הסמוראי שהדליק זיקוקים: לורד שימאזוּ היסאמיצוּ ומאבקו בגלגלי הזמן

מי מדליק זיקוקים בתוך בית מעץ? על הסמוראי שסירב להשיב את חרבו -והציק למנהיגי יפן במשך עשר שנים תמימות. סיפור על כבוד פגוע, רגשות סוערים, ואיש אחד שניסה להשיב את השעון אחורנית. מאמר זה הוא הראשון בסדרת "הסאגה של סאצומה". לפרק השני, אספני הראשים, הקליקו כאן.

טירת מצומאה הוקאידו

ב-29 באוגוסט 1871, החליטה הממשלה היפנית את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בתולדותיה. "מועצת המדינה הגדולה" (דָגוֹ'קָאן), הזרוע המבצעת של אותה התקופה, שכנעה את הקיסר להוציא צו שיבטל באופן רשמי את הפיאודליזם ביפן. זו היתה אחת המכות הראשונות של מועצת המדינה, שרוב מנהיגיה היו סמוראים, על המעמד שלה עצמה. בשנים הבאות נאסר על הסמוראים לשאת חרבות, התסרוקות המסורתיות שלהם נגזרו באכזריות, וזכויותיהם הושוו לאלו של פשוטי העם. בשנים הבאות, תילקח מהם גם קצבת האורז לה זכו משפחותיהם במשך יותר ממאתיים שנה, מהלך שידרדר רבים מהם לעוני מחפיר. אולם בתוך כל שרשרת הרפורמות הדרמטיות הללו, אין להמעיט בחשיבות הצו של אוגוסט 1871. ביום אחד, פיטר הקיסר את כל הדאימיו, אדוני הנחלות הפיאודליות (הָאן) בהם משלו כשושלת מזה שבע מאות שנה. כעת, הם סולקו מתפקידיהם הציבוריים, והתבקשו לעזוב את טירותיהם ולעבור לגור בטוקיו כפנסיונרים. הממשלה לקחה על עצמה לשלם את חובותיהם הניכרים. הנחלות עצמן בוטלו והפכו למחוזות בסגנון מערבי. כמושלים מונו פקידים (גם כן סמוראים במוצאם) מנחלות אחרות, כדי שלא יישמר המבנה הפיאודלי מתחת לפני השטח. המסע של יפן למודרניזציה היה עוד ארוך, אולם הפקודה של אוגוסט 1871 היתה אחד המהלכים הדרמטיים ביותר בדרך לכך.

מיד לאחר פרסום הפקודה, הגיעה הידיעה במהירות לסָאצוּמָה, ההאן העוצמתי באי קיוּשוּ שבדרום מערב המדינה. משרתים ושרים בכירים, חומר הנפץ הפוליטי באמתחתם, הגיעו לעוצר שימָאזוּ היסָאמִיצוּ, אביו של הדאימיו הצעיר והאדון הפיאודלי בפועל, ובישרו לו שהוא ובנו מפוטרים מכל תפקידיהם. מהיום, אמרו לו, ההאן של סאצומה מבוטל והופך ל"מחוז קָגוֹשִימָה". היסאמיצו ובנו, טָדַיוֹשִי, יהיו האחרונים בשושלת שימאזו המפוארת, שמשלה על סאצומה במשך מאות שנים, מאז ימי הביניים.

לורד שימאזו היסאמיצו

לורד שימאזו היסאמיצו

תגובתו של היסאמיצו היתה משונה – והכניסה להלם רבים מהנוכחים: הוא התחיל להדליק זיקוקים בתוך הבית. לא זיקוקים קטנים שמדליקים ילדים ביום העצמאות אצלנו, אלא פיירקרקרים לוהטים ורעשניים, כאלו שניתן לראות עד היום בפסטיבלים בסין וביפן. מעונו של הדאימיו, כמו רוב הבתים היפניים באותה התקופה, היה עשוי בחלקו הגדול (אם לא כולו) מעץ. הזיקוקים היו עלולים לשרוף אותו, את משפחתו ואת כל השרים הנוכחים. אבל להיסאמיצו לא היה אכפת. מבחינתו, ברגע שבוטל ההאן של סאצומה נחרב העולם כולו. הוא לא היה מוכן להשלים עם הידיעה. הוא צרח, השתולל, קילל נמרצות את נציגי סאצומה, הווסאלים שלו עצמו, שישבו בממשלה וחתמו על ההחלטה. איך הם היו יכולים, כתב זעם, לבגוד כך באדון החוקי שלהם. את שני הבכירים שבהם, היועצים הקיסריים וחברי הקבינט המצומצם אוֹקוּבּוֹ טוֹשִימִיצִ'י וסָייגוֹ טָקַמוֹרִי, הוקיע כ"חיות מחמד שנשכו את היד שהאכילה אותם". במשך זמן רב הסתגר היסאמיצו בחדרו וסירב לראות איש- אפילו לא את נשותיו, פילגשיו ושריו הבכירים. כמובן שהוא סירב לעבור לגור בטוקיו, ודחה בבוז את כל הפיתויים, הכיבודים, המינויים והתפקידים בממשלה המרכזית שחברי הקבינט הציעו לו. הוא, בניגוד לדאימיו אחרים, לא יהיה הכלבלב הקטן שלהם, פנסיונר שניתן להשקיטו באמצעות עצמות עלובות. הבוגדים האלה עוד ישמעו ממנו.

זיקוקים סיניים. לסמוראים הממורמרים מבינכם: אנא לא להדליק בתוך הבית.

זיקוקים סיניים. לסמוראים הממורמרים מבינכם: נא לא להדליק בתוך הבית.

הסרבנות של היסאמיצו היתה, כמובן, חומר נפץ פוליטי. לא היה מדובר בעוד דאימיו, אחד מבין רבים, אלא באדם שנחשב במשך כעשרים שנה לאחד הפוליטיקאים החשובים והעוצמתיים ביותר ביפן כולה. בשנות החמישים והשישים של המאה התשע עשרה, החל המשטר הפיאודלי של השוגונים מבית טוקוגאווה להיאבק על חייו. הזרים המערביים פרצו את חומת הבידוד של יפן ונכנסו אליה בכוח, מפרים את הצו שסגר את המדינה לעולם. המשטר נכנע, וחתם עם המדינות המערביות על חוזים דיפלומטיים לא שוויוניים. סמוראים צעירים ופטריוטיים מכל רחבי המדינה, שכינו את עצמם שִישִי (אנשי החזון) החליטו לעצור את הכניעה המבישה לדידם, ופצחו במסע טרור במדינה כולה תחת הסיסמה הקליטה סוֹנוֹ ג'וֹי: כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים. חלקם החלו, בהדרגה, לשלול את הלגיטימציה של השוגונאט, ולהטיף למשטר חדש בראשותו של הקיסר. ראש הממשלה של השוגון, פקידים בכירים, אצילי חצר ששיתפו פעולה עם המשטר, אינטלקטואלים שדגלו בהתמערבות, כל אלו נפלו קורבן לחרבותיהם החדות של השישי. ראשיהם של חלק מהנרצחים עיטרו גשרים בקיוטו, ביחד עם הכיתוב: "זה גורלו של בוגד".

מתעניינים בשישי? קראו את המאמר המתנקש שלא הרג, כאן בינשוף

מתעניינים בשישי? קראו את המאמר המתנקש שלא הרג, כאן בינשוף

שימאזו היסאמיצו, שהפך לעוצר (דאימיו בפועל) לאחר מותו של אחיו, הצליח לשחות בפוליטיקה של אותה תקופה ככריש במים עכורים. הוא ניהל משאים ומתנים מורכבים, החליף בריתות, תיווך בין השוגונאט להאנים אחרים, ובינם לבין עצמם. בניגוד לאדונים פיאודליים אחרים, הוא מעולם לא הפך לבובה של השרים שלו. להיפך: כאשר פקודותיו לא התבצעו ככתבן וכלשונן העונשים היו מיידיים וחמורים. ב-1868 כרת היסאמיצו ברית עם אויבי השוגונאט, וכוחותיו היו מרכזיים בניצחון המחנה הקיסרי במהפכה שזכתה לימים לכינוי "הרסטורציה של מייגי'".

סמוראים מסאצומה לוחמים לצד הצבא הקיסרי ברסטורציה של מייג'י

סמוראים מסאצומה לוחמים לצד הצבא הקיסרי ברסטורציה של מייג'י

אבל היסאמיצו לא היה רק פוליטיקאי מוכשר, אלא גם שמרן, ועמדותיו הפכו קיצוניות ויותר ויותר עם השנים. בחירוק שיניים ראה כיצד השליטים החדשים בטוקיו, חבורה של סמוראים צעירים שחלק מהם היו ווסאלים שלו, מחוללים רפורמות בקצב מהיר, מחליפים את המסורת היפנית בתרבות מערבית "ברברית" ופוגעים במעמד הסמוראים. הוא פחד למרוד- ראשיהם של מורדים הרי הוקעו על מקלות באותה התקופה, אך מאותו הרגע ואילך, החליט לתקוע מקלות משלו בגלגלי הרפורמות ולחבל במשטר עד כמה שיוכל.

סאצומה כולה רעשה וגעשה. הסמוראים הדרומיים היו ידועים כעזי נפש, אמיצים, חסרי מעצורים ובלתי ממושמעים בעליל. הגדודים של סאצומה שהגיעו לטוקיו כדי לתרום לבניית הצבא הקיסרי, לא היה מוכנים לציית למפקדים מהאנים אחרים, ובמיוחד לא לסגן שר הצבא, שהיה שייך להאן היריב צ'וֹשוּ. בתחילת 1872, למשל, עזבו שני גדודים של סאצומה את טוקיו ללא רשות וחזרו למולדתם. בחודשים הבאים, המצב בסאצומה הלך והורע, וסמוראים מתפרעים שרפו בסיסי צבא ממשלתיים. "המצב במולדת אינו טוב," כתב המושל החדש, אויאמה צונאיושי, לשר אוקובו טושימיצ'י, "שימאזו היסאמיצו ובנו אשמים." הוא הוסיף בייאוש שהשניים מהווים מגנט לסמוראים מורדים, ובעצם קיומם מתסיסים את האווירה. פשוט אי אפשר לדבר איתם. "שום דבר לא עובד," התלונן השר סייגו טקמורי. "עדיף למות מדי יום מאשר לעבוד עם היסאמיצו. רק אני, לבדי, נאלץ לבלום את הרשעות שלו."

"לבלום את הרשעות שלו" - השר סייגו טקמורי

"לבלום את הרשעות שלו" – השר סייגו טקמורי

ואכן, היסאמיצו החל לרדוף את שרי סאצומה, ובמיוחד את סייגו, בכל האמצעים שעמדו לרשותו. בעבר, בימי הזוהר שלו, העניש היסאמיצו את סייגו פעמים רבות, שלח אותו לגלות באיים רחוקים וכלא אותו בכלובים. אולם כעת, כמו בריון כיתתי שסמכותו נלקחה ממנו, הוא היה יכול רק להשפיל ולהציק. בתחילת 1872 שלח לסייגו "חקירה צולבת" בדואר, והאשים אותו ש"דיבר בגסות רוח לטובים ונעלים ממנו." סייגו, בתגובה, ניסה להביא אליו את הקיסר לביקור בית אישי, כדי שידבר על לבו וישכנע אותו להגיע לטוקיו. היסאמיצו קיבל את הקיסר, כמובן, אבל סירב לדבר עם סייגו או עם השרים האחרים. להוד מעלתו הגיש עצומה כנגד "הרוע של המשטר הרפובליקאי". הוא תבע להחזיר את הפיאודליזם, לבטל את ההתמערבות, להשיב את ההאנים על כנם, "לכבד את ההבדלים בין עליונים ונחותים" ולפטר את כל שרי הממשלה מסאצומה. "אני עצמי," כתב סייגו לאוקובו, "הפכתי לרשע הראשי." ובתוך כל זה, "נעלב" היסאמיצו באופן קולני ורעשני, כאשר סייגו לא עלה אליו לרגל "לדרוש בשלומו" כאשר ביקר בקגושימה. המהומה שהקים הכריחה את האחרון להישאר בסאצומה ימים ארוכים, למרות החובות הבוערות שהיה עליו למלא כשר האוצר, ראש היועצים ומפקד המשמר הקיסרי בטוקיו.

וזה עוד לא היה הכל. מיד לאחר ביקורו של הקיסר, החליט היסאמיצו לשלוח את אחד מהסמוראים הנאמנים לו לטוקיו כדי לדבר עם פקידים ושרים שהיו פעם מנאמניו של השוגון. אולי יוכלו לכרות ביחד ברית כנגד המשטר ה"ברברי" המאוס? פעולת מנע מהירה של סייגו סיכלה את התוכנית. משרתיו לשעבר של השוגון אמרו לשליחו של היסאמיצו כי הם נאמנים למשטר החדש, ונזפו בו על עצם העלאת הרעיון. השליח, שפחד מהתפרצויות הזעם הידועות של היסאמיצו, סירב לחזור לקגושימה ולספוג צעקות והשפלות מאדונו. תחת זאת, הסתובב ברחבי טוקיו וחיזר על פתחי השרים. אולי מישהו ייתן לו ג'וב בממשלה כדי שלא ייאלץ לחזור? "אני חושב שזה מאד מצחיק," כתב סייגו ברשעות לאוקובו.

סייגו טקמורי כ"קצמוטו" בסרט "הסמוראי האחרון"

קן ווטנבה מגלם את סייגו טקמורי (קָצוּמוֹטוֹ) בסרט "הסמוראי האחרון"

שנה לאחר מכן, הופיע היסאמיצו לפתע בטוקיו, בליווי של מאתיים וחמישים סמוראים זועמים. בניגוד מוחלט להוראות הממשלה הם היו חמושים בחרבות ולבושים בבגדים של פעם, שיערם מעוצב בתסרוקת הסמוראית המסורתית. רבים חשבו שמהפכה ממשמשת ובאה, ומלחמת אזרחים נמצאת מעבר לפינה. במשך שבועיים כמעט הפחיד היסאמיצו את כולם עד מוות, השתולל, הגיש עצומות שדורשות לפטר את כל שרי הממשלה והופיע בכל מקום בו לא היה רצוי, אולם לקבל תפקיד בממשלה סירב. בסופו של דבר, עזב את טוקיו עם אנשיו בלי לעשות דבר.

האם תפרוץ מהפכה? ואם כן, מה יעשו אנשי סאצומה? האם לורד שימאזו היסאמיצו יקרא להם לבסוף לנס המרד, ויפיל את המשטר בטוקיו כפי שסייע להפיל קודם לכן את משטרו של השוגון? אפילו היסאמיצו עצמו עדיין לא ידע את התשובה. אבל המצב היה מסוכן להפליא.

וכאילו כדי לקרב גפרורים לחבית אבק השריפה, נשבו רוחות רעות גם מעבר לים. בקוריאה, השפילו פקידי הממלכה המסוגרת את השליחים הדיפלומטיים היפניים, דחו אותם בקש וסירבו להכיר בשלטונו של הקיסר. יפן, הם הכריזו, יצאה מהסדר העולמי הסיני, ולפיכך הפכה ל"מדינה פורעת חוק". ההשפלה הזאת השתלבה בתקרית זניחה, יחסית, שהתרחשה בטייוואן בסוף 1871, כשנה וחצי קודם לכן. פראים אבוריג'ינים בדרום מזרח טייוואן לכדו דייגים מאוקינאווה שנסחפו לעבר חופיהם, שחטו את כולם באכזריות ו"אספו" את ראשיהם. החדשות על התקרית הגיעו לסאצומה – וביחד עם אירועי קוריאה הניעו את דעת הקהל הסמוראית לכיוון בלתי צפוי.

סייגו טקמורי, אוקובו טושימצ'י, לורד שימאזו היסאמיצו  – כל אלו מצאו את עצמם במרכזה של סערה חדשה ובלתי צפויה לחלוטין. מאבק בין "יונים" ו"ניצים", כבוד אישי, לאומנות ורגשות סוערים, יביאו בקרוב את יפן לאחר המשברים החמורים בתולדותיה.

וניחוח אבק השריפה נישא באוויר, חזק ומאיים מתמיד.

להמשך הקליקו כאן.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-דצמבר 21, 2012, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. אין ממש דמיון בין התיאור שלך של השר ובין התפקיד בסרט (שלפי מה שהבנתי היה מגוחך ולא אמין בפני עצמו). אתה בטוח בקשר ביניהם?

    • ראובן,

      האירועים המתוארים במאמר התרחשו (פחות או יותר) בין 1871 ל-1873. האירועים שמתוארים בסרט "הסמוראי האחרון" שייכים יותר לשנים 1877-1888. מנסיבות מורכבות ושונות לחלוטין מאלו שהוצגו בסרט, סייגו טקמורי פתח במרד אדיר באותו הזמן, המרד המאיים ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית. הוא הובס בסופו של דבר – והתאבד כאשר היה פצוע פצעי מוות. אולי אני אדבר על זה באחד המאמרים העתידיים.

  2. מסכן היסאמיצו, זה אף פעם לא כיף לגלות שהממזרים שינו את החוקים והשאירו אותך בחוץ…

    והערה דקדוקית: "תורשה" מתייחסת להעברת חומר גנטי בין הדורות, אי אפשר להשתמש בה למשהו חיצוני שמועבר כמו שלטון. במקרה הזה זו "ירושה".

    • תודה על ההערה הדקדוקית – יתוקן בגוף הכתבה במיידית.

      ככל שאני קורא יותר על היסאמיצו, יש משהו מכמיר לב בסיטואציה שלו. מלך מודח שניצב בחורבות ממלכתו, בעבר שחקן פוליטי מרכזי ומאיים, ועדיין מקפיד עם יועציו לשעבר על דקדוקי דקדוקים של כבוד, כאילו כדי לשכוח את עליבותו לשעה. מכמירת לב עוד יותר העובדה שלא מדובר בתמהוני, אלא באחד מהפוליטיקאים המוצלחים (ויש יאמרו מבריקים) בין של אמצע המאה התשע עשרה. החלופיות של הכוח, וההידרדרות של אנשים גדולים לפתטיות מעוררים מחשבה ואפילו נוגעים ללב.

  3. תודה על המאמר המעניין. נהניתי והחכמתי.

    האם ניתן לאפיין בקווים כלליים את הסמוראים שמרדו, לעומת אלה שהצטרפו לקיסר?

    • אתה מתכוון לזמן הרסטורציה, או אח"כ? כי מאז 1868 העובדה שהקיסר הוא שליט המדינה לא היתה שנויה במחלוקת אפילו אצל המורדים. הויכוח היה רק מי ראוי לייעץ לו או לייצג אותו.

      אם אתה מתכוון לשנות השישים של המאה ה-19, לפני שהעיקרון של שלטון קיסרי שלא דרך השוגון הפך להיות מקובל על הכל, אז יש הרבה מאד מחקרים מעניינים על זה. המוסכמה הכללית היא שהסמוראים המורדים (היינו – אלו שתמכו בקיסר והתנגדו לשוגון) היו בדרך כלל סמוראים בעלי דרגה בינונית. כדי להבהיר, דרגה ברוב המקרים עוברת בירושה, והמשכורת נקבעת לפי דרגה. כך שסמוראים בינוניים, שהיו יכולים לראות את אופק הקידום אבל לא להגיע אל הארץ המובטחת, היו מאד מתוסכלים. מה גם שבמקרים רבים, בגלל כשרונם הם נשאו בעבודת הניהול של הנחלה (האן) וראו כל מיני "טמבלים ממשפחה טובה" (כפי שהגדיר זאת אחד הדיפלומטים הבריטים) מקבלים את המשכורת הגבוהות בעוד הם עצמם חיים בעוני יחסי.

      כמו כן- המרד הגיע קודם כל מההאן של צ'ושו – שהיה באופן מסורתי מקורב לקיסר והיתה עוינות עתיקה בינו לבין בית טוקוגאווה. ובכל זאת, היתה זו כניסתם של הזרים המערביים שהציתה את האש. לפני 1853, אפילו ההאן של צ'ושו היה צייתני מאד. רק כאשר הקיסר נתן הוראה ב-1858 לגרש את הזרים (דבר חסר תקדים – הקיסר היה קודם לכן אסיר בארמונו ולא העז לחשוב אפילו לתת הוראות למישהו)- להאן של צ'ושו היה תירוץ להתחיל לעשות צרות לשוגון.

      • למען האמת התכוונתי בעיקר לתקופה שבה עוסק הפוסט, דהיינו שנות ה-70, ולמרידות שהתרחשו בה, ובפרט זו שבסאצומה. אולי במקום להגיד "הקיסר" הייתי צריך לומר "הממשלה המרכזית", להבדיל מהאחוזות הפאודליות.

      • בעיקרון, הכי פשוט לחלק את התקופה לשתיים: לפני המשבר הממשלתי הגדול באוקטובר 1873, ואחריו. עד המשבר, לפחות, המורדים היו בדרך כלל סמוראים ממורמרים שכעסו על ביטול מעמדם, לקיחת הפריבילגיות ובמיוחד קצבאות האורז שלהם. הם אמנם תמכו בשלטון הקיסרי, אבל לא חשבו שהוא יביא לביטול המשטר הפיאודלי (בדיוק כמו היסאמיצו). לרוב – הצטרף למורדים שר ממורמר כזה או אחר מהממשלה. הבעיה היא שהמרידות עצמן היו לא מתואמות ומבודדות, והן דוכאו אחת אחת באמצעות הצבאות הסדירים שהממשלה גייסה. בכל אותו הזמן, השר סייגו טקמורי הצליח למנוע מרידות בהיקף גדול בסאצומה. סאצומה היתה הסכנה האמיתית, בגלל שהיתה לה מסורת של עצמאות מיליטנטית (רק לדוגמא- זה ההאן היחיד שהעז להקים דוכן מתחרה לדוכן היפני בתצוגה הבינלאומית בפריז בשנת 1867) ואוכלוסיה ענקית של סמוראים (בערך 26%).

        לכן, כל עוד סייגו היה בממשלה, הוא היה יכול לשמור על סאצומה פחות או יותר, והמרידות שם היו קטנות באופן יחסי. באוקטובר 1873 היה משבר חמור בממשלה, שאני מתכוון לדבר עליו באחד הפוסטים הבאים, בעקבותיו התפטרו סייגו וכל השרים האחרים מסאצומה, טוסה וסאגה. המשבר הממשלתי הוביל בסופו של דבר למרד סאצומה הגדול של 1877, בהנהגתו של סייגו עצמו – אולי האתגר הקיומי החמור ביותר שעמד בפני יפן המודרנית עד למלחמת העולם השנייה.

      • מעניין. נחכה לפוסט הבא.

  4. יש לך טעות בתמונות.. קן ווטנבה מגלם את היסאמיצו (בדומה לקצמוטו בסרט) ולא את השר סייגו טקמורי!

  1. פינגבק: אספני הראשים: הסמוראים פונים לטייוואן « הינשוּף

  2. פינגבק: רק על הקווים « הינשוּף

  3. פינגבק: פרשת מריה לוּז – איך בוטלה העבדות ביפן? | הינשוּף

  4. פינגבק: אורז לאנשי שלומנו: שערוריות שחיתות בדמדומי יפן הסמוראית | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: