סופות בנגב
אז למי באמת יש רסיס בישבן, ומה הקשר בינו לבין סופות בנגב? בין לקרדות ריחניות לסטודנטים מעצבנים, הינשוף תוהה על משמעות ה"חרם" האירופי על ההתנחלויות.
במהלך ימי העליזים באוניברסיטת תל אביב, השחתי את זמני לא רק בנבירה בספריות אלא גם בויכוחים פוליטיים שונים ומשונים. חלקם, כמו אלו שניהלתי עם ידידה טובה שפקדה את האוניברסיטה רבות באותם הימים – היו אינטליגנטיים ומסעירים. אחרים, כמו השיחות עם הליברטריאן טרוט העיניים שדידה מעדנות במסדרונות הפקולטה למדעי הרוח, היו הזויים והסתיימו לרוב בבקשת הלוואה של חמישה שקלים לקנות קפה במכונה. לעיתים הגיעה השיחה לגבהים פילוסופיים: זכור לי למשל דיון עם סטודנט שהצהיר על אמונתו העזה בתורה הדאואיסטית, וטען בתוקף כי הצבעה בבחירות היא הפרה של עיקרון ה"אי עשייה" של לאו דזה וגרוע מכך – מעשה קונפוציאני משוקץ. אחרים היו מעניינים או מתישים בהתאם למצב הרוח וכובד החמסין. אולם מדי פעם – נתקלתי במישהו מעצבן במיוחד.
כך, למשל, ברנש מסויים, נקרא לו לירון, שמאוחר יותר, בזמן ההתנתקות, הופיע בטלוויזיה והצהיר קבל עם ועדה כי הוא מוכן "למות" למען גוש קטיף. בכל פעם שעלה נושא פוליטי כלשהו, ואי מי תהה האם לימין יש פיתרון לבעיות העומדות בפני ישראל, פתח הלירון בצווחות שבר. "ומה עם השואה? ומה עם פוגרום קישינב? ומה עם הסופות בנגב?" (הכוונה, אם תהיתם, היא לא למדבר המאובק שלנו אלא לדרום רוסיה). ומכאן הוא התחיל למנות את כל הפוגרומים והפרעות הזכורים לנו מספרי הלימוד של התיכון, כולל גזירות עלומות מאוקראינה שרק מומחים (ותלמידים המתכוננים לבגרות בהיסטוריה) זוכרים את קיצורי האותיות שלהן. כאשר תהיתי מדוע אירועים שהתרחשו באוקראינה לפני מאה שנים רלוונטיים לסכסוך שלנו עם הפלסטינים היום, אמר לירון שזה "מוכיח שכולם אנטישמים" והדיון הגיע לסיומו.
נזכרתי בלירון לא מזמן, כאשר שמעתי את החברים ממפלגת הבית היהודי והפריפריה שלה מתלוננים על ה"אנטישמיות האירופית" בעקבות החרם החדש של בריסל על ההתנחלויות. אורי אריאל, אבי ורצמן והיתר נתנו את ההופעה הקבועה בתקשורת, והשר נפתלי בנט, זה מהרסיס בישבן, שרק לא מזמן הצהיר בגבהות לב ואטימות שאין כדוגמתן כי הוא "כל הזמן" מסתובב בעולם והסכסוך הישראלי-פלסטיני "אינו מעניין איש" ("מי בעולם, מבייג'ין ועד וושינגטון, בדרום קרוליינה או בוויילס, מתעניין בסכסוך הזה? מה שמעניין זה מחירים, כלכלה, תעשייה, צמיחה" ), גילה לתומו כי הוא דווקא מאד מעניין את שותפת הסחר העיקרית של ישראל. כך גם גיא בכור, המזרחן שכבר שנים גובה כסף מקוראיו התמימים בטענה כי רק הוא מבין את "חוקי המזרח התיכון" (אותם חוקים נצחיים שלטענתו היו אמורים להגן על מובארכ מנפילה), כותב כבר זמן מה על "אפקט פרח הצבעוני". בלי לקלקל לבכור את עסק המאמרים בתשלום ליודעי ח"ן, רק נאמר כי לפי ה"אפקט" הזה, ההתפרקות במזרח התיכון עקב האביב הערבי גורמת לכך שהסכסוך הישראלי פלסטיני אינו רלוונטי ואינו מעניין אף אחד. ואכן, את תשובתה של המציאות לתחזיותיו של בכור הפרשנים קיבלנו השבוע, וזו, כמובן רק ההתחלה.
ובינתיים, כמובן, שיטת הלקרדה עובדת שעות נוספות. כתבתי על כך פעם כאן בינשוף, אבל "לקרדה" היא שיטה שמקורה בתכסיסים של עבריינים לבלבל כלבי משטרה. הם משליכים לקרדה, על מנת להסיט את מסלול הריח של הכלב מהמטרה. ז"ת, בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי. יש, כמו בנימין נתניהו, שמעדיפים ללעוס את השואה או נטישת צ'כוסלובקיה ב-1938. לירון מאוניברסיטת תל אביב חיבב במיוחד פוגרומים מאוקראינה. יש המעלים את חטאי הקולוניאליזם, והפרשן הימני שאול רוזנפלד, במאמר הזוי במיוחד, תקף את בריטניה על "כיבוש איי פוקלנד" (אז מה אם רוב מוחלט של תושביהם רוצים להישאר בריטים, וגם הכריעו על כך במשאל עם) ואת רוסיה על "כיבוש מחוז קלינינגרד" (מגרמניה הנאצית, אבל מי יודע).
האמת היא, שמנהיגי המתנחלים, שוחריהם ותומכיהם מנסים להעלים מהציבור הישראלי אמת פשוטה מאד – את המחיר שהוא משלם, ועתיד לשלם, על הגשמת חזונותיהם המשיחיים. פרוייקט ההתנחלות כולו הרי מבוסס על תפיסת ה"אתחלתא דגאולה" מבית מדרשם של הראי"ה קוק ובנו, האמונה שאם נשוב לארץ ישראל, השלמה כמובן, יתאחדו הניגודים בין חילוניות לדתיות במין סינתזה הגליאנית לשלם אוטופי וגאולי. אני לא מתכוון כאן חלילה לזלזל ברב קוק, אחד ההוגים המקוריים, המעמיקים והחשובים ביותר שקמו לעם ישראל במאה העשרים, אולם חסידיו תמיד ניסו להסתיר את המחיר שהם דורשים מהציבור הכללי לשלם בשם הגשמת חזונו. כל עוד הפלסטינאים בעיקר שילמו את המחיר הזה – לציבור הישראלי לא היה אכפת יותר מדי. תמיד אפשר להתפשר על חשבון מי שלא יושב ליד השולחן. אם מתנחלים במאחזים גוזלים אדמות פרטיות מתושבים פלסטיניים בסוסיא, למה שזה יהיה אכפת לריקי כהן מחדרה? כשריקי, כמובן, התחילה לסבול מפיגועים, בעלי החזון של "אתחלתא דגאולה" נתנו לנו תשובה אחרת. זה לא קשור להתנחלויות, הם אמרו, הם ממילא שונאים אותנו ורוצים להשמיד את כולנו, אז תנו לנו להמשיך להתנחל בשקט כי כולנו בסירה אחת, ודין יצהר כדין שייח מוניס.
עכשיו, כשמוסדות האיחוד האירופי התחילו להחרים את ההתנחלויות ואותן בלבד, הקוקיאנים מנסים את אותה השיטה. העיתונאי אבישי בן חיים כתב בסטטוס שלא משנה מה נעשה, האירופים תמיד ישנאו אותנו, כי מה לעשות הם תמיד שנאו אותנו ואי אפשר להבין למה הם שונאים אותנו פשוט כי הם שונאים אותנו. מין חוק טבע לא מוסבר שכזה, כמו, נגיד, העובדה שמים רותחים במאה מעלות, או שחוואי טקסני לא יכול להיפרד מתת המקלע שלו. אז מכיוון שכך, הבה נמשיך להתנחל ללא הגבלה ב"ארץ אבותינו". אם ממילא נהיה מנודים, אז לפחות שנהנה.
אבל האמת היא, שהממסד האירופי, להבדיל מגורמים בשמאל הרדיקלי, אינו מתנגד לישראל עצמה אלא אך ורק להתנחלויות, והתזה של "כולם שונאים אותנו כי אנחנו יהודים" לא מחזיקה אפילו זרזיף גשם ביום סגריר. ישראל, בכל שלב בתולדותיה, החזיקה מעמד תודות לברית עם מדינה אירופית או מערבית כזאת או אחרת – הנשק שהגיע מהגוש המזרחי ב-1948, הברית עם צרפת בשנות החמישים, שיתוף הפעולה עם ארצות הברית לאחר מכן. בעשורים האחרונים, הפך האיחוד האירופי לשותף הסחר העיקרי של ישראל. נכון, זה גם כי לישראל יש המון מה להציע לאירופים, אין ספק בכך, אבל לא פחות מכך אפשר לתלות את הקרבה הזאת בזהות תרבותית ובשיתוף פעולה טבעי בין מדינות דמוקרטיות. ואם האירופים תמיד שנאו אותנו, איך נסביר את הפריחה ביחסים בשנות התשעים, למשל? חסידי הרב קוק, שוב, משתמשים בטיעון השחוק הזה כדי להסתיר את האמת המטרידה: הם מסבכים אותנו עם העולם כולו, כדי להגשים חזון משיחי שאין לנו חלק ונחלה בו. וכדי שלא נראה את זה, הם מוכרים לנו את המיתוס ש"כולם שונאים אותנו." דחילק, לפחות שיאמרו את האמת: הם רוצים להתנחל מתוך אמונה דתית, ודורשים מכולנו לשלם את החשבון. ההחלטה האירופית האחרונה מועילה וחשובה בעיקר משום שהיא חושפת את האמת הזאת.
יש, כמובן, את אלו ממנהיגי המתנחלים הנמצאים עדיין בשלב ההכחשה. אורי אליצור מנסה לשכנע אותנו שזה לא כל כך נורא, וודאי "לא כמו שמספרים" לנו, ובמשרד החוץ יש כבר כאלו ששלפו את המחשבונים ומרגיעים שבסך הכול מדובר בהפסד של עשרות מיליונים ונשרוד את זה. במיוחד מטעה היא האמירה, הנשמעת מאליצור ואחרים, כאילו ה"חרם" הנוכחי הוא יוזמה של ה"פקידים" בנציבות האירופית, בירוקרטיה שממילא לאיש לא אכפת ממנה. אז זהו, שאליצור צודק מבחינה מסוימת. אירופים רבים אכן מזלזלים בנציבות ורואים בה גוף זולל משאבים, מיותר ורופס. אולם, אבוי, בכל הנוגע לעניין הישראלי-פלסטיני, הציבור האירופי הכללי, וזה משתקף בנתוני סקרים במהלך שנים רבות, דווקא סבור כי הנציבות האירופית לא הרחיקה לכת די הצורך. זאת אומרת, לא מדובר כאן בציבור אדיש או פרו-ישראלי, ובנציבות ש"פקידיה" הם פרו-פלסטינים, אלא בדיוק ההיפך: בציבור אנטי-ישראלי ובפקידות שמרנית, דיפלומטית וזהירה. איך אחרת אפשר להסביר את ארגוני הצרכנים שמאיימים על סופרמרקטים להוציא מוצרים ישראליים ואת עובדי הנמלים המסרבים לפרוק סחורה ישראלית, למשל? והרי אלו אינם נמנים עם חוגי האינטלקטואלים מהשמאל הרדיקלי באקדמיה.
למעשה, וזה חשוב מאד להבין, הויכוח שמתנהל באירופה שונה מהשיח אצלנו בישראל. אין ויכוח באירופה על חוקיותן של ההתנחלויות, למשל. אפילו הגורמים הפרו-ישראליים ביותר, המיוצגים בידי מדינאים כמו אנגלה מרקל, מאמינים שפרוייקט ההתנחלות אינו לגיטימי. גורמים קיצוניים יותר באירופה, והם הולכים וצוברים תאוצה, סבורים כי אי אפשר להפריד בין ההתנחלויות לישראל עצמה, ומידרדרים למחוזות של אנטי-ציונות קיצונית ולוחמנית. הויכוח בין שתי האסכולות הללו, במידה רבה, נדחה בשל האמונה כי המשא ומתן ממילא עומד מעבר לפינה, ולפיכך מוטב לתת לשני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, לשאת ולתת על סיום הכיבוש בעצמם. אולם כשפוליטיקאים ישראלים, כולל שרים בממשלה, אומרים למעשה שהכיבוש לא יסתיים לעולם, שפיתרון שתי המדינות מת ושנבנה בכל מקום; כשהתנחלויות צצות כפטריות אחרי הגשם, מאחזים מתרחבים על חשבון קרקע פלסטינית פרטית באופן שמסכל כל סיכוי להסדר, והיועץ המשפטי עוד מכשיר את כל זה – חודרת אט אט ההכרה לחוגים רבים ושונים במערב כי ההבדל בין ישראל גופא לבין ההתנחלויות מלאכותי. בהיגיון ששורר בעולם שמחוץ לגבולות נתב"ג, המשמעות ברורה: חרם לא רק על ההתנחלויות, אלא על מדינת ישראל כולה. ומי שלא מבין שאנחנו מתקדמים לכיוון הזה, כדאי שיתעורר – ובמהירות.
בהקשר הזה, החלטת ה"חרם " האירופי היא צעד הגנה אחרון לא של אויבי ישראל, אלא דווקא של ידידיה ותומכי הקשרים ההדוקים עמה, ניסיון להציל את ישראל הלגיטימית מגל ה-BDS והסנקציות – תמרור אזהרה, אם תרצו. ההחלטה עדיין מתונה, גם בנוגע להתנחלויות. היא לא תפגע, למשל, באנשים פרטיים שגרים מעבר לקו הירוק. אבל כל אלו ששולפים את המחשבונים וטוענים שאנחנו יכולים לספוג את הנזק, פשוט לא מבינים שמדובר אך ורק בצעד ראשון, ולאחריו יבואו נוספים.
הדבר המסוכן ביותר, כמובן, הוא התגובות הפבלוביות של אנשי הימין התובעים "להכניס להם", לנקום באירופה, מעין תג מחיר אם תרצו. לא תהיה מתנה יותר גדולה לאנשי ה-BDS ולגורמים הקיצוניים שרק מחכים להזדמנות הזאת. הרי כיצד "תנקום" ישראל באירופה? האם היא תפסיק את הסחר? זה לא יהיה נעים לאירופים, אבל ישראל תיפגע יותר. זה מזכיר לי קצת את הגרפיטי שהיה די נפוץ בתקופת שירותי הצבאי: "תיזהר! כשאתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אבל כשהצבא ישתין עליך, אתה תטבע." אופציה נוספת, שהעלה לאחרונה זאב אלקין, האיש שלמרבה החרפה משמש כפנים הדיפלומטיות של ישראל בעולם, היא לפגוע במימון של פרוייקטים אירופיים בשטחים או להגביל את חופש התנועה של דיפלומטים אירופיים ביהודה ושומרון. אין דרך טובה יותר להכניס את ישראל לסחרור מוות, לגרום לה להשתולל ולירות, כרגיל, ברגליה שלה. מעבר לעובדה שמדובר, למעשה, במדיניות של תג מחיר – שלילת גני ילדים מתושבים פלסטינים כי מישהו בירושלים כועס על אירופה – זו איוולת שאין כדוגמתה. צעדים כגון אלו יחזקו ממילא את הגישה שישראל היא מקרה אבוד וימריצו את אלו שרוצים להחרים אותה לחלוטין. כך, במקום קתרין אשתון והנציבות האירופית, נמצא מולנו בסופו של דבר את אנשי ה-BDS ותומכיהם.
וזה כבר באמת לא יהיה נעים. רסיס בישבן כבר אמרנו?
פורסמה ב-יולי 20, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-אנטישמיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרב קוק, חרם על ההתנחלויות, לירון זיידין, נפתלי בנט, סופות בנגב, רסיס בישבן. סמן בסימניה את קישור ישיר. 43 תגובות.
תודה דני- מסכים עם הניתוח שלך, בפרט ביחס לפער בין השיח הישראלי לבין השיח האירופי בנושא ההתנחלויות, מחד, וביחס לאבחנה בין ישראל הלגיטימית לישראל הבלתי לגיטימית (אם להשתמש בהגדרה של פיטר ביינרט). כפי שציינת, למעט בחוגים מאוד מצומצמים, ישראל בגבולות שביתת הנשק היא נקודת המוצא,וגם רוב התומכים ב – BDS (גם אם לא מובילי היוזמה) טוענים שההחרמה הכללית נובעת מכך שכל עוד הכיבוש נמשך לא ניתן לנתק בין ישראל לבין השטחים, אבל לכשיסתיים לא יהיה עוד מקום לחרם. הבהרה/תיקון: דומני שאת הטענה לגבי עמדת הגורמים הבריטיים בשיחות שאבת מהכתבה בהארץ בנושא- קראתי מאז הכחשות רשמיות של הגרסה הזו, והבהרה שההבחנה בין אנשים פרטיים לבין גופים היא גם עמדת בריטניה. זה כמובן עקבי עם החקיקה בנושא איסור אפליה, שעליה כתבתי בין היתר בסוגיית ג'ורג' גלוואי. אני מציע שתבדוק זאת שוב, כי דינה של טענה מסוג זה לחזק את התפיסה הרווחת- והשגויה לאור היקף שיתופי הפעולה בכל התחומים – שבריטניה (להבדיל מאזרחים בריטים ספציפיים) היא בחוד החנית האנטי-ישראלית…
מעולה, ותודה על ההערות. מחקתי את המשפט על עמדת בריטניה, בעקבות ההכחשה הרשמית שציינת. בנוגע לפעילי ה-BDS, כאן אני יותר ספקני ממך, משום שלארגונים יש נטייה להמשיך ולפעול בכוח האינרציה. אם ישראל תפרק את הכיבוש, יותר מסביר שהארגון ינסה להמשיך ולמצוא הצדקות לקיומו במלחמה ב"מבני ההגמוניה" גם בתוך הקו הירוק, מה גם שזו העמדה הרשמית של מנהיגיו. גם בפרסומים שלו על Apartheid Israel הקו הירוק לא משחק לדעתי תפקיד משמעותי, אבל 1948 דווקא כן.
האם תוכל לשלוח לי לינק למאמר שלך על סוגיית ג'ורג' גלאוויי?
דני יפה מאוד…אולם אני משוכנע שאף אחד מהימין שיקרא לא ישתכנע.
יש בסיפור הזה אופטימיות הזהירה. אני מאמין שבסוף ההזיה הימנית תיפול בגלל העדר משאבים, מערכת שלמה כמו בגוש קטיף חיה על חשבון הציבור וברגע שניתקו את הצינור ראית שאין לאוכלוסיה זו (למעט קבוצת חקלאים) מקורות פרנסה עצמאים. הכלכלה תנצח בדיוק כמו את איראן
הכלכלה עדיין לא ניצחה את איראן… אבל אני מקווה מאד שאתה צודק.
פוסט מדויק ביותר. ולמען הסר ספק, אני לא מכחיש שיש באירופה אנטישמיות, ויש השפעה מוסלמית הולכת וגוברת. אני גם לא שותף לקולות השמחה לאיד שבוקעים מחלקים מסוימים בשמאל. אבל במקרה הזה, כל הדיבורים על "אנטישמיות" ו"גזענות" הם ילדותיים, ומהווים זריית חול בעיני הציבור. הסיפור כאן, כפי שכתבת, הוא הזחיחות הישראלית. הרי הדיפלומטיה הישראלית בקושי מתפקדת, ומשרד החוץ חסר הראש לא מטריד את הממשלה. לכן גם התעלמנו מסימני האזהרה הרבים להחלטה האירופית. בינתיים, הפלסטינים ותומכיהם פועלים במרץ ובכשרון, משדרגים שגרירויות ומפעילים קשרים עם גורמים אוהדים בביורוקרטיה האירופית, וכעת הם קוטפים את הפרי.
העמדה האירופית, עד כמה שאני מבין אותה, היא בערך כזו: "ישראל היא מדינה לגיטימית וידידה של אירופה. עם זאת, השלטון הישראלי בגדה המערבית אינו לגיטימי. לפיכך, אנו מצפים שישראל תנהל מו"מ עם הפלסטינים להקמת מדינה פלסטינית, לפי עקרון שתי מדינות, על בסיס קווי 67. מאחר ואנו מודעים לקושי שבדבר ולמציאות שנוצרה, אנו מוכנים לכל תיקוני גבול שישראל תסכם יחד עם הפלסטינים. למעשה, אפילו עצם ניהול המו"מ יספק אותנו, ובלבד שנשתכנע שישראל מנהלת אותו בתום לב. אלא שאם ישראל גוררת רגליים, וממשיכה לתקוע מקלות בגלגלים בדמות ההתנחלויות, אנחנו נחליט שרירותית שהלגיטימיות של ישראל מסתיימת בקו הירוק. אבל אם ישראל תתעקש שאין הבדל בין תחומי הקו הירוק למעבר לו, אזי ייתכן שלא יהיה מנוס מהמסקנה שישראל כולה אינה לגיטימית, ואז ניאלץ לבחון מחדש את יחסינו איתה".
את העמדה הזו יש להבין, ולשקול את צעדינו בהתאם, במקום לצעוק "גוועלד, אנטישמים!"
מסכים עם כל מילה. מדויק וחד.
והייתי רוצה להוסיף שהמינוי של זאב אלקין, דווקא הוא, לסגן שר החוץ מבטא זלזול תהומי בדיפלומטיה הישראלית. הרי למנות את הטיפוס הזה, מקצה הימין הקיצוני בליכוד, לדבר עם אשטון, עם קמרון ועם הולנד זה טמטום שאין כדוגמתו. עוד הוכחה למה שאמר קיסינג'ר, שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים.
כן, הוא באמת כוכב. אבל זה קשור גם לפוליטיקה הפנימית בליכוד, ולקשרים עם ישראל ביתנו, עמה הליכוד רץ ברשימה משותפת. והרעיונות שלו על כך שישראל תחרים פרויקטים באירופה יכול היה להיות מצחיק, אילו רק הבדיחה לא הייתה על חשבוננו…
בגלל זה נזכרתי במימרה הצבאית האלמותית המצוטטת בסוף הפוסט
אבל מה לעשות ובני דודינו מהגדה המערבית אינם מוכנים לשום פשרה ושום הסכם, ומעולם לא הסכימו להכיר במדינה יהודית. מטרתם היחידה היא נישול כל העם היהודי מכל שטחי הארץ. מהירדן ועד הים.
אתה כל כך בטוח בזה?
עכשיו מצאתי (ודווקא במעריב, יש לציין), טור של נדב איל, שטוען בערך את מה שאתה טוען
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/491/584.html
ועוד דבר: קשה לנתק את התהליך הזה מזה שעליו הצביע השבוע מבקשר המדינה, של רפיסות המנהל האזרחי בשטחים באכיפת החוק על ההתנחלויות. חשוב להבין שיש כאן מדיניות ישראלית, ויש לה השלכות דיפלומטיות.
ותמיד אמרנו שהפלסטינים לא מצליחים לשלוט על השטח שלהם. נראה לי שלאט לאט התמונה מתהפכת במובן הזה.
אתה חושב שזה נכון להגדיל את החרם?
אני חושב שבינתיים זה מספיק – צריך לתת לישראל זמן להבין את האיתות. בכל מקרה, גם יוזמות עתידיות חייבות להבדיל באופן מובהק בין ישראל הלגיטימית בתוך קוי 1967, לבין ישראל הבלתי לגיטימית מחוצה להם. פשרה נוספת שיכולה לשכך חלק מההתנגדות בישראל, היא להוציא את רמת הגולן וחלקים ממזרח ירושלים מהמשוואה.
תודה על עוד מאמר אקטואלי ומענין. ככלל הניתוח בהיר ועיקריו מקובלים עליו. אך הייתי רוצה לקבל את התייחסותך לשתי תהיות:
א. נראה לי שניתוח העמדה האירופית כלפי ישראל אינו מבוסס דיו. לאמיתו של דבר, חוגים רחבים ומשפיעים במדינות אירופה עדיין נגועים באנטישמיות או, לכל הפחות, בשנאת ישראל ובהתבססות על שיקולים זרים בכל הנוגע אליה ולסכסוך הישראלי-ערבי (לרוב בהקשר הפלשתיני). כך, למשל, ה-BBC, אחת מרשתות השידור הגדולות והמשפיעות בעולם כולו העוטה מסכה ליברלית, מפגינה עוינות בסיסית וקבועה לישראל, פעמים רבות תוך דריסה ברגל גסה של כללי האתיקה העיתונאית שהיא עצמה מתגאה בהן והייתה גורם מוביל בפיתוחם והנחלתם לעולם. שתי דוגמות בתכלית הקיצור: הרשת הוציאה עשרות רבות (ויש האומרים שבסה"כ מעל מאה) מיליון ליש"ט והגיעה עד בית המשפט העליון של הממלכה המאוחדת כדי להסתיר דו"ח של ועדת בדיקה לסיקור מבצע עופרת יצוקה. הדו"ח חשף, ככל הנראה, סיקור מוטה, לא אתי ולעתים שקרי של האירועים. דוגמה נוספת: הרמטכ"ל הבריטי היוצא מסביר בריאיון די ארוך שצה"ל הוא הצבא המוסרי והזהיר ביותר בעולם בלחימה בשטח של אוכלוסיה אזרחית צפופה (רצועת עזה) ואיך פיתח שיטות חדשות תוך השקעת תשומות מודיעיניות וטכנולוגיות כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע. הכותרת הראשית באתר הBBC (ובלי בושה- גם בקישור לריאיון המצולם) הייתה שהרמטכ"ל קורא לצה"ל להפסיק את הטבח באוכלוסיה האזרחית הפלשתינית. הדבר ממחיש שחוגים קיצוניים אך רחבים באירופה הם בעלי השפעה רבה. השוואה פשוטה של צופה מזדמן לסיקור במתחרה הגדולה Sky News ממחיש אולי את ההבדל בין אירופה ההגונה שאתה מתאר לאירופה האחרת. כוחם של החוגים הקיצוניים נחלש, כמובן, ככל שעצימות העימות נמוכה יותר וכאשר מתקיים תהליך מדיני משמעותי, אך אותה אנטישמיות רדומה או שנאת ישראל בסיסית לא נעלמות. לפיכך, יש אולי משהו לא לגמרי הוגן בביטול המוחלט של הדוברים מימין.
ב. גם בגלל המציאות המתוארת בסעיף הקודם ואולי גם בגלל בעיות פסיכולוגיות של האומה, ישראל היא מדינה חרדתית. על כן, השאלה שאני רוצה להעלות היא לא לגבי צדקת החרם, אלא בנוגע ליעילותו. כבר ראינו שהגישה הקרה והכוחנית של אובמה, למשל, הביאה לתוצאות הפוכות: התחזקות נביא הזעם והמחריד הלאומי נתניהו והקשחת עמדותיו. האם אתה סבור שהחרם של האיחוד האירופי יביא לתוצאות אחרות?
הי נדב,
אני לא חולק עליך לגמרי בנוגע לנקודה הראשונה. אין ספק שה-BBC הוא אנטי-ישראלי במפגיע, ובוודאי שבחלקים מהשמאל הרדיקלי האירופי שזורות נימות אנטישמיות כאלה ואחרות. לדעתי, לעניין המוגבר והביקורתי של העיתונות המערבית בכלל בישראל יש גם סיבות פרוזאיות יותר, בעיקר העובדה שהרבה יותר נוח לסקר את ישראל מאשר אזורי סכסוך אחרים בעולם. אתה גר במלון טוב בירושלים, ותוך עשר דקות עד שעה אתה בכל זירות ההתרחשות. לדעתי זה נכון גם להרבה מתיירי הכיבוש ושאר הפעילים הרדיקליים שמסתובבים כאן.
השאלה הקריטית ההיא, עד כמה הגישות הללו משפיעות על הממשלות האירופיות, וכאן אני הרבה יותר סקפטי. אם הן אכן משפיעות, אז כיצד אפשר להסביר את הסכמי הסחר הענפים המעניקים לישראל פריבילגיות שאין לאף מדינה אחרת במזרח התיכון, למשל?
הבעיה בגישה של אובמה היא שהיא היתה "לא תה ולא קפה" ולכן הפכה להיות הרע שבשני העולמות. מצד אחד, הוא הציג עמדה מספיק נוקשה בשביל לסנדל את אבו מאזן, ומצד שני הוא לא היה נחוש די הצורך כדי לכפות באמת על ישראל לוותר. במילים אחרות – הוא היה מפחיד הרבה פחות מאשר המפלגות הימניות בקואליציה של נתניהו. כך התגשם למעשה התרחיש הרע ביותר. אני לא בטוח שהחרם הנוכחי יביא לתוצאה דומה. נכון שישראל היא מדינה חרדתית, אבל ברגע שהעם יבין שההתנחלויות פוגעות לו בכיס, ואלו שפוגעים לו בכיס עושים את זה אך ורק בגלל ההתנחלויות (ולא מסיבות אחרות) התמיכה בהתנחלויות תלך ותקטן, ואולי במהירות הרבה יותר גדולה מאשר אנחנו חושבים.
דבריו של גיא בכור די משכנעים, החלטות הממסד האירופאי הגיעו על גבי רכבת שהתחילה את מסעה מזמן. הגופים שעמדו אחרי הפלסטינים בתמיכה כספית ובקשרים פוליטים עסוקים בבעיותיהם, הארופאים שנחשפים לעריפת ראשי כמרים בסוריה ואונס ורצח בחוצות קהיר ימלאו את מידת הצדקנות שלהם במקום אחר ויגיעו למסקנה שחרם על ההתנחלויות מילא את הסאה.
כמובן שהפוליטיקאים שלנו לא יפסיקו להכניס את הרגל לפה ממש כפי שהאמריקאים לא יפסיקו לעשות את ההחלטות הלא נכונות במזרח התיכון.
לגבי מוברק, לולי היה חושש מהתגובה של האמריקאים הוא היה מדכא את ההתקוממות וזה אולי היה הטוב ביותר לכולם, כולל לאמריקה.
ההכרזות של הפוליטיקאים הישראלים על אי ישיבה לשולחן הדיונים לדיון על גבולות 67 היא פוליטיקה גרועה, הטאיואנים יושבים כבר 30 שנה עם הסינים בדיונים על איחוד מדינות וזרח השמש ובא השמש. או שהפריץ ימות או שהכלב ימות.
אורי,
משכנעים באיזה מובן? במובן של הנבואה שלו שמובארכ ישאר בשלטון? אפילו אם האמריקאים באמת אחראיים לנפילתו של מובארכ, ולדעתי מדובר בשטות גמורה, הרי בכור היה צריך לחזות את זה. בארה"ב שתי המפלגות תמכו בהפגנות, וחלק מהרפובליקאים (ג'ון מקיין למשל) היו קיצוניים יותר מאובמה בתמיכה בהן. אף אחד לא מאשים את בכור שהוא טעה. כולנו טועים. הבעיה היא בשחצנות הגמורה שלו ובאמונה שהוא מחזיק בידיים מין סט קדום ולא משתנה של "חוקי המזרח התיכון". מי שמתנהל בכזאת שחצנות, ומכנה כל מי שחושב אחרת ממנו "רפה שכל", "תשוש רוח" ועוד מיני כינויים מסוג זה, שיצפה פגיעה כאשר התחזיות שלו נכשלות.
ההערכה של בכור בנוגע לאירופה נכונה ממש כמו ההערכה שלו בנוגע למובארכ. היא אולי נשמעת משכנעת והגיונית, אבל מבחינה עובדתית היא פשוט לא נכונה. נתוני הסקרים מלמדים שהסכסוך דווקא כן מעניין את האירופים מן השורה, ושתדמיתה של ישראל ביבשת מידרדרת באופן עקבי ומהיר. אם כבר, הממסד האירופי מתוך בהרבה מדעת הקהל. הניסיון האנקדוטלי שלי במדינות אירופיות רבות, והיכרותי עם סטודנטים אירופיים רבים, חיזקו אצלי את הרושם הזה. עד היום אני לא אשכח את האדם האקראי שעצר אותי בתחנת רכבת בבאזל, ואמר לי בגרמנית: "מדינת ישראל נפלאה, אבל הממשלה שלכם איומה." וכל החרמות על מוצרים ישראליים בסופרים, והעובדה שרשתות מסויימות החליטו להוציא מוצרים ישראליים מהמדפים – זו תוצאה קלאסית של "לחץ מלמטה". בקיצור, "אפקט פרח הצבעוני" הוא קשקוש גמור, בדיוק כמו תחזיות קודמות של גיא בכור.
לא חושב שדבריו של גיא בכור משכנעים, אלא מורכבים ממיני משפטים ותובנות, כל אחת בטון מעט שונה מהשנייה. חלקן נשמעות קונספירטיביות, כמו של טוקבקיסט מצוי ("אירופה ניסתה לזרוק עלינו את הסכסוך", "ישראל היא מדד הזיוף הערבי");
חלקן מנסות לנבא מגמה עתידית כללית שתימשך מעתה ועד סוף הזמן, אבל נשמעות כמו שטות מוחלטת ("המערבולות עם אויביהם מבפנים תעסיק אותם יותר מאיתנו", "זה יהיה עוד סכסוך מני רבים במזרח התיכון הבוער", "ככל שהסכסוך עם ישראל יהפוך שולי, כך גם התמיכה בפלשתינים", "הסכסוך שלנו מתפוגג לנגד עיננו", "ישראל מתנתקת עתה מן המזרח התיכון הערבי וערכה רק הולך ועולה");
חלקן מבוססות על היגיון מעוות או שאינן מובנות. למשל, מה המשפט "לערבים אין זמן לישראל", אומר בכלל? זה טמטום. הוא מפחית את הסכסוך עצמו לאך ורק תשומת-הלב (התקשורתית, אני מניח) הניתנת לסכסוך. מה בכור מנסה לטעון כאן? האם מנסה לטעון שהסכסוך החמור הזה פחת בגלל שערביי העולם עסוקים בבעיות אחרות? האם ישנן פחות הפרת זכויות, פחות התנחלויות, מעצרים, והפקעות שטחים בגלל ש"המערבולת עם אויביהם תעסיק אותם יותר"? מהצד השני, האם ישנן חפות הטפות שנאה במסגדים בעזה או ירידה בטילי החמאס בגלל ש"עד היום ההמונים נאלצו להתמסר לאילוזיה האנטי הישראלית", וכעת לא?
האם העובדה שבנקודה מאד מסוימת בזמן תשומת הלב של העולם, בעיקר זו התקשורתית, הוסטה לכיוון בעיות אחרות במזה"ת, אומרת שהמצב בינינו לבין הפלשתינים השתנה?
האם בכור אומר שבעוד חודשיים או שלושה לא יכולה לפרוץ אינתיפאדה בשטחים ובגדה או מלחמה עם החמאס?
האם זה אומר שכאשר תפרוץ כזו מלחמה, תשומת הלב העולמית לא תחזור באופן מיידי לסכסוך בין ישראל לפלשתינים?
האם בכור באמת ובתמים חושב שברגע שתפרוץ מלחמה בקנה מידה כזה או אחר או אינתיפאדה שלישית, "הערבים" עדיין יתרכזו אך ורק בסכסוכים שלהם?
בקיצור, מאמרו מגוחך לגמרי.
דני, כתבת "בכל פעם שמישהו מעלה טיעון לא נוח מבחינתך, אתה עונה לו במגילה ארוכה של חטאיו שלו עצמו כדי להסיח את הדעת מהדיון האמיתי." (דרך אגב, שאלה 'אמיתית' ליודעי-דבר – המקובל לכתוב גרשיים אחרי הנקודה בסוף המשפט, או ההפך? אני תמיד רואה גרסאות לכאן או לכאן) —
ובכן, לא רק שאותם זורקי-לקרדות מנסים להסיח את דעתך בטיעוני אד-הומינם, למשל, לגבי דיון ספציפי – אלא גרוע מזאת:
לעיתים התירוצים שלהם כבר משמשים אותם בשיחות אחרות לגמרי, שאינן בכלל קשורות לדיון מסוים. דוגמא: הארץ פרסם כתבה באתר שלו על הכפייה הדתית או על הקשר ההדוק בין דת ומדינה בישראל. משהו כזה. טוקבקיסטית לא מבריקה במיוחד דחפה את המשפט "ובמדינות מוסלמיות אין כפייה דתית?". כשאמרתי לה "מה הקשר?" אמרה: "צריך להגיד גם את זה, בשביל הפרופורציות".
כלומר, הטיפשים כבר משתמשים בתירוצים הקלישאתיים, השחוקים שלהם בצורה שיוצא לגמרי מגבולות ההיגיון. הם זורקים את הלקרדה לכל כיוון אפשרי, לא רק כדי להסיח כלבי-ציד, אלא כאדם מטורף הזורק לקרדות ברחוב, סתם ככה.
לקרדאות זה משהו שכולנו צריכים לבדוק אם אנחנו לא חוטאים בו.
עוד תירוץ ימני שלא הוזכר במאמר הוא "פינינו את עזה באופן חד צדדי, ותראו מה יצא לנו מזה. טבעם האמיתי של שכנינו, בני דודינו, נחשף". והרבה מאד אנשים תופשים את התירוץ הזה כלגיטימי, כמעין נבואה של מה שיקרה פה ברגע שתקום מדינה פלשתינית בשטחי יו"ש.
הצורה שבה אנשים מנתחים את הנסיגה מעזה היא מאד פשטנית ולעיתים גזענית, אבל המסקנה היא לא מופרכת.
כל מי שתומך בנסיגה מהגדה צריך להתייחס באופן רציני לאפשרות שהמדינה שתקום בגדה תהיה איסלמיסטית ו/או עויינת לישראל ותנסה לפגוע בישראל על ידי ירי טילים או בדרכים אחרות. זו לא תוצאה בלתי סבירה בהתחשב במציאות במזרח התיכון.
הטיעון שבמדינות מוסלמיות יש כפייה דתית היא לא רלוונטית בנוגע לשאיפה שלנו לצמצם את הכפייה הדתית, אבל הוא כן רלוונטי בנוגע לדה-לגיטימציה של ישראל.
לא הזכרתי אבל את הטיעון של "במדינות מוסלמיות יש כפייה דתית", אלא בהקשר אחר לגמרי, לכן איני מבין מדוע הבאת אותו. מה שאמרתי זה: הייתה ביקורת כלשהי ב'הארץ' על חוסר הפרדה בין דת למדינה בישראל וכפייה דתית בישראל ואז טוקבקיסטית לא חכמה כתבה "ומה עם הכפייה הדתית במדינות האיסלאם". טיפשה. כאילו שיש טעם במתן דוגמאות ממדינות סוררות. זה שמדינות אחרות פרימיטיביות לא מרשה גם לישראל להיות כזו.
כשאני חושב על זה, בעצם, זה הטיעון של אנשי ימין שוב ושוב: למה לאנגליה היה מותר לפני כך וכך שנים, למה לארה"ב היה מותר לכבוש לפני X שנים, ולמה לנו הישראלים אסור להחזיק שטחים מעבר לקו הירוק?
בכל מקרה, מסכים לגבי מה שאמרת. הניתוח פשטני לגבי הנסיגה מעזה, אבל לא לגמרי חף מאמת. העניין בוויכוח בין השמאל לימין בישראל (או לכל ויכוח באשר הוא, למען האמת) הוא שאלו לוקחים כמה מן 'הנקודות האמיתיות' מכאן, ואלו לוקחים כמה 'נקודות של אמת' מהנרטיב השני, וכל צד הופך את זה לאמת המוחלטת שלהם.
כן. גם הימין וגם השמאל וגם הישראלים וגם הפלסטינים וגם המרכז בונים את הנאראטיבים מחצאי אמיתות והתעלמות או עיוות הבטים אחרים והרבה מאד פשטנות. הבעיה של השמאל היא שחצאי האמיתות של הימין יותר מתאימים לאוזניים ישראליות מחצאי האמיתות של השמאל. הבעיה של ישראל זה שחצאי האמיתות של הפלסטינים מותאמים טוב יותר לאוזניים מערביות בזמן שחצאי האמיתות של ישראל שהימין משתמש בהם ממש לא מתאימים לאוזניים מערביות.
"למה לארה"ב היה מותר לכבוש לפני X שנים, ולמה לנו הישראלים אסור להחזיק שטחים מעבר לקו הירוק?"
זה קשה להסביר לישראלים שהכיבושים של ארה"ב ובריטניה יכולים להצדיק את הסירוב שלנו לזכות השיבה ואת ההחלטהה שלנו להתיישב על חורבות כפרים ערביים, אבל הם לא יכולים להצדיק את המשך השליטה באוכלוסיה הפלסטינית כיום. זה דקות היסטורית שאנשים שמחפשים תירוצים להמשך הכיבוש לא ממש מסוגלים להבין.
דני, אני חושש שחמדנות קדמה למשיחיות. ירושלים הערבית ישבה על 6 קמ"ר, אבל אחרי שנכבשה ב-1967, צורפו אל החלק היהודי לא 6, אלא 60 קמ"ר שמעולם לא היו בשטח המוניציפלי של העיר. לוּ הייתה זו משיחיות, היינו מכריזים ש"העיר שחוברה לה יחדיו" משתרעת לא על 60 קמ"ר נוספים, אלא על 600 (ומדוע לא 6,000?)
סיפוח זה קרה לפני הקמת "גוש אמונים".
מישה, אין ספק שאתה צודק והחמדנות קדמה למשיחיות. דא עקא, שהחמדנות הזאת היתה מוגבלת לאזורים מסויימים. ללא המשיחיות, קשה לי להאמין שהיא היתה מתפשטת למרחבי השומרון וגבעותיו.
לו האמריקאים היו רומזים למצרים שהם לא יגיבו על שימוש אגרסיבי יותר של הצבא נגד המפגינים יתכן והוא היה מפעיל את הצבא ומדכא את ההפגנות. כמובן לא היה להם חלק בנפילתו. פשוט קשה להאמין שלאחר 30 שנה בשילטון הוא לא הכין את עצמו כראוי כשכל הסמנים במדינות מסביב הראו שהסופה מגיעה גם למצריים.
גיא בכור מוכר את עצמו לקהל הרחב בצורה מסויימת, הוא בוחר בסגנון שלא יהיה מורכב מדי והשחצנות שלו נותנת לו אוירה של אמינות. זה סגנון שעובד. לפעמים נראה שהוא מגבש דעה ואחר כך מחפש סמוכין שנוחים לו, עדיין זה לא אומר שצריך להתעלם מדעותיו כליל.
השאלה של סמי לגבי מיקום הגרשיים לפני או אחרי הנקודה הטרידה גם אותי בעבר, אשמח לשמוע פתרון.
לגבי שיטת הלקרדה. אנחנו אומנם אמורים להיות ערים לכך אם גם אנחנו טועים בה, אבל מה רע לעשות בה שימוש? כשמסבירים ומתמקחים עם הצד השני לפעמים יש צורך להשתמש בהגיון שישפיע על הצד השני ולא בהגיון שלנו.
לפעמים מיקוח של שוק, וקביעת עובדות בשטח הם הפתרון. מה האפשרות האחרת? לפחות לו זה היה נעשה במשך השנים עם תכנון טוב יותר ולא בצורה מבולגנת. החמדנות היא שמנעה קביעת קווים הגיונים יותר, אבל בשנות ה60 וה70 חשבנו שנוכל לעכל את הכל, זו היתה ההרגשה אז, אלו היו שטחים משוחררים לא כבושים.
ההסבר של מיכאל רודד לדעתי מדויק, "הכיבושים של ארה"ב ובריטניה יכולים להצדיק את הסירוב שלנו לזכות השיבה ואת ההחלטה שלנו להתיישב על חורבות כפרים ערביים, אבל הם לא יכולים להצדיק את המשך השליטה באוכלוסיה הפלסטינית כיום". צריך לדעת עד כמה להשתמש בטענות לגבי כיבושי עבר של ארה"ב ובריטניה ולא לאבד ערך הטענה.
בויכוחים שלי עם אירופאים נוכחתי שרובם לא מתמצאים כלל בעובדות. רובם חושבים שהיתה קיימת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשה על ידי ישראל. הם לא מכירים את ההסטוריה והיא גם לא ממש מענינת אותם. הם מצפים שנספק פתרון.
ומעל לכל, מה הגישה הנכונה כיום כלפי אירופה? האם להכריז מידית על הפסקת הבניה בשטחים עד לישיבה לשולחן הדיונים? האם צעד כזה או דומה עשוים להביא לביטול הסנקציות?
לדעתי התעמולה הערבית באירופה פשוט טובה יותר משלנו. אנחנו צריכים להקים גוף הסברה מקצועי שידע לדבר בצורה משכנעת יותר ולא לתת לפוליטיקאים שלנו לירות מהמותן שטויות לא מבוקרות.
גיא בכור מוכר את עצמו לקהל הרחב באופן שלא מכבד לא את הקהל הרחב ולא אותו. בוודאי שלא צריך להתעלם מדבריו כליל, אבל צריך להתייחס אליו בביקורתיות ובספקנות יתר. מבחינתי נחרצות מוחלטת ושחצנות אינן משרות אמינות אלא בדיוק להיפך. הייתי קורא קבוע שלו והוא איבד אותי בדיוק מהסיבות האלה. מי שמבלשט יותר מדי, יתייחסו אליו פחות ברצינות. ככה זה עובד.
לא הבנתי מה הקשר בין שיטת הלקרדה למו"מ עם הצד השני? לקרדה זה להתייחס אד-הומינם לטוען במקום לטענה שלו, וזה לא עוזר לשום מו"מ שאני מכיר, רק חוסם דיאלוג ומונע שיח.
מבחינתי בוודאי שיש להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אם או בלי קשר להחלטה של האיחוד האירופי. לא הגיוני לשאת ולתת על עוגה ולאכול אותה באותו הזמן.
להקפיא את הבניה בהתנחלויות זה מבחינתי אינטרס ישראלי בהנחה שפתרון שתי המדינות זה מה שישראל רוצה להשיג (בין היתר מכיוון שכדי שזה יעבוד המדינה הפלסטינית צריכה להיות בת-קיימא ולא בנטוסטנים מבודדים).
בכלל אני חושב שלתפוס כל מה שאתה יכול זו אסטרטגיה גרועה. לפתרון שגם הישראלים וגם הפלסטינים יוכלו לחיות איתו בכבוד יש יותר סיכוי להיות יציב. הבעיה הישראלית היא לא הסברה (אנחנו שופכים על זה לא מעט כסף) היא יהירות והעדר מדיניות או מדיניות לא הוגנת שאולי היתה עובדת לפני מאה שנה אבל מתישהו במאה שעברה האירופאים ויתרו על האימפריות והקולוניות שלהם
ובאשר לאמריקאים – שום ממשל לא היה נותן למצרים צ'ק פתוח לדכא את ההפגנות בצורה כזאת וממשיך לסייע לה. אבל אפילו אם כן, הגיוני יותר שהמשטר היה נופל בכל זאת, או לכל הפחות מידרדר למלחמת אזרחים ממושכת כמו בלוב או סוריה, וזה היה מצב גרוע, לא טוב יותר.
מאחר והוזכר כאן "אפקט פרח הצבעוני" של גיא בכור, מצאתי לנכון להפנות את תשומת הלב למאמרו החדש, שבו הוא מסביר למה הוא צדק (ועכשיו יותר מתמיד) והעולם טועה.
http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=2188
תשמע, זו ממש תזה גאונית. אני צודק, תמיד צדקתי, אבל אז באו השמאלנים הרשעים הללו, עיתון הארץ וארצות הברית וחברו יחדיו כדי להכשיל את התיאוריה שלי. ממש מבריק.
אני רואה את אובמה וקרי יושבים בחדר אפלולי בבית הלבן, מחככים ידיים בהנאה ודנים איך "להכשיל את אפקט פרח הצבעוני של גיא בכור." סביר שהם אפילו נעזרו בחייזרים הסגולים שנכנסו מהחללית שלהם לבית הלבן בדלת האחורית.
אני חייב לומר שאני לא לגמרי מבין את האפקט הזה. בכור טוען שעל ידי צמצום הייצור של מוצר מסוים, ניתן להעלות את הביקוש שלו, ובכך גם את ערכו. אבל הרי יש המון מוצרים שפשוט נעלמו כך מן השוק, ומאידך יש מוצרים שהביקוש שלהם עלה דווקא משום שהשוק הוצף בהם.
בנוסף, לא ברור לי למה מדינה שהיא נדירה באזור הגאופוליטי שלה, ערכה דווקא עולה – הרי גם דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד הייתה "פרח" נדיר, והיא הפכה למנודה. מצבה השתפר פלאים דווקא לאחר שהפכה למדינה אפריקאית מן המניין (כלומר, תחת שלטון הרוב השחור).
וחוץ מזה, האם לא ניתן לטעון שדווקא לפי ההיגיון של פרח הצבעוני, חובה על ישראל לשמור על ערך המותג של ישראל כדמוקרטיה יחידה במזה"ת ולא לפגוע בו על ידי טשטוש ההבדל בינה לבין המשטר הלא דמוקרטי שמתנהל בגדה המערבית (ובשאר מדינות האזור)?
נראה לי שחלק מהבעיות להבין את האפקט נובעות פשוט מכך שהמטפורה גרועה ואינה מתאימה, כאילו גיא בכור ניסה בכוח להתאים את התזה שלו על ישראל במזרח התיכון לאנקדוטה על הצבעונים בהולנד. זה נכון להרבה מהאנקדוטות ההיסטוריות שלו, שחלקן הגדול לא נכונות, לא תואמות לדברים או מצוצות מהאצבע. מעבר לאנקדוטה, הרי התזה הבסיסית היא שישראל נתפסת כאי של יציבות בעקבות התפרקות העולם הערבי, ולכן אף אחד כבר לא מתעניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני. תזה קוהרנטית, אבל לא נכונה.
האם יתכן שבעיות פנימיות של מדינות או קהילות יצור מצב שהן יחפשו מישהו מחוץ לבעיה האישית להעסיק את עצמן בצורה מוגברת. האם יתכן שמשבר כלכלי באירופה יגרום לאנשים להיות מרירים (והם ישחררו קיטור על היהודים). כשאדם שבע ומאושר הוא נוטה להיות פשרן וסובלני, כשהוא במצב רוח לא טוב הוא חסר סבלנות.
במדינות ערב כבר סחטו את הלימון הישראלי כך שהם פחות יתפתו להתעלם מהבעיות האמיתיות.
ככל שאני קורא יותר אפקט הצבעוני נשמע שיכנוע עצמי בלבד, הוא נכון רק כשיש לך צורך בתרוץ להיות בקשר עם מדינת ישראל, אבל לאירופה אין אינטרס כלכלי או אחר לבחור בישראל על פני מדינות ערב.
קצת אוף טופיק אך קשור לנושא בעקיפין. באתר "מידה" יש ראיון עם יהודה
הראל, קיבוצניק סוציאליסט ששינה את דרכו, ובו הוא מספר (לקראת סוף הראיון) מדוע
ההתישבות ביו"ש דיברה אל הכוחות הדתיים אך לא אל אלו החילוניים, שכן כידוע
היו גם אנשים מן השמאל הציוני שתמכו בהתיישבות בתחילת דרכה.
האיחוד האירופי הביע אמש (שישי 26.7) דאגה לנוכח החלטת ישראל להקפיא פרויקטים הומניטריים של אירופה בשטחים ולמנוע כניסת פעילים אירופיים לרצועת עזה. "האיחוד האירופי מודאג מהדיווחים בתקשורת הישראלית על כך ששר הביטחון הודיע על שורת מגבלות המשפיעות על פעילות האיחוד לתמיכה בעם הפלסטיני", אמרה דוברת הממונה על יחסי החוץ באיחוד האירופי, קתרין אשטון. "לא קיבלנו כל הודעה רשמית מהרשויות בישראל. המשלחת שלנו במקום פועלת להשגת הבהרות דחופות".
וממרחק של 3 שנים פלוס נראה שגיא בכור צדק גם אם הסגנון שלו היה דוחה.
צדק מאיזו בחינה?
פינגבק: אתיאסט בגוש קטיף: בעיית המגאפון של הפעיל | הינשוּף