האם הייתם פעם ב"חתונה לבנה"? אני גיליתי את התופעה היפנית המוזרה הזאת לפני הרבה שנים, בערב אחד, כאשר ראיתי סטודנט לבוש טוקסידו חומק לחדרים באין רואה. כיצד מתפרנסים סטודנטים זרים רבים ככמרים מזויפים, במה אסור לפשל ומי המציא את החתונה היפנית ה"מסורתית"? הינשוף הנודד על מה שבין דרכו של ישו, דרך האלים ותעתועי "המסורת היפנית".

פוסט זה הוא גירסה מורחבת של מאמר שפרסמתי ב-YNET.

פעם, לפני חמש שנים, כאשר גרתי במעונות סטודנטים באזור שקט ונחמד בטוקיו, יצא לי להכיר סטודנט אוסטרלי שקט ונחמד בשם גרג. בניגוד לזרים רבים אחרים, הוא היה מעריץ אמיתי של יפן: הוא אהב את התרבות, האוכל, קצב החיים, אפילו את ה"רוח היפנית". בכל פעם שנתקל ביפנים שמותחים ביקורת על ארצם שלהם, ויש כאלו בשפע, הגיב בזלזול. היפנים, נהג לומר, אינם יודעים עד כמה טובה מדינתם. בעתיד, הבטיח, יכתוב ספר תהילה על יפן כדי להבהיר להם בדיוק את הנקודה הזאת.

            רק על דבר אחד לא אהב גרג לדבר – על העבודה שלו. סטודנטים זרים רבים ביפן נאלצים לעבוד כדי לממן את שהותם במדינה היקרה, בין אם בחנויות כלבו ומסעדות, חברות ומוסדות, או, במקרה הנפוץ יותר, כמורים לאנגלית. ישנן גם בנות, רוסיות, ישראליות ואחרות, שעובדות כמארחות במועדונים המוצללים של אזור הבילויים רוֹפּוֹנְגי. תמיד תהינו במה גרג עובד, עד שתפסנו אותו על חם. יום אחד, חזר למעונות בחליפה רשמית ושחורה שמזכירה כומר קתולי. כששאלו אותו על מה ולמה- הודה שהעבודה האמיתית שלו מוזרה יותר מכל מה שחשבנו. גרג עבד ככומר מזוייף בתעשיית "החתונות הלבנות" של יפן.

            דתות יפן, למעט הנצרות, אינן דורשות בלעדיות משום סוג שהוא, וכל מי שחפץ יכול להשתייך לכמה מהן בעת ובעונה אחת. רוב היפנים מצהירים שאינם מאמינים בדת כלשהי, אולם רבים מהם מקיימים מנהגים פולחניים של דתות שונות. האימרה הרווחת הוא שאדם נולד שינטואיסטי ומת בודהיסט, היינו – טקסי לידה מתקיימים במקדשי שינטו והלוויות במקדשים הבודהיסטיים. למרות שמספר הנוצרים ביפן זעום ולא עולה על חצי אחוז מהאוכלוסיה, ישנם שני מנהגים נוצריים החביבים מאד על חלקים נרחבים מהציבור. אחד מהם הוא חג המולד, והשני- החתונה.

            כן, זוגות יפניים רבים שהידע שלהם על הנצרות מסתכם בחיבה לסנטה קלאוס, מתים על החתונה הנוצרית כפי שהיא מוצגת בסרטים ההוליוודיים: השמלה הלבנה של הכלה, הטבעות, מארש החתונה המהודר של מנדלסון, הכומר עטוי השחורים, שבועת הנאמנות ההדדית, וכמובן השיא: You may kiss the bride. אם זה היה הכל, התופעה לא היתה מוזרה במיוחד. אחרי הכל, נוצרים חילונים רבים מעדיפים גם הם את ההוד וההדר של חתונה דתית. אבל לקהל המתחתנים היפנים, מסתבר, זה לא מספיק. במקום לבחור כומר יפני לחתונה, רובם רוצים כומר "ממש כמו בסרטים": היינו, צעיר מערבי בהיר עור, תמיר וגבוה. ואם הוא גם בעל מראה "ארי", הרי זה משובח.

            לפעמים מוצאים כומר אמיתי שעונה לקריטריונים. מיסיונר מערבי אחד, למשל, סיפר לעיתון ג'פן טיימס כי הוא מנצל את ההזדמנות להעביר בכל זאת כמה שיוכל מעקרונות הנצרות לזוגות. הם לא יודעים אפילו מי זה ישו, הוא אומר, ומספר כי הוא מראה להם סרט בסיסי על עקרונות התיאולוגיה הנוצרית, משמעותו של הצלב והשלכותיה של החתונה. יש להניח שהם מתייחסים לכך, בערך כמו זוגות ישראליים להסבריו המלומדים של הפקיד ברבנות הראשית. אולם הדרישה ל"חתונות לבנות", כפי שהן נקראות בז'רגון, עולה בהרבה על כמות הכמרים ביפן. בעצם – למה חייבים כומר? הזוגות היפנים רוצים, בסך הכל, פנטזיה מערבית כדי להמתיק את הרגע המאושר בחייהם. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שמדובר בחתונה נוצרית אמיתית, אבל למי אכפת? ואם כבר פנטזיה, אז עד הסוף. מסתבר שכל צעיר מערבי מהודר מספיק, שלובש גלימה שחורה, מספיק כדי למלא את המשימה. כך מצא גרג את העבודה שלו.

            לאחרונה, סיפר "טום" (שם בדוי), סטודנט מערבי, לכתב העיתון "ג'פאן טיימס" על סודותיה של התעשייה. את שמו האמיתי סירב לגלות, מחשש שאי מי יתבע אותו על מרמה. אולם האירועים שהוא עובד בו, כמובן, אינו כנסייה אמיתית- סתם היכל חתונות שהדביקו לו צלב, או קישוטים קיטשיים נוסח דיסנילנד. כל חתונה נפתחת בקוורטט כינור של מוזיקה קלאסית. טום עולה לבמה, נושא נאום על חשיבות הנישואין בפני האל, שואל האם למישהו יש התנגדות, ואם לא אז שישתוק לנצח ומשביע את הזוג. הוא עצמו, דרך אגב, כלל לא דתי, לא מתעניין בנצרות ולא מבין את משמעות הטקסטים שהוא קורא. לאחר מכן הוא חומק מה"כנסייה" בדלת האחורית, לאחר שמישהו מגניב לאמתחתו מעטפה ובה מאתיים דולר. בכל זאת, הוא טוען, ישנם כמה דברים שאסור לפשל בהם: את שמם של החתן והכלה חשוב להגות נכון, למשל. את הנאום צריך לשאת באנגלית "ראויה", למרות שרוב הקהל ככל הנראה לא מבין את השפה הזאת. ולבסוף- כאשר מבקשים מהחתן לנשק את הכלה, יש להקפיד להגות את המילה Kiss במבטא יפני (קיסוּ) כדי שהחתן ידע מה עליו לעשות: You may kissu the bride. לבסוף, כולם הולכים הביתה מאושרים, ובמקרה של טום גם עשירים.

            מה אפשר ללמוד מכל הסיפור? משהו על התסבוכת התרבותית במדינה, שמאז המאה התשע עשרה נעה במעין מעגל בין רצון עז לחקות כל דבר מערבי, כי המערב הצליח להשיג מעמד דומיננטי בעולם כולו, ובין נהי על "יפן האבודה" וכמיהה לחזור לשורשים. ואכן, יש במדינה גם כאלו שאין חלקם בחתונות מערביות מזויפות ורוצים חתונה יפנית "מסורתית". אחדים מהם מתחתנים בטקס שינטואיסטי רב רושם באחד המקדשים הגדולים, כמו מקדש מייג'י בטוקיו, כולל תפילה לאלים. אחרים מגיעים לחופה לבושים בקימונו, ונותנים לחתן לחתוך את העוגה עם חרב סמוראית. מיותר לומר- שאפילו החזרה הזאת לשורשים נובעת מהשפעה מערבית: לא רק במובן של "שורשים", כמשהו נפרד ממך שעליך לשוב אליו, אלא אפילו במבנה הטקס עצמו. ביפן המסורתית, אחרי הכל, לא היו טקסי חתונה כלל. הכלה הגיעה לביתו של החתן, מי עם תהלוכה מפוארת ומי עם חבילה מרופטת, בהתאם למצב ולמעמד הכלכלי. טקסי החתונה השינטואיסטיים המלווים בתפילה מיוחדת לאלים (נוֹרִיטוֹ) אינם אלא תוצאה נוספת של המפגש היפני עם המערב.

למעשה, אפילו השינטו עצמו הוא במידה מסויימת תוצאה של המפגש הזה. לפני המאה התשע עשרה, ה"דת" היפנית הנייטיביסטית, להבדהיל מהבודהיזם, לא היתה מערכת אמונות מאורגנת אלא אוסף של פולחנות לאלים שונים (קאמי). לא היה פנתיאון מוסכם על הכל, מיתולוגיה אחידה ובוודאי שלא כנסייה מסודרת – רק אוסף של משפחות אריסטוקרטיות ששלטו במידה כזו או אחרת על כמה מהפולחנות החשובים יותר. היו אתרים דתיים מרכזיים שעלו אליהם לרגל מכל יפן, כמו למשל המקדש של אלת השמש באיסֶה (עליות לרגל מסוג זה, דרך אגב, היו אחת העילות שבגינן התירה ממשלת השוגון לפשוטי עם לנוע ברחבי המדינה), אבל רוב המקומות הקדושים היו קשורים לפולחנות מקומיים בלבד. מעל הכל, ה"שינטו" היה מעורבב עד לבלי היכר עם הפולחן הבודהיסטי, עד שבמקומות רבים היה בלתי אפשרי להבדיל ביניהם. רק אחרי הרסטורציה של מייג'י, כאשר יפן התחילה ללמוד באופן אינטנסיבי מהמערב, נוצרה השאיפה להקים גם בממלכת השמש העולה "דת לאומית". כך, אורגנה מערכת אמונות רשמית תחת קורת הגג "שינטו" (יפנית: דרך האלים). החתונות השינטואיסטיות, כביכול, היו חלק מאותו תהליך של יצירת דת לאומית. ולמרבה האירוניה, אותו השינטו הממלכתי, יצירה מערבית לעילא ולעילא, הפך מאוחר יותר לסמל השמרנות, השחצנות הלאומית וההסתגרות היפנית. כך, נעים בני אדם במעגל מכושף, כשהקשר בין מנהגים מסורתיים באמת, מנהגים מיובאים וכאלו שקיבלו משמעות חדשה קלוש ומטושטש מאי פעם.