מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, חושף בפנינו מציאות שלא הכרנו. במסגרת הסידרה שלנו, "מבעד למסך העשן" (לחלק הראשון- על מסמכי אל-ג'זירה, ראה כאן), נתבונן בספרו של אלדר, וננסה להבין דרכו את הדינמיקה האמיתית של ההתנהלות בין ישראל, הרשות הפלסטינאית וחמאס. כרגיל, נעסוק לא רק בפרטים הקטנים, אלא בשאלות הגדולות: מה ההבדל האמיתי בין "מתונים" ל"קיצוניים" בחמאס, אם יש כזה? מדוע ח'אלד משעל הציע לישראל, מיד לאחר חטיפת שליט, מעין הסכם ביניים נדיב מעין כמותו, כמעט שלום, ולאחר מכן הפך לאחד האישים הקיצוניים ביותר בארגון האיסלאמי? איך הביאו אבו מאזן וישראל, בטמטום משותף שלא ייאמן, להפיכה של החמאס בעזה?

והאם אנחנו יכולים לזקק מכל זה חוקים- שיעזרו לנו להבין את האזור שלנו טוב יותר?

מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה".

 

"על המזח חיכו מאות אנשים עם דגלים, שלטי ברכה והרבה עיתונאים ומצלמות טלוויזיה ששידרו בשידור ישיר את הגעתה של היאכטה הקטנה, שסימלה עבורם את בקיעי המצור. כולם שאבו אופטימיות מהעובדה שעל אף המתיחות, ירי הקסאם, החיסולים והתקיפות האוויריות של ישראל, היאכטה הקטנה עברה את ספינות חיל הים באין מפריע ועגנה בשלום בנמל הדייגים הקטן של עזה. אולי משהו במדיניות הישראלית הקשחוה החל לזוז לטובה.

בתוך ההמולה הצבעונית שהתארגנה על החוף […] הבחנתי על הרציפים הצרים בשוטרים שמדיהם הכהים המגוהצים היו חדשים עבורי. משטרת חמאס, שוטרי התנפיד'יה שלא ראיתי מאז החל המצור על עזה. כולם בעלי זקנים ולהבדיל משוטרי פת"ח, שבדרך כלל נראו מרושלים, כולם נראו שוטרים.

לפתע התמלאתי פחד. חששתי לרדת מהיאכטה העוגנת.. שנתיים חלפו מאז דרכה כאן כף רגלי. על רקע הזריחה, שצבעה את החוף ואת כולם באדום, עזה נראתה לי שונה, זרה, מאיימת […] אוטובוס תיירים הסיע את באי הספינה מהנמל לבית המלון, הנושק לים. כמה דקות אחרי שהתמקמנו שם הגיע אלי בנו הבכור של ראש הממשלה, עבד הנייה, וביקש לשוחח איתי. ארשת פניו העידה עליו שהוא אינו שקט. "מה שלומכם בפנים?" שאל… לפני שיצא לדרכו הבטיח עבד להפגיש אותי עם אביו, והוסיף: "נמצאים פה האנשים שלנו שיפקחו עין כדי שתרגיש בטוח, תרים טלפון אם תהיה בעיה." […]

"תרים טלפון אם תהיה בעיה" – העיתונאי שלומי אלדר

בערב הגיעו לבית המלון שני שוטרים בלבוש אזרחי. "שלמה, ערב טוב, אנחנו צריכים לדבר," אמר אחד מהם וסימן בידו לצוות הצילום שלי לחכות בצד […] קיבלנו החניות ללוות אותך לארז. "מתי?" "עכשיו, אתה צריך לעזוב." […] הם עלו לחדרי כדי שאוכל לאסוף את חפצי וחיכו בסבלנות כשניסיתי לתפוס בטלפון את ד"ר מחמוד א-זהאר ואת ד"ר ראזי חמד. "אני מצטער, אנחנו מאד חוששים לבטחונך," הפתיע אותי א-זהאר. "יש קבוצה של אנשים שיש לנו מידע שהם מתכננים לפגוע בך. אם יקרה לך משהו, מה יגידו עלינו? תראו את אלה בחמאס, ככה הם נוהגים באורחיהם העיתונאים? תסלח לנו, שלמה."

שלומי אלדר, להכיר את חמאס (כתר, 2012), 289-91

"תסלח לנו, שלמה" – ד"ר מחמוד א-זהאר

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, היה צריך לעורר בארץ הד אדיר. אני לא מדבר רק על הגילויים המרעישים, ועל תובנותיו של המחבר הנובעות מהיכרות עמוקה עם התרבות והשפה הערבית בכלל, רצועת עזה וארגון החמאס בפרט; גם לא רק על הראיונות המרתקים שערך איתם, ועל העובדה שאלדר הוא מבין העיתונאים הישראלים היחידים, שמכיר את ארגוני הטרור הפלסטיניים שלא דרך מנגנוני המודיעין והגישה הצבאית הצרה המאפיינת אותם. ספרו של אלדר חשוב כל כך, מפני שהוא הראשון, לפי דעתי, שמנתח את החמאס לא בגישת "הכוונה הקונספרטיבית" שרווחת כל כך אצלנו, אלא בגישה של חקר תהליכים, כפי שחוקרים מומחים אמיתיים את ההיסטוריה וההווה כאחד. במילים אחרות –  רוב העיתונאים הישראלים מציגים את החמאס כמעין ארגון נאצי, ששואף להשמיד את מדינת ישראל או את העם היהודי בכלל, ואין על מה לדבר איתו או אפילו עליו.  אותם העיתונאים נוטים בדרך כלל להסתכל על החמאס כגוף אחד, ומתבוננים בעיקר בכוונות המוצהרות שלו. למשל, אם כתוב באמנת חמאס שיש להשמיד את מדינת ישראל, אזי החמאס רוצה להשמיד את מדינת ישראל ולא תיתכן איתו שום פשרה. אם מטיף מסויים של החמאס אומר שצריך לכבוש את העולם כולו (כפי שאכן קרה), אזי ה"חמאס" רוצה לכבוש את העולם כולו. אבל האם יש מתח בין הכוונות המוצהרות של חמאס, לבין היכולת שלו לממש אותן? ומה בינתיים, כיצד מסתדרים? האם יש הבדלים בין העמדות האסטרטגיות והטקטיות של אינדיבידואלים בתוך ההנהגה של החמאס? בשיח הצדקני והמרוצה מעצמו האופייני לפרשנים הישראלים, בדרך כלל אין דיון אמיתי, מעמיק בשאלות הללו. אם מישהו מוגדר כ"טרוריסט", "איסלאמיסט" או "חמאסניק" – פשוט אין כבר מה להוסיף – רק לכוון מזל"ט ולשגר טיל.

לכוון ולשגר – התקפה ישראלית נגד חמאס בעזה

ספרו של אלדר כל כך טוב, מפני שבפעם הראשונה הוא מנתח את חמאס לא כארגון שטני מוכוון-מטרה, אלא כאוסף אינדיבידואלים בעלי כוונות שונות ומטרות שונות, תפיסות שונות של טקטיקה ואסטרטגיה ומחלוקות עמוקות מעבר למעטה האידיאולוגי, הן ברמה הכללית והן מבחינת היחס לישראל. ההיכרות האישית העמוקה שלו עם מנהיגי חמאס-עזה, לחוד וביחד, ועם רבים מקציניהם ואנשיהם, בהחלט מסייעת לו לעשות זאת.

הכלל הראשון – על כוונות ומעשים

מהספר עולות נקודות חשובות רבות, חלקן מרתקות עד מאד. ראשית כל, מה פירושו של המשפט השגור: "החמאס רוצה להשמיד את ישראל"? ברור שהחמאס רוצה להשמיד את ישראל, אם היה יכול. ברור גם שישראל היתה רוצה להשמיד את חמאס, אם היתה יכולה. אם ישראל היתה מפרקת מחר את צבאה, ופותחת לאנשי החמאס את הדרך לתל אביב, ברור שכולם- אפילו ה"מתונים" שבהם, היו מנצלים את ההזדמנות מיד. באותה מידה, אם היתה לישראל הזדמנות להשמיד את חמאס לחלוטין, בלי להיתקע שנים ברצועת עזה, אין ספק שהיתה עושה זאת. הבעיה היא, שאנשים נבונים בשני הצדדים הבינו כבר מזמן שאין להם יכולת להשמיד את הצד השני. במצב שכזה, ה"מתינות" או "הקיצוניות" של אדם אינה תכונה אינהרנטית (פלוני "פרגמטי" ואילו חברו "רדיקלי") – היא תלויית מצב ונסיבות. כאן אני מגיע לכלל הראשון שעולה מהניתוח של שלומי אלדר:

 כלל מספר אחד: מתינות אינה אלא עוצמת ההתנגדות, מידת העייפות והשחיקה שתגרום לך לוותר בפועל (לא בהכרח באופן הצהרתי) על חלומך וכוונתך למגר את האויב. עד כמה אתה מוכן להקריב על מנת לעשות זאת? בצד אחד של הספקטרום עומדים אנשים שיוותרו בפועל על המיגור, ברגע שייתקלו בהתנגדות משמעותית כלשהו או ייאלצו להקריב קורבן. בצד השני עומדים אנשים שימשיכו לנסות להשמיד את האויב בפועל גם אם המחיר הוא חורבן טוטלי והשמדה עצמית. רוב אנשי החמאס עומדים אי שם בין הקטבים הללו.

צוות של קסאם – כולם היו משמידים את ישראל, אם רק היו יכולים

הכלל השני – דינמיקה פנימית

כמו כן, ה"מתינות" כלפי ישראל של בכירי חמאס מסויימים, אינה רק שאלה של האינטראקציה בינם לבין ישראל – אלא גם של יחסים פנימיים בתוך החמאס. למשל, לאחר חטיפת שליט, ח'אלד משעל הציע לישראל הסכם ביניים, קרוב מאד להסכם שלום, בלי לפתור את סוגיות הליבה בין ישראל לפלסטינים. הוא הציע לשחרר את גלעד שליט תמורת מאה אסירים בלבד, לדון עם ישראל על הפסקה מוחלטת של האלימות תמורת פתיחת המעברים, ולהתקדם בהדרגה לפתרון של שתי מדינות על קוי 67, כאשר סוגיות כמו הפליטים וירושלים יידחו לסוף הדרך. אהוד אולמרט, כהרגלו בקודש, התעלם מההצעה וכלל לא העלה אותה בקבינט. אולם אין פירוש הדבר שח'אלד משעל, שתמיד נחשב בישראל ל"קיצוני", הוא למעשה "מתון". מתינות וקיצוניות, כאמור, הם עניין יחסי ותלוי מצב. ח'אלד משעל היה מוכן ללכת רחוק במשא ומתן עם ישראל, משום שהרגיש שקרקע המנהיגות נשמטת תחת רגליו, ומעמדו נדחק בידי רמטכ"ל חמאס, אחמד ג'עברי, שהיה אחראי לחטיפת גלעד שליט. לפיכך, רצה משעל לטרוף את הקלפים במהלך דרמטי ולקחת מג'עברי את שליט, שהיה באותה תקופה מקור כוח בלתי נדלה. בזמן עופרת יצוקה, הפך משעל שוב לאחד המנהיגים הקיצוניים בחמאס, משום שעימות גדול עם ישראל חיזק את מעמדו באותה התקופה. כעת, כאשר המימון מאיראן הידלדל והקשרים עם סוריה נחלשו, איבד משעל את כוחו, ושוב הפך ל"מתון יותר". דרך אגב – אולי אהוד אולמרט צדק בהערכתו שלהצעה של משעל אין שום סיכוי. מאותן הסיבות שמנינו כאן, קשה להניח שאחמד ג'עברי, שהחזיק בידו את שליט, היה משתף פעולה עם מהלך שנועד בעיקר לפגוע בו. וכאן אנחנו מגיעים לכלל השני:

 

כמו פורנוגרפיה, גם "מתינות" היא עניין של גיאוגרפיה.

ח'אלד משעל – עניין של גיאוגרפיה

הכלל השלישי – רגשות הם קריטיים

נושא קריטי נוסף הוא החשיבות המרכזית של רגשות, כבוד ועלבונות, גם בישראל ובמיוחד בחמאס. בנושא זה עסקנו בהרחבה באחד הפוסטים הקודמים. אלדר טוען, בצדק שהתביעה הישראלית מחמאס "להכיר בישראל" עוררה באופן טבעי תגובה של "לא" מוחלט. אצל ארגון אידיאולוגי-איסלאמי, ש"שחרור" כל פלסטין הוא סעיף מרכזי במצע שלו, הסכמה כזאת היא קשה ממילא- בוודאי בעיצומו של סכסוך מסלים. אך ישראל, כותב אלדר, התעלמה מחשיבותם הרבה של יוקרה, עלבונות ומשחקי כבוד בחשיבה של אנשי החמאס. כל ויתור שנתפס ככניעה (תנאזול) היה מנוצל מיד לתעמולה של פת"ח – וגורם לחמאס נזק תדמיתי חסר תקדים. גישה יותר חכמה, מצד ישראל, היתה לדחוף רגל לפער שבין הצהרות וכוונות למציאות בפועל, היינו לנצל את נכונותם של חלק מבכירי החמאס להגיע להסדרים זמניים ארוכי טווח עם ישראל תמורת ביצור שלטונם בעזה בפועל. מכיוון שישראל ממילא אינה יכולה למגר את שלטון חמאס בעזה, שיטה זו היתה כנראה טובה יותר מחיסולים ומבצעים נוסח עופרת יצוקה, שגרמו לישראל נזק אדיר והביאו אותה בסופו של דבר למבוי סתום.

 

וכאן הגענו לכלל השלישי: כאשר מתעסקים עם ארגון-דתי אידיאולוגי, לא ניתן להגיע להסכמות ברמה ההצהרתית, כמו "הכרה בישראל". הסכמות יכולות להיות רק ברמה הפרקטית, היומיומית, מעין זמני שהופך לקבוע. וכל הסכמה כזאת מבוססת אך ורק על חוסר היכולת של הצד השני למגר אותך – ועל הפעלה נכונה של גזרים ומקלות מצידך. ישראל הפעילה רק מקלות, אבל לא את הגזר העיקרי שהיה בידה: פתיחה אמיתית של מעברי הסחורות, תוך כדי הידברות שקטה ופרקטית עם החמאס. המצור והחרם היו טמטום ישראלי יהיר שאין כדוגמתו.

האם אפשר להגיע להבנות פרקטיות? מפגיני חמאס בעזה

הכלל הרביעי: אם אתה מרגיז את הנמר, אל תאכיל אותו

הנקודה האחרונה שחשוב להעלות קשורה ליחסי חמאס-פת"ח. אלדר עוסק רבות בתמימותו, ויש שיאמרו אף טפשותו של הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) בכל הקשור להתנהלות מול חמאס, בעיקר לפני ההפיכה בעזה.  מצד אחד, רוקן אבו מאזן את משרדי הממשלה של חמאס מתוכן, מידר את שריה ולא נתן להם שליטה במנגנוני הביטחון. מצד שני, בתמימות שלא תיאמן, הוא הרשה להם להקים כוח צבאי "ביצועי", על מנת למגר את החמולות החמושות בעזה. כך הוא גם הרגיז אותם ועורר בהם רצון לנקום, וגם נתן להם את הכלים לעשות זאת. ישראל, בצעד אווילי נוסף שקשה היום להבין את פשרו, הענישה דווקא את אבו מאזן והקפיאה לו את כספי המכס. כך, היא ייבשה את מנגונני הביטחון של הרשות, אך לא פגעה בחמאס- שקיבל את הכספים שלו מאיראן. מבחינה זו, ההפיכה בעזה היא תוצאה של טפשות כפולה, הן של אבו מאזן והן של ישראל.

הכלל הרביעי: הסכנה נובעת לרוב לא ממי שחלש ומופלה, אלא ממי שחזק ומופלה. אבו מאזן גם הפלה את חמאס, וגם נתן לו כוח – ולפיכך איבד את עזה, לשנים ארוכות ואולי לתמיד.

איבד את עזה- אבו מאזן

המסקנה היא – שאנחנו תקועים עם ארגון החמאס, כנראה לשנים רבות. לא נוכל אולי להגיע איתו להסכם רשמי, אולם כדאי להפסיק להחרים אותו ולדבר איתו בשקט. הנכונות של החמאס, לפני סבב ההסלמה האחרון, להפסיק את ירי הקסאמים ואף להקים יחידה מיוחדת לשם כך, מהווה איתות חיובי לעתיד. גם אנחנו וגם הם, בסופו של דבר, צריכים לנסות למצוא נוסחה לחיי שכנות מתוחים אולי, אבל יותר שקטים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 29, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 28 תגובות.

  1. טרם קראתי את הספר (אני מקווה למצוא בקרוב עותק משומש במצב ובמחיר טוב. עדיף על מבצעי ה 4 ב-100 הארורים…) ולכן ייתכן שהנקודות לא בהירות לי מספיק, ובכל זאת כמה הערות:

    הכלל הראשון: נראה לי שיש כאן קצת "איש קש". אף אחד לא חושב שחמאס מוכן להתאבד כדי להשמיד את ישראל או משהו בסגנון. האסטרטגיה של החמאס לטווח הארוך היא להתיש את ישראל בכללים שלו (ירי על אוכלוסיית ישראל וכדומה) מבלי לספוג את המחיר המדיני שהקהילה הבינלאומית נוטה לגבות בגין התנהגות כזו. בינתיים זה די מצליח להם, וזה מה שמטריד את ישראל.

    הכלל השני: שמעתי את אלדר מדבר על ההצעה של משעל, אבל לא לגמרי השתכנעתי ברצינותה. ומה יה קורה אם אולמרט היה מגיב בחיוב? האם משעל היה כופה הסכם עם ישראל על ג'עברי וכל השאר ומוותר על סיבת קיומו של חמאס? למיטב ידיעתי, חמאס הכחישו שההצעה הזו ניתנה אי פעם.

    הכלל השלישי: אולי. אבל אני חושב שאחד המאפיינים של ארגונים רדיקליים ופונדמנטליסטיים הוא הטריומפליזם שלהם, כלומר הנטייה לפרש כל נכונות לויתור או "גזר" מהצד השני ככניעה וכהוכחה לכך ש"הם מבינים רק כוח" ולכן יש להסלים. גם אצלנו יש כאלה.

    הכלל הרביעי: האם אלדר טוען שכאשר הרשות שלטה ברצועה, היא אפשרה לחמאס להקים כוח צבאי מתחת לאפה? האם הייתה לה אפשרות למנוע זאת ומדוע לא ניסתה לדכא את החמולות בעצמה?

  2. נדב,

    כל הנקודות שהעלת חשובות ומעניינות. אני אנסה להתייחס אליהן אחת אחת:

    1. זה נכון, אבל הטריק הוא להפעיל איזון נכון של גזרים ומקלות. החמאס מעוניין להתיש את ישראל, למשל, אבל גם לבסס את שלטונו באמצעות פתיחת המעברים. מכיוון שישראל יכולה לשלוט בפתיחה הזאת, ההחלטה להחרים את חמאס ולהותיר אותם סגורים מנעה מאיתנו להפעיל את מנוף הלחץ הזה. ההצעות מאישים שונים בחמאס להגיע להסדרים שקטים של "דו קיום" בשלום היו אולי יכולות לצבור יותר תאוצה במצב כזה, מה גם שלפי אלדר ירי הקסמאים נתפס ברצועה כניסיון להכריח את ישראל לפתוח את המעברים ואולי גם לשחרר אסירים – שני נושאים היקרים לליבו של חמאס. שימוש יעיל בשני הגזרים הללו, לצד המקלות הצבאיים שלנו, היה יכול להשיג לדעתי תוצאה טובה יותר מזו שהושגה בפועל.

    2. כמו שראית אולי בפוסט, גם אני חושב שההצעה של משעל כנראה לא היתה עובדת. מכיוון שההצעה הזאת נועדה בעיקר להועיל למשעל במאבק הכוח מול ג'עברי, קשה לי להאמין שהאחרון היה משתף איתה פעולה. אבל אף פעם אי אפשר לדעת, ואין ספק שההחלטה הזחוחה של אולמרט לא לדון אפילו בהצעה היתה שגיאה. היה צריך לנסות את משעל- הסיכוי קטן אבל מי יודע. בוודאי שחמאס מכחיש שניתנה הצעה כזאת – ארגון אידיאולוגי יכול להסכים לויתורים בפועל, אבל קשה לו להסכים לויתורים בכוח – בוודאי לאחר שלא הושג שום הסכם וכל ויתור ייתפס ככניעה.

    3. אתה צודק – וזה קורה כאשר מפעילים רק גזרים. אני מדבר על איזון נכון של גזרים ומקלות.

    4. אלדר טוען בדיוק את זה. אבו מאזן לא הצליח לפרק את החמולות החמושות מנשקן, כי מנגנוני הביטחון של הרשות היו מפוצלים, מרובים מדי ולא יעילים. מעבר לכך – וזה חשוב – הם גם היו תלויים כספית בישראל, שהפסיקה את העברת הכספים לאחר ניצחון חמאס בבחירות. זו התפתחות שאבו מאזן לא צפה מראש, ולכן בוודאי חשב שכוחות הביטחון של פת"ח יוכלו להחזיק את חמאס בשליטה, ובינתיים – שהם ולא הוא יסתבכו במלחמה מול החמולות. אולי בפני עצמו זו לא היתה שטות כל כך מוחלטת, סתם טעות בחישוב, אלמלא אבו מאזן היה מעצבן ומרגיז כל כך את החמאס בכל החזיתות האחרות (ריקון משרדיהם מתוכן, למשל- דבר שעשה ממש לפני ההפיכה). גם להרגיז את היריב שלך וגם לתת לו כוח – זו כבר טעות בלתי נסלחת.

    • אוקיי:

      1. נדמה שיש כאן בעיה כרונולוגית. חמאס החל לירות לעבר ישראל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בסוף שנת אלפיים, לפני ההפיכה ולפני ההתנתקות. אם זכרוני אינו מטעני, החלטת ישראל לסגור את המעברים באה בתגובה לירי, כולל ירי לעבר המעברים עצמם. (בין היתר, עד אז הם הופעלו על ידי חברה פרטית, שלא הסכימה לעבוד תחת אש).

      2. ייתכן, וכנראה שלעולם לא נדע, אבל הייתי מעלה כאן תהיה: האם ייתכן שזו הייתה פעולת הסחה, כלומר שחמאס חש שישראל עומדת להגיב צבאית על החטיפה, וההצעה נועדה לגרום לישראל להקפיא את ההכנות.

      3. מקובל עלי, רק שעדיין נשאלת השאלה אילו גזרים לחלק וכיצד, ולחשוב על כל ההשפעות האפשריות של זה.

      4. אלדר בוודאי מבין בפוליטיקה הפלסטינית יותר טוב מכמעט כל אחד אחר בישראל, ואני בוודאי לא אתווכח איתו בלי שקראתי את הספר.

    • מודה שגם אני לא קראתי את הספר עדיין (מקווה להוסיף אותו לתחתית הערמה בקרוב). בקשר ל4: האם יש התייחסות להשערה שהאסטרטגיה של אבו מאזן ושל ישראל הייתה להפריד בין עזה לגדה? אם זה אכן היה המצב אז אפשר למצוא הגיון בכך שאבו מאזן איפשר לחמאס לפתח מנגנון שליטה שלא מוכר כחוקי. זה גם יכול להסביר למה ישראל הפסיקה את הסיוע ברגע שהמטרה הושגה.

      • למה שאבו מאזן ירצה להפריד בין עזה לגדה? זה לא נראה לי הגיוני. אבו מאזן כן רצה לבודד את חמאס ברגע שהוא ישתלט על עזה, מתוך תקווה שהוא יתייאש ויוותר על השלטון. כמובן שזה לא עבד, בדיוק כמו מדיניות החרם של ישראל.

      • נסיגה טקטית כדי שעזה לא תבלע אותו. עזה עניה מידי דתית מידי ומיואשת מידי. שיתופי פעולה פרגמטיים בשטח עם ישראל יקדמו יציבות בגדה יותר מאשר בעזה ויגדילו את ההתנגדות לשלטונו שם. התמקדות בגדה שבה יש לו סיכוי מעשי יותר לבסס את כוחו עשויה להיות בטוחה יותר כצעד ראשון.

      • לא נראה לי שיש לכך ראיות של ממש. וגם – לדעתי אתה מחליף סיבה ותוצאה. עזה הפכה לענייה, דתית ומיואשת יותר אם כבר בעקבות האירועים שלאחר הפיכת החמאס, ולא לפני.

      • עמיש שחם אשר על האמת

        מעניין שגם בשנות ה-30 יהודים בגרמניה קיטרו "אז יש גרמני אחד שאומר שהוא רוצה להשמיד יהודים, אז מה?" ….מבחינת אבו מאזן נצחון החמאס ומפלת אש"פ ב-2006 ברצועת עזה היתה הפתעה. אבו מאזן חסר היכולת לא איפשר לחמאס שום דבר, אלא החמאס עשה את מה שהוא רצה ויכול היה לעשות באותה קונסטלציה של זמן ומקום. ישראל לא הפסיקה שום סיוע ולא חידשה שום סיוע.
        חבל שלא נותנים לעובדות להשפיע יותר על שיקול הדעת.

  3. בנוגע ל-3 ו-4, נראה שאנחנו מסכימים כמעט לחלוטין. נותר ללבן את 1 ו-2.

    1: אסטרטגיות התקפות שונות ממלאות מטרות שונות בנסיבות שונות. בזמן האינתיפאדה השנייה, חמאס היה באופוזיציה, ולא היתה לו שום אחריות. היה לו אינטרס לתקוף את ישראל כמה שיותר, בטילים ובאמצעים אחרים. לדעתי פיגועי ההתאבדות נפסקו לא רק בשל הגדר, אם כי היא היתה גורם חשוב, אלא גם בגלל החיסול הכפול של יאסין ורנטיסי, שגרמו לחמאס להשיג הסדר שקט עם ישראל- אין פיגועי התאבדות מצד אחד, וחיסולים פוליטיים מצד שני. ההסדר הזה נשמר במידה מסויימת עד עופרת יצוקה, ולרוב גם לאחריה. בכל מקרה, כאשר חמאס כבר שלט בעזה- הוא ראה, לפי אלדר, את ירי הקסאמים כאמצעי ללחוץ על ישראל לוותר לו בעניין אסירים ומעברים. עובדה שהחמאס הציע מספר פעמים הפסקה מוחלטת של הירי תמורת פתיחה של המעברים. זה היה נותן לישראל מנוף לחץ מצויין: לסגור או לצמצם את המעברים בכל פעם שחמאס יירה. הבעיה היא שגם כאשר לא היתה אש, ישראל לא פתחה באמת את המעברים, וכך לא השתמשה כראוי בגזר שבידה. הייתי רוצה להוסיף, שסגירת המעברים לא מנעו אלא רק הגבירו את מעבר הנשק לחמאס, דרך המנהרות כמובן.

    2. יכול להיות שזו היתה פעולת הסחה, אם כי אני לא בטוח לאור הסכסוך שהיה אז בין משעל לג'עברי. בוודאי שמשעל רצה למנוע פעולה צבאית. בחשבון אחרון זה לא היה רע כל כך, בהתחשב בכך שהפעולה לא החזירה את שליט, לא השיגה מטרה כלשהי ורק גרמה נזק בינלאומי לישראל (אני מדבר על מבצע גשמי קיץ – התוצאות של עופרת יצוקה היו אפילו חמורות יותר). קלאוזביץ אמר כבר מזמן, שמי שיוצא למלחמה חייב לדעת בדיוק מדוע הוא יוצא ומה הוא רוצה להשיג- והמטרות חייבות להיות ריאליות. זה לא קרה לא בגשמי קיץ, ולא בעופרת יצוקה, לצערי.

    • זה מחזיר אותנו לשאלת טיב הדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לחמאס. אתה מחשיב את פתיחת המעברים ל"גזר" בידי ישראל, שאותו היא יכולה לתת לחמאס בתמורה להפסקת ירי הקסאמים. אבל אולי אפשר להסתכל על זה בצורה הפוכה: ירי הקסאמים הוא "מקל" בידי החמאס, שאיתו הוא מאיים על ישראל ומנסה לאלץ אותה לפתוח את המעברים. ואם ישראל תציית, מי לידה יתקע שלמחרת חמאס לא ישתמש באותו מקל לצורך הצבת דרישות אחרות?

      אני חושב שישראל חוששת, ובצדק, מפני יצירת מצב שבו חמאס – שבניגוד לישראל, אינו כפוף לנורמות מדינתיות ולחצים מצד הקהילה הבינלאומית – יכתיב לה את כללי המשחק.

  4. השאלה היא האם אנחנו באמת תקועים עם שלטון החמאס בעזה. אני לא חושב שצריך לשלול על הסף את האופציה הצבאית. אני חושב שמבחינה מבצעית ניתן להפיל את שלטון חמאס בעזה, זה רק עניין של נחישות. השאלה היא מה יהיה המחיר המדיני והאנושי של המבצע הזה והאם אנחנו מוכנים לשלם אותו.
    ולדעתי, אחרי ההסלמות האחרונות בירי(ובעצם גם לפני) התמיכה הציבורית במבצע צבאי כזה גבוהה מאוד. והציבור בישראל מוכן לשלם מחיר כבר כדי שלתושבי הדרום יהיה שקט.

  5. אלי, אתה יודע שאני לא פציפיסט ובוודאי לא שולל אופציה צבאית באופן עקרוני. הבעי היא, ואני חושב ששלומי אלדר מדגים את זה בהוכחות רבות, שבכל פעם שניסינו את האופציה הצבאית הזאת רק חיזקנו את חמאס וביססנו את שלטונו בסופו של דבר, למרות המכות הקשות שהנחתנו עליו. עופרת יצוקה היא דוגמא טובה לכך. נכון שהיא הרתיעה את החמאס באופן זמני והנחיתה עליו מכה קשה, אבל את המצב האסטרטגי היא לא שינתה באופן יסודי. והנזק הבינלאומי שישראל ספגה בעקבות המבצע הזה עולה אלף מונים על התועלת הטקטית קצרת-הטווח שלו. במיוחד שראיות שעולות בספרו של אלדר מוכיחות, שהיה ניתן להימנע מכל הסיפור באמצעות הסדר שהיה משיג בסופו של דבר אותה תוצאה שהשגנו.

    גם לפני עופרת יצוקה וגשמי קיץ שמעתי את הסיפורים שתושבי הדרום מוכנים לספוג וכו' אם יכו בחמאס. אין לזה שום משמעות מבחינה צבאית ואסטרטגית. מדיניות צבאית מנהלים משיקולים רציניים ולא כדי לרצות אזרחים. זה דיני נפשות, לא ראליטי.

    בנוגע לעניין עצמו – הסיבה שישראל לא הפילה את שלטון החמאס בעופרת יצוקה, ולא תוכל להפיל אותו גם בסיבובים הבאים, היא שהדבר מחייב כניסה ושהייה של שנים ארוכות בעזה בכיבוש צבאי מלא, תוך כדי לחימה עיקשת ויומיומית בפיגועים ובטרור. כמו כן, איש לא מבטיח שנוכל להרוס את החמאס גם במצב כזה. הרי היינו בעזה שנים ארוכות ולא הצלחנו. אם ננחית עליו מכה איומה ונוראה, נרסק את כל מוסדותיו ופשוט נצא – אז נקבל רצועה מלאה בתאי חמאס עצמאיים ועוד יותר גרוע – אל קאעדה.

    לפיכך, אין לא יכולת ולא טעם להפיל את שלטון חמאס באופן צבאי. ישראל לא יכולה לחזור לכיבוש מלא ברצועה הן מסיבות כלכליות, צבאיות, ציבוריות ובינלאומיות. הניסיון להפיל את חמאס באמצעות חרם, שיטה שמקורה דרך אגב במידה רבה בלחצים של אבו מאזן על ישראל דווקא, הוא אווילי אף יותר, ונדמה לי שקל לראות שהוא לא עבד. האופציה האחרונה שנותרה היא הסדר לא רשמי עם חמאס, וזאת לדעתי הדרך שצריך ללכת בה.

  6. מרתק כרגיל דני.
    זו הזדמנות נהדרת עבורי ועבור כל מי שלא עוקב לעומק אחרי הפוליטיקה, לקבל ניתוח קצר וממצה של המצב פלוס ביקורתיות על העמדה הישראלית המסורתית, פלוס קריאה לדרך פעולה אחרת.
    אגב, לדעתי, אם קוראים את מפת האינטרסים הכלכליים, אז שיתוף הפעולה בין ישראל לרשות, הלא רשמי כמובן, בין חברות מסחריות וגופים פרטיים, הוא עצום. לעומת חברות ואנשי עסקים בעזה, שלא מקיימים קשרים דומים. השאלה היא איך מפתחים קשרים כאלו, ולדעתי מדינת ישראל צריכה לעודד זאת מתחת לשולחן, כי זה ביסוס אינטרסים צולבים הדדיים, שמרגיעים את השטח ומייצבים אותו.

    • קודם כל מפסיקים את החרם על עזה, שמונע בדיוק את הקשרים האלה.

      אני אתן לך דוגמא, וכאן אני מסתמך על הספר של שלומי אלדר. כשממשלת חמאס עלתה בעזה לאחר ההפיכה, מסתבר שהם חיפשו כל דרך כמעט ליצור קשר עם גורמים ישראליים, ואחת הדרכים היתה דרך אנשי עסקים. ח'אלד כחלות, סגן שר התקשורת של חמאס, היה איש עסקים בלי שיוך מפלגתי קודם. בעבר, הוא עמד בקשרים עם אשת עסקים ישראלית בשם שוהם טלר. הוא התקשר אליה, והציע לתווך להסכם חשאי ושקט בין ישראל לחמאס. היא יצרה קשר עם ההנהגה הישראלית, אבל אף אחד לא היה מוכן שם לדבר איתה. מה שמעניין כאן, הוא שהקשר בין כחלות לטלר היה כל קודם קשר עסקים, שניסו להשתמש בו כדי להקל על המצב הפוליטי. אבל בגלל מדיניות החרם, קשרים כאלו לא היו יכולים להתקיים לאורך זמן.

  7. לצערי שלומי אלדר ודני אורבך טועים שוב ושוב. את אורבך אני לא ממש מכיר אלא מהבלוג שלו. את שלומי אלדר אני מכיר קצת יותר טוב משום שהוא פרסם לאורך שנים כתבות וספרים ובנושאים אותם הוא מכסה. ואני מכיר אותו מהופעותיו, הנדירות בשנים האחרונות, בטלויזיה. אבל גם קצת מעברו הצבאי (עליו לא אספר). ולכן אני תמיד תוהה, כמה מיליוני מילים אפשר לכתוב על הסכסוך הערבי-יהודי בארץ ישראל ובתוכו עם עמדות החמאס, כאשר מתמקדים רק במעטפת, בקליפה של הבעיה, בספרות עיתונאית שלא תמיד חוקרת. ספרות מחקר מנסה לחדור לגרעין הבעיה, לראשית הבעיה, כשהיא מאמתת את האירועים עם האידיאולוגיה, האמונה עם מימושה. חבל ששלומי אלדר שיש לו יכולות טובות לחקור את מהות החמאס ויעדיו, את חיי הפנים של החמאס, באופן מקצועי לא תגייס לעשות זאת. החמאס לא קם בגלל הציונות וישראל ולכן מנוע הקיום שלו לא מותנה בישראל. אציין בקצרה, החמאס הוקם כזרוע של תנועת האחים המוסלמים המצרית (שיש לה זרועות נוספים במרחב המזרח התיכון) שמטרתה לבצע הפיכה פונדמנטליסטית בעם הערבי (שהוא מונח די פלואידי משום שהאסלאם מתעלם או מתנגד לקיומו של עם כמייצג ערבים שיחליף חלילה את תפקידה של האמונה הדתית, שזו תפקידה) או נכון יותר, במרחב הערבי. כדי להשליט את האסלאם במזרח התיכון שנחשב לדאהר אל-אסלאם חייבים המוסלמים להשתלט עליו בשלמותו. קיומה של מדינה לא-אסלאמית מחייב את השמדתה וכיבושה וסיפוחה למרחב האסלאמי. הדרך לכך יכולה להיות מורכבת וארוכה בהתאם לנסיבות. בדרך אפשר לקצר קשיים ע"י חתימת הסכמי חודיבייה, כמו שמוחמד חתם עם יהודי ח'ייבר. כלומר, מדובר בהסכמים לעת צרה והכרח שנכון להפר אותם במועד שהמוסלמי יתחזק ויהיה מוכן להמשיך להגשמת המטרה הראשונית שלו. כך גם היום החמאסניקים, ובכלל יתר התנועות, רואים בהסכמים עם ישראל רק אמצעי להגשמת מטרתם ולא המטרה עצמה. לכן הפת'ח יכול היה לחתום הסכמים עם ישראל ולהפר אותם למחרת.לכן מנהיגי חמאס יכולים לצאת בעתיד שהם מסכימים לנסיגת ישראל לגבולות 1948, אבל לא יגידו שזה סוף הסכסוף, כי זה לא. אבו מאזן דורש מישראל הסכמה מראש כתנאי לחזרה לשיחות שישראל תסכים לסגת לגבולות 67' כולל בירושלים בלי שהפלסטינים יתחייבו להסכים להחלפת שטחים (רק תוך כדי שיחות כשהם יצטרכו לוותר לישראל במשהו הם אולי יסכימו על תיקוני גבול קטנים) והוא גם דורש שישראל תקבל את "זכות השיבה" שמבחינת הפלסטינים הוא חל גל על צאצאי המהגרים הערבים (שזה דבר חריג שאינו מקבל ביטוי בחוק הבינ"ל, ושחלטת האו"ם להקים אונר"א במיוחד לאותם פליטית אינה עומדת אל מול החוק הבינ"ל, אלא היא החלטה פוליטית מיוחדת וייחודית של האו"ם). כמו כן אבו מאזן כבר הודיע שהוא מתנגד להצעת נתניהו שתועלה במהלך השיחות לכשיפתחו פעם שישראל בכלל תדרוש שהפלסטינים יכירו בה כמדינת העם היהודי, כמו שהפלסטינים רוצים שישראל תקבל את מדינתם כמדינת העם הפלסטיני. העמדות האלה אינם בעלמא אלא יש להן כוונה ברורה – להכשיר את הזמן שלאחר שייחתם הסכם "שלום" להמשיך את המלחמה נגד ישראל "בגבולות 1948" עד להשלמת המשימה שלהם והיא – הקמת מדינה ערבית אסלאמית על כל ארץ ישראל – מהים ועד המשבר הערבי. האם היא תיקרא פלסטין? לא בטוח כלל. שהרי השם הזה אינו ערבי או אסלאמי אלא שם של כובש אירופאי זר. מה לעשות, אפילו "פּא" אין בערבית!!!!!!!

    • שלום יוסי,

      ברוכים הבאים לבלוג. אני מקווה לראות אותך כאן בתגובות עוד פעמים רבות.

      תגובה ארוכה פרסמת, אבל ברשותך אתייחס לעיקרי הדברים.

      לדעתי אתה נופל בפח ה"כוונתי", שנפוץ בקרב רבים כל כך בארצנו, לצערי. לא אני, ולא שלומי אלדר, חולקים על זה שהחמאס שואף להשמדת ישראל. הבעיה היא שהתמקדות באומנת החמאס, דרשות במסגדים, פסוקי קוראן, הסכם ח'ודייבה וכדומה, מטשטשים את הפער בין אידיאולוגיה, לבין היכולת לממש אותה בפועל. אילו היינו פותחים את שערי תל אביב לפני גייסות החמאס, אין ספק שהיו כובשים אותה. דא עקא, שבעולם האמיתי אתה תמיד נתקל בהתנגדות. ואם ההתנגדות הזאת חזקה מספיק, אתה מתחיל לחשוב על דרכים להתפשר בפועל, גם אם ארגון אידיאולוגי כמו החמאס אינו מסוגל להתפשר על עקרונות תיאורטיים.

      אם בעתיד החמאס יוכל להשמיד את ישראל בלי התנגדות – אלוהים ישמור. אבל תרחיש כזה אינו סביר. אף אחד, בוודאי שלא אני, לא מציע לפרק את הצבא ואת הנשק, או לוותר על ההתרעה הצבאית שלנו. אני רק אומר, שמכיוון שאנחנו והחמאס לא מסוגלים להשמיד זה את זה, אין מנוס מלהגיע להסדר בפועל.

      אני אתן לך דוגמא היסטורית שמבהירה את הרעיון שלי. היא לקוחה ממלחמת העצמאות, שיצא לי ללמוד עלי די הרבה לבחינות הכלליות שלי בהיסטוריה צבאית. לפי התפיסה הפופולרית בישראל, המצרים רצו להשמיד את ישראל וניסו להתקדם לעבר תל אביב, עד שנבלמו בגשר עד הלום. אבל בחינה מדוקדקת של פקודות המבצע המצריות מראה (כפי שכותבים דוד טל ואחרים) כי המפקד המצרי קיבל פקודה להתקדם אך ורק עד אשדוד (סביבות גבולות המדינה הערבית) ולעצור שם. למעשה, הוא רצה להתקדם אך ורק עד אשקלון. מעולם לא היתה כוונה להתקדם לעבר תל אביב. כמובן שהמצרים רצו להשמיד את ישראל. אם צה"ל לא היה קיים, אין ספק שהיו מתקדמים וכובשים את תל אביב. אבל בעולם האמיתי, כפי שאמרתי קודם, אתה נתקל תמיד בהתנגדות, וצריך לקחת אותה בחשבון. והחשבון המצרי היה, שקווי האספקה שלהם מתוחים וארוכים מדי, ואם יתקדמו יותר מדי צפונה יהיה אפשר לכתר ולהשמיד אותם. לפיכך, המצרים לא התקדמו מעבר לגשר עד הלום, למרות שכוחות צה"ל שמולם היו חלשים, וככה"נ לא היו עומדים מול התקפה מצרית נחושה.

      פשרה נובעת, לפיכך, מהמתח בין העקרונות, לבין ההתנגדות בדרך להגשמתם. אם ההתנגדות הזאת חלשה מדי, אז קל לדבוק בעקרונות. כאשר היא חזקה מספיק – מתחזקים הקולות שקוראים להגיע לפשרה, בפועל אם לא בכוח. דרך אגב, זה נכון לא רק לפלסטינים, אלא גם לישראל.

      גם בנושא הפת"ח וזכות השיבה אינני מסכים איתך. ראה החלק הראשון בסדרת "מבעד למסך העשן"

  8. דרשות האימאמים במסגדים וסיפרי הלימוד בבתי הספר הן עדות חותכת למהותם של הפלסטינים. אי אפשר לבקש שנתעלם מתהליכים חברתיים כה רחבים ומכריעים בחברה העברית בארץ ישראל ומסביבותיה. הדבר הזה הוא לא עצם העניין, אלא ביטוי של העצם – אי הסכמת הערבים מולסמים לקבל את מי שאינם מוסלמים כבני אדם שווי זכויות להם. ראינו מה עשו הערבים המוסלמים למיעוטים אחרים במרחב המזרח התיכון לאורך כל המאה ה-20, החל משנות ה-20 בלבנון, אז נאלצו אלפי נוצרים להגר לרחבי העולם, כי הם ערבים אבל לא מוסלמים. הערבים סונטים את הכורדים למרות שגם הם מוסלמים, אבל לא ערבים. כך גם הנוצרים בעיראק נכחדים בכל יום, ובמצרים הם מטרה להתקפות. אסור להסתכל על המתרחש בעיניים רכות. התופעה לאורך מאה שנים היא תוצר של ערכי הפעלהנ של חברות מגוייסות, והיא גם מייצרת כללים חדשים להתאמה למציאות משתנה.

    הסוגיה המצרית במלחמת העצמאות
    —————————————
    אינני מקבל את ההסבר שלך (לא קראתי את סיפרו של דוד טל). אבל מתוך הכרותי את החומר המצרים כיוונו מבחינה אסטרטגית, כמצויין הועידות הבין ערביות ובמסמכים מהשנים שלפני המלחמה, להשמיד את ישראל. כלומר, לבצע כיבוש מלא במסגרת הקואליציה הערבית. המהלך שאתה מתאר הוא מהלך ביניים אחד, פקודת מבצע אופרטיביתצ שבאה להשיג הישג נוסף במהלך של להשיג את המטרה האסטרטגית. הרי אתה בעצם פרשנותך ("כמובן שהמצרים רצו להשמיד את ישראל") מכחיש את פרשנותו של דוד טל (לפי הציטוט שלך בלבד).

    אני בהחלט מקבל את הסברך לעניין הפשרה. לכן אני חייב גם להתריע שהפלסטינים לא הולכים על פשרה, לא התכוונו, וגם לא ישנו את דעתם (ככל שאנחנו יכולים לשפוט לפי ההיכרות שלנו אותם היום). וגם אין להם סיבה לשנות את המטרות שלהם, כי אנחנו משחקים לידיהם בחוסר הבנת המציאות והאוייב. עקרון הרצון והיכולת לוותר לצד השני אינו רק פונקציה של עקרונותצ שלנו אלא גם עקרונות של אוייבינו. לכן אני מציע לך שכדי להבין את עקרונות הפלסטינים תתייחס ביותר כבוד לצ'רטר של הפתח ושל החמאס וכמובן של עוד כ-14 ארגוני טרור קטנים יותר שצצים כל רגע כאילו פס היצור של הטרור האסלאמי לא יוצא להפסקות עבודה.

    • אין לעמים "מהות". הגישה הזאת, שמקורה במאה ה-19, לא מקובלת כבר היום, ובצדק. תרבות היא אוסף של תהליכים מורכבים ומשתנים תמידית, לא מעין אוסף מנהגים קפוא שמשייט לו בזמן בלי שינוי. אין ספק שמיעוטים נרדפים ונרדפו בעולם המוסלמי, וזו אכן סיבה טובה לא להקים כאן מדינה דו לאומית. אבל להתבונן בזכוכית מגדלת על דרשות, מצעי מפלגות וכתבי קודש עתיקים מתוך התעלמות מוחלטת מכל ראיה נוגדת (ויש הרבה כאלה), זו לדעתי טעות קשה.

      גם בנושא המצרי, אתה טועה לדעתי, בכך שאתה דבק בגישה כוונתית במקום בגישה דינמית, שבד"כ קרובה יותר למציאות. אם כוונתך לתוכנית האסטרטגית שגובשה בידי הרמטכ"לים של צבאות ערב, הרי שהיא לא שרדה אפילו יום אחד. כל הצדדים, מלבד אולי הסורים והעיראקים, מיהרו להפר אותה בגלל האינטרסים הנוגדים שלהם עצמם. המלך עבדאללה, למשל, מעולם לא נלחם ביהודים בשטח שמחוץ לגבולות שנועדו למדינה הערבית, וגם המצרים, כפי שכתבתי, תכננו להיעצר בגבול המדינה הערבית. הם לא התקדמו, גם כאשר עמדו מולם שני גדודים עייפים ומוכים.

      זהו המתח בין כוונות לבין מציאות. אם היו פותחים למצרים את הדרך לתל אביב עם שטיח אדום, הם מן הסתם היו כובשים אותה. אבל במלחמה טבעי שתיתקל בהתנגדות. המצרים חששו שקווי האספקה שלהם ארוכים מדי, ולכן ויתרו בפועל על התקדמות לתל אביב. לא כי הם לא רצו לכבוש אותה, אלא כי הם שיערו שהם לא יכולים. למעשה, יש הסכמה טוטלית כמעט בנושא הזה במחקר ההיסטורי החדש על מלחמת העצמאות, והיא נתמכת בידי מסמכים ערביים שנחשפו (כמו פקודת המבצע המצרית).

      אותו דבר על החלום להשמדת ישראל: פשרה בין ישראל לערבים נבעה ותמיד תנבע מהמתח בין חלומות לבין היכולת להגשימם. ברגע שמחיר החלום גבוה יותר מהרצון להגשימו, שני הצדדים מתפשרים. כך היה עם סדאאת בזמן ביקורו בירושלים, עם המלך חוסיין בשנות התשעים, וגם עם הפלסטינים באוסלו וכיום. והמקרה הפלסטיני מוכיח שפשרה יכולה להפוך להתלקחות, ברגע שאחד הצדדים, במקרה זה הצד הפלסטיני, חש (בצדק או שלא בצדק) שרימו אותו.

  9. דני, הגעתי לפה בעקבות קריאת הפוסט "מחממי האסלות". הסתכלתי בתאריך פרסום הפוסט הנוכחי – ראיתי 29 ביוני. חשבתי לעצמי: מה זה, פספסתי פוסט? ואז ירדתי לתגובות, וראיתי שהכל מ-2012.
    בקיצור, כדאי להוסיף לתאריך שבכותרת הפוסט גם את השנה.
    תבורך.

  1. פינגבק: עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן? « הינשוּף

  2. פינגבק: עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?/דני אורבך | Mabat USA מבט

  3. פינגבק: ענני סערה « הינשוּף

  4. פינגבק: ענני סערה/דני אורבך | Mabat USA מבט

  5. פינגבק: האדמו"ר הלבן: דת, מודיעין ושלום "מחוץ לקופסה" | הינשוּף

  6. פינגבק: מחממי האסלה: העיוורון האסטרטגי מול חמאס | הינשוּף

  7. פינגבק: מחממי האסלות: העיוורון האסטרטגי מול חמאס | הינשוּף

  8. פינגבק: תזרום, נשמה, תזרום: האסטרטגיה של הטרור | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: