המרכז המעורפל: אז מה יש שם בפנים?

מה הקשר בין חסידות חב"ד, מלחמות גנרלים בסין והמסתורין שאופף את הקיסר היפני? ינשוף היסטורי על ענני ערפל במעוזי השלטון, פרשנות מסוכנת ותעתועיה של סמכות.

 

לאחרונה, יצא לי לשוחח עם רב מחב"ד, שאת שמו לא אזכיר. הרב הזה, מעבר להיותו אדם מיוחד באופן כללי, מחזיק בכמה דיעות ואמונות הנחשבות בחסידות, איך נאמר, לבעייתיות קמעה. במיוחד, הוא קושר קשרים, מייעץ ומסייע (בהתנדבות וללא תשלום) לאנשים שאינם יהודים, ומשקיע בכך חלק ניכר מזמנו. מנהגיו עוררו עליו זעם ניכר בקרב גורמים מסויימים בחסידות, שאף פרסמו או ניסו לפרסם מכתבים, עצומות ופשקווילים כנגדו. בפגישה עם שניים עשר רבנים אחרים, נשאל אותו אדם כיצד הוא מצדיק את "הפרת המשמעת" שלו. בתגובה – הפנה את הנוכחים לפסוק מסויים מ"איגרות הקודש" של הרבי מליובאוויטש, שמצדיק לדעתו את עמדותיו החריגות. בחב"ד, יש להזכיר, נהוגה מזה שנים רבות מעין שיטה, שנמצאת אי שם בין "דרש" וגילוי עתידות. מי שמחפש תשובה לשאלה אישית, פותח בעמוד אקראי ב"איגרות קודש" וקורא בתשומת לב את הכתוב. פרשנות נכונה של הנאמר, כך מאמינים בחסידות, עשויה לגלות לשואל את הפיתרון האידיאלי לדילמה שבה הוא נתקל. לדברי הרבי יש הרי מעמד של סמכות מוחלטת. אבל מכיוון שהרבי כבר אינו איתנו, הסמכות המוחלטת הזאת לובשת לעיתים גוון חתרני, ואפילו אנרכיסטי. מי שרוצה לחרוג מהקו, לאמץ עמדות חריגות או להמרות את פי הרבנים הנוכחיים של חב"ד – תמיד יכול לפנות ל"איגרות קודש". אם מצא בדברי הרבי סימוכין באמצעות שיטה פרשנית כזאת או אחרת, יהיה קשה מאד לכפות עליו "להיות כמו כולם".

בחב"ד, בניגוד לארגונים יהודיים-דתיים רבים אחרים, התנהגות כזאת מתאפשרת בשל צירוף נדיר ומיוחד במינו של נסיבות. כאן מדובר בסך הכל בחסידות, אם כי השפעתה על יהדות ימינו גדולה מאשר נוטים בדרך כלל להעריך. אולם כשאותו צירוף נסיבות, תמהיל מורכב של מנהיגות אבסולוטית להלכה, והעדרה למעשה, חוזר על עצמו במדינות ובאימפריות גדולות, התוצאה דרמטית, לא צפויה ולעיתים קרובות קטלנית. את התמהיל הנדיר הזה אני מכנה "המרכז המעורפל".

כל מערכת כוח שהיא מניחה מבנה של סמכות, רשתות שבעורקיהן זורמת הלגיטימציה. לפי הסוציולוג הגרמני מקס וובר, ישנם שלושה סוגים עיקריים של סמכות: כריזמטית, מסורתית ובירוקרטית. הסמכות הכריזמטית מניחה יחס אישי בין האדון לאנשיו. איש שבט יציית ללוחם החזק ביותר, שהופך בכוח אישיותו למנהיג – אולם אין שום ביטחון שיציית גם לבנו של אותו מנהיג, אם לא יוכיח שהוא חזק ואמיץ כאביו. היחס בין כפוף למנהיג הוא אישי. סמכות מסורתית מבוססת לרוב על שושלת – אני מאמין בסמכותה של שושלת מלוכה מסויימת, ואציית לכל מלך ספציפי בלי קשר הכרחי לאישיותו כי כך מכתיבה המסורת. סמכות בירוקרטית, הסוג המודרני ביותר, היא בלתי אישית – ומניחה ציות למוסדות, חוקים ועקרונות מופשטים. אנו משלמים מיסים, למשל, בלי קשר לזהותו של ראש ממשלת ישראל – משום שאנו מקבלים את המערכת הדמוקרטית שהעלתה אותו לשלטון כלגיטימית. אנו נאמנים למוסד, ולא לאדם.

ייצוג של ויקינג- קשור למנהיגיו באופן אישי, במסגרת של סמכות כריזמטית

אבל מה קורה כשלא יודעים מי בעל הסמכות? בתחילת המאה העשרים, למשל, הופלה הקיסרות הסינית בידי מהפכה רפובליקאית ספונטנית. "מפלגת העם" (סינית: גוּאוֹמִינְדָאנְג), המפלגה המהפכנית המאורגנת ביותר במדינה, הצליחה לרכב בהצלחה על גל המהפכה, ותוך שיתוף פעולה עם גנרל מהשלטון הישן הקימה רפובליקה. אותו גנרל רצח את מנהיגה הפופולרי ביותר של מפלגת העם, הפך את עצמו לדיקטטור ואף תכנן לחדש את הקיסרות. הניסיון נכשל, וגנרלים בכל רחבי המדינה מרדו, ובמהרה החלו להילחם זה בזה. בהיסטוריה הסינית, האנשים הללו, שרבים מהם שדדו, רצחו, בזזו והמיטו סבל בל יתואר על תושבי הארץ, ידועים כ"אילי מלחמה" (Warlords). בדרום מזרח המדינה, בסביבות עיר הנמל הגדולה קאנטון, שלטה עדיין מפלגת העם – וטענה בתוקף שממשלתה היא השלטון הלגיטימי היחיד בסין. לאחר מספר שנים, באמצעות אידיאולוגיה מהפכנית סוחפת, משמעת צבאית חסרת תקדים וסיוע סובייטי מסיבי, הצליחה מפלגת העם להשתלט על רוב סין. בדיעבד, מחשיבים כל הפלגים הסיניים (כולל הקומוניסטים) את מנהיגה האגדי של המפלגה, סוּן יָאט סֶן, לאבי האומה הסינית. אנשי הצבא שסייעו לו נחשבים גנרלים לגיטימיים, ואילו כל אלו שנלחמו נגדו – למורדים, "אילי מלחמה" ובוגדים. אולם זו היא פרשנות בדיעבד. בפועל, בסין של שנות העשרים, איש לא ידע מיהו בעל הסמכות האמיתי. מפלגת העם לא היתה אלא איל מלחמה אחד מבין רבים: עד שהשתלטה בפועל על המדינה, לאף אחד לא היה ברור מדוע ולמה יש לסוּן יָאט סֶן סמכות לשלוט בסין יותר מלכל מנהיג מקומי אחר. במצב שאין מקור לגיטימציה וסמכות מוסכמת, כל דאלים גבר.

אין לו לגיטימציה: סון יאט סן

המרכז המעורפל הוא הכלאה מוזרה בין שני המצבים האלה: מצד אחד, יש סמכות מוחלטת המוסכמת על הכל, מצד שני – היא לא עונה לשאלות הבהרה, לפחות לא לעיתים קרובות, וניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים.

דוגמא אחת היא חברות שנשלטות באמצעות אידיאולוגיה, דת או כתב קודש מסוג כלשהו. מה יקרה אם נקבע, למשל, שאיגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש, הסוציאליזם ה"מדעי" של קארל מרקס, התורה, הברית החדשה או הקוראן – הם ורק הם מקור הסמכות הפוליטי במדינה? אם יש אדם מסויים, האפיפיור לדוגמא, או ממסד כלשהו שהוא ורק הוא מוסמך לפרש, אזי יש לנו סמכות ברורה, אישית, מסורתית או בירוקרטית, ונפתרה הבעיה. מסיבה זו, דרך אגב, קובעת טיוטת החוקה המצרית החדשה ש"עקרונות ההלכה המוסלמית הם המקור העיקרי לחקיקה", ו"מועצת [חכמי הדת באוניברסיטת] אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה". מנסחי החוקה, איסלאמיסטים ברובם, חששו שכל שופט, חילוני וליברלי ככל שיהיה, יפרש את עקרונות ההלכה האסלאמית כרצונו, בניגוד מוחלט למסורת השלטת במדינה. מצד שני, הקניית סמכות הפרשנות הסופית לאוניברסיטת אל-אזהר תמנע גם מזרמים מוסלמיים-קיצוניים (התנועה הסלאפית, למשל) לפרש את ההלכה באופן רדיקלי מדי.

אולם בהעדר סמכות פרשנית, אנחנו בבעיה. כתבי קודש, כידוע, ניתנים לפירוש בכל מיני דרכים, אם כי לא באופן בלתי מוגבל. במצב כזה, כתב הקודש הופך למעין "מרכז מעורפל": כל מי שמקבל את סמכותו לא יכול לכפור בו או להתרחק ממנו לחלוטין, ולכן נשאר, במידה כזאת או אחרת, נאמן לעקרונות יסוד בסיסיים מסויימים. אבל כל היתר נתון לפירוש, לריב ולויכוח. מסיבה זו – קבוצות קומוניסטיות מעולם לא כפרו, למשל, בהיתכנותה הסופית של המהפכה הסוציאליסטית – אולם התווכחו בלי סוף על המועד שבה תתרחש ועל זהות המהפכנים שיחוללו אותה. לפיכך, למרות ההסכמה הבסיסית ביניהן, נטו מפלגות קומוניסטיות להתפצל באופן אינסופי לקבוצות ותת קבוצות. לאחר הרפורמציה במאה ה-16, חוותה הנצרות הפרוטסטנטית תהליך דומה. מרטין לותר כפר בסמכותו של האפיפיור ברומא לתווך בין המאמין הנוצרי לבין האל, וקבע כי "כל הנוצרים הם מעמד קדוש". לפיכך- נפתחה הדרך לכל מי שנחה עליו רוח הקודש לפרש את הברית החדשה כרצונו – וכצפוי, הנצרות הפרוטסטנטית התפלגה והתחלקה באופן אינסופי. לפעמים, לקחו אנשים מסויימים לעצמם את תפקיד הפרשן המוסמך. הדיקטטור הסובייטי יוזף סטלין, למשל, הכתיר את עצמו כפרשן המוסמך היחיד של מרקס ולנין, ובכך ניסה למלא את המרכז הריק, ולהלביש על ענן הערפל דמות אנושית- דמותו שלו. אולם נסיונות כאלה נוטים להיות זמניים ולא מוצלחים. כפי שמרכז מעורפל המוסכם על הכל מונע התפרקות טוטלית, הוא גם מונע – מטבעו – איחוד מוחלט. זו בדיוק הסיבה שאף קבוצה נוצרית לא כפרה בישו, ושחב"ד נשמרת עדיין כחסידות אחת, אבל בכל זאת היא ארגון כאוטי שמאד קשה לקבל בו החלטות. הסמכות היא מוחלטת ואין לערער עליה, אבל היא לא נמצאת איתנו – ולכן אפשר לפרש את "כוונתה האמיתית" בכל מיני צורות. זהו טבעו של המרכז המעורפל.

ערפל את המרכז – מרטין לותר נועץ את "תשעים וחמש התזות" על דלת הכנסייה בויטנברג

מדינה אחת, חשובה, גדולה ותוקפנית מאד, התגבשה מסביב למרכז מעורפל בדמותו של אדם מסתורי וחידתי. המדינה הזאת היא יפן המודרנית. מאז הרסטורציה של מייג'י, המהפכה שחיסלה את משטר השוגון הפיאודלי וחוללה רפורמות מערביות מהירות בארץ השמש העולה, התרכזה הסמכות הפוליטית מסביב לדמותו של הקיסר. החוקה היפנית מ-1889 הגדירה את הקיסר, שנחשב לפי דת השינטו לצאצא של אלת השמש, כשליט מוחלט, בן ל"שושלת לא מחולקת המושלת עידנים אינספור." הוֹזוּמִי יָאצוּקָה, מחשובי המשפטנים החוקתיים של יפן בסוף המאה ה-19, הגדיר אותו כריבון המוחלט של המדינה, אדם המאחד בדמותו הקדושה את שלוש הרשויות – המבצעת, השופטת והמחוקקת.

אולם בפועל, כאשר התחוללה הרסטורציה ב-1868, היה מוּצוּהִיטוֹ, הקיסר הכל יכול, בסך הכל ילד בן חמש עשרה. במשך מאות שנים, הקיסרים היו חסרי סמכות וכוח, ונכלאו בארמון בקיוטו בצו השוֹגוּן – השליט הפיאודלי של המדינה. גם אילו היה הקיסר מבוגר יותר, הוא והאנשים שמסביבו כלל לא ידעו איך לשלוט. בפועל, ניהלו את המדינה אותם הסמוראים הצעירים שחוללו את המהפכה, לוחמים, גנרלים ובירוקרטים מיומנים שהחזיקו רשתות מסוּרות של לוחמים חמושים. גם כאשר הרכיבו המנהיגים הללו "צבא קיסרי" ו"צי קיסרי", נטו הכוחות המזויינים לשמור אמונים לאנשים ספציפיים בממשלה (בדרך כלל אלו שהגיעו מאות מחוז או שרתו בעבר תחת אותו אדון פיאודלי) ולא בהכרח לממשלה כמוסד או למדינה בכללה. כשהמנהיגים הללו רבו אחד עם השני, וזה קרה לא מעט, לכל אחד מהם היו חיילים חמושים תחת פיקודו. מרידות, התקוממויות צבאיות ואף נסיונות למהפכה חמושה של ממש בהנהגת שרים ונכבדים שונים, התרחשו כמעט מדי שנה בשנות השבעים הפרועות של המאה התשע עשרה.

מרכז מעורפל – הקיסר מוצוהיטו (אחרי מותו נודע בתואר "הקיסר מייגי'" – על שם תקופת מלכותו)

אבל בכל זאת, כולם הכירו בסמכותו של הקיסר, "היהלום שעלינו להחזיק ביד", כפי שהגדיר אותו המרקיז קידוֹ טָקַיוֹשִי, ממנהיגי המהפכה של 1868. מכאן – שהם הסכימו על כך שצריך להיות שלטון מרכזי ליפן. בניגוד לאילי המלחמה הסיניים, ה"מרכז המעורפל" בדמותו של הקיסר הנער, מנע מהם לפרק את יפן לעשרות מדינות יריבות וחמושות. גם אלו שמרדו – ניסו להשתלט על המדינה, ובדרך כלל לא רצו לפרקה. להיפך, מכיוון שהכירו בסמכותו של הקיסר, אבל לא בסמכותם של יועציו ושריו, יצרו בהדרגה תירוץ למרד ששב וחזר על עצמו בהיסטוריה של יפן המודרנית: "אנחנו מבינים את רצונו האמיתי של הקיסר". ב-1874, למשל, החליטה ממשלת יפן לפלוש לטייוואן כדי להעניש אנשי שבטים מקומיים שרצחו ושדדו את נתיני הקיסרות. ברגע אחרון, נכנעה הממשלה ללחץ אמריקאי והחליטה לבטל את הפלישה. אולם מפקד חיל המשלוח, גנרל סָייגוֹ צוּגוּמִיצִ'י, השתמש במרכז המעורפל כמקור סמכות ותירוץ בעת ובעונה אחת. הפקודות שלו, כך טען, נחתמו בידי הקיסר, ולפיכך הממשלה לא יכולה לבטלן. הקיסר, כמובן, לא השתתף כלל בניסוח הפקודה. למעשה, היא נוסחה בידי שר הפנים ושר האוצר, האנשים החזקים בממשלה באותו הזמן. ומכיוון שהקיסר לא התערב באמת בהחלטות, אי אפשר היה לעצור את גנרל סייגו. הוא הפר את פקודת הממשלה ויצא לטייואן. שלוש שנים מאוחר יותר, מרד אחיו הבכור, סייגו טָקַמוֹרִי,   וניסה לעלות על טוקיו בראשות צבא של סמוראים (מרד שהונצח, דרך אגב, בסרט "הסמוראי האחרון" בכיכובו של טום קרוז).  סייגו לא ראה את עצמו כמורד, ולא ניסה להפיל את השלטון הקיסרי. להיפך, הוא ראה את עצמו כנתין נאמן שרוצה למלא את "רצונו האמיתי" של הקיסר, שעוות בידי יועציו הרעים. מה היה רצונו האמיתי של הקיסר? אף אחד באמת לא ידע. אבל היה אפשר להשתמש בו כמעין "קמע" שיצדיק אפילו מרד ומהפכה אלימה.

ובכל זאת, כפי שסייגו טקמורי גילה כעבור מספר חודשים, למרוד נגד מרכז מעורפל זו בעיה. כאשר המרכז הנסתר מוכר על ידי המדינה כולה כסמכות המוחלטת והיחידה, האנשים שנמצאים מסביבו נחשבים בדרך כלל כפרשנים מוסמכים יותר של רצונו ושל כוונותיו. גם סייגו וגם יריביו בממשלה טענו שהם יודעים את רצון הקיסר ה"אמיתי", אבל כפי שהמציאות הוכיחה – רוב הלוחמים במדינה נטו להאמין יותר לאנשים שהיו בפועל מסביב לקיסר –  שרי הממשלה – מאשר למורדים מהדרום הרחוק. רוב גורמי הכוח ביפן לא הסכימו לשתף פעולה עם סייגו, והמרד שלו קרס כעבור כשנה. הסיפור שלו הוכיח שקל להצדיק מבחינה אידיאולוגית מרד כנגד מרכז מעורפל, אפשר לעשות זאת, אבל מסוכן מאד לנסות.

קן ווטנבה מגלם את קצומוטו (סייגו טקמורי) בסרט "הסמוראי האחרון"

שנים חלפו, עשורים עברו. בשנות השלושים, עמדה יפן מול אתגרים בינלאומיים שנחשבו קיומיים כמעט. היא הסתבכה במלחמה קשה בסין, וצבאה דימם למוות במישורים, העמקים וההרים האינסופיים של המדינה הפרועה והענקית. היחסים עם ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הלכו והידרדרו. המוני עניים הציפו את הערים הגדולות, השחיתות פשתה בפוליטיקה ובעולם העסקים. הצבא נתפס בעיני רוב האוכלוסיה כמוסד טהור ומוסרי, לעומת ראשי הממשלה והפוליטיקאים המושחתים. ראשי הצבא, שראו את עצמם כ"פרשנים מוסמכים" של רצון הקיסר, התעלמו, לעיתים בהפגנתיות, מהוראות המנהיגות האזרחית. גרוע מכך – אם ראשי הצבא, הרמטכ"ל למשל, רשאים לפרש את רצון הקיסר ולהמרות את פיו של ראש הממשלה, מדוע לקצינים צעירים אסור להמרות את פיו של הרמטכ"ל? ואולי הם מבינים הכי טוב מכולם את רצונו האמיתי של הקיסר? במשך עשורים רבים, התפתחה ביפן מסורת שהקיסר ממעט להתערב בפוליטיקה, לא משמיע את קולו מעבר להכרזות רשמיות שנוסחו בידי יועציו, ובמיוחד לא מתערב בעניינים שנויים במחלוקת כדי לא לסכן את היוקרה של מוסד הקיסרות. התוצאה? קצינים, בתדירות הולכת וגוברת, המרו את פי מפקדיהם בטענה שהם מבינים את הקיסר יותר טוב מכולם. ב-1931, למשל, כבשו קצינים יפנים צעירים חבל ארץ שלם בצפון סין ללא אישור ("תקרית מנצ'וריה"), תוך התעלמות בוטה מהוראותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ לסגת. התוצאה היתה סכסוך ארוך ואלים עם סין, שסיבך את יפן בסופו של דבר גם עם ארה"ב ובריטניה והכניס אותה למלחמת העולם השנייה. קצינים אחרים, שראו בראשי המפלגות הגדולות אחראיים לעוני ולשחיתות, טענו כי "הקיסר רוצה מהפכה חדשה" והתחילו להטיל טרור דמים, להתנקש בפקידים בכירים, אנשי עסקים, שרים, גנרלים וראשי ממשלה.

התעלמו מראש הממשלה ושר החוץ. חיילים יפניים במהלך כיבוש מנצ'וריה, 1931.

והנה, ב-1936, תנועה אדירה של "קצינים צעירים" עלתה על פני השטח, "פטריוטים נאמנים" ששמו להם למטרה לשחרר את הקיסר האהוב מיועציו הרעים והבוגדניים. הם, יותר מכל קודמיהם, היו בטוחים שהם מבינים את רצונו האמיתי של הוד מעלתו. שם, בתוך ארמונו, דמיינו, שבוי הקיסר בידי חבר הבוגדים המושחתים שלוחשים על אוזנו דברי כזבים ומרמה. ב-26 בפברואר 1936, בוקר מושלג בטוקיו, עלו הקצינים הללו בראשות מאות רבות של חיילים על עיר הבירה. חולייה אחת פרצה לביתו של שר האוצר, שתמך בקיצוץ תקציב הצבא, וירתה בו בשנתו תוך צעקות "בוגד!". קצינים אחרים ירו באצילים וגנרלים בכירים ממתנגדיהם. חולייה נוספת פילסה את דרכה לבית ראש הממשלה, אולם הם ירו בטעות בגיסו. ראש הממשלה הצליח להסתתר בתוך ארון, ולהימלט מהמעון הרשמי מחופש לאורח במהלך "טקס הלוויה" שארגנו עובדי הבית. רבים מהגנרלים המקומיים, בראשם מושל טוקיו ושר הצבא, אהדו את המורדים ושקלו לשתף איתם פעולה.

מבינים את רצונו של הקיסר: אחד מהקצינים המורדים וחייליו, במהלך תקרית פברואר (1936)

כל עוד המרכז המעורפל שתק, המרד הלך וצבר תנופה. אולם בתוך ארמונו, רתח הקיסר הירוהיטו מזעם על רצח עוזריו ויועציו הקרובים. לפיכך, החליט לנקוט בצעד חסר תקדים. הוא כינס את הגנרלים הבכירים, והודיע להם שאת המרד הזה הם מדכאים היום. אם לא יעשו זאת, איים עליהם, יצא הוא עצמו לדכא את המרד בראשות משמר הארמון. הלא ייאמן התרחש: ברגע אחד דרמטי, המרכז המעורפל לבש פני אנוש ונטל לעצמו את הפיקוד והרצון החופשי. הוראותיו של הקיסר היו ברורות וחדות כתער, ולא ניתן היה לפרשן בשום דרך אחרת. במצב עניינים זה, אפילו לגנרלים שתמכו במורדים לא נותרה ברירה, והם פנו נגדם. מטוסי חיל האוויר פיזרו עלונים בריכוזי המורדים בטוקיו, והודיעו להם שהקיסר נגדם. "בני משפחותיכם מתחננים אליכם! אל תהפכו לבוגדים!". החיילים החלו לנטוש לבסיסיהם, והקצינים המורדים נכנסו להלם. כיצד יתכן שהקיסר, הקיסר הנאצל, האהוב, מתנגד למהפכה כל כך צודקת? "הוד מעלתו באמת רוצה שנמות?" כתב אחד מהקצינים הללו, איסוֹבֶּה אָסַאִיצִ'י ביומנו, כאשר ישב במאסר והמתין לחבל התלייה. עד הסוף התקשו הוא וחבריו להאמין שהמרכז התבהר לפתע, ובענן הערפל הופיעה תמונה ברורה: גזר דין מוות וחרפת עולם למי שהרים נשק בשם הקיסר, אך מעולם לא טרח לשאול אותו לדעתו.

"הוד מעלתו באמת רוצה שנמות"? סגן איסובה אסאיצ'י

אפילוג

לאחר דיכוי "מרד פברואר" ב-1936, ערפל סמיך כיסה מחדש את המרכז הקיסרי. הקיסר אמנם היה מעורב במידה כלשהי בניהול מלחמת העולם השנייה, אבל אף פעם לא כמנהיג ממש – תמיד כגורם כוח שמתנהל מאחורי הקלעים, מפציר, מעודד ולעיתים נוזף. ככל שהתעמולה הממשלתית הציגה אותו כמצביא גאוני ושליט מוחלט, כך היה כוחו מוגבל בפועל. אולם ב-1945, כאשר היה ברור שיפן עומדת בפני תבוסה טוטלית וכיבוש, דנה הממשלה באפשרות של כניעה ללא תנאי. שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, והכלכלה היפנית שעמדה על סף קריסה, שכנעו את ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצי כי יש לקבל את דרישות האמריקאים ולהיכנע ללא תנאי. לעומתם, טענו שר הצבא, הרמטכ"ל וראש מטה הצי כי יש להשיג שלום של פשרה (משמעות הדבר: להילחם עד הסוף, כי האמריקאים התעקשו על כניעה ללא תנאי). ברקע עלה החשש, שהאמריקאים יבטלו את מוסד הקיסרות שנחשב למקודש בעיני כל היפנים כמעט. לאחר דיון ארוך ומתיש, נוצר תיקו בקבינט. ראש הממשלה, בצעד חסר תקדים, ביקש מהקיסר להכריע בדיון שהתנהל על גורלו. הירוהיטו החליט להיכנע. רגע לפני שחיילי הכיבוש האמריקאי נחתו ביפן וחוללו רפורמות דמוקרטיות רדיקליות, הופיע המרכז המעורפל בפעם האחרונה וסחף את כל המערכת אחריו. החלטה זו הובילה לשינוי דרמטי בתפקידו ובמעמדו. האמריקאים השאירו אמנם את הקיסר כ"סמל לאחדות האומה", אולם בחוקה החדשה שהכתיבו הוא חדל להיות ריבון ואיבד את כל סמכויותיו. "המרכז המעורפל" ממשיך להיות מעורפל ונסתר, עד היום – אבל חדל להיות מרכז.

המרכז המעורפל לובש צורת אנוש. הקיסר הירוהיטו במהלך מלחמת העולם השנייה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 9, 2012, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. לא מרבים לדבר על כך אך במפגשים שונים עם יפנים עולה ההרגשה כי לו רצה הקיסר את כל סמכויותיו בחזרה היה מקבלן בו במקום. רבים עדיין מאמינים כי הוא הסמכות היחידה.

    • אני לא מתרשם כך. למעשה, החוקה נחשבת למקודשת בעיני רוב היפנים – וכל שינוי בה נתקל במכשולים פוליטיים עצומים. למשל, המפלגה השלטת מעוניינת כבר שנים רבות לתקן את סעיף 9, שאוסר על יפן להחזיק בצבא (בפועל יש לה צבא, אבל תחת מסווה של "כוחות ההגנה העצמית"). אפילו תיקון כזה, חמור הרבה פחות מלהחזיר את הסמכויות לקיסר, לא הצליח לעבור במשך עשורים רבים. אלו שדוגלים בפומבי בהחזרת הסמכות לקיסר הם מעטים וחלשים בהרבה.

  2. מעניין מאוד.

    אולי כדי להבחין בין תנועה שמתיימרת להיות ממשכית דרכו של מנהיג/אידאולוג מהעבר (משה, ישו, מוחמד, הרבי מלובביץ' או לחלופין קרל מרקס), לבין תנועה בעלת מנהיג חי וקיים (כמו יפן הקיסרית) שנהנה ממעמד מיסטי, אך נמנע מלעסוק בפוליטיקה השוטפת.

    תיאורית "המרכז המעורפל" יכולה אולי לספק הסבר להתנהלותן של תאוקרטיות מודרניות, כמו איראן, למשל. הן מתבססות על חיץ בין ההנהגה הרוחנית, שנותרת מעורפלת, לבין ההנהגה המדינית, שמייצגת בגלוי את המדינה אך נעדרת את הסמכות הכריזמטית של ההנהגה הרוחנית.

    • מסכים איתך. בוודאי שיש דמיון בין השניים, אבל ההבדל העיקרי הוא שמרכז מעורפל בדמותו של אדם חי, יכול להפתיע ולהתערב בפוליטיקה בניגוד למנהג. זה למעשה בדיוק מה שקרה ביפן בזמן ניסיון ההפיכה של פברואר 1936.

      מאד מעניין מה שאתה אומר על איראן. לדעתי, כדי לראות האם דגם המרכז המעורפל מתאים כאן, צריך לבדוק לעומק מה מהות היחסים בין המנהיג הרוחני לגופי הביצוע שלו. מהמעט שאני יודע – נראה לי שחמנאי מעביר דווקא הוראות ישירות למשמרות המהפכה, ומרבה להתערב בדברים שחשובים לו. אם זה נכון, אז דגם "המרכז המעורפל" לא ממש מתאים.

      • אני לא לגמרי בטוח איך חמנאי עובד (לפחות מאחורי הקלעים), אבל איראן יכולה להיות כאן מקרה בוחן מעניין. הרי איראן היא "רפובליקה איסלאמית". רפובליקה, על פי המודל הוובריאני, אמורה לשאוף לצורת שלטון ביורוקרטית, כלומר קשר משפטי ישיר בין האזרחים לשלטון. לעומת זאת, האיסלאמיות של איראן מיוצגת על ידי האייתוללה, שקרוב יותר לטיפוס הכריזמטי. ה"מרכז המעורפל" מאפשר, לכאורה, לשלב בין שני המודלים. כמובן שזה עובד רק כל עוד אין בקעים בתוך המשטר (כמו שקרה לפני כמה שנים עם התנועה הירוקה).

      • יש כמה נקודות מעניינות שעולות מהתגובה שלך לדעתי:

        1. מפתח מסויים להבנת המתחים שבאידיאולוגית היסוד של המשטר האיראני, הוא בבחינת תרגום ספרו של האייתוללה חומייני לערבית. בפרסית, שם הספר הוא "וילאייאת אל-פאקי" (לא בטוח שהתעתיק מדוייק), שפירושו- שלטון חכם הדת. בערבית, שמו של הספר הוא "אל חוכומה אל-אסלאמייה" (הממשלה האסלאמית). ההבדל הזה מהותי מאד. במסורת הערבית, במיוחד זו הסונית, אין ממש תקדים לשלטון של חכמי דת. השאיפה היא לשליט חילוני (מלך, אמיר, ח'ליף) שישלוט בהתאם לשריעה ולעצות שיקבל מחכמי דת. גם הארגונים הסוניים הג'יהאדיסטיים, למיטב ידיעתי, שואפים למודל כזה של "ממשלה אסלאמית". הם פשוט רוצים שחוקי השריעה יאכפו בנוקשות רבה יותר. המודל הזה הוא בפועל מודל בירוקרטי – שולטים לפי חוקי הדת שכתובים בקוראן ומפורשים בחדית', ולא לפי החלטותיו האישיות של שליט. במסורת השיעית, לעומת זאת, יש מסורת של שלטון מוחלט של אמאמים, המחזיקים בסודות שכביכול הועברו מעלי לבניו ומהם הלאה. לפיכך, שלטון של חכם דת הרבה יותר הגיוני. שלטון כזה, כפי שכתבת, משתלב יותר עם המודל הכריזמטי – משום שמדובר באדם אחד ויחיד שיכול לפרש את כתבי הקודש כאוות נפשו. כדי להוסיף על כך, חומייני קבע דוקטרינה לפיה המנהיג הרוחני אינו מסוגל לטעות. חלק גדול מהויכוח בין השמרנים לרפורמיסטים באיראן, דרך אגב, הוא על הנקודה האחרונה הזאת.

        2. מדובר, אם כן, במתח בין מודל בירוקרטי-דתי, למודל כריזמטי-דתי. בשום מקרה, שלטון חכם הדת אינו כריזמטי טהור, כי בפועל הוא לא יכול להתרחק יותר מדי מההלכה הפסוקה, לפחות לא בכל ההיבטים שלה, וחשובה לו גם דעתם של יתר אנשי הדת וגורמי כוח נוספים במדינה. אולם מידת היכולת שלו לסטות מההלכה על ידי פרשנות, גדולה ממידת היכולת של שליט אסלאמי שאינו חכם דת.

        3. מרכז מעורפל זה משהו קצת אחר – מצב שבו אי אפשר לשאול את הסמכות המוחלטת שאלות. מדינה בירוקרטית-דתית יכולה דווקא להפוך למרכז מעורפל ביתר קלות מאשר מדינה כריזמטית-דתית. אם כתבי הקודש הם הסמכות והשליט אינו בהכרח פרשן מוסמך, אזי קל יותר למורדים להשתמש בכתבי הקודש כהצדקה. אם נחזור לדוגמא האיראנית, חלק ממנהיגי התנועה הירוקה ניסו לעשות בדיוק את זה – להשתמש לא רק בשיעה, אלא באופן ספציפי בתורתו של חומייני, כדרך לנגח את המשטר, אבל כידוע הם נכשלו. כל עוד הדוקטרינה לפיה המנהיג הרוחני אינו מסוגל לטעות תמשול בכיפה, למרכז האיראני יש חסינות מסויימת מהפיכה למרכז מעורפל, על כל המשמעויות הכרוכות בכך.

      • רגע, אז מה בעצם ההבדל המהותי בין איראן האיסלאמית ליפן הקיסרית? הרי גם הקיסר היה סוג של אל, ואני מניח שמניה וביה הוא גם היה חסין מפני טעות. הנקודה, כפי שהבנתי מהמאמר, היא שהוא נמנע במכוון מלהתערב בפוליטיקה השוטפת, והרשה לגנרלים לפעול בשמו. כך הוא שמר על סמכותו המיתית חרף המודרניזציה של ארצו.

        חמנאי מתערב כנראה יותר מהקיסר. ועדיין, הוא בד"כ לא מכריז הצהרות מדיניות מובהקות, והמסר הוא שמה שאחמדינג'אד עושה זה בסדר, כל עוד חמנאי לא טען אחרת.

      • אבל לפי הדיווחים, חמינאי מתערב ומנהל באופן שוטף את המדיניות מאחורי הקלעים. היינו – מכנס ישיבות של ראשי הצבא ומשמרות המהפכה, מתערב, מקבל החלטות בכוחות עצמו וכיוצא בזה. רק הפרופיל התקשורתי שלו נמוך יותר מזה של אחמדינג'אד. הקיסר, לעומת זאת, התערב בהחלטות לעיתים רחוקות מאד.

      • אתה יודע, בהקשר הזה יש משהו מאד מעניין. הקיסר אמנם נחשב לאל במובן מסויים (המשמעות הברורה של המושג היא במחלוקת, וברור שהמילה היפנית קאמי והמילה העברית "אל" אינן זהות במשמעותן), אבל אני לא בטוח שנקבע שהוא "אינו חסין מטעות", זאת משום העובדה שהוא לא היה אמור להתערב באופן שוטף בקבלת ההחלטות. עם זאת, כן נקבע שאסור לפגוע בו או לבקר אותו, רק להגיש לו עצומות בשפה מנומסת במיוחד.

        למעשה, בחוקה נקבע באופן מחוכם שעל כל צו קיסרי יחתום, בנוסף לקיסר, גם השר הרלוונטי בממשלה. כך, חוץ מתקופות של מילטריזם קיצוני באמת, היה מותר לבקר את הצו הקיסרי – כי הרי גם שר חתום עליו, ואת השר מותר לבקר.

        עניין נוסף שקשור לאותה בעיה. אחד המורדים של תקרית פברואר (איסובה אסאיצ'י) כתב ביומנו, כשהמתין לעונש מוות בכלא, כי "רצון הקיסר" שעל בסיסו פעלו הוא וחבריו, אינו זהה בהכרח לרצונו של הירוהיטו כאינדיבידואל. גם סייגו טקמורי, כתב, העז להמרות את פיו של קיסר שטעה והוטעה. מה שעשה איסובה, למעשה, זה ניתק את המושג הקוסמי של ה"קיסר" מהאדם הספציפי שממלא את התפקיד כעת. אבל נראה שרוב מוחלט של היפנים באותה תקופה, אפילו אלו שתמכו במורדים הצבאיים, לא היו מסוגלים ללכת כל כך רחוק.

      • מעניין. במונרכיות לפעמים נהוגה סוג של הבחנה מלאכותית בין "הכתר" כמוסד לבין השליט כאדם. אבל המקרה היפני הוא כנראה באמת ייחודי.

        אאל"ט, הודעת הכניעה המפורסמת של הירוהיטו ב-1945 ניתנה באמצעות הרדיו, אמצעי הרבה יותר פומבי והרבה פחות "מעורפל" מאשר מכתב רשמי. אבל האם היה ניסיון כלשהו לערער על תוקפה של ההודעה?

      • בהחלט. היה ניסיון של חבורת קצינים למצוא את ההקלטה של הנאום ולהשמיד אותה. בדרך הם הרגו כמה משומרי הארמון ועשו הרבה רעש, אבל בסופו של דבר נכשלו והתאבדו. אולם ברגע שקולו של הקיסר נשמע – המרכז המעורפל התגלם בדמות אדם באופן ברור וחסר תקדים. מכתב אפשר לזייף. אפשר לטעון שיועציו של הקיסר כתבו אותו. נאום (למרות שגם אותו כתבו אחרים) נשמע יותר אמין, וקולו של הקיסר מוסיף לו נופך של קדושה. דרך אגב, הקיסר שלח נסיך לכל אחת מהחזיתות כדי למסור את פקודות הכניעה, וכך השתמש בקדושת המשפחה הקיסרית כדי לאכוף את רצונו על מפקדי הצבא השונים. אכן, אותם האנשים שהתכוננו להילחם עד טיפת הדם האחרונה (היו גם שדיברו על ג'נוסייד מרצון של כל העם היפני) – לא העזו להתנגד לפקודה הקיסרית. אחדים, ביניהם מפקד הקמיקזה והרמטכ"ל, התאבדו, אבל כל מי שנותר בחיים ציית.

  3. יתכן שהמרכז המעורפל עובד גם בתנועת ש"ס. חבר הכנסת חיים אמסלם, שהודח מש"ס ורץ בראש רשימה עצמאית, אומר שהוא מקבל את סמכותו של הרב עובדיה יוסף, אך הרב מוקף בחבורת מושחתים ולכן אינו יכול להביע את רצונו האמיתי.

    • למעשה, זו דוגמא מצויינת. מנהיגה הרוחני של ש"ס עודנו חי, אולם כוחו להתערב באופן ממשי, ביוזמתו שלו, קטן מאד – והוא מופעל על ידי קהל היועצים והמקורבים סביבו. אמסלם באמת מנסה להשתמש בטקטיקה אופיינית למורדים ב"מרכז מעורפל". העניין הוא שזה לא כל כך הולך לו, בגלל כוחם של הפרשנים המוסמכים הנמצאים מסביב למרכז. למרות כל ההבדלים החשובים, יש קו משותף בין הסיפור שלו לסיפור המרד של סייגו טקמורי שהזכרתי במאמר.

      • למעשה אתה יכול לומר את זה על כל חסידות שיש לה אדמו"ר חי. גם שם מדובר בקהילה שמצייתת לחוקים (המקרה הזה מנהגים) משלה ומקור סמכות עליון ומוחלט שלרוב לא מרבה להתערב בפועל. מרבית האדמו"רים מוקפים בעסקנים שמוסרים את ההודעות שלהם לקהל המאמינים, ולמאמינים עצמם אין גישה ישירה אליו מלבד באירועים מיוחדים. המקרה של הרב אלישיב הוא זהה, אחרי הכל הוא בילה את המרבית ימיו בלימוד בחדרו הפרטי וההודעות המיוחסות לו הגיעו דרך שמש כזה או אחר.

      • השאלה היא תמיד, עד כמה אותו אדמו"ר (או רב ליטאי, במקרה של הרב אליישיב) התערב בעצמו בהחלטות, או עד כמה היה כבול בידי העסקנים והשמשים. בספרו הקלאסי על פיקוד ושליטה, ההיסטוריון הצבאי מרטין ואן קרפלד כתב שכדי לשלוט באופן אפקטיבי, מפקד חייב ערוצי קשר עצמאיים שאינם תלויים לחלוטין באנשים שמסביבו. כנראה שזה נכון גם לאדמורים. אני משער שרק אדם מאד חזק יהיה עצמאי ולא בובה על חוט.

        במקרה של רבנים ליטאים – יש להם לפחות ערוץ קשר עצמאי אחד. הם מקבלים אנשים בבית לייעוץ באופן תדיר הרבה יותר מאשר אדמור"ים חסידיים. הרבי מליובאוויטש, למיטב ידיעתי, הוא גם חריג, משום שהוא נפגש עם הרבה מאד אנשים ואמר להם דברים שיכולים להתפרש בהרבה צורות. כלומר, הוא לא בהכרח היה מרכז מעורפל בחייו, אבל הפך לכזה לאחר שנפטר.

  4. אני מקווה שדבריי נשמעים הגיוניים ואינם 'סוטים' במידה רבה מהרעיון שניסית להעביר במאמר, אך יש לי הערה:

    דני, לפי דעתי יש להפריד בין "מרכז מעורפל" המתייחס לתיאוריות, דתות, מושגים ורעיונות 'מופשטים' (בדוגמאות שלך: הנצרות, למשל, והתורה המרקסיסטית) לבין 'מרכז מעורפל' שמתייחס למוקדי-כוח שמנסים לשלוט בהמון – חמינאי, מייג'י – כלומר, שליטים.
    אני מניח שבאופן טבעי תורות, רעיונות ותאוריות (זאת למרות שהמושג "נצרות" מתייחס וכולל גם שליטה בהמון וגם רעיון תאורטי, וכך גם המושג 'מרקסיזם', שהרי לאורך השנים, כפי שכולנו יודעים, תורות ותיאוריות שימשו או נוסו על מנת לשלוט בהמון) נוטים עם הזמן לפתח זרמים ותתי זרמים בתהליך שהוא מעין-טבעי. האם למשל, היית מכנה 'התרחקות מהמרכז' התפצלות לתתי-זרמים של כל תורה ותיאוריה, או רק של אלו המשמשות כמכשיר שליטה בהמון? לדוגמא: האם היית מכנה 'התרחקות מהמרכז' את ההתפצלויות השונות של תורת הפסיכואנליזה של פרויד?
    בעצם, לאחר שהעליתי את המחשבות שלי כאן על ה'נייר', אני מבין שבמושג 'מרכז מעורפל' הכוונה לכל מה שקשור לשליטה בהמון וסמכותיות. התיאוריה של פרויד לא שימשה באופן רשמי או לא ניסו להשתמש בה ככל הידוע לי כאמצעי פוליטי רחב היקף לשליטה בהמון כמו הדת הנוצרית או כתבי מרקס.

    • שגיא,

      אני לא בטוח שההבדל בין מרכז מעורפל שהוא רעיון, לבין מרכז מעורפל אנושי הוא ברור וחד כל כך שפי שניסית להציג אותו. הרעיון המרכזי של מרכז מעורפל הוא "סמכות מוחלטת" שניתן לפרשה באופן רחב, וקשה להגיע אליה ולשאול אותה שאלות. אם מדובר ברעיון, הרי שהעניין ברור. אם מדובר באדם – הוא עלול להופיע מדי פעם ולשנות את התמונה, כפי שקרה עם הקיסר היפני. שים לב שגם כאשר יש מרכז מעורפל רעיוני, הוא יכול להתגלם בדמותו של פרשן מוסמך כלשהו.

      דרך אגב, אני גם לא חושב שהדוגמא של הפסיכואנליזה לגמרי לא קשורה. אם תסתכל לא על העם בכללותו אלא על הממסד הפסיכולוגי, תגלה שבמידה רבה היא דווקא כן תפקדה כמו "מרכז מעורפל". כל עוד אתה פסיכואנליטקן, תורתו של פרויד היא הבסיס לעבודתך, אולם אפשר לפרש אותה בדרכים שונות, ולפרשנים המוסמכים אין יותר מדי כוח לכפות את עמדתם (אולי כוח מוסדי ברמות חוזק שונות, אבל בוודאי לא כוח אלים). שים לב, למשל, שפסיכואנליטיקאיים שנמצאים באמת בתחום, לא משתמשים גם בפרויד אלא בשורה של פרשנים ופסיכולוגים אחרים שהגיעו אחריו. לעומת זאת, היסטוריונים שנוטים לפסיכואנליזה לא משתמשים ביורשיו של פרויד (הם לא תמיד מכירים אותם), אלא מפרשים ישירות את כתביו של ה"מאסטר" עצמו. זו, באופן עקרוני, דוגמא נוספת לתפקודו של מרכז רעיוני מעורפל.

  5. מסתבר שהייתה היום הרצאה (לא הייתי) של חוקר בשם יורם בילו, על פלגים בחב"ד שמשוכנעים שהרבי עדיין חי. מעניין להשוות.

    http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=93454210&nTocEntryID=93455840#188.944.8.fitwidth

  1. פינגבק: המרכז המעורפל: אז מה יש שם בפנים?/דני אורבך | Mabat Magazine

  2. פינגבק: שר התורה: ש"ס כמונרכיה פיאודלית | הינשוּף

  3. פינגבק: הג'יהאדיסט המפוייס: מנהיג ג'בהת א-נוסרה מדבר | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: