אינטרסים מצטלבים

הסופר האמריקאי סקוט בייקר כתב פעם, ש"בהתהוות האירועים הגדולים בהיסטוריה, בני אדם אינם יכולים לדעת מראש את השלכות מעשיהם. הבעיה אינה נעוצה, כפי שניתן לשער, בכך שאנשים עוורים להשלכות של הדברים שהם עושים. הבעיה היא דווקא בטירוף הנוצר מפעולות פשוטות המתמזגות יחדיו, כאשר האינטרסים של פלוני מצטלבים עם אלו של אלמוני […] בחיכוך שנוצר בין אינטרסים אנושיים מתחרים, התוצאה תמיד אינה צפויה, ולעיתים קרובות מחרידה."  

לעיתים, הבעיה אינה בעיוורון, אלא דווקא בהיגיון. 

MiSTRAL En.indd

נזכרתי בדברים הללו היום, למשמע המלל הפרשני האינסופי העוסק באירועים הדרמטיים במפלגת העבודה, בראש ובראשונה עריקתו של עמיר פרץ ל"תנועה" של ציפי לבני. היה זה יומם הגדול של הפרשנים הפוליטיים: שוב דיברו הללו על אינטרסים ומשחקי כוח, כבוד ותככים, עלבונות ואופורטוניזם. אחדים מהכותבים ייחסו אופרוטוניזם לפוליטיקאי השנוא עליהם (פרץ או יחימוביץ'), בעוד הם מכירים במניעים האידיאולוגיים, העקרוניים של מי שהם תומכים בו.  אחרים, בעיקר פרשנים פוליטיים מקצועיים, נוטים ממילא לייחס ציניות ואופורטוניזם לפוליטיקאים באשר הם: כולם פועלים אך ורק ממניעים אישיים. אולם בפועל, האמת הרבה יותר מורכבת. הפיצול העגום במחנה השמאל-מרכז נובע משורה של החלטות שקיבלו השחקנים הפוליטיים המרכזיים, שכל אחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. רק הצירוף של כל ההחלטות ההגיוניות והמתבקשות הללו גורם לפיצול הבלתי הגיוני של מחנה השמאל כולו.

שורש הבעיה נעוץ באמת בסיסית שרבים מתעלמים ממנה: קווי התיחום בין אופורטוניזם, אגו ואידיאולוגיה אצל פוליטיקאים מעורפלים יותר ממה שנהוג לשער. רוב השחקנים הפוליטיים אינם אופורטוניסטים מוחלטים, וגם לא אידיאולוגים טהורי לב. הם מעוניינים לקדם מטרות מסויימות, מאמינים שהם (ולעיתים רק הם) עשויים לקדם אותן, ולפיכך קידום עניינם האישי משתלב במודע או שלא במודע עם השאיפות האידיאולוגיות. גם קו התיחום בין אגו לאידיאולוגיה אינו חד משמעי: פוליטיקאי שנפגע באופן אישי, מזהה זאת לעיתים קרובות עם פגיעה בדרך שהוא מייצג או מאמין בה. כאשר עמיר פרץ, למשל, אומר שהפגיעה האישית בו היא פגיעה בשאיפה לשלום, הוא לא משקר. הוא מזהה, בצדק או שלא בצדק, את "מחנה השלום" של מפלגת העבודה עם עצמו.

עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', בימים יפים יותר

עמיר פרץ ושלי יחימוביץ', בימים יפים יותר

כאשר מנתחים את המציאות לפי המפתח הזה, ובהתחשב בנקודת ראותם של השחקנים הפוליטיים, מבינים כי ההחלטות המרכזיות שהתקבלו בידי יחימוביץ', לבני ופרץ בימים האחרונים אינן מגוחכות או "אופורטוניסטיות". להיפך – כל אחת ואחת מהן הגיונית ומתבקשת בפני עצמה. מבחינת יחימוביץ', היה זה הגיוני לחלוטין לדחות את הצעתה של לבני לרוטציה ואיחוד רשימות על בסיס שוויוני. היא, אחרי הכל, הקימה את מפלגת העבודה מהקרשים, ערכה פריימריז דמוקרטיים ומקבלת בסקרים מעל עשרים מנדטים. מדוע היא אמורה להתחלק בהנהגה על בסיס שוויוני עם פוליטיקאית למודת כשלונות, ששווייה בסקרים מתקרב לעשרה מנדטים בלבד (במקרה הטוב)? מעבר לכך, כפי שיחימוביץ' אכן אמרה בנאומה הערב, קבלת הצעת של לבני תפגע במועמדים של מפלגת העבודה, שנבחרו ביושר לאחר פריימריז מפרכים.

הבעיה היא, שעמדתה של לבני הגיונית בדיוק באותה מידה. כפוליטיקאית שקיבלה בעבר 28 מנדטים, כיהנה כשרת חוץ, ניהלה את המשא המדיני עם הפלסטינים וכמעט זכתה בראשות הממשלה, ברור מדוע היא סבורה שעליה להנהיג את הרשימה המשותפת. חשוב מכך: לפי הדברים שהתפרסמו בשעות האחרונות, יחימוביץ' היתה מוכנה להעניק לה את המקום השני בלבד, ולא לאחד בין הרשימות. מבחינתה של לבני, קבלת ההצעה הזאת היתה בגידה מחפירה באנשים שהצטרפו אליה, ולכן לא באה בחשבון. החזון של לבני, כאשר מסתכלים עליו, אינו מופרך כלל וכלל. אמנם סדר היום החברתי הצליח להביא את שלי יחימוביץ' לקו העשרים מנדטים, אבל הגיוני לחשוב שבשביל לזכות בראשות הממשלה, יש צורך גם בחזון מדיני מקיף. לבני היתה יכולה לספק אותו, והשילוב בין השתיים היה עשוי להחזיר לעבודה את אלו שפוחדים מאובדן סדר היום המדיני-בטחוני ולהוסיף לה מנדטים יקרים. גם לבני וגם יחימוביץ' היו הגיוניות ורציונליות, אולם נקודות המבט השונות של שתיהן הפכו, לפחות במובן מסויים, את האינטרסים שלהן למצטלבים. שתיהן פעלו משילוב של אגו וקו רעיוני, משום שכרגיל – כל אחת מהן מזהה את הצלחת הרעיון עם הצלחתה האישית והמפלגתית.

אפשר להתווכח האם הפרישה של עמיר פרץ ממפלגת העבודה היתה מעשה חכם. אני, באופן אישי, נוטה להשיב על כך בשלילה. אולם כאשר מתבוננים בשיקולים שהובילו אותו לצעד הזה, מגלים שגם הם לא היו בלתי הגיוניים. פרץ סבור (ולזכותו ייאמר שאמר זאת תמיד) כי סדר היום המדיני והחברתי שלובים אלו באלו: לא ניתן להגיע לחברה צודקת ללא התקדמות מדינית. כדי לקדם את שתי המטרות הללו, לעבודה אסור להצטרף לממשלת נתניהו בשום תנאי שהוא. בכך, לדעתי, פרץ צודק. לאחר הפריימריז, בהם הגיע להישג מכובד, סבר פרץ שיש מאחוריו מחנה פוליטי. לכן, יצא כנגד יחימוביץ' בביטחון כה רב בשני הנושאים שיקרים ללבו: קידום השלום, ואי הצטרפות לממשלת נתניהו. אולם כאשר ראה שאיש אינו עומד לצדו, וכל האנשים שקידם בפריימריז מתייצבים כאיש אחד מאחורי יחימוביץ', הסיק מכך כי המטרות אותן הוא מעוניין לקדם אינן קיימות בסדר היום של המפלגה. כאן, אפילו יותר מאשר במקרים הקודמים, משתלבים שיקולי אגו ושיקולים אידיאולוגיים: הבידוד האישי של עמיר פרץ זוהה בעיניו עם תבוסת סדר היום אותו הוא מקדם. בפוליטיקה, כך מסתבר, האישי הוא האידיאולוגי.

מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?

מאחד גרמניה אוטו פון ביסמרק, מגדולי הפוליטיקאים של העת החדשה. האם גם הוא היה מצטרף ל"תנועה"?

יחימוביץ', פרץ ולבני נקטו שלושתם בצעדים הגיוניים, שבכולם יש צדק רב מנקודת ראותם. השילוב של הצעדים הללו מחליש את מחנה השמאל-מרכז, ומפחית את יכולתו לאתגר את גוש הימין בבחירות הבאות. אם אפשר למתוח ביקורת על שלושתם, היא שלא השכילו להביט מעבר להגיוני, המתבקש, המובן מאליו, וזה בדיוק מה שאסטרטגים פוליטיים גדולים באמת עושים. כל מי שמסתכל על פועלם של מנהיגים מוצלחים באמת כביסמרק, למשל, יודע כי רבים מהצעדים שנקטו נראו בלתי הגיוניים ואף מטורפים בשעתם. אולם אותם מנהיגים הפנימו את הסוד שמעטים כל כך מבינים: לא רק ההיגיון וההשלכות המיידיות של הצעדים שלי חשובים, אלא השילוב בינם לבין הצעדים הצפויים של שחקנים אחרים. לכן, בשילוב עם החלטות של יתר השחקנים, צעד הגיוני כביכול עלול להוביל לתוצאה שלילית, וצעד "מטורף" לכאורה עשוי להסתיים באופן חיובי. מעטים המנהיגים שיכולים לקרוא את המפה בצורה כזאת. השמאל והמרכז ייאלצו, למרבה הצער, להסתדר בבחירות הקרובות ללא מנהיגים כאלה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 13, 2012, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. או שירוצו, כל מפלגה עם הדגש שלה. ישיגו ביחד את אותם שלושים ומשהו מנדטים שהיו משיגות ביחד כחמישה-עשר מנדטים של שמאל + מפלגות ערביות (פלוס-מינוס) זה יכול עם קצת מזל להתקרב לחמישים מה שיעשה גם את גוש המרכז-שמאל תלוי בלפיד וגם בחרדים ואת גוש הימין תלוי בלפיד או בחרדים ולכן יתן את השלטון לביבי אבל בלי יכולת לקדם שום דבר. היה בעיני עדיף אם לבני לא היתה רצה ואם פרץ לא היה מצטרף אליה אבל זה מה יש. לא יודע איזה מעשה "מטורף" היה יכול לעבוד כאן. המעשה היחיד שמטורף הוא להסכים לתנאים של לבני ואני לא רואה איך דבר כזה היה עוזר לאיזושהי מהרשימות, חוץ מלייצר הרבה מרמור בתוך מפלגת העבודה. אולי דווקא הפרישה של פרץ תוריד קצת מהנטיה של מפלגת העבודה לחתור תחת עצמה

    • הבעיה שהיא שבמצב כזה הרבה יותר קל לביבי לעשות "הפרד ומשול" מאשר במצב של מפלגה אחת מאוחדת.

      • הצחקתני. כאילו שזו בעיה לגרום לפילוג במפלגה "מאוחדת". זה הרי בדיוק מה שקרה גם לעבודה וגם לקדימה בכנסת האחרונה. ההבדל עבור ביבי הוה טכני בלבד. הוא כבר הראה שאין לו עכבות לבחוש בענייני סיעות מתחרות. אם כבר, אולי דווקא שתי סיעות עם יותר אחדות פנימית תתחרנה ביניהן מי תהיה יותר אופוזיציה לביבי ויהיה לו יותר קשה לבחוש בתוכן ולפצל אותן. במקרה הגרוע לא יהיה שום הבדל.

      • אפשר לעשות הכל – אבל הרבה יותר קל לשחק ב"הפרד ומשול" עם שלוש מפלגות קטנות מאשר עם מפלגה אחת מאוחדת. התחרות נוטה לא להיות על אופוזיציה, אלא דווקא על זחילה לממשלה. תזכור שמהלכי הבחישה של ביבי בקדימה נכשלו בסופו של דבר, והמפלגה התפרקה בגלל מנהיגותו הכושלת של מופז.

      • תחרות בין פוליטיקאים היא על מה שיביא לבחירתם מחדש, זו לא תמיד תהיה זחילה לממשלה. אני לא רואה חשיבות גדולה לרוץ בסיעת כל-בו. ובסופו של דבר קדימה התפרקה. סיעה אחת היתה יכולה להגרר לממשלה באותה מידה (או להתפרק סביב העניין הזה). אולי בעוד ארבע שנים ירד ללבני קצת האגו אחרי שהתנועה שלה שוב תתפרק.

  2. אני לא מוצא שום היגיון בצעד של פרץ:
    הוא מאמין שצריך להניף שני דגלים, אז הוא עובר למפלגה שמניפה רק את הדגל המדיני.
    הוא לא היה מרוצה שאין התחייבות לא לשבת עם ביבי מצד יחימוביץ', ואילו לבני לא מתחייבת לזה בדיוק באותו האופן.
    במשך שנים הוא לוחם למען חברה צודקת והקטנת פערים, אז הוא עובר למפלגה נאו-ליברלית.

    ההסבר היחיד שעוד אפשר לגרד הוא האמונה שלו שיוכל להביא יותר מצביעים מהימין כמספר שלוש במפלגה האשכנזית של לבני מאשר כמספר שלוש במפלגת העבודה השלושת-רבעי אשכנזית. אבל הוא עצמו אומר שכיו"ר העבודה, הוא הצליח להביא מצביעים מהפריפריה לשים "אמת" בקלפי. גם זה לא משכנע.

    ויתרה מזו, אני מסכים עם טענתך שהפוליטיקאים הבכירים לא מבחינים בין האישי לאידיאולוגי. אבל במפלגת העבודה סיכוייו להיבחר שוב ליו"ר בעוד מספר חודשים לא נמוכים כלל. זאת בניגוד למפלגה של לבני, שהיום קראתי שלא יהיו בה פריימריס בכלל, ושסביר להניח שתתנדף כמו שהתנדפו כל מפלגות המרכז (כולל קדימה).

    כך שאין מנוס בעיניי מהמסקנה המצערת שיצר הנקמה שלו גבר על שיקול הדעת. כמה עצוב שהמוכה הופך להיות מכה, וכמו שפרס פרש לקדימה ולקח 7 מנדטים של מצביעים איתו, גם פרץ בחר לפרוש. אבל ללא המצביעים.

    • יניב,

      אני חושב שהתעלמת מגורם אחד חשוב – והוא היכולת להשפיע. פרץ חש שבמפלגת העבודה הוא מבודד ע"י היו"ר, כמו הילד המנודה של הכיתה, וסיכוייו להשפיע על משהו הם אפסיים. לבני, לעומת זאת, הציעה לו חצי המלכות. אין חשיבות רבה לעובדה שהיא עצמה ניאו-ליברלית, כאשר הנושא לא חשוב לה יותר מדי. להלכה, פרץ כמספר שלוש יכול להשפיע על הקו המפלגתי באופן ניכר בנושא הזה. לעומת זאת, במפלגת העבודה כל נסיונותיו להעלות את הנושא המדיני לקדמה נכשלו בשל התנגדותה הנמרצת של היו"ר.

      • לי באופן אישי קשה להאמין שאפילו פרץ עצמו סבור שיוכל להשפיע יותר במפלגת התנועה במצבה הנוכחי.
        במפלגת העבודה יש לו גדודים של מתפקדים ומספר ח"כים המזוהים איתו ו/או חבים לו את כסאם (כבל, מירב מיכאלי, דני עטר, ראלב מג'אדלה, ואני מניח שיש עוד).
        במפלגת התנועה יש לו רק הבטחה של פוליטיקאית, שכבר ערקה משתי מפלגות.

        לעניות דעתי, פרץ ציפה שפרישתו תהפוך את התנועה למפלגה הגדולה בגוש (כמו שפרישת פרס כרסמה במפלגת העבודה), ובמצב כזה כוחו במפלגה זו אכן היה גדול (וכמובן הנקמה ביחימוביץ' היתה מתוקה). הסקרים בינתיים מראים שהוא העריך לא נכון.

      • ההבדל העיקרי הוא שבתנועה יש לו אהדה, כימייה ושיתוף פעולה מוחלט מהיו"ר. בעבודה הוא הפך (בין היתר באשמתו – אבל לא רק) לילד המנודה של הכיתה. נראה לי שהקש האחרון ששכנע אותו לפרוש היה חוסר ההתייצבות של אנשיו לטובתו בעימות האחרון עם יחימוביץ'.

  3. וכמובן עלה ירוק, מפלגת 'אור' ועוד כמה מפלגונות זעירות שהולכות לרסק לגמרי את מחנה השמאל בדיוק כפי שהימין עשה ב92 (והעלה את רבין לשלטון).

    • מישהו יכול להסביר לי מה זה בדיוק מפלגת אור? אני לא בטוח שדווקא הקטנות האלה ירסקו את השמאל, כי גם בימין יש שפע של זערוריות שלא יעברו את אחוז החסימה: המפלגה של אמנון יצחק, למשל, המפלגה הברסלבית, ואולי גם (בתקווה) עוצמה לישראל.

  4. אבל אלה הם שיקולים הגיוניים רק לטווח הקצר מאוד. בפועל, כולם יודעים שהם בלאו הכי מפגרים בהרבה מאחורי הימין, והפילוג כנראה יסתום את הגולל על הסיכויים שלהם להיכנס לממשלה. הם כמו השניים מהמשל על זוג אנשים טובעים שנאחזים זה בגרונו של זה במקום לנסות להיחלץ יחד.

    גם במפלגת "הליכוד ביתנו" היו וישנם אנשים רבים שמאמינים שהם ראויים יותר מרבים שנכנסו לרשימה לפניהם. ובכל זאת, שם הם הצליחו להתארגן על רשימה בלי דרמות יתרות.

    • "והפילוג כנראה יסתום את הגולל על הסיכויים שלהם להיכנס לממשלה" – הלוואי!

    • נדב,

      נראה לי שיש הבדל מהותי בין שני המקרים. מלבד העובדה שמדובר במפלגת שלטון, רוב חברי הליכוד ביתנו (אולי למעט פייגלין) סבורים שנתניהו הולך פחות או יותר בדרך המקובלת עליהם. הם אולי רוצים שינויי דגש, ובעיקר הקצנה, אבל המצב הקיים בליכוד או פחות או יותר זה שלדעתם אמור להיות. עמיר פרץ, לעומת זאת, חשש שהעבודה תיכנס לממשלה ותאבד שם את עצמה לדעת, כפי שקרה כל כך הרבה פעמים בעבר. כאשר הוא נוכח (לדעתי בגלל פזיזות וחוסר זהירות) שאין לו מחנה, החששות גברו ולדעתי הובילו אותו לאן שהובילו.

      • אולי. מצד, אחד, נדמה לי שגם בליכוד ביתנו יש חילוקי דעות. אני לא בקיא בכל רזי הפוליטיקה הפנימית של הליכוד (זה מדע בפני עצמו) אבל אני חושב שיש מחלוקות מהותיות, בעיקר בשאלות של דת ומדינה, וגם על רקע עדתי – העובדה שמפלגת "הישראלים" פתאום עוברת את אחוז החסימה מעידה על כך שהרבה בוחרים מקרב יוצאי ברה"מ לשעבר לא מרוצים מהחיבור, וכנראה שיש להם מקבילים גם בצד המזרחי המסורתי של הליכוד.

        מצד שני, אולי ההבדל טמון בסמכות השלטון של שני הראשים: ליברמן הוא שליט יחיד בישראל ביתנו, והקלות שבה ערף ראשים לפני המיזוג (כולל את זה של סגנו, דני איילון) ממחיש זאת מצוין. לנתניהו אין באמת מתחרים בליכוד, וברור שהוא זה שירכיב את ההמשלה הבאה, וכנראה שקל יותר להתפשר כאשר אתה יודע שאתה חלק מהקבוצה שרצה לאליפות.

  5. לוטווק כתב ספר שלם על ההיגיון הפרדוקסאלי אשר מתקיים בסיטואציות של עימות.
    לעניות דעתי, את החלק הזה ניתן לקטלג תחת 'היפוכם של ניגודים'.

    • גולדן-בראון,

      אפשר בבקשה את שם הספר?

      לוטוואק הוא בן אדם מוזר, ובזמן האחרון הוא הפך למשונה עוד יותר, אבל הספרים המוקדמים שלו הם קלאסיקות אחד אחד. בזמנו קראתי את הספר שלו, "הפיכה צבאית – המדריך המעשי", אחד הספרים הציניים והמוצלחים ביותר שהתפרסמו אי פעם על הנושא. שר הגנה אפריקאי אחד, דרך אגב, חשב שמדובר בידע שימושי. הוא תכנן הפיכה צבאית, אך המידע הודלף. כאשר נעצר, מצאה המשטרה בביתו מהדורה צרפתית של לוטוואק עם הערות בכתב יד צפוף…

      • אני הייתי מחליף 'מוזר' ב-'מיוחד'. אבל זו דעתי.

        מדובר באחד הספרים הידועים ביותר שלו – Strategy: The Logic of War and Peace. מומלץ בחום!

      • תודה! לעולם לא אשכח את הביקורת שלו על ספרו האחרון של קיסינג'ר על סין: "יש שתי אופציות: או שהוא סנילי גמור, או שהוא מושחת מוסרית ללא תקנה."

  6. אבחנות יפות , מורכבות , מציאותיות , חורגות אכן מהתפיסות המקובלות והגורפות שעושות עוול לא קטן לפוליטיקאים מכללא ……רק שים לב – עסקינן לא תמיד בנקודות האיזון המורכבות בין אגו אישי לבין קידום רעיון , אלא לפעמים בהפיכת פולרים בינהם – משמע , כאשר האגו האישי יקודם , תאומץ אידיאולגיה תואמת ולפעמים לא קונסיסטנטית עם ההיסטוריה של המועמד ……ודוק – הטעות בפרספציה הציבורית נובעת לא פעם מכך , שאימוץ אידיאולוגי אופורטוניסטי על פניו , נובע מתחושה כנה והזדהות רעיונית אמיתית אצל הפוליטיקאי , למרות שהטריגר הינו אופורטוניסטי ……….. ראה אריק שרון ופינוי עזה , בגין את סיני , בינימין נתניהו והחזרת וגלעד שליט ……….

    • אכן, פסיכולוגיה אנושית היא דבר מורכב ביותר. הטעות הגדולה ביותר של פרשנים פוליטיים, מדעני מדינה והיסטוריונים רבים, היא שהם נוטים לנתח אירועים בקור, לפי שיקולים מבניים ו"אינטרסים" (שאיכשהו תמיד קשורים לכוח או לכסף), בלי להבין שרגשות וכבוד הם כוח מניע חזק לא פחות, ואפילו יותר, בפוליטיקה אנושית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: