הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם, ש"בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה."  

לעיתים, הבעיה אינה בעיוורון, אלא דווקא בהיגיון. 

נזכרתי בדברים הללו היום, למשמע המלל הפרשני האינסופי העוסק באירועים הדרמטיים במפלגת העבודה, בראש ובראשונה עריקתו של עמיר פרץ ל"תנועה" של ציפי לבני. היה זה יומם הגדול של הפרשנים הפוליטיים: שוב דיברו הללו על אינטרסים ומשחקי כוח, כבוד ותככים, עלבונות ואופורטוניזם. אחדים מהכותבים ייחסו אופרוטוניזם לפוליטיקאי השנוא עליהם (פרץ או יחימוביץ'), בעוד הם מכירים במניעים האידיאולוגיים, העקרוניים של מי שהם תומכים בו.  אחרים, בעיקר פרשנים פוליטיים מקצועיים, נוטים ממילא לייחס ציניות ואופורטוניזם לפוליטיקאים באשר הם: כולם פועלים אך ורק ממניעים אישיים. אולם בפועל, האמת הרבה יותר מורכבת. הפיצול העגום במחנה השמאל-מרכז נובע משורה של החלטות שקיבלו השחקנים הפוליטיים המרכזיים, שכל אחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. רק הצירוף של כל ההחלטות ההגיוניות והמתבקשות הללו גורם לפיצול הבלתי הגיוני של מחנה השמאל כולו.

שורש הבעיה נעוץ באמת בסיסית שרבים מתעלמים ממנה: קווי התיחום בין אופורטוניזם, אגו ואידיאולוגיה אצל פוליטיקאים מעורפלים יותר ממה שנהוג לשער. רוב השחקנים הפוליטיים אינם אופורטוניסטים מוחלטים, וגם לא אידיאולוגים טהורי לב. הם מעוניינים לקדם מטרות מסויימות, מאמינים שהם (ולעיתים רק הם) עשויים לקדם אותן, ולפיכך קידום עניינם האישי משתלב במודע או שלא במודע עם השאיפות האידיאולוגיות. גם קו התיחום בין אגו לאידיאולוגיה אינו חד משמעי: פוליטיקאי שנפגע באופן אישי, מזהה זאת לעיתים קרובות עם פגיעה בדרך שהוא מייצג או מאמין בה. כאשר עמיר פרץ, למשל, אומר שהפגיעה האישית בו היא פגיעה בשאיפה לשלום, הוא לא משקר. הוא מזהה, בצדק או שלא בצדק, את "מחנה השלום" של מפלגת העבודה עם עצמו.

כאשר מנתחים את המציאות לפי המפתח הזה, ובהתחשב בנקודת ראותם של השחקנים הפוליטיים, מבינים כי ההחלטות המרכזיות שהתקבלו בידי יחימוביץ', לבני ופרץ בימים האחרונים אינן מגוחכות או "אופורטוניסטיות". להיפך – כל אחת ואחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. מבחינת יחימוביץ', היה זה הגיוני לחלוטין לדחות את הצעתה של לבני לרוטציה ואיחוד רשימות על בסיס שוויוני. היא, אחרי הכל, הקימה את מפלגת העבודה מהקרשים, ערכה פריימריז דמוקרטיים ומקבלת בסקרים מעל עשרים מנדטים. מדוע היא אמורה להתחלק בהנהגה על בסיס שוויוני עם פוליטיקאית למודת כשלונות, ששווייה בסקרים מתקרב לעשרה מנדטים בלבד (במקרה הטוב)? מעבר לכך, כפי שיחימוביץ' אכן אמרה בנאומה הערב, קבלת הצעת של לבני תפגע במועמדים של מפלגת העבודה, שנבחרו ביושר לאחר פריימריז מפרכים.

הבעיה היא, שעמדתה של לבני הגיונית בדיוק באותה מידה. כפוליטיקאית שקיבלה בעבר 28 מנדטים, כיהנה כשרת חוץ, ניהלה את המשא המדיני עם הפלסטינים וכמעט זכתה בראשות הממשלה, ברור מדוע היא סבורה שעליה להנהיג את הרשימה המשותפת. חשוב מכך: לפי הדברים שהתפרסמו בשעות האחרונות, יחימוביץ' היתה מוכנה להעניק לה את המקום השני בלבד, ולא לאחד בין הרשימות. מבחינתה של לבני, קבלת ההצעה הזאת היתה בגידה מחפירה באנשים שהצטרפו אליה, ולכן לא באה בחשבון. החזון של לבני, כאשר מסתכלים עליו, אינו מופרך כלל וכלל. אמנם סדר היום החברתי הצליח להביא את שלי יחימוביץ' לקו העשרים מנדטים, אבל הגיוני לחשוב שבשביל לזכות בראשות הממשלה, יש צורך גם בחזון מדיני מקיף. לבני היתה יכולה לספק אותו, והשילוב בין השתיים היה עשוי להחזיר לעבודה את אלו שפוחדים מאובדן סדר היום המדיני-בטחוני ולהוסיף לה מנדטים יקרים. גם לבני וגם יחימוביץ' היו הגיוניות ורציונליות, אולם נקודות המבט השונות של שתיהן הפכו, לפחות במובן מסויים, את האינטרסים שלהן למצטלבים. שתיהן פעלו משילוב של אגו וקו רעיוני, משום שכרגיל – כל אחת מהן מזהה את הצלחת הרעיון עם הצלחתה האישית והמפלגתית.

אפשר להתווכח האם הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה היתה מעשה חכם. אני, באופן אישי, נוטה להשיב על כך בשלילה. אולם כאשר מתבוננים בשיקולים שהובילו אותו לצעד הזה, מגלים שגם הם לא היו בלתי הגיוניים. פרץ סבור (ולזכותו ייאמר שאמר זאת תמיד) כי סדר היום המדיני והחברתי שלובים אלו באלו: לא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא התקדמות מדינית. כדי לקדם את שתי המטרות הללו, לעבודה אסור להצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי שהוא. בכך, לדעתי, פרץ צודק. לאחר הפריימריז, בהם הגיע להישג מכובד, סבר פרץ שיש מאחוריו מחנה פוליטי. לכן, יצא כנגד יחימוביץ' בביטחון כה רב בשני הנושאים שיקרים ללבו: קידום השלום, ואי הצטרפות לממשלת נתניהו. אולם כאשר ראה שאיש אינו עומד לצדו, וכל האנשים שקידם בפריימריז מתייצבים כאיש אחד מאחורי יחימוביץ', הסיק מכך כי המטרות אותן הוא מעוניין לקדם אינן קיימות בסדר היום של המפלגה. כאן, אפילו יותר מאשר במקרים הקודמים, משתלבים שיקולי אגו ושיקולים אידיאולוגיים: הבידוד האישי של עמיר פרץ זוהה בעיניו עם תבוסת סדר היום אותו הוא מקדם. בפוליטיקה, כך מסתבר, האישי הוא האידיאולוגי.

מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?

יחימוביץ', פרץ ולבני נקטו שלושתם בצעדים הגיוניים, שבכולם יש צדק רב מנקודת ראותם. השילוב של הצעדים הללו מחליש את מחנה השמאל-מרכז, ומפחית את יכולתו לאתגר את גוש הימין בבחירות הבאות. אם אפשר למתוח ביקורת על שלושתם, היא שלא השכילו להביט מעבר להגיוני, המתבקש, המובן מאליו, וזה בדיוק מה שאסטרטגים פוליטיים גדולים באמת עושים. כל מי שמסתכל על פועלם של מנהיגים מוצלחים באמת כביסמרק, למשל, יודע כי רבים מהצעדים שנקטו נראו בלתי הגיוניים ואף מטורפים בשעתם. אולם אותם מנהיגים הפנימו את הסוד שמעטים כל כך מבינים: לא רק ההיגיון וההשלכות המיידיות של הצעדים שלי חשובים, אלא השילוב בינם לבין הצעדים הצפויים של שחקנים אחרים. לכן, בשילוב עם החלטות של יתר השחקנים, צעד הגיוני כביכול עלול להוביל לתוצאה שלילית, וצעד "מטורף" לכאורה עשוי להסתיים באופן חיובי. מעטים המנהיגים שיכולים לקרוא את המפה בצורה כזאת. השמאל והמרכז ייאלצו, למרבה הצער, להסתדר בבחירות הקרובות ללא מנהיגים כאלה.