אספני הראשים: הסמוראים פונים לטייוואן

מאמר זה הוא שני בסדרה "הסאגה של סאצומה" – על סמוראים, להט קרבי והדרמה של יפן על סף המאה העשרים. למאמר הראשון, "הסמוראי שהדליק זיקוקים", הקליקו כאן.

 Merchant Sailing Ship

לפעמים, אירועים קטנים גורמים לתבערה גדולה.

כמה עשרות מלחים מאיי ריוּקיוּ שמדרום ליפן עלו בסתיו 1871 על ספינה, כדי למסור את המס השנתי לבירת הממלכה שלהם, שוּרִי שבאי הגדול אוקינאווה. העובדה שממלכת ריוקיו לא היתה עצמאית כבר מזמן, אלא כפופה במקביל לסין וליפן, לא עניינה אותם במיוחד. האירועים הדרמטיים, המשברים והמלחמות בטוקיו ובבייג'ינג נגעו בממלכת ריוקיו השלווה אך מעט. ה"מפקחים" היפנים באו והלכו מהבירה שוּרי, שנואים אך נסבלים. האמריקאים, וזרים אחרים, עברו שם מדי פעם בדרכם לטוקיו. מיסיונר בריטי טרדן התנחל בעיר והטיף לתושביה עד זרא, אולם אירועים מרגשים יותר פסחו בדרך כלל על האיים הסובטרופיים שבים הדרומי.

המלחים שהפליגו לאוקינאווה באותם חודשי סתיו, לא ידעו שהם עצמם יהיו הקטליזטור לסדרת אירועים מסעירה. מספר ימים לאחר שעזבו את אי הבית שלהם, מיאָקוֹ, נתקלו בסופה עזה שסחפה אותם מערבה, לחופיו של האי הנידח טייוואן. לרוע מזלם, הם נחתו בחוף הדרומי מזרחי של האי, שנשלט בידי קוֹאָלוּט, בּוּדָאן ויתר שבטים פראים של אבוריג'ינים מקומיים. הפקידים של קיסרות סין, ששלטו רק בצפון טייוואן, כינו אותם "ברברים נאים" (מלשון בשר נא), להבדיל מה"ברברים המבושלים", אותם ילידים טייוואניים שהושפעו מסין וקיבלו את שלטונה ותרבותה. בעיני הסינים, נחשבו הברברים הנאים לחיות דו רגליות שלא ייתכן איתן כל שיג ושיח.

טירת שורי - מקום מושבו של מלך אוקינאווה. ממלכה שלווה ושקטה.

טירת שורי – מקום מושבו של מלך אוקינאווה. ממלכה שלווה ובוטחת.

מספר שנים לפני כן, ב-1867, התרסקה באזור ספינה אמריקאית, והקואלוט שחטו את כל המלחים, כולל אישה אחת, ואספו את ראשיהם כפרסים. הקונסול האמריקאי באמוי שבדרום סין, צ'רלס לֶגֶ'נְדֶר, הורה מיד על פלישה צבאית, שבסופה השיג הסכם חסר תקדים עם מנהיגם הנורא של הקואלוט, טוֹקִיטוֹק. זה הסביר לאמריקאים כי בני שבטו החליטו להרוג את כל הזרים, כי פעם ניסו פולשים מהים להשמיד אותם. מעתה, אם יניפו מלחים זרים דגל אדום בכניסה לאי, יידעו הקואלוט שהם ידידותיים ולא יפגעו להם לרעה. דא עקא, שטוקיטוק השאיר לקונה קטנה וגורלית בהסכם. כאשר המושל הסיני של טייוואן ביקש ממנו לחוס גם על חייהם של סינים שייקלעו לשטחו, שלח טוקיטוק את בתו עם תגובה חדה, חותכת ומזלזלת. האמריקאים נלחמו בגבורה בקואלוט, אמר, בעוד הסינים ישבו בצד כפחדנים גמורים. לא- הם לא כלולים בהסכם. כל סיני שיעז לתחוב את חוטמו לשטח של הקואלוט, ראשו יופרד מגופו לאלתר. לרוע מזלם של המלחים מאיי ריוקיו, האבוריג'ינים משבט בודאן, שמצאו אותם על החוף, חשבו אותם לסינים. הם נשחטו באכזריות, ראשיהם נערפו ונאספו, ורק אחדים הצליחו לברוח לחלק הסיני של האי. משם הם הפליגו לסין, טופלו והוזנו בידי המושל המקומי, ולבסוף חזרו למולדתם.

נא או מבושל? צייד אבוריג'יני מטייוואן

נא או מבושל? צייד אבוריג'יני מטייוואן

בבייג'ינג, קרא השגריר היפני על האירועים בעיתון ושלח דיווח למשרד החוץ בטוקיו. החדשות התפשטו במהירות ביפן – והציתו תבערה עצומה שאיש לא שיער את ממדיה. מ-1604 ועד לרסטורציה של מייג'י ב-1868, היו איי ריוקיו כפופים לנחלה הפיאודלית סאצומה – אחת המדינות הסמוראיות הגדולות, החזקות והאלימות ביותר, שאת סיפורה התחלנו לגולל כבר בפוסט הקודם. ב-1871, כאשר הנחלות הפיאודליות ביפן והפכו למחוזות מודרניים, הממשלה המרכזית התירה לסאצומה (או בשמה החדש- קגושימה) להמשיך ולטפל באיי ריוקיו, שהפכו מניה וביה לממלכת חסות של יפן. הקצינים הסמוראים בקגושימה, מתוסכלים וממורמרים מהתסיסה במולדתם ומירידת מעמדה, ראו באירועי טייוואן הזדמנות מצויינת להסיט את זעם הסמוראים שלהם למקום בטוח, וגם לבצר את שלטונם באיי ריוקיו על ערוצי הסחר הרווחיים שלהם. והאם אין זו גם הזדמנות לדחוק את האדון הפיאודלי לשעבר, לורד שימאזו היסאמיצו, לפינה ולשכוח לרגע מנדנודיו האינסופיים? המושל אויאמה צוּנאיושי לא איבד רגע. כאשר שמע על התקרית, בקיץ 1872, שלח מיד מכתב בהול לשרי הממשלה בטוקיו. לאחר שתיאר בפרטי פרטים את הזוועה ואת הסבל הנורא של הניצולים, כתב:

לכן אני מתחנן בפניכם להרשות לי, צוניאיושי, לפשוט על מאורתם של הברברים הפושעים ולטהר אותה. כך, אוכל לפייס את רוחותיהם הזועמות של תושבי האיים שנפלו ולהפיץ את תהילתו של הקיסר ברחבי העולם כולו. אנא, השאילו לי מספר ספינות קרב למטרה זו. אני מבקש מכם בכל הכבוד וההכנעה.

ספינת קרב יפנית מתקופת מייג'י. אפשר להשאיל אחת?

ספינת קרב יפנית מתקופת מייג'י. אפשר להשאיל אחת?

"להשאיל ספינות קרב?" הבקשה של אויאמה היתה אופיינית מאד למנטליות הלוחמנית של סאצומה. שלטון חוק? היררכיה של מדינה? שטויות. כאן יש עניין של כבוד. אני גבר, לוחם אמיתי שמחויב לנקום את עלבונם של בני חסותי מריוקיו. רק "תשאילו לי" כמה מספינות הקרב שלכם, ואני מבטיח שיהיה בסדר. סמוראים אחרים מסאצומה לא הסתפקו בלשלוח מכתב. קולונל קָבַיָאמָה סוּקֶנוֹרִי, מפקד גדוד בצבא הקיסרי החדש, עזב את לוחמיו ללא רשות, הפליג לטוקיו ופתח לובי רעשני למען הפלישה לטייוואן. סייגו טקמורי, השר העוצמתי של סאצומה בממשלה המרכזית, פילדמרשל ומפקד המשמר הקיסרי, היסס בתחילה. האם באמת כדאי להסתבך בטייוואן? אולם לאחר מספר ימים של הפצרות ותחנונים, הרעיון החל לקסום לו יותר ויותר. הסמוראים של סאצומה, אחרי הכל, ממילא כועסים על הממשלה המרכזית שלקחה את קצבות האורז שלהם, דיכאה את אורח חייהם המסורתי ומחקה באופן מביש את ה"ברברים" המערביים. הדאימיו לשעבר, לורד שימאזו היסאמיצו, רודף אותו וממרר את חייו. שמא לא מוטב להעסיק את אותם סמוראים עצבניים ולשלוח אותם להילחם בג'ונגלים של טייוואן? וחוץ מזה, מלחמה כזאת נראתה לסייגו, איש מוסר קונפוציאני בכל רמ"ח אבריו, כמסע צלב צודק כנגד ברברים מרושעים שהעליבו את יפן.

השר סייגו טקמורי - הנציג הבכיר ביותר של סאצומה בממשלה. ראש היועצים הקיסריים, פילדמרשל ומפקד משמר הקיסר

השר סייגו טקמורי – הנציג הבכיר ביותר של סאצומה בממשלה. ראש היועצים הקיסריים, פילדמרשל ומפקד משמר הקיסר

לא כולם בממשלה היו נלהבים כל כך, במיוחד לא סגני השרים העוצמתיים מצ'ושו – יריבתה המסורתית של סאצומה, ששלטו למעשה במשרדים שלהם. סגן שר האוצר, אינאואה קָאוֹרוּ חס על תקציב המדינה ולא הסכים בשום פנים ואופן לבזבז אותו בהרפתקה צבאית מיותרת וחסרת אחריות. סגן שר הצבא, ימגאטה אָרִיטוֹמוֹ (לעתיד רמטכ"ל וראש ממשלה מפורסם) טען שהצבא עדיין לא מוכן. הכל חששו ממלחמה הרסנית עם סין – שעדיין נחשבה למעצמה הגדולה של האזור – מלחמה שעשויה למוטט את יפן. שר החוץ סוֹאֶגִ'ימָה, לעומת זאת, דרש לצאת למלחמה. מדובר כאן בעניין של כבוד לאומי: יפן חיה בעולם של כרישים, ואם תמחל על כבודה המעצמות יבלעו אותה ולא נודעה כי באה אל קרבן.

בסופו של דבר הגיעו לפשרה: שר החוץ סואג'ימה יצא לסין, ויברר מה עמדתו של הקיסר הגדול בסוגיית טייוואן. האם סין אחראית באמת על טייוואן? אם כן, עליה לשלם פיצויים למשפחות השכולות ולהעניש את הברברים בעצמה. אם לא – שמא תיתן ליפן להעניש את הברברים במקומה? סואג'ימה היה בטוח שסין תוותר על טייוואן. לאחד ממקורביו אמר שיפן צריכה לכבוש כעת חצי מהאי, זה ששייך לברברים הנאים, והחצי השני ככל הנראה ייפול לידה כפרי בשל תוך שלוש עד חמש שנים.

האם טייוואן שייכת לסין? השאלה הזאת לא הוכרעה עד היום. בתמונה: ג'ונגלים בטייוואן.

האם טייוואן שייכת לסין? השאלה הזאת לא הוכרעה עד היום. בתמונה: ג'ונגלים בטייוואן.

ואכן, באביב 1873 נסעו סואג'ימה וצוותו לסין. שר החוץ הסתיר את כוונתו הנסתרת להניח יד על טייוואן, ונכנס לתוך הקלחת הדיפלומטית הסבוכה שבבייג'ינג, הבירה העתיקה של הקיסרות. המשנה לקיסר לי הונג ג'אנג, שכיהן כראש הממשלה בפועל, רצה אמנם לחדש את פני סין ברפורמות מודרניות, אולם לשמור על התרבות הקונפוציאנית העתיקה עד כמה שיוכל. עדיין ראה את השגרירים המערביים כ"ברברים" שכפופים, בעיקרון, לשלטונו של הקיסר אף אם הם כרגע חזקים ממנו. לכן, לא הסכים להעניק לשגרירים ראיון עם הקיסר הצעיר שעלה לא מכבר לכס השלטון. כשראה את היפנים מגיעים בבגדים מערביים השתולל מזעם. "האם אלו הבגדים שלבשו אבותיכם?" שאל אותם בתיעוב.

אולם בכל זאת, בחודשיים של וירטואוזיות דיפלומטית, הצליח סואג'ימה לפתור את בעיית הריאיון, ולסדר לעצמו (ולכל השגרירים המערביים) פגישה אישית עם הקיסר. הוא ניצל היטב את זכויותיו הרבות בסין – המשנה לקיסר הכיר לו טובה על סיועו האישי בחילוצם של סינים שנחטפו לעבדות ונקלעו ליפן, כדי לחזק את מעמדה של מדינתו כשותפה האסיאתית הטבעית של הקיסרות הסינית. לי הונג ג'אנג ופקידי משרד החוץ הסיני התרשמו מבקיאותו הרחבה של סואג'ימה בתרבות הסינית הקלאסית. כאשר הפציר בסין להיפתח למערב ולחולל רפורמות, לא דיבר רק על החוק הבינלאומי המערבי, אלא הביא דוגמאות מכתבי קונפוציוס, וההיסטוריה, התרבות והשירה של סין העתיקה. לפני עזיבתו נפגש עם המשנה לקיסר, שהיה שקוע באותו הזמן באבל על מות אחיו, והגיע לבוש בבגדי אבלות פשוטים- כנהוג במסורת הקונפוציאנית, ואף כתב ללי הונג ג'אנג שיר ניחומים. הסינים כה העריצו אותו, עד שברבות השנים, לאחר פרישתו מהממשלה היפנית, חצה את הקוים והפך ליועץ לקיסר בבייג'ינג.

כתב שירים בסינית קלאסית. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמי

כתב שירים בסינית קלאסית. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמי

אולם מאחורי חזותו המלומדת והמרשימה של סואג'ימה הסתתר דיפלומט ערמומי וממולח, שלא הסכים לוותר, ולא כמלוא הנימה, על יוקרתה, זכויותיה ושאיפותיה של מדינתו. בסביבות אפריל 1873, התיש את הסינים בויכוחים אינסופיים על כללי הטקס במהלך הראיון הצפוי עם הקיסר, ואף איים לחזור למולדתו אם לא ייענו דרישותיו. באמצע המהומה, שלח למשרד החוץ הסיני את אחד מעוזריו עם שאלה תמימה. כיצד תגיב הקיסרות הסינית לרצח המלחים מריוקיו על ידי הברברים הנאים בטייוואן? משרד החוץ הסיני ענה בתשובה הרת גורל, ויש שיאמרו אפילו רשלנית: מכיוון שהברברים הללו נמצאים "מחוץ לתחום התרבות" (סינית: הוּאָה הָאי, יפנית: קָגַאי), אין לסין כל אחריות עליהם. הדבר שיקף היטב את תפיסת העולם הסינית: כל היקום כפוף בעיקרון לקיסר הגדול, אולם יש ברברים שברשעותם הרבה אינם מצייתים לו. יבוא יום וסין תכריח אותם לציית. סואג'ימה, לעומת זאת, חשב על הדברים במשקפיים של החוק הבינלאומי המערבי: אם הברברים בטווייאן נמצאים "מחוץ לתחום התרבות", פירוש הדבר הוא שלסין אין ריבונות עליהם. כאשר חזר סואג'ימה ליפן, הבטיחו לו יועציו האמריקאיים (ובראשם צ'רלס לג'נדר- שפיקד על הפלישה האמריקאית לטייוואן מספר שנים קודם לכן) שטייואן היא "אדמה ללא בעלים" (Terra Nulis) ולכן מותר ליפן להשתלט עליה.

התגובות בסאצומה היו נלהבות. הסמוראים ששו כל כך לקרב, עד שהשר סייגו טקמורי, הדמות הבכירה ביותר מסאצומה בממשלה המרכזית, התחנן בפני ראשי הצבא לשכור רבים מהם ככל האפשר לפלישה המתוכננת בטייוואן. אולי זה ימנע מהם לעשות צרות ולהסתופף תחת צילו הטרחני של היסאמיצו.

אולם אז, שוב – לפתע – נטרפו הקלפים. הקוריאנים השפילו פעם נוספת שליחים וסוחרים יפנים. הצעה שולית לכאורה של משרד החוץ לשלוח שגרירים חמושים לאי הציתה תבערה בממשלה. בסתיו 1873, עמדה המנהיגות היפנית בפני איום קיומי שלא נגע רק לקוריאה, אלא לצללים בתוכה היא. תוצאות העימות הזה יגזרו חיים ומוות על רבים. הברברים הנאים בטייוואן, אספני הראשים, נשכחו בינתיים מלב. לא להרבה זמן. הסמוראים של סאצומה רצו דם, ולא יעבור זמן רב עד שיזכו במבוקשם. אולם המחיר עתיד להיות כבד מנשוא, בראש ובראשונה עבורם.

המשך יבוא

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 29, 2012, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 20 תגובות.

  1. מעניין להשוות בין המצב אז לבין הפוליטיקה העכשווית בין יפן לסין, על רקע סכסוכים שונים ומשונים על איים בים סין, כשגם עכשיו יש לסכסוך תוצאות לוואי בפוליטיקה הפנימית של יפן.

    האם עד הרסטורציה סאצומה למעשה ניהלה מדיניות חוץ עצמאית מול סין?

  2. ההבדל העיקרי, כך נראה לי, הוא שכיום יפן וסין מדברות את אותה שפה דיפלומטית: ריבונות, גבולות, הסכמים, חוק בינלאומי. בשנות השבעים של המאה ה-19 היה שיח חרשים, לפחות בהתחלה: יפן כבר החלה לחשוב "מערבית", ואילו סין המשיכה להתנהל בנוסח של Tian Xia- כל מה שמתחת לשמיים, היינו – תפיסה מסורתית של קיסרות אוניברסלית המוקפת בברברים מסוגים שונים. למעשה, זה מה שגרם לאי ההבנה בין פקידי משרד החוץ הסיני לבין סואג'ימה וצוותו. היפנים פרשו (באופן מגמתי, כמובן) את הביטוי הסיני "מחוץ לעולם התרבותי" כ"השטח הזה לא שלנו".

    לסאצומה היתה סוג של מדיניות חוץ עצמאית מול סין לפני הרסטורציה, אבל כדי להבין את זה חשוב לומר כמה מילים על מדיניות החוץ של משטר טוקוגאווה באופן כללי. למרות שהמשטר צמצם מאד את הקשר עם מדינות חוץ, היו לכלל הזה כמה חריגים. הסחר עם ההולנדים בנגסקי נוהל אך ורק על ידי נציגי המשטר עצמו, ולכן בנגסקי לא היה דאימיו (משל בה פקיד של השוגון). לעומת זאת, הסחר עם מדינות לא מערביות הופקד בידי דאימיו שתפקדו כקבלני משנה. כך, הסחר עם קוריאה עבר כולו דרך ההאן של צושימה (משפחת סוֹ), הסחר עם האיינו (האבוריג'ינים של הוקאידו) דרך ההאן של מצומָאֶה, והסחר עם אוקינאווה דרך סאצומה.

    כאן היה הבדל מהותי בין סאצומה לבין קבלני המשנה האחרים. לסאצומה היתה מסורת של עצמאות יחסית, יציבות שלטונית (שושלת שימאזו משלה באזור פחות או יותר מאז המאה ה-12), וחשוב מכל – היא היתה רחוקה גיאוגרפית מהמרכז באדו. לפיכך, הדאימיו בקגושימה לא הסתפק בסחר עם אוקינאווה, אלא ניצל את המצב כדי לסחור באופן עקיף גם עם סין, וכך ניהל למעשה מין חצי מדיניות חוץ עצמאית והתעשר עד מאד.

    כמובן שבימי הקריסה של השוגונאט בסוף שנות השישים, סאצומה התחילו להשתולל. כברוקר הפוליטי העיקרי במדינה שניצב בין שני המחנות היריבים, הם הרשו לעצמם דברים שאף האן אחר לא העז לעשות. למשל, בתערוכה הבינלאומית בפריז ב-1867, ההאן של סאצומה הציב ביתן עצמאי משלו לצד הביתן היפני הרשמי מטעם השוגון. אפילו ההאן של צ'ושו, האויב העיקרי של השוגון באותה תקופה, לא הרשה לעצמו מצג עצמאות כל כך בוטה.

  3. מעניין. אם כך, האינסטינקט הבדלני של הסמוראים בסאצומה נבע לא רק משיקולים של כוח, כבוד ומסורת, אלא גם מאינטרס כלכלי מובהק.

    • אכן כן. לסאצומה היה מבנה כלכלי מאד ריכוזי באופן יחסית לתקופה – כלכלה שנשלטת כולה על ידי המדינה ומבוססת על עקרונות ברזל של יעילות. רוב הכנסותיה של סאצומה הגיעו מהסחר עם אוקינאווה וסין, ולא פחות מזה – ממטעי קני הסוכר הנרחבים שלה, בהם עבדו איכרים בתנאים איומים של עבדות כמעט (קראתי פעם שהיה אסור להם אפילו ללקק את האצבעות לאחר שנגעו בסוכר). במידה מסויימת, היא תמיד הזכירה לי את ספרטה: חברה טוטליטרית, צבאית מאד, אבל דיקטטורה לא של אדם יחיד אלא של קבוצת אליטה. ואכן, לסאצומה היתה אולי את אוכלוסיית הסמוראים הגדולה ביותר מבין ההאנים (26 אחוז בקירוב). דרך אגב, לאחר הרסטורציה המבנה הכלכלי הזה התנקם בסאצומה. כשהמדינה כולה השתכללה והתקדמה לסחר עם המערב וברבות השנים לתיעוש, סאצומה הפכה פתאום לפריפריה חקלאית ענייה ונחשלת.

      ועוד מעניין להשוות את סאצומה להאן של צ'ושו, השחקן האופוזיציוני העיקרי השני בסוף תקופת טוקוגאווה. כמו סאצומה, צ'ושו הצליחה לצבור רזרבות גדולות בשנות החמישים והשישים, אבל זה לא היה באמצעות כלכלה חקלאית ריכוזית, אלא דווקא תרגיל פיננסי. להאן היו כמה ראשי ממשלה מרחיקי ראות, שהרכיבו קופת חיסכון סודית שהוכנסו אליה כל הזמן משאבים. נקבע שלא משנה עד כמה רע יהיה המצב הכלכלי של ההאן, ולא משנה עד כמה חובותיו יהיו גדולים, בקופת החיסכון הזאת לא נוגעים. ואכן, כאשר צ'ושו נאלצה להילחם עם השוגון פעמיים – קופת החיסכון אפשרה לה להרכיב את אחד הצבאות המהפכניים והיעילים ביותר בתקופה.

  4. מרתק
    איזה אינטרס היה בכל זאת לסאצומה לשתף פעולה עם השלטון המרכזי? ולא להיפרד לחלוטין?

  5. יובל,

    זו שאלה מרתקת שמטרידה אותי בימים אלו ממש, כי היא מרכזית לתזה בחלק הראשון של הדוקטורט שלי. בקצרה, נראה לי שהתשובה קשורה לעובדה שסאצומה לא היתה גוף אחד, וגם בתוכה היו הרבה מאד סכסוכים. מחוללי הרסטורציה של מייג'י היו סמוראים צעירים יחסית שהגיעו מהאנים שונים (בהם צ'ושו וסאצומה), והקשרים ביניהם, וכן הנאמנות לקיסר ולמדינה, היו חשובים בעיניהם בסופו של דבר יותר מהנאמנות להאן. מכיוון שלנציגי סאצומה בממשלה, ובעיקר לסייגו טקמורי, היתה השפעה חזקה מאד בקרב הסמוראים בהאן – הם הצליחו לקלף את הכוח של סאצומה קליפה אחרי קליפה ולגרום לה שלא להתנגד בכוח לביטולה היא.

    זה לא נטרל לחלוטין את הבדלנות של סאצומה, כמובן. במשך כל שנות השבעים של המאה ה-19 סאצומה נחשבה בשלטון המרכזי לחבית חומר נפץ, מין פצצת זמן שכל הזמן צריך לתחזק אותה כדי שלא תתפוצץ. גם כאן הסיבה היתה לא רק אידיאולוגית אלא גם כלכלית. לסאצומה היתה אוכלוסיה ענקית של סמוראים מיליטנטים, שחלקה הגדול הידרדר לעוני מחפיר בעקבות ביטול הקצבאות, שלא לדבר על ביטול פריבילגיות הכבוד שלהם. במשך שנים ארוכות היתה הרגשה שאו-טו-טו הסמוראים בסאצומה מתקוממים.

    זה לא קרה כל כך מהר ממספר סיבות: ראשית כל, דעתם הוסחה מהרפתקאות צבאיות בחו"ל, במיוחד סיפור טייוואן וקוריאה. אחדים מהם קיוו ליישב בטייוואן, למשל, סמוראים מסאצומה. כשמלחמה כל כך מרגשת עומדת בפתח, המוטיבציה למרוד בשלטון המרכזי יורדת.

    שנית, ההאן עצמו היה מפולג, ותומכי סייגו טקמורי למשל לא הסכימו למרוד כל עוד הוא נמצא בממשלה. הסיעה היריבה, השמרנית יותר, שחסתה תחת העוצר, אביו של הדאימיו שימאזו היסאמיצו, סבלה ממנהיגות גרועה מאד. שימאזו התנהג כאילו כולם חייבים לו עודף, ובהדרגה ניכר ועצבן את רוב התומכים שלו (דיברתי על זה במאמר הראשון בסדרה).

    שלישית, למרות המצב הכלכלי הטוב יחסית של סאצומה, גם ההאן הזה היה שקוע בחובות, כמו כל היתר – והעובדה שהממשלה הסכימה לקחת את החובות האלה על עצמה קסם לפחות לחלק ממנהיגיו.

    ולבסוף – משהו שאתה תתעניין בו. גם אחרי שסאצומה מרדה לבסוף ב-1877 (אני אדבר על זה במאמר מאוחר יותר), היא לא נעלמה גם לאחר דיכוי המרד. ההאן צץ מחדש כ"חברת סאצומה", שניסתה לקנות בחצי חינם את אדמות הוקאידו באמצעות קשרים מושחתים בממשלה. התוכנית הזאת הוכשלה באמצעות מיצובישי, שקשרה קשרים עם שר האוצר הליברלי, שהגיע מהאן אחר- סאגה. כך יריבות בין נחלות פיאודליות התגלגלה לה והפכה ליריבות עסקית בין חברות גדולות.

  6. תודה. זה מרתק.

  7. מעניין, הייתי בטוח שטייואן כולה הוכרזה כחלק ממחוז פוג'יאן בסין עוד במאה ה -18? (האי הוכר הרי כמחוז בפני עצמו רק בסוף המאה ה-19, מעט לפני שיפן השתלטה עליו סופית) אם כך הוא הדבר, איך יכול להיות שהיפנים לא הבינו את העובדה שבייג'ינג רואה בכל האי כחלק מסין?

    • זה שהסינים הכריזו או לא הכריזו על טייוואן כחלק ממחוז פוג'יאן, לא אמר עדיין כלום על מידת השליטה שלהם באי. בפועל, הם שלטו רק בחלקים מסויימים שלו, ובמיוחד שלטונם לא הגיע לדרום מזרח. נכון שהיפנים הכשילו אותם בלשונם, אבל מעצם העובדה שהסינים הודו שדרום מזרח טייוואן נמצאת "מחוץ לתחום התרבות" (היינו – הם לא אחראים למעשי הילידים שם ולכן לא צריכים להעניש אותם או לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות) הם אפשרו ליפנים לטעון מנגד שדרום מזרח טייוואן נמצאת מחוץ לתחום ריבונותם.

      אבל אתה צודק שהתפיסה בסין היתה שכל טייוואן שייכת לממלכת המרכז. השגריר הבריטי, סר הארי פארקס, כתב לשר החוץ היפני ש"במהלך עשרים השנים שחייתי בסין, לא שמעתי שום דבר אחר בנוגע לטייוואן מלבד הקביעה שכל האי שייך לסין."

      • האם לסינים הייתה הבחנה בין התפיסה שהכל שייך לקיסר ובין התפיסה של מה ששייך לסין בהקשר דומה יותר למשמעות המערבית של ריבונות?

      • מיכה,

        התקופה שכתבתי עליה בפוסט היתה בדיוק תקופת התפר בין שתי התפיסות, היינו, בין התפיסה של טיין-שיה (Tian Xia- כל מה שמתחת לשמיים) לתפיסה של ריבונות מדינית בסגנון מערבי. הייתי אומר שבאותו הזמן התקיימו בסין שתי התפיסות. האליטה שלה עדיין דגלה בתפיסה הראשונה, אבל נאלצה בהדרגה להסתגל לתפיסה השנייה בגלל המציאות המדינית. הייתי אומר שהתפיסה הראשונה נעלמה כמעט לחלוטין בתחילת המאה העשרים, עוד לפני נפילת הקיסרות ב-1911. אולי היא חזרה לביקור של כמה עשרות שנים, בגלגול אחר, כחזון המהפכה הבינלאומית בהנהגה סינית של מאו דזה טונג.

        דרך אגב, הסינים לא תמיד דגלו בתפיסה קנאית של טיין-שייה. כלומר, אולי דגלו בתיאוריה, אבל בפועל עשו משהו אחר. הסכם נרצ'ינסק, למשל, שנחתם בין הקיסרות הרוסית לקיסרות הצ'ינג ב-1689, נחתם מתוך עמדה רשמית של שוויון, והיו עוד מקרים כאלה. כאשר סואג'ימה, שר החוץ היפני, ניסה לערער את תפיסת הטיין-שייה בקרב מקביליו הסינים, הוא דווקא הביא דוגמאות מתקופתו של קונפוציוס ("תקופת האביב והסתיו") – אז היתה סין מחולקת למספר ממלכות שניהלו ביניהן יחסים דיפלומטיים שוויוניים.

        יש כאלה שחושבים, שעמדת הטיין-שייה השחצנית שהציגה הקיסרות הסינית בפני המערביים בסוף המאה ה-18 והמחצית הראשונה של המאה ה-19, עד מלחמת האופיום, נבעה מסדרת נצחונות צבאיים על המונגולים והמוסלמים בצפון מערב שהסירו את האיומים על סין והכניסו את האליטה שלה להלך רוח של היבריס.

  8. היי דני, כרגיל, הכתיבה שלך זורמת, מרתקת, מרחיבת אופקים וברורה ביותר.

    הזכרת כמה פעמים ברשומה זו את התפיסה המוסרית הקונפוציאנית.
    נראה לי שיהיה מעניין מאוד לקרוא רשומת היכרות על נושא זה, ולו-רק עקב החיבור האיטי אך הבטוח, של ישראלים רבים לאזור מזרח אסיה, המתרחש בשנים האחרונות.

    בתודה מראש

  1. פינגבק: הסמוראי שהדליק זיקוקים: לורד שימאזוּ היסאמיצוּ ומאבקו בגלגלי הזמן « הינשוּף

  2. פינגבק: רק על הקווים « הינשוּף

  3. פינגבק: פרשת מריה לוּז – איך בוטלה העבדות ביפן? | הינשוּף

  4. פינגבק: אורז לאנשי שלומנו: שערוריות שחיתות בדמדומי יפן הסמוראית | הינשוּף

  5. פינגבק: ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: