחשבתית מיוחדת.

        שנית, וכתבתי את זה בזמנו במאמר שלי על הויקינגים (קסדתו של אולף השעיר), בתרגום של התנ"ך לשוודית במאה ה-13, כנופיות ממואב שפשטו על ישראל בתקופת השופטים נקראו "ויקינגים ממואב".

      • אגב ב'הוביט' ה-elves ('שדונים' אצל הנעמי/זינגר; 'האלף' אצל טייסי חיל האויר) קרובים הרבה יותר ליצורים הנורדיים בשם הזה, שהיו עליזים, נוטים לשעשועים (מוזכר שאלה שבריוונדל אהבו לצחוק על אפיהם של הגמדים), וכן חובבי חינגות בקרחות יער.

        בפרק על המסע במירקווד למשל, הגמדים ובילבו מנסים להיכנס לחגיגה כזו של האלפים בקרחת יער, ללא הצלחה.

        אפשר למצוא קטע דומה מאוד בספרו של ז'יל רגאש, 'הויקינגים: מיתוסים ואגדות עמים' (1994, 'שרה פרידמן') שמובא במסגרת סיפור על איש בשם ביורן, שהתאהב בנסיכה אלפית (מזכיר כמובן סיפור אחר של טולקין, עם שמות דומים).

        עדיין לא מצאתי את המקור שממנו הקטע לקוח, אבל אין ספק שטולקין חשב ב'הוביט' על המיתולוגיה הנורדית (או אנגלו-סקסונית, בתיאור הדרקון והגביע הזהוב שבילבו רואה שם) ולא על הלגנדאריום.

        החיבור המקשר נעשה רק אחרי השלמת הטיוטה של שרה"ט, כאשר ב-1950 יצאה מהדורה שניה (חלקית) של ה'הוביט', עם תיקון לסיפורו של גולום על מציאת הטבעת, להתאים מול שרה"ט שהושלם באותו הזמן. אגב טולקין שקל בנקודה מסויימת באותן שנים, לכתוב את כל הספר מחדש.

        כך שמבחינתי, 'אלפים' מתאים יותר לנוסח הזה.

        ההסתייגות היחידה שלי, היא שאכמון (ככל הידוע לי) לא הסתייעה במי שמתמצאים בנושא, כדי שיעברו על הטקסט ויעירו הערות.
        יש ספרי עיון חדשים בנושא, כמו 'ההיסטוריה של ההוביט' מאת ג'ון רייטליף, שהוא בעצם תוספת חיצונית לסידרת ספרי 'ההיסטוריה של הארץ התיכונה' –
        http://www.amazon.com/History-Hobbit-John-D-Rateliff/dp/0618964401/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1350965890&sr=1-1&keywords=the+history+of+the+hobbit+rateliff
        וכן עריכתו הקודמת לספר של אנדרסון מ-2002 (שתיקנה כמה דברים ויצרה בעצם מהדורה חדשה, רביעית או חמישית, לספר), שהיו יכולים להועיל.

        אבל זה עניין אחר שמקורו בבעיות פנים-קהילתיות, שכידוע למי שמעורבים בתחום, השפיעו הרבה יותר מעבר לרצוי, ולרוב על חשבון הקוראים.

      • הי יובל,

        אני לא יודע איך אתה בדיוק מגדיר את המושג "נורדי", אבל במיתולוגיה הסקנדינבית לפחות אלפים רחוקים מאד מלהיות יצורים משעשעים. אם תקרא את ההקדמות לתרגומים המדעיים לאדה הפרוזאית והשירית, למשל, תראה שלמעשה אנחנו לא יודעים בדיוק מה היו האלפים הנורדים. הדבר היחיד שידוע עליהם שהם כנראה תווכו בין בני אדם לרוחות המתים (למיטב זכרוני), וזה בהחלט לא תפקיד משעשע. האלפים הקטנים והחמודים שרוקדים ביער – אלו דמויות הלקוחות למיטב ידיעתי יותר מאגדות עם צרפתיות.

        אתה צודק לדעתי שטולקין לא חשב באמת על הלגנדריום כאשר כתב את "ההוביט", אבל לאחר שנכתב "סיפורים שלא נשלמו", ההוביט שולב בדיעבד בתוך הלגנדריום, ונראה שצריך להתחשב בכך בתרגום יותר מאשר בהלוך רוחו המקורי של טולקין.

      • קודם כל זה לא לגמרי לא קשור ללגנדריום – בעל האוב כנראה כבר אז היה זה מהלגנדריום. צריך גם לזכור שהלגנדריום של שנות השלושים הוא לא הלגנדריום של שנות החמישים. הקשר התבסס יותר מאוחר יותר.

  3. בעניין האלפים – היו שני סוגים, מוארים ו-אפלים ( Svartálfar או Døkkálfar היה שמם של האפלים. swart, צורה ישנה באנגלית של 'שחור' שקרובה ל-schwarz בגרמנית. המילה מופיעה בסיל' בשמם של בני אדם שבאו אחרי האדאין לבלריאנד).

    בסיל' המוקדם, דמותו של Eol האפל – שהוא היחידי שנקרא במפורש dark elf, היא ייצוג מדויק של אלף כזה – נפח קודר שעובד במקומות תת-קרקעיים. נאמר שהוא קיים סחר עם הגמדים, מה שלא היה אופייני כלל לבני מינו (לפי הערך בנושא בויקי, http://en.wikipedia.org/wiki/Norse_dwarves נראה שהמונח ציין *גם* גמדים).

    האלמנט המשתעשע, שייך יותר לאלפים של בריטניה, שנודעו כמי שהתעמרו בצאן ובבקר. טום שיפי הזכיר אגדה ששרדה באנגלית ביניימית של המאה ה-14 (הזכרתי אותה במאמר בפורום בתפוז), שסיפרה שהם אכן נשמות שלא עברו לשמים, שמחוללות על ראשי גבעות, ושניחנו ביופי מיוחד.

    עדיין לא מצאתי את הסיפור על ביורן והאלפים החוגגים בקרחות היער. מקוה שרגאש לא המציא אותו…

    באשר ל'נקרומאנסר' (של טייסי ח"א; בשרה"ט 'בעל האוב') – טולקין ציין באחד ממכתביו שהוא מילא פונקציה עלילתית בלבד – להסיח את גאנדאלף למשימה אחרת, וכך לתת הזדמנות לבילבו להוכיח את עצמו. לא היה קשר בינו לבין Tu או Thu המכשף מה'אבודים', שנעשה ל-Gurthaur ובהמשך לסאורון.

    *הוא* נעשה משמעותי רק ממש לפני תחילת כתיבת שרה"ט (אז עדיין המשך ל'הוביט'), כשטולקין כתב גירסאות לסיפור אטלנטיס, שעליו סיכם עם ק. ס. לואיס (שמצידו כתב טרילוגיית מד"ב), כאשר דמותו הופיעה כמי שהשחית את מלכי האי נומינור, ולאחר מכן חזר לארץ התיכונה, בה המשיך לשבת כממשיך-דרכו של מורגות' שסולק כזכור מהעולם קצת לפני כן.

    זה אגב מדהים שטולקין סיים כך את הסילמאריליון של 1937, בהשאירו אלמנט של רשע פעיל בעולם, שלא הוזכר למשל בסוף הגואל של הסיל' שהובא ב'נבואת מאנדוס השניה' וחיזיון תיקון העולם. רמז מיסטי לבאות?

    אבל עברו שנתיים לפחות, עד שהאלמנט הזה זוהה וחובר עם 'שר הטבעות', שהיה שמו המוקדם של 'אדון הטבעת' (ועוד טבעות דומות שיצר, ועל כן 'טבעות' ולא טבעת אחת), שאח"כ חובר ל'בעל האוב'. אז ניתנה התשובה לשאלה מה יעשה עם הרשע שנשאר.

    כנראה שבאותו הזמן גם גאנדאלף שודרג (שריד לשאלה הזו אפשר למצוא בתחילת כרך ג', כשפיפין הרכוב מאחוריו על גב שאדופאקס, שואל את עצמו 'מהו גאנדאלף?'), כי טיפול בעוצמה כזו מחייב סיוע מהמערב – בני אדם are easily corrupt, כידוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: