כל העוולות כולן

"כל העוולות אחת הן, והמחשבה שלא כל הדבר, היא מקור כל העוולות" – כך טוען בלוגר ישראלי חשוב המבכה את חוסר הצדק הבסיסי במערכת הבינלאומית. אך האם כל העוולות באמת "אחת הן", או שמא מדובר במאזניים, ונגלה שאם אנחנו מנסים לרפא עוולה אחת, אנחנו דווקא מחזקים עוולות אחרות? ינשוף פוליטי-מדיני על סוד המחסור, פרות מוכות, תורים ללחם, מלכודת הדבש שבסיוע והאשליה החמקמקה של צדק עולמי.

התור ללחם

הבלוגר הקרוי "אישתון" הינו ללא ספק אחד מאוחזי העט המושחזים, המוכשרים והמעמיקים ביותר ברשת הישראלית. כמו עיתונאי מהרמה הגבוהה ביותר, הוא אוסף נתונים, משווה, בודק באופן ביקורתי ומבקש תגובות. התחקירים שלו על התרמיות של תנועת ארץ חדשה ועל ההתאבדויות בצה"ל, למשל, היו מספר דרגות מעל המקובל במקומותינו. לכן, כאשר אישתון כותב דבר מה, אני קורא אותו בתשומת לב, גם אם אינני מסכים לדברים. לפעמים, עם זאת, כדאי לבקר גם את המבקר – ואת זאת אני נאלץ לעשות הפעם.

הסיסמה של אישתון היא "כל העוולות אחת הן והמחשבה שלא כך הדבר, היא מקור כל העוולות." במידה רבה, מנחה הסיסמה חלק ניכר מעבודתו, המוקדשת בחלקה לחשיפת שקרים, מעשי נבלה ויתר דברים לא כשרים המתרחשים בארץ ובעולם. עם זאת, למרות התועלת שבה, מדובר – כפי שאנסה להראות – בסיסמה מוטעית, דמגוגית ואף מסוכנת במיוחד, דווקא משום שהיא נראית כל כך מובנת מאליה. בסקירה הדו שבועית האחרונה שלו, ("בעיניים פקוחות"), העלה אישתון על הכתב סדרת מחשבות רנדומליות על הסתירות, העוול וחוסר הצדק בעולם. אתייחס לפסקה אחת בלבד (הקישורים מופיעים במקור):

ארה"ב היא הכלכלה הגדולה בעולם ומהמדינות העשירות ביותר בעולם היא גם מקום 2 בעולם בילדים החיים בעוני (ב-OECD)כחצי מהאוכל בעולם המערבי נזרק לפח כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם – 20-25 אלף איש מתים מרעב (באופן ישיר או עקיף) מידי יום לפחות 8 מיליון בשנה. בעולם בו מיליארד אנשים סובלים מרעב, עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר. החל מ-2011 יותר אנשים בעולם מתים מהשמנת יתר, מאשר מרעב. בארה"ב העיר המובילה בתת-תזונה (מיסיסיפי), היא גם העיר עם הכי הרבה סובלים מהשמנת יתר חולנית. מסביב לעולם אנשים מתים כי אין להם גישה לאנטיביוטיקה – 80% מהאנטיביוטיקה בארה"ב (וישראל בוודאי לא רחוקה מאחור) ניתנת לבעלי חיים בתעשיית המזון.

כל העוולות אחת הן - פסלו של פרומתיאוס הכבול

כל העוולות אחת הן – פסלו של פרומתיאוס הכבול

אם נשים לב לטכניקה הרטורית שמחברת כחוט השני את המחשבות הללו, הרנדומליות כביכול, הרי היא הניגודים הבלתי נסבלים, הדוקרים את העין. ארה"ב היא אחת המדינות העשירות בעולם – וילדים בה חיים בעוני. אנשים מתים ממחלות, ואנטיביוטיקה מחולקת לחיות בתעשיית המזון. וחמור מכל – "כמיליארד אנשים סובלים מרעב בעולם… עדיין יש לנו מיליארד וחצי אנשים הסובלים מהשמנת יתר".

אישתון עצמו אינו מציע פיתרון של ממש, אולם לטעמי לפחות זועקת מכתיבתו הכמיהה לצדק חלוקתי. אם רק היינו יכולים לעשות ממוצע בין השמנים לגוועים מרעב, להעביר עודפים ולמלא חוסרים, לנהל הכל באופן יעיל, רציונלי, שוויוני, צודק. הבעיה היא, שלשם כך יש צורך בגורם רב עוצמה שיתכנן, יחלק, יקצה וינהל. הרי כדי להעביר את העודפים מהשבעים לרעבים אפילו בתוך עיר, בוודאי שברמה ארצית או גלובלית, אנו זקוקים לרשות מתכננת חזקה, יעילה וזוללת משאבים. אליבא דכולי עלמא, נאלץ להעניק לה גם כוח כפייה, אכיפה וענישה. וככל שאנחנו רוצים שוויון משמעותי יותר, כך נזדקק לגורם מחלק חזק יותר. וכך, כמטה קסם, אנחנו יוצרים ממשלה מפקחת, חזקה ודורסנית יותר מאי פעם בעבר, והדורסנות שלה מתגברת ביחס ישר ליכולת שלה לאכוף שוויון וצדק. כמי שמבקר עוולות חברתיות (אי שוויון) ועוולות ממשלתיות (שלטון עריצות) בעת ובעונה אחת, אישתון אינו מודע ככל הנראה לסתירה הפנימית בדבריו. אם ירצה לתקן את העוולות החברתיות העמוקות, הבסיסיות שהוא מדבר עליהן – עליו לתמוך בממשלה חזקה עם אמצעי אכיפה מברזל, בדיוק סוג השלטון שהוא מבקר השכם והערב. לפרדוקס הזה קראתי בזמנו "להרביץ לפרה", סתירה פנימית בדבריהם של אותם אינטלקטואלים שמאליים שמצד אחד מרביצים בלי הפסק לפרה ששמה מדינת הלאום, ומצד שני דורשים ממנה עוד ועוד חלב.

cow1

למרבה הצער, הדברים אינם מסתיימים בנקודה זו. גם אם נשלים עם קיומו של גורם מחלק חזק וסמכותי, יש להפנות את הזרקור לבעיה בסיסית שקיימת בכל פרוייקט של צדק חלוקתי, והיא "כלכלת המחסור". הכלכלן ההונגרי יאנוש קורנאי תהה בזמנו, מדוע במדינות הגוש המזרחי היה מחסור תמידי במוצרי יסוד. מדוע, בעצם, המתינו אנשים שעות בתור ללחם? מדוע בחנויות בברית המועצות ובהונגריה המדפים היו ריקים למחצה, והיה צורך בקשרים טובים מאד עם המוכר כדי לקבל את המוצרים שהוא מסתיר מתחת לשולחן?

רבים במערב נימקו זאת באי יעילות ממשלתית. יש בכך מן האמת, אבל הבעיה – טען קורנאי, היא עמוקה יותר, ואחד הגורמים לה נעוצים בשלב הייצור. כדי לקיים משטר של צדק חלוקתי משמעותי, יש צורך בהעברת כמות נכבדה של משאבים מ"אלה שיש להם" ל"אלה שאין להם", ולשם כך אנו נדרשים כמובן לייצר את אותן סחורות במפעלים הנתונים לבעלות ציבורית. מכיוון שגורמים ממשלתיים שונים אחראיים לאספקת חומרי הגלם ולקביעת יעדי התפוקה, אין תמיד התאמה בין השתיים. לפיכך, יתקלו מנהלי המפעלים מדי פעם ב"צווארי בקבוק", היינו – מצבים של מחסור בחומרי גלם שלא יאפשר להם לייצר את הכמות שלה הם נדרשים. הפתרון האינטואיטיבי לבעיה זו הוא לאגור חומרי גלם בתקופות של שפע, כדי שיהיו לנו "מחסני חירום" ביום סגריר. מכיוון שמנהלי מפעלים רבים נוקטים בטקטיקה הזאת, יותר ויותר מוצרים נאגרים במחסנים והכלכלה כולה סובלת ממחסור כרוני. וכמובן, ככל שחסרים יותר מוצרים, כך מנהלי המפעלים נתקלים ביותר צווארי בקבוק ומנסים לאגור אפילו יותר – והבעיה ממשיכה להחמיר במעגל קסמים הרסני. קורנאי, כמובן, דיבר על כלכלת מחסור במדינה אחת. עכשיו דמיינו מה יקרה אם ננסה ליישם צדק חלוקתי בין מדינות – לשנע מזון ברחבי העולם כולו באופן שיטתי ומתמיד– באמצעות גופים בינלאומיים רופפים שידועים בחוסר היעילות המשווע שלהם. הבעיות שתיאר קורנאי יהיו מן הסתם חמורות יותר. כל מי שזוכר פרוייקטים של האו"ם כמו נפט תמורת מזון בעיראק, יודע אילו בורות של שחיתות, בזבוז וחוסר יעילות נוצרים בפרוייקטים מהסוג הזה. בסופו של דבר, דרך אגב, מתעשרים מסוג מסויים מאד מרוויחים מהם הרבה יותר מאותם רעבים בסוף שרשרת המזון (תרתי משמע).

מעגל מכושף של מחסור - הכלכלן יאנוש קורנאי

מעגל מכושף של מחסור – הכלכלן יאנוש קורנאי

ואפילו אם גאוני הצדק החלוקתי שלנו יתגברו על בעיית המחסור, קיימת הבעיה השלישית והיא בעיית התלות. די להסתכל על תלמידי הישיבות בארץ או על הפליטים הפלסטינים שנתמכים בידי אותה סוכנות קלוקלת, אונרא"ה, כדי להבין את עומק הניוון של אותן חברות המסתמכות על כספי חלוקה על מנת להתקיים. העברה מתמדת של מזון או כספים יוצרת תלות בסיוע, מונעת התפתחות של כלכלה אמיתית או עצמאית וגרוע מכל – היא מונעת מאנשים לקחת אחריות על עצמם. לא לחינם יפן, המדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המעצמות האירופיות ולהפוך למדינת עולם ראשון, לא קיבלה סיוע ונדבות מאיש (אם כי בהחלט נעזרה ביועצים ממדינות המערב). היא גם לא פנתה לארגוני זכויות אדם, יבבה וייללה על הקולוניאליזם או אי הצדק המבני בכלכלה העולמית. היפנים לקחו את עצמם בידיים, הבינו שהאחריות על גורלם היא שלהם בלבד, והצליחו לתמרן במערכת הבינלאומית (עד ששקעו בביצת הטירוף הלאומני – אבל זה כבר סיפור אחר). לעומת זאת, כל אותן המדינות שהתרגלו לקבל סיוע חוץ עצום ובלתי פוסק בכל תחומי החיים, נותרו עניות מרודות. כל ניסיון להשתמש ביותר חלוקה, יותר כפייה ויותר העברה בכדי לרפא את אי השוויון הבסיסי של העולם, רק יחמיר את הבעיה הזאת.

מה מסתתר מתחת לשולחן? חנות בברית המועצות

מה מסתתר מתחת לשולחן? חנות בברית המועצות

משום שאי שוויון הוא חלק מהותי של הקיום האנושי. שוויון ניכר קיים אך ורק בחברות שאין בהן הרבה טובין לחלק (כפרים אירופיים ויפניים מסויימים בימי הביניים), או מדינות שרוב אזרחיהן עניים מרודים (צפון קוריאה). למרבה הפרדוקס, גם אם נגביר את שוויון ההזדמנויות לא נוכל לתקן את אי השוויון הבסיסי הזה – משום שאנשים שונים וחברות שונות ינצלו במידות שונות את ההזדמנויות שלפניהם.

אין בדברים שלהלן בכדי לשלול סיוע חוץ מסויים, במיוחד במקרי אסון, עזרה נקודתית או כלכלה סוציאל-דמוקרטית מתונה. כל עוד מקבלים את הנחת היסוד של אי השוויון ולא מנסים לכוון את השוק מלמעלה, בהחלט ניתן לגבות יותר מיסים כדי לתת יותר שירותים לאזרח. גם ברמה העולמית יש מקום לתמיכה הדדית וסיוע בפיתוח – אבל ברמה שלא תהפוך את המדינות העניות לנתמכות סעד תמידיות. ובמיוחד – יש לשחרר את עצמנו מהרעיון ההרסני של חלוקת המשאבים העולמיים באופן שוויוני.

כי לא כל העוולות אחת הן. הן שונות ונבדלות אחת מהשנייה. יש להן רקע שונה, גורמים שונים, ואופי שונה. לעיתים ניסיון לרפא עוולה אחת (אי שוויון) עשוי לחזק עוולה אחרת (עריצות הממשל). לעיתים שתי העוולות עלולות להחמיר, ובמקרים אחרים ניתן לתקן כשלים נקודתיים גדולים יותר או פחות. אבל כדי שנוכל לנסות ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, אין מנוס מלהביט למציאות בעיניים וללמוד את ההקשר הייחודי של כל אחת מהעוולות שאנו מנסים לתקן. הניסיון של מתקני עולם אוטופיים מכל הסוגים כבר הוכיח, שדווקא האמונה כי "כל העוולות אחת הן", עשויה בסופו של יום להיות "מקור כל העוולות".

unrwa

נ.ב. טענתו של אישתון כי אין לפנות לאמריקאים שינסו לתווך למען שלום במזרח התיכון כי יש להם את הצבא הגדול בעולם, מביכה אפילו יותר מטענתו על צדק חלוקתי. אם נחדור את מסך הברבורים על "הקומפלקס הצבאי-תעשייתי", שהשמאל האמריקאי שקוע בהם מזה שנות דור, נגלה כי לעיתים קרובות דווקא אנשי צבא היו ספקנים וזהירים מאד בכל הנוגע ליציאה למלחמות מיותרות. בוודאי שאף איש צבא אינו מעוניין במלחמה תמיד, ובכל מקום. מי שטוען זאת פשוט אינו מודע לתפקידו המורכב של הצבא בהיסטוריה. כבר אמר סמואל הנטינגטון כי אחת הבעיות הבסיסיות ביותר של הפוליטיקה היא שאנשי צבא תומכים במלחמה בעיקרון, אך נוטים להתנגד באופן פרטני למלחמות שעומדות בפניהם. לעומתם, פוליטיקאים ליברלים רבים מתנגדים למלחמה בעיקרון, אך נוטים לתמוך בהתלהבות בכל סכסוך מזויין שמוצג כמלחמה למען הצדק. חומר למחשבה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 23, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 40 תגובות.

  1. לא אכנס לויכוח המהותי שבין התפיסה הקפיטליסטית לסוציאלית יותר, כי אנחנו רחוקים מידי ואין לי כוח לעוד ויכוח שכזה.

    לגבי המוטו של הבלוג –

    הוא לא אומר שכל הטיפול בעוולות אחד הוא או שכל התוצאות של הטיפול בעוולות אחת הן, אלא שכל העוולות אחת הן. לכן כל מה שאמרת אינו רלוונטי. לרצוח ילד ולרצוח עשרה ילדים – שתיהן עוולות. בעוד שבמובן הבסיסי המוסרי, אין הבדל ביניהן (וזו המשמעות של המוטו), כמובן שבמובן הפרקטי ישנו והארצי ישנו.

    המוטו הוא קו מנחה מוסרי. כמו כל קו מוסרי, המציאות אינו יכולה להכיל את השלמות שלו והאדם נאלץ להתחבט במצבים שאינם בין שלמות לרוע מושלם, אלא בין חוסר שלמות אחת לאחרת. לאחר שיש לך צביון מוסרי, אתה יכול לעשות החלטות שמדרגות את הטיפול בעוולות ואת אופן הקצאת המשאבים לטיפול בהן. אבל כל זאת לא מנקודת שאומרת – אני מעביר יותר ל-X כי X יותר חשוב – אלא רק כי יש יותר נזק פיזי הנגרם מחוסר טיפול ב-X או יש פיזית יותר X מ-Y, או (כמו הדוגמאות שלך) הטיפול ב-X יהווה פגיעה משמעותית יותר באופן עקיף ל-Z.

    כל העוולות אחת הן
    לא כל הדרכים לטפל בעוולות אחת הן.

    לגבי ארה"ב –

    לא טענתי שיש מישהו שמעוניין במלחמה (כמובן שישנם כאלה, אבל לא התכוונתי למישהו ספציפי). אני לא מאמין בקונספירציות או שליטה של יחיד, אלא באינטרסים. מה שאמרתי, זה שצריך להסתכל על האינטרסים הפיננסים המניעים את המערכת הצבאית האמריקאית והישראלית. המאבק הוא לא על מלחמה, אלא רווח, תעסוקה ושררה. אבל התוצר של יותר טנקיםף רובים ומטוסים, זה יותר שימוש בטנקים רובים ומטוסים. זו דוקא דעה שאתה בתור ימין פיננסי (לפחות כך נראה לי), אמור מאוד להבין אותה. כל תומך בשוק החופשי, מאמין כי השוק ינווט עצמו על פי האינטרסים של המשתתפים בו. ואני מסכים. כל מה שאני אומר זה שתעשה עכשיו הסתכלות הפוכה – תראה מה האינטרסים המעורבים, כמה כסף הם מושקעים וכמה מתכננים להשקיע ואז תסיק מי מנווט את הספינה. שוב, לא במובן הקונספירטיבי, אלא במובן של אילו קבוצות אינטרסים דוחפות לכיוון כזה ואלו לכיוון אחר ומה הממוצע ביניהן.

    • אישתון,

      קודם כל תודה שבחרת להגיב למאמר.

      אני לא בטוח שהתפיסות הקפיטליסטיות ה"ימניות" שאתה מייחס לי תואמות באמת ובתמים להשקפת עולמי (בבחירות האחרונות תמכתי למשל בשלי יחימוביץ'). ההתנגדות שהבעתי במאמר היא לאו דווקא למדיניות כלכלית סוציאל-דמוקרטית, אלא למדיניות סוציאליסטית של ממש – כזו שמנסה להנדס את החברה מחדש כדי לכוון את הכלכלה מלמעלה וליצור שוויון כפוי. מיותר לומר, שכל ניסיון לייצר שוויון כזה ברמה הגלובלית מסובך בהרבה מאשר הנסיונות לייצרו בארץ אחת – דבר שכשל אף הוא. מבחינתי, סוציאל-דמוקרטיה אינה ביטול של התחרות, הסיכון או המאבק המתמיד שמאפיין את החיים עלי אדמות – היא רק ניסיון לרכך במעט את גורלם של המפסידים.

      אני גם תמה במקצת בכל הנוגע לתפיסת ה"אינטרס" שלך, שנראית לי פשטנית יתר על המידה. בניגוד ממה שאפשר להבין מהיסטוריונים מרקסיסטים מסויימים, אינטרס הוא לא בהכרח "כסף" או "כוח". הוא כמעט תמיד קשור להשקפות אידיאולוגיות, לנסיבות ספציפיות, להעדפות אישיות, לקשרים אישיים ולעוד אלף ואחת דברים. כל ניסיון לצפות שמישהו יפעל בהתאם ל"אינטרס" שמחייסים לו נתקל בדרך כלל מהר מאד בקרקע המציאות. בפועל – ואני מדגיש את זה שוב – אנשי צבא נוטים לעיתים קרובות להתייחס בזהירות רבה מאד לתוכניות מלחמה הרפתקניות, למרות שלפי הגישה שלך הם אמורים לתמוך בהן – לפחות כאשר יחסי הכוחות אינם מוטים לרעתם. קח לדוגמא את המלך פרידריך וילהלם הראשון ("המלך החייל"), אולי השליט שמזוהה יותר מכל עם המיליטריזם הפרוסי. הוא בנה מכונת מלחמת אדירה, שיעבד את כל המדינה כמעט לצבא, אבל בקושי יצא למלחמות. באופן אירוני, הוא לא רצה לסכן את הצבא האהוב עליו. לעומת זאת הבן שלו, פרידריך הגדול, איש ההשכלה והנאורות הצרפתית, יצא למלחמות תוקפניות כל שני וחמישי. בזמן מלחמת האזרחים בסין, רבים בממסד הצבאי האמריקאי התנגדו בחריפות להתערבות למען הלאומנים בעלי בריתם, למרות שכביכול היה מדובר באינטרס אמריקאי ראשון במעלה. וכמובן אין צורך להזכיר את התנגדות הממסד הצבאי הישראלי, ברובו המוחלט, לתקיפה באיראן. מטוסים וטנקים לא בהכרח נועדו שישתמשו בהם בפועל במלחמה. הם יכולים לשמש גם להרתעה, לגבות דיפלומטיה וכיוצא בזה.

      מעבר לזה, אפילו אם אתה מתייחס לאינטרס של ארצות הברית במובן הפשטני יותר של המילה, קשה לי לראות מדוע האינטרס שלהם אינו להשכין שלום באזור. רוב תסריטי המלחמה האפשריים יציבו בעלות ברית שלהם אחת כנגד השנייה ובכך יסבכו את המצב הגיאופוליטי האמריקאי באופן ניכר. הסכם שלום גם יועיל לתעשיית הנשק האמריקאית, מכיוון שכל הצדדים ירצו להבטיח את בטחונם כתמורה לויתורים טריטוריאליים ולכן יקבלו נשק רב מארצות הברית (למעשה סבסוד של הממשל לתעשיית הנשק האמריקאית). כך היה למשל אחרי הסכם קמפ-דייויד.

      • אתה מתעקש לדבר על אנשים ספציפים והרצון שלהם במלחמה. אני לא מדבר על זה. מערכות גדולות לא נעות בגלל רצון של איש אחד מסויים (גם אם לאחד יש השפעה גדולה מלאחרים). כשמסתכלים על מערכות מורכבות, צריך לחפש את החוקים שעל פי הם המערכת פועלת. הרצונות של הפרטים במערכת הם רלוונטים ברמת המיקרו, אך אינם מעניינים ברמת המאקרו.

        אז
        א. אני לא מתעניין כל כך בלמה המערכות דוחפות להן שהן דוחפות
        ב. הסיבה שמערכות צבאיות מקדמות מלחמה, זה לא בגלל שאנשי צבא מעוניינים להילחם.

        האם הגשם מנסה להציף את הנהר? לא. הוא פשוט יורד. אז יש לך בן אדם שלא רוצה לאבד את העבודה שלו. ועוד אלפים כמוהו. ועוד אחד שרוצה להתקדם בעבודה שלו. ועוד אחד שרוצה לפתח טיל חדשני. ועוד אחד שההסדר שלו עם ארה"C זה שהם עוזרים לו בדבר אחד, אבל מהצד השני הוא צריך לקנות מהם נשק ואולי לעזור להם בסוריה. וכולי וכולי וכולי…

        זה כמעט אף פעם לא: "או קיי חברה, מי בעד מלחמה?!", אלא הסיכום של מיליוני החלטות קטנות יותר שמכשירות את הקרקע למצב הידרדרותי או הנצחה של מצב קיים.

        זה לא הראיה שלי שפשטנית. הניסיון להסתכל על מערכת שמורכבת ממיליארדי אנשים, חברות, בנקים, פוליטיקאים, דתות ועוד, ואז לומר "לארה"ב אין אינטרס" או "לאנשי צבא אין אינטרס" – זה פשטני. לכולם יש אינטרס במלחמה. השאלה היא אילו עוד אינטרסים יש להם, עד כמה הם נוגדים את האינטרס שלהם במלחמה ועד כמה הם חשובים יותר.

        בעולם דמיוני אתה יכול לחשב את כל זה. אני לא מכיר מישהו שבאמת מסוגל. אבל כשאנשים בודקים מערכות אנושיות מורכבות, הם מוצאים שוב ושוב, שהיגיון הוא לא פקטור בתוכן. השאלה "למה שמישהו יעשה את זה?" לא באה לידי ביטוי בתוצר (כמו במחקרים בכלכלה). ולכן, במערכות מורכבות לוקחים צעד אחורה ומתעסקים רק בקשר שבין הרכיבים במערכת ולא הרכיבים עצמם. האינטראקציות הן שחשובות. הסיכום של מיליוני על מיליוני על מיליוני אנשים שמועסקים בתעשייה הצבאית, ביחד עם אנשים שמוכשרים עתה להיות מועסקים בה בעתיד, ביחד עם חברות שסוחרות עם התעשייה הזאת, ביחד עם ייצור נשק, בייחד עם ייצור נפט ועוד – אלו אינטראקציות שהתוצר שלהן הוא לא "שלום", אלא הנצחת מצב לחימתי ולעיתים מלחמות של ממש.

        אתה חושב א
        אני חושב ב
        אבל כששנינו פועלים בעולם, התוצר יכול להיות בכלל ג'. למעשה, במערכות מורכבות, הרבה יותר סביר שהוא יהיה ג' מאשר התוצאה הישירה שאני או אתה שאפנו אליה.

      • אני חושב שההשקפה הזאת בעייתית במספר רמות:

        1. בחינה מדוקדקת ומעמיקה של אירועים היסטוריים מראה שבצמתים לא מעטים –
        להחלטות של יחידים יש חשיבות עליונה: החלטתו של צ'רצ'יל להישאר במלחמת העולם
        השנייה גם כאשר רוב שרי הממשלה (ורוב הציבור)תמכו ביציאה החוצה; החלטתו של
        היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית; הפיכת החצר הבלתי צפויה בקיוטו ב-1868,
        החלטה של ארבעה אנשים ששינתה לחלוטין את גורל יפן ואסיה. נכון, זה לא קורה
        תמיד. נכון, מערכות מורכבות הן תמיד גדולות מסך כלל מרכיביהם. נכון, יכולת
        ההשפעה של בני אדם, אפילו מנהיגים, מוגבלת ולעיתים תלויה בנסיבות ובגורמים
        בלתי צפויים. אבל יכולת ההשפעה הזאת קיימת, ואני כהיסטוריון ראיתי אותה פעמים
        אינספור במקומות לא מעטים. התפקיד שלנו כפרשנים הוא למצוא את הקשר בין הנסיבות
        לאג'נסי האנושי, כמו שביסמרק אמר פעם, לשמוע את פעמי צעדיו של אלוהים
        בהיסטוריה ולתפוס בכנף מעילו בעודו עובר. צריך גם להיזהר מליפול בגישה
        דטרמיניסטית מערכתית שרואה "אינטרס" כמעין ישות מיסטית שמרחפת מעל המערכת
        ועומדת מעבר לה.

        2. אבל הבעיה העיקרית בטיעון שלך כאן, היא שאתה מניח מראש הנחת יסוד לא מוכחת
        – ובונה תזה שלמה על בסיסה. מאין לך שמערכות צבאיות (לא יחידים, המערכת)
        דוחפות תמיד למלחמה? כיצד זה מסתדר עם העובדות ההיסטוריות? בפועל, זה לא
        מסתדר. לא רק יחידים בתוך צבא, אלא מערכות צבאיות שלמות דחפו במקרים רבים נגד
        מלחמה – התנגדות ראשי צה"ל לתקיפה באיראן היא דוגמא ספציפית, ואם אתה רוצה
        דוגמאות נוספות, אני מפנה אותך לספרו של סמואל הנטינגטון על יחסים
        צבאיים-אזרחיים שהזכרתי קודם. אתה מניח שארצות הברית, כמערכת, שואפת למלחמה או
        לפחות לאי שלום בין ישראל לשכנותיה. והרי זה לחלוטין נוגד את העובדות הבסיסיות
        ביותר. ארצות הברית, למשל, מילאה תפקיד מכריע בהסכם השלום בין ישראל למצרים,
        ואין שום ראיות שהצבא האמריקאי (כמערכת) התנגד לכך.

        3.שלישית, גם התפיסה של מהו האינטרס המערכתי זקוקה להוכחה. במחקר החדש שנערך
        בהיסטוריה צבאית עסקו בשאלה הזאת הרבה, וגילו שלתזה של הקומפלקס הצבאי-תעשייתי
        אין ידיים ורגליים. ידועים לנו מעט מאד מקרים של מערכת צבאית שדחפה למלחמה
        מאינטרסים של תעשיית הנשק, למשל. נכון, לצבא יש אינטרס, כפי שציינת, בהגדלת
        תקציב הביטחון כדי לשמור על מקומות העבודה, היוקרה והכוח שלו. אבל הגדלת תקציב
        הביטחון אינה מצריכה בהכרח מלחמה. להיפך – מלחמה יכולה להוביל להרס של המערכת
        הצבאית, לפגיעה בה וליציאתה משגרה. בעקבותיה יכול להגיע חורבן צבאי, או לפחות
        קיצוץ דרמטי בתקציב הביטחון. אפילו אם אני בוחן אינטרס כפי שאתה בוחן אותו
        (ואני סבור שההגדרה שלך ל"אינטרס" מערכתי היא מאד פשטנית) – אין כל הוכחה
        שהאינטרס של הצבא הוא דווקא במלחמה. לפעמים זה נכון, אבל במקרים רבים יותר זה
        בדיוק הפוך.

    • אישטון שלום ,

      נעים להכיר אותך , מעודד להכיר אדם שרגיש לעוולות . נרשמתי לניוזלטר / בלוג שלך , מקווה להכיר אותך יותר לעומק עם הזמן .

      אתה מרבה לעסוק ולחטט עושה רושם , בדיכוטומיה וקונפליקטים וכאוס של אנשים , קבוצות ואינטרסים .

      לא רוצה להיכנס כאן למיכניזמים תיאורטיים סבוכים . אבל כאשר עסקינן בארה"ב למשל , דיכוטומיה מאוד ידועה במדיניות החוץ ,וכך :

      מחד , עסקים עם רודנים , הולכים טוב !! למה ? פשוט , לא צריך – ביקורת , שקיפות , אישור פרלמנט וכדומה שאר ירקות וכו…. כך , האמריקאים יכולים לבסס שליטה והשפעה בכל העולם באופן ישיר וזריז .

      מאידך : אם הם מעודדים רודנים , או חוברים אליהם , הרי הם גם יורים לעצמם ברגל . האמריקנים מאמינים באמת בחופש , אין ספק לגבי זה . אבל האידיאולוגיה הצרופה גם נתמכת בתפיסה או בהכרה , שחופש משמעו –

      שוק חופשי , צריכה מוגברת , המונים שרעבים למוצרים ומותגים אמריקניים , לקידמה , לטכנולוגיה אמריקאית , וכך –

      בואינג , מייקרוסופט , קטרפילר , אפל כמובן , קוקה קולה , כל הענקים בקיצור , ימכרו יותר . אינטרס אמריקאי מובהק . עם רודנים , זה לא ממש מתסדר .

      אז עכשיו – מי האמריקנים ? למכור נשק ? לתמוך ברודנים ? בחופש ? בזכויות הפרט ? לכאן לשם , תאמין לי , לא תצא מזה גם בעוד 10 שנים .

      תוריד את מחיר הקוטג' , אתה תפטר עובדים בתנובה . תעלה מחיר הקוטג' , תפגע בצרכנים . ( אל זה שלי יחימוביץ גמגמה , שהיא בכלל לא מזגזגת …..) .

      בקיצור לכאן ולשם , אתה מסתבר לא סוציאליסט ולא קפיטליסט , אתה יודע למה ?

      כי גם סוציאליסט , גם קפיטליסט מסכימים על האסטרטגיה , והיא –

      תן להם חכות , לא דגים !! מקסימום ניואנסים בטקטיקה , ממש לא מהותי . בסוף כולם על אותה סירה , שואפים לצמיחה , תעסוקה , צריכה וכאילו ……

      הניסיון , ההתחייבות , הפעולה , הטווח המיידי , השכל , החמלה , הצמיחה מתוך הפרט אל הכלל , הם חשובים הרבה יותר מעיסוק במחקרים תיאוריים ותיאורטיים כאשר אתה כה מעונין לרפא עוולות ולתקן עולם .

      קרא התגובה שלי למטה , על מנגנונים , ישלים לך אולי משהו ……… ועוד המלצה חמה מעבדך הנאמן – ז'אן פול סארטר , האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם .

      תודה

  2. נראה לי שיש לך טעות בקישור, משום שהציטוט שהבאת (והקישורים) לא מופיעים שם. כמה הערות:

    בעיית השוויון העסיקה וממשיכה להעסיק הוגים רבים, מתחומים שונים, מאז ומקדם. בעניין הצדק החלוקתי, כדאי להזכיר את תיאורית הצדק של ג'ון רולס, שדיבר על "צדק כהגינות". מה שמפריע לאנשים רבים הוא לא שלאחד יש יותר מהשני, או שמדינה אחת עשירה יותר מרעותה, אלא שילדים שנולדים באפריקה נידונים מראש לחיי עוני ורעב, ואילו ילדים שנולדים בארה"ב (נניח) נמצאים בעיקר בסכנת השמנת יתר. וזה מציק לתחושת ההגינות שלנו.

    בעיית המחסור היא אכן בעיית היסוד בכלכלה, ועוד לא הזכרת את הצד השני של המטבע: הצורך להפיק מזון. לשם כך, אנשים זקוקים למוטיבציה ולביטחון בכך שעמלם אכן יביא לחם לשולחנם. זו בעיה שהעיקה על משטרים סוציאליסטים לכל אורך המאה שעברה.

    במערכת הבינלאומית, סיוע למדינות תמיד יהיה כפוף למערך אינטרסים אסטרטגיים. למשל, במשך המלחמה הקרה, הבנק העולמי העדיף באופן די עקבי מדינות פרו-אמריקאיות. זה הופך את הסיוע למעודד סכסוכים פוטנציאלי. בנוסף, נוצר צורך לתמוך בכל מיני משטרים מפוקפקים, שלעתים קרובות מחמירים את המצב. הדברים נכונים גם לגבי פתרונות קסם אחרים, כמו מחילת חובות.

    השאלה מדוע מדינות מתפתחות מסוימות מצליחות להתרומם ואחרות לא היא מורכבת, ואין חוקיות בעניין. מה שכן, ברגל שמדינה כמו יפן הופכת למדינה עשירה, היא פשוט הופכת לאחת המדינות שמואשמות (בצדק או שלא) בניצול המדינות העניות.

    • נדב,

      נכון – יש טעות בקישור. תיקנתי וממש תודה שהסבת את תשומת ליבי.

      הבעיה בתיאוריה של רולס היא שיש לה אופי תנכ"י במעט, היינו – אנשים שונים יכולים לפרש אותה באופנים הפוכים לגמרי. מה שרולס אומר למעשה, הוא שהמערכת צריכה להיות בנויה בצורה כזאת, כך שגם השחקן החלש ביותר ירוויח ממנה. רולס, לפיכך, ישאל לא מה הפער בין הרפובליקה המרכז אפריקאית לארצות הברית אלא האם הרפובליקה המרכז אפריקאית תהיה במצב טוב יותר במערכת הנוכחית, או במערכת של שלטון עולמי קומוניסטי, למשל. זה טיעון מבריק אבל גם בעייתי, מכיוון שזה לא פותר לנו את הויכוח העיקרי: איזו מערכת תהיה טובה יותר לשחקן החלש ביותר.

      אני מאמין גדול בחיזוק שוויון ההזדמנויות, למשל באמצעות תוכניות של מלגות נדיבות לילדים ממדינות עניות, דבר שלמעשה מתרחש גם עכשיו. הסיבה שזה לא מצליח לשפר את המצב באופן משמעותי היא שאותם סטודנטים אפריקאים (למשל) שלומדים בהרווארד, ואני מכיר הרבה מהם, כמעט אף פעם לא חולמים אפילו לחזור למולדתם. הם נשארים בארצות הברית ומפתחים בה קריירות משגשגות. כך שזה טוב להם מבחינה אישית, אבל הכישרון הזה פשוט זולג החוצה מאפריקה.

      דרך אגב, מעניין לומר שמחקרים פסיכולוגיים חדשים על זעם ופערים חברתיים מעלים, שאנשים זועמים במיוחד כאשר יש פערים בינם לבין אנשים שלדעתם דומים להם במעמד. למשל, פועל ניקיון לא יכעס במיוחד על פערי השכר בינו לבין עורך דין, אבל כן יכעס בשל פערי השכר בינו לבין סבל.

      מסכים איתך לחלוטין בנוגע לבעייתיות בסיוע, וגם בבעיה של תמרוץ לחדשנות וייצור. אכן, אחת הבעיות העיקריות בסיוע חוץ היא שהוא מגיע יותר מדי פעמים לכיסים של אליטות מושחתות באותן מדינות. יש עוד משהו שכדאי לציין: אפילו מחנות פליטים משמשים לעיתים כגורם שמחמיר את המצב. ראשית כל, הם כר תסיסה לאלימות וקיצוניות (הטליבן היא תנועה שהתפתחה בחממה של מחנות פליטים). שנית, במקרה של מלחמות אזרחים אכזריות באפריקה, וקונגו היא דוגמא טובה לכך, המחנות שימשו כבסיסי הצטיידות לכל מיני מיליציות רצחניות שגם לקחו לעצמן באלימות את האוכל שנועד לפליטים האמיתיים.

      • אני לא חושב שהתאוריה של רולס אמורה להיות מעשית, אבל היא כן יכולה לספק מסגרת לניתוח מוסרי של מצבי אי-שוויון.

        פליטים בהחלט יכולים להיות כר פורה לסכסוכים. זו הסיבה לכך שסוכנות הפליטים של האו"ם מציבה קריטריונים מחמירים לפליטות. אונרא"ה היא מקרה יוצא דופן, תוצאה של הנסיבות המיוחדות של הסכסוך הישראלי-ערבי.

      • הסוכנות הזאת היא פשוט דוגמא מובהקת לעיקרון האינרציה הבירוקרטית: גוף שמנציח
        את הבעיה שהוא אמור לטפל בה כדי לתת לגיטימציה לקיומו המיותר.

      • דני, האינרציה הביורוקרטית הזו היא לא מסוג העקרונות שעליהם התווכחת עם אישתון למעלה. כלומר, למה בתעשיית נשק לא ובאונרוו"א כן? אם כי אני נוטה להסכים שצריך להשאיר פליטות כמצב זמני ככל האפשר ולא להשאיר את הפליטים במחנות – אלא אם האלטרנטיווה היא גורל עוד יותר גרוע עבורם (נאמר, במקרים שלבנות מחנה פליטים זה הדבר היחיד שהאו"ם יכול לעשות כי המדינות מסביב לא יכולות להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמן).

        לגבי המלגות – זו מדיניות שעוזרת לארה"ב, ועוזרת לאנשים המוכשרים אבל לא למדינות מהן הם באו שזקוקות לאנשים מוכשרים. לא הייתי נותן את זה כדוגמה לאיך צריך להנתן סיוע (אם כי אני חושש שגם אם יצליחו לתקן את המוסדות במדינה אפריקאית כזו או אחרת ייקח הרבה זמן עד שהם יוכלו להתחרות בשכר מערבי)

      • הסיבה היא לדעתי לא מסובכת. האינטרס הבירוקרטי של אונרא"ה הוא להשאיר את מצב
        הפליטות, משום שרק המצב הזה נותן הצדקה לקיומה הייחודי. שים לב שלא טענתי את
        זה לגבי סוכנות הפליטים הכללית של האו"ם. אחרי הכל, יש הרבה מקרי פליטות
        בעולם. אם היא תפתור קייס אחד, הדבר רק יגביר את יוקרתה. לעומת זאת, אונרא"ה
        תלוייה רק בעניין הפלסטיני ולפיכך יש לה אינטרס לשמר אותו לנצח.

        תעשיית הנשק, מן הסתם, מעוניינת למכור יותר נשק, אבל מלחמה אינה הדרך היחידה
        או אפילו הטובה ביותר לעשות זאת. הרתעה, מירוץ חימוש, ניסיון ליצור איזון בין
        יריבות שלא נלחמות זו בזו (ישראל ומצרים/סעודיה, למשל) – כל אלו טובים מאד
        לתעשיית הנשק אבל אינם מלחמה של ממש.

      • מצד שני עימותים מוגבלים יכולים להיות הזדמנות לבדוק את מערכות הנשק. אני כמובן מסכים שיש מרחק לא קטן בין להרוויח מקיומו של עימות לבין לרצות בו (ובמיוחד במדינה קטנה כמו ישראל) – וזה יכול להיות נכון גם לאונרוו"א (וממילא יש לי הרגשה שלמדינות המארחות את הפליטים יש גם חלק בזה, ובפרט אלה שלא קולטות אותם כאזרחים גם לאחר מספר דורות).

    • שלום נדב ,

      תסביר לי נדב , בין אם מתפתחות , בין אם לאיו , מדוע אין חוקיות באופן כללי ?? למה לא היית , ממעוף הציפור גורס בצורה פשוטה , בהירה , כי –

      שקיפות , שוק חופשי , חופש ואוטונמיה של הפרט , שלטון החוק , עידוד יזמות , מקדמים טכנולוגיה , ובתורם כולם , התפתחות כלכלית ( אני כמובן מתייחס לעת המודרנית , לא לעת העתיקה או ימי הביניים ) .

      לא הצלחתי ממש לקשר בין המטענים שלי , לבין הקביעה הזו . אם תואיל ……..

      תודה

      • יש מדינות שקיבלו סיוע והצליחו, וכאלה שלא הצליחו, וכאלה שלא קיבלו והצליחו או לא. היו מדינות שפתחו את השווקים ולא הצליחו.

        אין נוסחת פלא שיכולה לקבוע את עתידה של כל מדינה. זה תלוי ביותר מדי גורמים.

      • מסכים איתך בעיקרון. עם זאת, אני לא מכיר דוגמא של מדינה שהצליחה לאחר פיתחה
        תלות כבדה מדי בסיוע.

      • זה כמובן נכון, אבל אין נוסחה שתוכל לקבוע בוודאות מתי הסיוע יגרום למדינה לפתח תלות, ומתי הוא באמת יוכל לסייע לה לעמוד על הרגליים.

      • יש מספר מדדים שלדעתי יכולים לעזור לנו בניתוח כזה: היקף הסיוע (בכמה תחומים),
        האם הוא ללחם וחמאה או לבניין תשתיות, האם מדובר בייעוץ או בסיוע חומרי, כמה
        זמן הוא נמשך, וכמה עמוק לתוך החברה הוא מחלחל (היינו – האם הוא נעצר בקבוצת
        אליטה מסויימת שלוקחת את כל הכסף לכיסה).

      • זה נכון. אבל כאן כבר נכנסים לעובי הקורה. כלכלנים ואנשי מדע המדינה עוסקים שפכו כמויות של דיו על הנושאים האלה. נדמה לי שהרבה מזה זה ניסיון להסביר בדיעבד למה מקרה מסוים הצליח. נניח שהשקענו כמה מיליונים במדינה אפריקאית מסוימת כדי להקים בה מפעלים, וכולם פשטו רגל. אז עכשיו צריך להשקיע עוד? אם כן, איך? קשה להעריך.

      • אם השקעת במפעלים עוד לא עשית כלום. השקעה אמיתית תהיה להכשיר אנשים באותה
        מדינה שיוכלו להקים מפעלים בעצמם.

      • ואחרי שהכשרת את האנשים לראות שהם ישארו ויבנו את המפעלים במדינות שלהם… זה לא נגמר אף פעם.

      • זה היה היתרון של האליטה היפנית בתחילת תקופת מייג'י – עם כל השחיתות,
        האלימות, האכזריות והנטיה האוטוריטרית, לאנשים האלה היתה באמת תחושה חזקה של
        שירות ציבורי – ואולי מהסיבה הזאת ההכשרה שהם קיבלו מהיועצים המערביים "עברה
        הלאה" ולא ירדה לטמיון.

  3. תודה דני על מאמר מרתק ………

    טוב , בחרת נושא מרתק , מורכב , מדהים , ואפשר לא לגמור בעוד עשור , אז מבחינתי , יקצר המצע מהשתרע , אבל בכל זאת כמה מילים :

    לטעמי , הפיתרון ברמות לאומיות , וגם בינלאומיות , נעוץ במנגנונים . מנגנונים יעילים יכולים לפחות לשכלל פיתרונות בדרך של הטמעה ואלימינציה אינסופית . צריך מוחות מתאימים ודדיקציה אינסופית .

    בוא ניקח דוגמא –

    מע"מ דיפרנציאלי . מה משמעותו למעשה ? מי שקונה מוצרי יוקרה , בהתאמה משלם יותר מע"מ , משמע – המס אינו ישיר ורגרסיבי , אלא פרוגרסיבי ( משמע , מצמצם פערים ולא מרחיב אותם לכאורה , ותקצר היריעה למה לכאורה ……..) .

    משמע , בניית פירמידה על פי פרמטר של נחיצות , בסיסיות , יוקרתיות המוצר , ובהתאמה להעלות את אחוז המס הישיר המושת על הקניה . יש בעיה אכן , עם מנגנונים מתאימים שהוכחו ( למשל במערב אירופה , כסבוכים ובעייתיים ) , זה מזקיק שידוד מערכות רציני מבחינה אדמיניסטרטיבית .
    אבל , הפיתרון על פניו , הינו צודק , וברמה המושגית יעיל ביותר . אפילו אדם עשיר , יכול להימנע מהמס , על ידי הימנעות מצריכה של מוצר יוקרתי ביותר , אפילו מהבחינה הזו , צודק הוא המס לכאורה !! ( ושוב תקצר היריעה ……) .

    אבל , הניסיון מוכיח , שמה שנראה על פניו לא יעיל וסבוך , מזקיק לפעמים זמן ושכלול , ומוחות טובים ונמרצים על מנת לשכללו ולהפכו ליעיל יותר ויותר . כך גם עם מע"מ דיפרנציאלי שכזה .

    עם ההתאמה , עם הזמן , אפשר בהחלט לבסס את צמצום מימדי העוולות , האי צדק החלוקתי , והעוני מכללא , על מנגנונים יעילים , משומנים , יסודיים , שמשתכללים ללא הרף ( גם אם הפרה תישאר פרה , הרי היא תניב יותר חלב ) .

    הפיתרון , אינו בשום אופן פתרון נפסד של קביעה בעלמא כללית , שאם ננסה לפתור הבעיה , אז ניצור ממשלת ברזל אחרת שתשכלל את אי הצדק והעוולות . אין פותרים עוולה בעוולה !! אבל גם אין להרים ידיים בלי לנסות –

    לשכלל , להטמיע , ליצור , להילחם ולשפר …………..ועובדה שהאנושות הגיעה להישגים מרשימים , אמנם לא מתוך שינוי יסודי בטבע האדם , אבל בהחלט מתוך סובלימציה הולכת ומשתכללת , הולכת ומתיעלת .

    כך – כבר לא יקום רודן יותר שיכבוש ויבלע בוקר בהיר אחד מדינה שכנה ( סדאם וכווית ) , כך נלחמים ומצמצמים העבדות בעולם או ניצול ועושק של ילדים בעבודה או בכלל . כך – יש שיתוף גלובלי בכל הנוגע למלחמה בהון השחור או בסחר נשים או בהפרה של זכויות יוצרים .

    והנה , אפילו הסינים , המעתיקנים הגדולים , נאלצים לפשוט הם עצמם על פירמות מעתיקות מן המערב , ולהעניש , לשכלל החקיקה , ולשתף פעולה עם העולם המערבי .

    גם אם יצר האדם רע מנעוריו , אין זה אומר שסובלימציות , עידונים , גישות , אידיאולוגיות , לא משנות בעליל פני מציאות . לוקח זמן לפעמים !!

    תודה שוב דני ……..

    נ.ב : חשבתי שתרצה לשמוע ( אם לא שמעת ) – האקונומיסט מציין שהפלוטר (plotter ) האחרון על היטלר , מת !! הכל בימים האחרונים ממש . אם תרצה אפנה אותך ללינק ) ועוד –
    ככה מסקרנות , יש מצב שהפרות והפרה , בא מהתקליט המפורסם של הפינק פלוייד ? בכלל דיוויד גילמור כמחאיסט ?

    • רום אל,

      אני לא נגד צדק חלוקתי ברמה המתונה שאתה מתאר כאן (מיסוי פרוגרסיבי במקום מיסוי רגרסיבי), אלא נגד ניסיונות להנדס ולתכנן את החברה מלמעלה כדי ליצור קהילה אנושית שוויונית.

      אכן, לצערי הרב, הברון אוולד היינריך פון קלייסט נפטר לא מזמן. הוא היה אדם אצילי במובן הפשוט ביותר של המילה, קצין גרמני מוסרי מאין כמוהו, צדיק בסדום של הוורמאכט, שהיה מוכן לשמש כמחבל מתאבד, פצצה חיה על מנת להיפטר מהיטלר. מנהיגי מחתרת כמו שטאופנברג לא היו יכולים לפעול ללא קצינים זוטרים ואמיצים כמוהו.

      בהקשר הזה צריך גם לציין את אביו, הברון אוולד שמנצין פון קלייסט, ממייסדי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית בגרמניה. קלייסט האב היה אחד מאנשי הימין השמרני היחידים שיצא נגד מחנהו שלו בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הנאצים. ידועה הערתו, שבעתיד יאמרו אנשים – "חסר אופי כעובד ציבור גרמני, חסר אלוהים ככומר פרוטסטנטי וחסר כבוד כקצין פרוסי". לשופט הנאצי שגזר את דינו למוות אמר שהיה בוגד גאה במולדתו, כי המלחמה נגד הנאציזם היתה "דבר אלוהים". הוא גם התיר לבנו להתאבד כדי לחסל את היטלר. משפחה נפלאה – ואני מכיר חוקרת שאמרה לי פעם שמבחינתה כל מעמד האצולה הפרוסי כולו היה שווה רק משום שהוציא מתוכו אנשים כמו בני משפחת קלייסט. אולי היא הגזימה, אבל אני מבין את מה שעומד מאחורי הדברים.

      • דני שלום ,

        תודה על התגובה ……..

        אתה לא בדיוק הבנת את מושא התגובה . המס הפרוגרסיבי/ רגרסיבי היווה רק המחשה לנושא הכללי , שהוא –

        מנגנונים שמשתכללים .

        אותם מנגנונים בהתאמה הרי , לשיטתך או לתפיסת עולמך , לא מהנדסים המערכת ממעל , אלא על פי תפיסת עולמי אכן , עושים זאת ממבט אופקי , וכך , מייעלים ומשפרים את המערכות הכלכליות . קרא שוב התגובה . אם הבנתי נכון , זוהי גם תפיסת עולמך , משמע – לא להחליף שלטון רישא ברשע ………..

        למה דומה הדבר , לכימותראפיה שממוקדת רק בתאים הסרטניים , ומונעת נזק היקפי שיורי ( אבל מדובר בוקטור אחד מיני רבים כמובן ) .

        המחשות אינספור , בקליפת אגוז –

        מע"מ דיפרנציאלי כאמור , תוכנית וויסקונסין ( טיפול ממוקד ואישי בבעיית האבטלה ) , הגדרת עוני על פי מרכיב ההון ולא ההכנסה , התמודדות עם תעסוקה ואבטלה בצורה דינמית וגמישה בעידן ההיטק , וכו……..

        איתור עיוותים וכשלים ומניעתם , כדוקטרינה יסודית ביותר .

        תודה

  4. ואו, דני, אתה לא חדל להפתיע (אם כי, התרגלתי להפתעות איתך(
    First, we take Berlin, then we take out UNRWA.

    • אני חושב שדווקא מישהו כמוני, שמזדהה עם העם הפלסטיני, צריך להיות נגד
      אונראווה.

      • אין ספק, זו גם הסיבה שלי.

      • דני, שתי הערות –
        1. אתה צריך לקרוא את אמרטיה סן (פרס נובל לכלכלה) על עוני. הוא מבריק. הוא טוען, למשל, שבמקרי אסון הבעיה היא בדרך כלל חלוקת מזון ושינועו ולא מחסור ממש. ההמלצה שלו היא להמנע מחלוקת מזון (כי אתה מחסל כלכלית את האיכרים) ולהשקיע בחלוקת כסף ובשיטור.
        2. דומני שבמקרה של אונר"א אתה נופל במלכודת שממנה אתה מזהיר את אישתון (בעניין מערכת הבטחון). אתה מזהה לא נכון את האינטרסים של הארגון עם "המשכיות" ועם הנצחת הבעיה. מחנות הפליטים נשארו במדינות ערב משום שזה אינטרס של השלטון שם, לא של אונרא.

  5. דני אורבך
    אני לא מפסיק להיות מורשם מכתיבתך, מהעומק וההסתכלות המורכבת לכל נושא עליו אתה בוחר לכתוב והיכולת והבחירה שלך להשיב בנועם, במתינות ובחדות המגובה בידע וביושר אינטלקטואלי רב על כל תגובה.
    תודה.

  6. אלכס מהכרמל

    יפה הגינוי שלך לאונר"א, הימין אומר את זה כבר שנים. העם הפלסטיני הפך מזמן לסוג של מכונה לייצור משרות לצעירים אירופאים עם הקשרים הנכונים, והסיוע שהוא מקבל רק מנוון אותו עוד יותר.
    אגב, מיסיסיפי היא לא עיר אלא מדינה שבירתה היא העיר ג'קסון.

    • טענות נכונות צריכות להישקל בכובד ראש ללא כל קשר למקורן (שמאל או ימין), ואני
      לא חושב שהימין הוא היחיד שאומר את זה. מה גם שאין שום דבר בכך שהופך את יתר
      טענות הימין לנכונות. אני גם לא מקבל את ההכללה על העם הפלסטיני, אם כי הסיוע
      של אונרא"ה באמת מנוון.

    • שלום אלכס ,

      שים לב , לגבי מיסיסיפי , בילבלת בין דני ( כותב המאמר המכונן של הבלוג ) לבין מובאה שהוא הביא שהיא מושא הבלוג או המאמר / פוסט . את זה גורס או כותב בטעות – אישטון ……..

  7. דני ,

    בסוף כל הבלגן והניתוחים הללו על אונר"א , וסוכניות סיוע וסעד לפליטים למיניהם , תן לי בקטנה , איזה נקודה חיובית חשובה לטעמי :

    הדיאלקטיקה שבין מזרח ומערב , הייתה הרבה יותר קשה , אלמלא אותם סוכנויות סיוע של האו"ם . סוכניות אילו , והאו"ם מכללא , נתפס יותר כמוסד מערבי לגבי דידם . כך גם לגבי פעילי שמאל אירופאים רדיקליים ביותר .

    אפשר למנות בינהם את – ג'וזה בובה , ג'ורג'י ( המכונה – the cat ) אותו איטלקי שנרצח בעזה , פלוטילה איטליה וכו…..

    מן נקודת הריאות של הפליטים , נתפסים הם לרוב , כאנשים הומניים ואמיצים , וקשרי ידידות חמים נרקמים בינהם , וכך , מרככים האם התדמית של המערב המוטה , האימפריאליסט והמנוון . אפילו מנהיג חיזבאללה , נסראללה , לועג לפחדנות של מנהיגי מדינות ערב , שלא עושים כלום למען הקוז הפלסטינאי והסגר על עזה , לאור האומץ לב כדבריו , של פעילי שמאל אירופאיים בפלוטילות שונות , וביוזמות שונות .

    תודה

    • אני לא מתנגד לסוכנויות סיוע של האו"ם. אני מתנגד להפרדה המלאכותית בין סוכנות
      הסיוע לפליטים פלסטינים, לבין סוכנות הסיוע לכל יתר פליטי העולם.

      • טוב, הסוכנות של הפלסטינים היתה קודם. למה לא ביטלו אותה כשהקימו את הסוכנות הכללית זו שאלה טובה.

  8. אני תוהה על סמך מה אתה יכול לבסס את ההנחה שאי-שוויון זה דבר טבעי ושוויון יש לכפות? האם איפשהו או מתישהו אתה יכול להצביע על חברה ללא כפיה שנוצר בה אי-שוויון? האם בחברות קפיטליסטיות יש פחות כפיה ועריצות משל הייתה בברית המועצות למשל? או אולי המקור העריצות פשוט שונה? האם בחברה הנשלטת על ידי תאגידים יש פחות עריצות? שמעת פעם על תאגיד דמוקרטי? (אני יודע שיש נסיונות בדמות קואופרטיבים גדולים אבל הם רק יתמכו בגישתי מפני שבהם נוצר באופן טבעי לגמרי שוויון בין החברים, ללא כפיה).

    • אתה מכיר איזו חברה שלא שורר בה אי שוויון כלשהו, בוודאי שללא כפייה? וכן, בחברה המערבית (שאינה נשלטת על ידי תאגידים, דרך אגב) יש *הרבה* פחות עריצות מאשר בברית המועצות. אתה יכול לבקר את התאגידים בלי שהמשטרה החשאית תעצור אותך באמצע הלילה ותשליך אותך למחנה בסיביר, לא?

  1. פינגבק: חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד | הינשוּף

  2. פינגבק: חגיגה אוריינטלית: אדוארד סעיד ותרבות הפחד | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: