רצחניים אבל אופטימיים

"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

images (2)

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים - סייד קוטב בתאו

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים – סייד קוטב בתאו

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

images (1)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

jahiliyyah-and-islam

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

Sayyid Qutb

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

לא מוסלמי, עובד אלילים - נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

לא מוסלמי, עובד אלילים – נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

לחנך את העם - זיינב אל ע'זאלי

לחנך את העם – זיינב אל ע'זאלי

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

להמם את האויב - הפיגוע במגדלי התאומים

להמם את האויב – הפיגוע במגדלי התאומים

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

עלה על מסלול התנגשות עם האסלאמיסטים - אנואר א-סאדאת

עלה על מסלול התנגשות עם האסלאמיסטים – אנואר א-סאדאת

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

להילחם עכשיו - עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

להילחם עכשיו – עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 9, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 38 תגובות.

  1. מאמר מרתק ומעורר מחשבה
    בסוף צריך לתקן את התאריך מ-1881 ל1981

  2. יפה ומחכים;תודה.

  3. מאמר מעניין

    שני תיקונים קלים:

    " ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1881" –> 100 שנים, בקטנה.

    "ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות" –> אני לא בטוח שלמצער (לכל הפחות) זוהי בחירה טובה כאשר החלק השני של המשפט הוא יותר אלים מהראשון. הייתי מחליף ב"לכל היותר".

    • הי! כמו שכתבתי למורי למעלה, הצלחתי לתקן את השנה. הבעיה היא שאני נמצא בשבועיים הקרובים בצפון מערב סין, והאינטרנט כאן מצונזר עד אימה. בין היתר אין לי גישה לפונקציות העריכה בוורדפרס, שלא לדבר על פייסבוק (בגלל זה לא הצלחתי לפרסם את הפוסט הזה בינתיים כמו שצריך). אני יכול לגשת רק דרך האייפון היפני שלי, ואין יכולת לבצע דרכו תיקונים בעברית ):

  4. הערה טכנית: לפי הקישור, המאמר פורסם ב-Middle Eastern Studies, שזה כתב עת אחר. בכל מקרה, כל הכבוד על האכסניה המכובדת.

    המאמר מעניין מאוד, והוא גרם לי לתהות:

    נדמה לי שאנשים בעלי הלך רוח מהפכני (ובמיוחד האופטימיים שבהם) נוטים לאמץ סוג של חשיבה דיאלקטית, בבחינת "ככל שיהיה רע יותר, כך יהיה טוב יותר בהמשך". כך, למשל, האמינו הקומוניסטים בגרמניה הנאצית (ובאירופה בכלל) שהפשיזם הוא "המבצר האחרון של הקפיטליזם" ולכן עדיף לתמוך בו כדי לגרום לו למצות את עצמו, וכך תבוא המהפכה הסוציאליסטית המיוחלת. ביהדות האמונית אפשר לראות חשיבה דומה.

    אולי זה מוביל לדילמה מעניינת בקרב המנהיג: אם המהפכנים שעומדים מולו הם פסימיסטים, עדיף לו להיות "חוטא" מאשר "כופר", משום שאז המהפכנים יחששו מכישלון המהפכה במקרה של התנקשות מוצלחת. דווקא אם יצטייר כחוטא בלבד, מתנקשיו עלולים לפתח אופטימיות. אבל אם הם אופטימיים, עדיף לו להיות כופר, כדי לנסות לצנן את האופטימיות שלהם.

    נאצר הוביל מהפכה חילונית ודיכא את האחים המוסלמים, מה שגרם לדימויו כ"כופר", אבל דווקא זה אולי הציל אותו. סאדאת היה יחסית מתון יותר כלפי האחים (מובארק עוד יותר), ולכן ניתן היה לטעון שהוא יחסית רק "חוטא", אבל רוצחו, לצערו, היה אופטימי, וראה בכך סימן שהמהפכה קרבה.

    • תודה על התיקון, וזה נכון. המאמר באמת פורסם ב-Middle Eastern Studies.
      התבלבלתי, משום שמאמר אחר שלי (על טבח כפר קאסם) נמצא כרגע בכתב העת שהזכרתי
      במאמר, ושמות שני כתבי העת דומים מאד. הבעיה שאני נמצא עכשיו בסין, והם
      מצנזרים את וורדפרס באופן חלקי. ז"ת – אני יכול לקרוא את המאמר ולהגיב, אבל כל
      פונקציות העריכה חסומות אלא בכל מיני דרכים עקיפות בעייתיות ויקרות. בכ"ז אני
      אנסה איכשהו לתקן בימים הבאים, מקסימום אחרי שאחזור לארץ.

      אני עדיין חושב על התובנה שלך. היא מאד מעניינת. אני בהחלט מסכים איתך שיד
      הברזל של נאצר תרמה מאד לתחושת הפסימיות של קוטב, בעוד מדיניות האינפיתאח של
      סאדאת שחררה את החבל ונתנה לאיסלאמיסטים טעם של עוד. טבעם של מהפכנים שהם לא
      מסתפקים (לעיתים קרובות) ברפורמות חלקיות, והיו לא מעט היסטוריונים שאמרו
      שהרגע המסוכן ביותר מבחינת משטר הוא הרגע שבו הוא מתחיל ברפורמות. למעשה
      המהפכה הצרפתית היא דוגמא טובה לכלל הזה, ואפשר להעלות גם את סין של שלהי
      הצ'ינג כדוגמא נוספת, או את השוגונאט של טוקוגאווה.

      עם זאת, אני חושב שהנקודה המכריעה מבחינת האופטימיות/פסימיות של האסלאמיסטים
      היא לאו דווקא ההערכה על עומק הכפירה של השליט. מבחינתם, נאצר וסאדאת היו
      כופרים מרושעים באותה המידה, ולא ראיתי ראיות שפרג' נתן לסאדאת הקלות והנחות
      כלשהן מבחינה דתית. ההבדל הוא דווקא בהערכה של העם, לא השליט. קוטב העריך שרוב
      מוחלט של המצרים הם ג'אהילים. פרג' העריך שרוב המצרים הם בבסיסם מוסלמים
      טובים. מכאן האופטימיות והפסימיות (בהתאמה) של שני המנהיגים הללו, ומכאן נגזרו
      האסטרטגיות הנפרדות שלהם. אם רק השליט מרושע אבל העם בסדר, מאד הגיוני להסיר
      את השליט באמצעות התנקשות. אבל אם כל החברה רקובה, מה תהיה התועלת בהסרת שליט
      כזה או אחר? הרי הריקבון הכללי יגרום לכך שכופר אחר יחליף אותו בתפקיד.

      אני חושב שבוריאציות מסויימות, דרך אגב, זה נכון גם למהפכה הבולשביקית שהזכרת,
      בכל הנוגע לויכוח בין הבולשביקים למנשביקים. שתי הסיעות תמכו בעיקרון במהפכה
      סוציאליסטית. המנשביקים פשוט חשבו שאין טעם, כי לא הגיע הזמן – העם הרוסי אינו
      מוכן למהפכה סוציאליסטית ולכן אין טעם להפיל את השלטון הבורגני של מהפכת
      פברואר וכדאי אפילו לשתף איתו פעולה עד שתגיע השעה להפילו, ככה"נ בעתיד הרחוק
      שאינו נראה לעין. הבולשביקים, לעומת זאת, קראו באופן שונה את המפה ההיסטורית
      המרקסיסטית, וחשבו שהעם הרוסי דווקא יכול להיות מוכן למהפכה סוציאליסטית,
      בהינתן קבוצה נחושה מספיק של מהפכנים מקצועיים. ז"ת, ההערכה אם כדאי או לא
      כדאי להפיל את הממשלה היתה קשורה באופן ישיר לאופטימיות או לפסימיות באשר
      למוכנותה של החברה.

      • גם אני לא לגמרי משוכנע שיש הגיון במה שכתבתי, אבל בגדול התהייה שלי היא על משמעות התאוריה לגבי השליטים. נניח שאני שליט (דמוקרטי או לא) שמייצג אידאולוגיה מסוימת. יש בארצי ארגון רדיקלי מהפכני (פשיסטי, קומוניסטי או פונדמנטליסטי) שמבחינתו שלטוני אינו לגיטימי וכל האמצעים כשרים להפלתי. הדילמה הבסיסית שלי היא האם לנסות "לפייס" (אקומודציה) במטרה לשכנע אותם שאני לא עד כדי כך גרוע מבחינתם, או להתעמת עמם חזיתית. והשאלה היא האם מידת האופטימיות שלהם (עד כמה שיש ביכולתי להעריך אותה) צריכה להיות שיקול מבחינתי, ואם כן כיצד.

      • הייתי אומר שטקטיקה של אקומודציה מרחיקה מעבר לתיאוריה. היינו – היא ניסיון
        לשיתוף פעולה עם המחתרת, במקום אסטרטגיה של מאבק מוחלט. עם זאת, יש מצב
        שאקומודציה תגרום לאותו ארגון לחשוב שהשלטון חלש מספיק כדי להפילו, אבל ההחלטה
        האם להתנקש בשליט דווקא קשורה לדעתי יותר לתמיכה שהמחתרת סבורה שיש לה בציבור
        הרחב.

        בהנחה ששליט מעוניין להרחיק את המחתרת מטקטיקה של התנקשות במנהיגים דווקא,
        עדיף שינסה לגרום לחבריה לחוש שהם מבודדים, חלשים ובעיקר – נעדרי תמיכה
        ציבורית. דבר חשוב נוסף לדעתי הוא בניין של היררכיה שלטונית יציבה שלא מבוססת
        על אדם אחד. ברגע שחברי אותה מחתרת יבינו שאם ירצחו את הנשיא לא יפילו את
        המשטר, אלא (לכל היותר) יביאו לעלייתו של יורש מסודר, המוטיבציה שלהם להתנקש
        תפחת פלאים. משטרים כמו המשטר הנאצי, לדוגמא, המבוססים על מנהיג אחד בצמרת,
        מעודדים מאד טקטיקה של התנקשות, ואכן – ניסיונות להיפטר מהיטלר, בין אם
        באמצעות התנקשות ובין אם בדרך אחרת, היו הטקטיקה הבלעדית כמעט של תנועת
        ההתנגדות הגרמנית במהלך כל שנות פעילותה. לפיכך, מנהיג המעוניין לייבש את
        מבועי האופטימיזם שעשויים להוביל להתנקשות בחייו, צריך להימנע מפולחן אישיות,
        ולדאוג שהתעמולה השלטונית תדגיש את איתנותה של המערכת, ולא את כוחו שלו. אם
        ניקח את ברית המועצות, למשל, כדוגמא נוספת, מבחינת המתנקשת פאני קפלן היה
        הגיוני מאד להניח שאם תצליח לרצוח את לנין המשטר ייפול. היה אפשר להניח הנחה
        דומה גם בנוגע לסטלין, אם כי קשה לדעת האם נסיונות ההתנקשות בחייו היו אמיתיים
        או המצאות תעמולה. מכל מקום, לא נראה לי שמישהו העלה על דעתו שהמשטר הסובייטי
        יקרוס בהנחה שיצליחו להתנקש בחייהם של חרושצ'וב או צ'רניינקו, אנשי מערכת
        מובהקים שהממשלה לא היתה בנויה עליהם אישית.

      • נדמה לי שמבחינה היסטורית מרידות ומהפכות מתחילות בדרך כלל כאשר השליט נתפס כחלש ו/או כאשר יש הקלות שנתפסות כלא מספיקות. אני לא יודע אם צריך לראות זאת כהמלצה למדיניות דכאנית, אבל זה משהו שצריך לקחת בחשבון.

  5. קראתי את מאמרו של הררי. מענין מאד. אבל יש לי הסתייגות. בחלק הראשון הררי מדבר על המטרות של ארגוני טרור מול אוייב — לגרום לו לפעול בצורה "שתטרוף את הקלפים". בחלק השני הררי מתפנה לדבר על המציאות בימי הביניים, כאשר השימוש באלימות הייתה דרך (לגיטימית) להיות חלק מהמשחק הפוליטי. אבל הררי לא מקשר בין הדברים. הוא מתייחס לארגוני הטרור כשחקנים רצוינאליים שמשתמשים באסטרטגיה מסויימת בגלל שזו היחידה האפשרית. ומתייחס לאלימות בימי הביניים כמשהו ששיך לעבר. אבל בקונטקסט המזרח תיכוני, ימי הביניים זה כאן ועכשיו. השימוש בטרור היא לא רק כלי אסטרטגי, זה גם כלי לחיזוק מעמד פוליטי ואישי, השפעה ואפילו שליטה בתוך המציאות המזרח תיכונית. אל קאידה למשל עוסק בטרור, הטרור קונה מעמד חברה, מה שמאפשר להתערב בתוך מלחמות שבטיות בעיראק, סוריה, תימן וסיני, מה שמאפשר להשיג שליטה מסויימת על תאי שטח. הרפתקני אל-קאידה הצ'צ'נים בסוריה כנראה לא יקימו ממלכה כמו מלכת סיציליה שהקימו הנורמנים, אבל הם מנסים.

    להקשר הזה יש חשיבות מבחינה אסטרטגית. לכאורה מה שעולה ממאמרו של הררי זה שלארגוני הטרור יש מעט כח, ולכן הם מנסים לגרום למדינה להגיב בצורה מסויימת, ולכן עדיף להגיב בצורה מצומצמת. אבל אם זוכרים שהם משתמשים באלימות גם כי זו מעניקה להם מעמד חברתי-פוליטי גם אם המדינה המותקפת נמנעת מלהגיב. אז ברור שהם ימשיכו לתקוף כל הזמן שיהיה בכך רווח פוליטי, בדיוק כמו האציל הימי-ביניימי שמרחיב את כוחו כל הזמן שאפשר. הלחימה היא מה שעושה אותו מי שהוא. ולכן אסטרטגיה מצומצמת היא לא בהכרח הדבר הנכון בהקשר הזה.

    כמו כן אני חושב שהתיאור שלו הא יותר מדי רציונלי. היתרון של המאמר שלך הוא בכך שהוא מתייחס גם לצד האימוציונלי — אופטימיות, יאוש, שנאה וסלידה, ולכך הייתי מוסיף כבוד והשפלה.

    "אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת."

    צריך לזכור שהקשר הימי ביניימי וגם במקבילות המודרניות, כאשר יש לך קבוצת אנשים שהאלימות היא גם מקור למעמד ולזהות העצמית שלה, גם הרגל, וגם כלי לגיטימי להשגת מטרות, אז מדובר באנשים שאין להם שליטה עצמית מוצלחת במיוחד. המנהיגים אולי מנתחים את השימוש בטרור לפי שיקולים אסטרטגיים רציונליים, אבל עבור החיילים הפשוטים צריך לשים לב למניע הרגשי.

    זה לא אמר שמדובר באנשים לגמרי לא רציונליים, ושאין דרך להתמודד איתם. בין אם מדובר בשימוש בטרור בשם אידיאולוגיה אפוקליפטית (קוטב), עבור מעמד פוליטי (חמאס), מתוך אופטימיות יתר או סתם להוציא עצבים, השימוש בטרור מופשע גם משיקולים פראגמטיים. שבהקשר שלנו משדמעותם לגרום לטרוריסטים להיות פחות אופטימיים.

    • Danny Orbach (from China)

      מיכה,

      התגובה שלך מאד מורכבת ומעניינת, וחשבתי עליה במשך לא מעט שעות היום. אני אנסה לענות כמיטב יכולתי, ואם לא הבנתי אותך כיאות, אנא תקן אותי:

      1. לי באופן אישי הקישור של הררי בין ימי הביניים לטרור היום הוא דווקא ברור מאד, אם מבינים אותו בהקשר של השאלה שהוא מנסה לענות עליה. למה טרור, למעשה, כל כך מפחיד אותנו? הרי הרבה יותר אנשים נהרגים בתאונות דרכים, אפילו בישראל ובוודאי שבארצות הברית ובאירופה. הרבה יותר אנשים נהרגים גם מפשע פלילי. ובכל זאת, טרור תופס הרבה יותר כותרות. התשובה של הררי היא שבניגוד לימי הביניים, המדינה המודרנית הרגילה אותנו שאלימות פוליטית היא מונופול מוחלט שלה. כאשר אנחנו נתקלים במוות בתאונות או אלימות שאינה פוליטית, אנו מקבלים זאת כחלק מדרך העולם. אבל כאשר אנחנו נתקלים באלימות פוליטית פתאומית, שהמדינה אמורה להגן עלינו מפניה, עצם תפיסת המדינה שלנו מתערערת והתוצאה היא אימה. אני חושב שזה הסבר מאד יפה, ולפחות ראוי למחשבה.

      2. אני לא יודע אם הייתי מרחיק לכת כמוך בטענה שמדינות כמו עיראק הן "כמו בימי הביניים", והרי יש להן גם היבטים מודרניים לא מעטים. גם הגי'האד הגלובלי, כמו כל התופעות הגלובליות, הוא התפתחות מודרנית לעילא ולעילא. ובכל זאת, יש בטענה שלך הרבה מן האמת – בחברות כמו עיראק, אפגניסטן, סומליה ואולי היום גם סוריה, אלימות פוליטית שבה להיות נחלתו של כל דיכפין, ממש כמו בימי הביניים. לפיכך, ראוי להבין את ארגוני הטרור כנוקטים באסטרטגיה כפולה, יחסית למקום שבו הם נמצאים. בסוריה הם נוקטים באסטרטגיה צבאית סטנדרטית, ובמערב – באסטרטגיה של טרור. זה מתאים במדויק לתיאור של הררי, לדעתי – שים לב להשוואה שלו בין מגדלי התאומים (טקטיקה של טרור) וההתנקשות באחמד שאה מסעוד באפגניסטן (פעולה צבאית קונווציונלית). וכאן, הקו עובר בדיוק במקום שבו הררי מתח אותו: ארץ כמו ארה"ב שאלימות פוליטית בה היא מונופול של המדינה, לעומת מדינה כמו אפגניסטן שבה אלימות כזאת היא נחלתם של גורמים פרטיים.

      3. אני מסכים איתך שרגשות הם חשובים מאד, ועם זאת, אופטימיות היא רגש שקשור גם לאסטרטגיה רציונלית. הרי אני אופטימי בנוגע למטרות שאני מתכוון להשיג. בהקשר זה, לא הייתי מזלזל ב"רציונליות" של ארגוני הטרור. כמו כל שחקן במערכת, הם שואפים להשיג מטרות מסויימות, ומנסים לנקוט באמצעים שיסייעו להם להשיג אותן, בין אם מדובר בטרור שנועד להפחיד, או בפעילות צבאית קונווציונלית במקומות שבהם הדבר אפשרי. חוסר הרציונליות של השחקנים הללו מתבטא בהיבטים אחרים: ראשית כל, האופי המשיחי-דתי של המטרה עצמה, שנית, הערכה לא ריאלית של הסיכונים והסיכויים, ושלישית – נכונות ללכת לפעמים במסלול של פגיעה באינטרסים עצמיים בשל רגשות של כבוד, עלבון או נקמה.

      4. מאד מסכים איתך בכל הנוגע לקשר בין אלימות לזהות. ככל שיש אדם שהאלימות הופכת לחלק מהזהות העצמית שלו, בין אם מדובר בברון צרפתי בימי הביניים או בפעיל אל קאעדה של ימינו, סביר להניח שירצה להרחיב את השימוש באלימות הזאת, או לכל הפחות למנוע הגעה למצב של שקט טוטלי. יצא לך לקרוא את שיר של אש ושל קרח (משחקי הכס), יצירת המופת של ג'ורג' ר.ר. מרטין? באחת הסצינות היותר מעניינות בספר, השליט שנדמה באותו הרגע כמנצח במלחמת האזרחים, מצווה להשמיד חבורת שכירי חרב שלחמה עבורו, מפני שהוא מניח שאנשים כאלו לא ימצאו את מקומם בזמנים של שלום, ולפיכך יפגעו במטרתו הסופית – להשקיט ולאחד את הארץ תחת שלטונו.

      • תודה.

        כן, קראתי את שיר של אש וקרח (לפני שזה היה פופולרי).

        אפשר לומר שארגון כמו החמאס או חיזבאללה או אאל-קאידה משתמשים בטרור (לפי ההגדרה של הררי) כאשר הם תוקפים בלי מטרה צבאית על מנת לערער את הביטחון של האזרחים במנופול של המדינה על אלימות פוליטית. ושהם משתמשים בכלים צבאיים אחרים כמליציה בנסיבות אחרות. ושבשני המקרים הם משתמשים באלימות פוליטית.

        אבל, אני חושב שהראיה של הררי מחמיצה כמה דברים בגלל שהיא מתמקדת במה שהטרור עושה לנו (מערער את הביטחון שלנו). במקרה של ירי טילים על ישראל למשל, יש חשיבות להבחנה שהמטרה של מי שיורה טילים (כרגע) היא לא לטרוף את הקלפים או לגרום לישראל לעשות משהו. המטרה היא לקדם מעמד פוליטי בתוך החברה הערבית, להשפיל יריבים פוליטיים, להוציא לחץ חברתי, לתבוע מושב לצד השולחן הפוליטי. שנית, אני מודע לסכנות של הסברים תרבותיים-מנטאליים, אבל אני חושב שיש חשיבות לכך שמדובר בחברה עם הרבה מאפיינים ימי-ביניימים, שלא ממש עברה את התהליך שהתרחש באירופה. מדובר בחברה שאלמנטים של שבטיות, הזכות לאלימות פוליטית, כבוד ונקמה, מעמד של נכבדים, ירושה של מעמד, עדיין ממלאים תפקיד.

        יש חשיבות רבה להבחנה של הררי כדי להגיע להגדרה מדוייקת של מה זה טרור כשיטה אסטרטגית. יש יותר מדי מניפולציות. אבל יש גם חשיבות להבנה של הטרור כתופעה בתוך החברה שמייצרת אותו. למשל, אם אנחנו מבינים שהחמאס והחיזבאללה הם לא סתם ארגוני טרור שמערערים על המונופול של המדינה אלא שחקנים פוליטיים, אז אפשר לנהל איתם מו"מ ולהגיע איתם ישירות להסכמים והפסקות אש בדיוק כפי שמלך ימי בינייימי היה מגיע להסכם עם אצילים. באותה מידה, אפשר להיפטר מטענה טיפשית שהייתה נפוצה בחוגים מסויימים, שהחמאס או החיזבאללה יהפוך מארגון טרור למפלגה אם רק תשתתף בתהליך הפוליטי. בהקשר המזרח תיכוני להבחנה הזו אין שום משמעות, ואין שום סתירה בין להיות מפלגה ללהיות מיליציה. ההפך הוא הנכון.

      • עלית על נקודה מרתקת ויפיפייה לדעתי. הררי דיבר על האימפקט של הטרור. אתה מדבר על טרור ככלי קידום בתוך החברה שהוא פועל בה, ויש משהו בזה לדעתי. אם כי יש גם להכיר בעובדה שטרוריסטים רבים (למשל אנשי אל קאעדה) פועלים כנגד החברה שהם חיים בה באופן מובהק, משום שהם רוצים לשנות אותה מהיסוד. בקטגוריה הזאת אפשר להכניס גם מחתרות מאואיסטיות מסויימות, כמו למשל הנתיב הזוהר בפרו. חיזבאללה הוא דוגמא מובהקת לסוג השני – ארגון שהוא גם מפלגה פוליטית ומשתמש בטרור, בין היתר, ככלי לקדם את מעמדו בתוך המדינה עצמה.

  6. דני, תואיל להעלות קישור לכתבה שלך על כפר קאסם, הנושא קרוב אלי.

    אם הבנתי נכון אתה אומר פה שלא ניתן להגיע לפשרה שתספק את כל הקבוצות האיסלמיות אלא מתוך עמדת כוח מוחץ. מהי כן דרך יעילה אחרת למשא ומתן ופשרה אתם?

    המאמר שהפנת אליו של יובל הררי מעניין, הוא נותן הרגשה שהבטחון הוא תופעה זמנית בהסטוריה. אם להוסיף לדבריו של מיכה, הרי החמס הקים ממלכה ימי ביניימית בעזה וגם הרשות הפלסטינית מתקשה לבצע את המעבר למצב של טרור "לגיטימי".
    החיסולים הממוקדים הם ענישה יעילה כלפי הטרור היות וקשה להשיג כותרות עתונים אוהדות כפי שניתן בענישה הפוגעת באזרחים.
    אני מתקשה להאמין שהטרור ישתנה כאשר טרוריסטים יקבלו אחיזה בנשק אטומי, הרי כבר שנים יש גישה לרעלים וחומרים כימיים ולא נעשה בהם שימוש וגם פיצוץ אטומי הוא מוגבל ולא יכול להכריע מדינה אלא הוא קלף מיקוח לכל היותר.

  7. מחכים ומעורר מחשבות. למה דווקא באיסלאם, מכל הדתות המונותיאיסטיות משתמר ואף מתפתח הצורך להשמיד את כל מי שלא חושב כמוך? ואיך זה מתקשר לקלות שבה הורגים בחברה המוסלמית על "כבוד" המשפחה. האם זה שלב אבולוציוני "טבעי" לדתות מונותאיסטיות, בשלבי ההתחזקות שלהן כפי שהיתה האינקויזיציה הספרדית במאה ה 15?

    • Danny Orbach (from China)

      דוד,

      העלית כאן שתי נקודות מעניינות מאד. ברשותך אני אתייחס אליהן אחת אחת:

      1. רצח על כבוד המשפחה אינו מנהג שמגובה בהלכה האסלאמית, לפחות לא באופן מוצק. זה מנהג ששייך למשפט המנהגי באזורים נרחבים בעולם, כולל במזרח התיכון. אם כבר, לפי רבות מהפרשנויות המקובלות של השריעה הדבר דווקא אסור. אמנם השריעה גוזרת עונשים חמורים על ניאוף, אולם היא גם דורשת שלושה עדי ראייה לאקט (או שניים, אני כבר לא בטוח), ובוודאי שהוצאה להורג של הנואפת היא עניין המסור בידי בית דין, לא בידיו של הבעל או האח. המשפט המנהגי הזה, כאמור, אינו ייחודי למרחב האסלאמי. ביפן עד 1868 היה מותר לבעל להרוג את אשתו בכל עת אם סבר שנאפה, והחיוב החוקי היחיד היה להודיע על כך לרשויות לאחר מעשה.

      2. אני גם לא בטוח שהתפיסה הקוטוביאנית נוסח "או דעתי או גיהנום" מיוחדת או ייחודית דווקא לאסלאם. אפשר למצוא אותה גם בפונדמנטליזם נוצרי, למשל, או אפילו יהודי. כאן, אני נוטה לקבל פרשנות לפיה הפונדמנטליזם, במובן של הרצון לראות בכתבי הקודש אמת מילולית שצריך לשוב אליה ולחיות אותה אות באות, היא מעין תגובת נגד של הדת המונותיאיסטית להתפתחות המדע המודרני. ז"ת – מכיוון שהמדע תקף את הדת על כך שאינה אמיתית, תגובת הנגד היתה לטעון שהכל אמיתי, מילה במילה. מעבר לכך, הגלובליזם האסלאמי שהציג קוטב, שמתעלם לחלוטין מגבולות של מדינות, הוא תופעה מודרנית לעילא ולעילא שקשורה לגלובליזציה שעברה על העולם כולו במאה העשרים. כמובן, לכל הדברים הללו יש שורשים עתיקים – שום דבר לא מומצא, אבל האסלאם הקוטוביאני הוא לדעתי, אחרי הכל, תופעה מאד מודרנית, כמו הפודמנטליזם האסלאמי בכללו.

  8. קראתי את הכתבה שלך על כפר קאסם, ההיא מהבלוג באנגלית, ונשאר לי טעם של המנות צבאיות בקונסרבים שאכלתי ב 73 הרבה אחרי תאריך תפוגה. מיהו קהל היעד?
    יששכר שדמי לא היה נאשם במשפט למרות שהוא מוצג שכזה, הוא ביקש להקדים את העוצר שהיה ממילא קיים כבר שנים בשעה 6 בערב לשעה 5 והבקשה היתה בנוכחות אלוף הפיקוד שאישר. את האגורה קנס שהוא קיבל הוא קיבל על בזיון בית המשפט מכיון שאמר לשופט שהוא שדמי נלחם בשדה הקרב כשהשופט רכש את ההשכלה שלו באוניברסיטה בשויצריה או ארה"ב. המשפט אללה ירחמו נאמר כתגובה על שאלה מה יהיה אם הפאדיון יבואו לגנוב משטח ההפקר כפי שהיה מקובל בלילות, שום קשר למפירי עוצר מבני הכפר. דשמי היה איש צבא שקיבל תחתיו שעות קודם לכן את מלינקי ממשמר הגבול שהיה מבצע את העוצר בשיגרה ולא היה מודע לאופי אוירה ונהלים. התאוריה של מלינקי היתה מצוצה ממוח הזוי על גבול אובססיבים לקונספירציה. כיון שזה היה ערב מבצע קדש והיה חשש שהגיס החמישי ידליף הועלו באויר רעיונות כללים שאין להתיחס אליהם כלל כתוכנית. חלק מהמידה היה מסולף ומכוון לתת את הרושם שעומדת להתנהל פעולה צבאית כנגד ירדן ולא בסיני. איזה טעם מצאת מיד לאחר שאתה מכריז על כוונתך לדון בטבח כפר קאסם לספר את המעשה בבדואית שנאנסה? להכניס אותנו לאוירה? החזרה שלך (לפחות פעמים) על הטבח כמאורגן, מאורגן? מה פה היה מאורגן? רב סרן מטורלל נתן הוראות מספר שעות קודם לכן, אפשר לקבל את הרושם שזו היתה תוכנית מגבוה. ההצגה החד צדדית שלך של החילים הישראלים כמתיחסים לערבים כחסרי ערך, ללא הצגת הרקע הראוי. מדוע לא הזכרת את הרצח של נשים וילדים והתעללות בגופות במעלה העקרבים כשנתיים קודם לכן, מעשי רצח שגרתים של שומרים נשים וישלים, את הרצח של שיירת הרופאים להר הצופים שהגופות והפצועים התעוללו נוראות. ישראל היתה מדינה בחיתוליה מנוהלת בין השאר על ידי אנשי צבא שראו את הוריהם מולכים לתאי גזים או נורים באירופה. איך אפשר לגזור גזירה ולהסיק אי אילו מסקנות לימנו? ביחוד כשהמשפט היה אמור להיות הצגה בה המדינה הצעירה היא נופת צופים של יושר ומוסר.
    וסיום הכתבה שלך, מדוע בחרת להציג את דעותיהם של אנשי דת ימניים קיצוניים על מה יש לעשות עם הפלסטינים? אפשר לחשוב שזהו חלק אינגרלי ממדיניות או דעה של הציבור.
    בשנות החמישים לא רק הסרטים היו שחור ולבן.

    • אורי,

      עניתי לך גם באנגלית, אבל כאן אפשר לענות ביתר פירוט. ראשית, קהל היעד הוא
      בדיוק אותו קהל יעד של יתר המאמרים בינשוף. אם תחפש תמצא את המאמר הזה גם
      בעברית תחת הכותרת "דגל שחור". באוגוסט, עתיד להתפרסם המחקר המלא שלי על טבח
      כפר קאסם באנגלית בכתב העת International Journal of Middle Eastern Studies.
      חשוב לציין שכל הדברים שכתבתי מגובים בעובדות ובמסמכים ארכיוניים, חלקם מסמכים
      שחוקרים אחרים בקושי ראו.

      מעבר לזה, אתייחס לנקודות שהעלית אחת אחת:

      1. יששכר שדמי היה נאשם במשפט שני, נפרד. את ה"אללה ירחמו" הוא אמר אך ורק
      בנוגע לעוצר, שום קשר לפאדיונים ושום קשר לגנבות, כך גם על פי עדותו שלו בבית
      המשפט וגם לפי עדות מלינקי, שנתמכות בעדות כמה ממפקדי הפלוגות. על הביטוי
      "אללה ירחמו" הוא חזר פעמיים, שתיהן בנוגע למפרי העוצר. אם תרצה, אוכל להביא
      את המקור המדויק מפרוטוקול המשפט.

      2. סיפור הבדואית נועד להבהיר את תרבות האלימות ואת היחס לאויב בצה"ל באותה
      התקופה. אם תעבור על המסמכים ועדויות הנאשמים בטבח כפר קאסם (אותן אני סוקר
      בהרחבה במחקר המלא שלי) ותשווה אותן לעדויות הנאשם המרכזי במשפט הבדואית, תמצא
      הרבה מאד דמיון. מלבד זאת, האירועים אינם רחוקים זה מזה מבחינה כרונולוגית,
      ושייכים לאותה אווירה של זלזול בחיי אדם ודהומניזציה של האויב שרווחה בצה"ל
      באותה תקופה. כל מי שקורא את העדויות במשפט לא יכול להימלט מכך, וגם השופטים
      דיברו על כך במפורש בפסק הדין. \

      3. מלינקי לא היה "מטורלל", ואני לא יודע מי טוען שהיה כזה. הוא היה קצין צר
      אופקים, בינוני בהשכלתו, נוקשה ואולי גם כפייתי, אבל בטח שלא "מטורלל". הוא
      העביר לחיילים שלו את הפקודה של שדמי כפי שהוא הבין אותה, והפרשנות שלו לפקודה
      לא היתה מופרכת כלל וכלל. כששדמי אמר למלינקי "אני לא רוצה פצועים, אני לא
      רוצה מעצרים", וגם הבהיר שנשים וילדים אינם חריגים לפקודה, הכוונה היתה ברורה
      מאד. שדמי חזר על כך גם כשנשאל, שוב ושוב, בידי מלינקי האם הוא מתכוון לדבריו
      ברצינות. הדברים נתמכים, כרגיל, בידי עדויותיהם של מפקדי הפלוגות שנכחו בקבוצת
      הפקודות. הטבח היה מאורגן ללא ספק – הוא בוצע לפי פקודה של שלוש רמות ממונות
      לפחות (שדמי, מלינקי ודהאן), אם כי שני הראשונים לא התכוונו לטבח בהיקף כזה,
      אלא רק לרצח של "כמה ערבים" (בלשונם של מלינקי ושדמי, "שילכו כמה ככה".)

      4. קשה לי להבין מדוע מעשי הטבח שביצעו ערבים במלחמת השחרור רלוונטיים לעניין.
      הרי הכפריים בכפר קאסם לא סיכנו את החיילים בשום צורה, ואיש לא טען שסיכנו
      אותם.

      קשה לי להבין על מה יוצא כאן הקצף. לא צריך להיות אנטי ציוני כדי להכיר בכך
      שבכפר קאסם היה טבח נורא שצריך להוקיע בלי "אם" ו"אבל", וגם התנהלות רשויות
      המדינה בפרשה ההיא ראויה להרבה ביקורת.

  9. בזמנו היתי קרוב לשדמי ושוחחתי אתו בפרוטרוט מספר פעמים על הנושא. למרות שחלפו שנים רבות מאז אני עדיין זוכר בברור שהוא חזר וטען שבאיזה שלב של הדיון על העוצר היתה שאלה שקשורה לבתים שעמדו בשטח ההפקר ומהם היו מגיעים אנשים מסיבות שונות בשעות הלילה, אם כדי לגנוב ואם כדי לבקר קרובים. לטענתו המשפט שאמר התיחס אך ורק אליהם. מפתיע אותי לשמוע שדובר בצורה זו על ילדים ונשים. יש לשדמי תיקיה גדולה של כל מאמר וכתבה או ספר בנושא ועברתי עליה די בפרוט ולמרות שחלפו כ 15 שנה מאז לא זכור לי דבר כזה. לגבי מלינקי אומנם הוא הגדיר אותו כאדם קטן ביותר וטען שהפרשנות שלו לדברים שלכאורה נאמרו ע"י בן גוריון היתה הזייה לא מציאותית שבמוחו התגלגלה לפסים דמיונים. שדמי עדיין צלול בגיל 90 ואוהב לדבר על הנושא, אם תחליט אי פעם לדבר אתו הוא ישמח רק ספק אם הוא יחדש. מבצע החפרפרת הוא נושא שגדי אלגזי אם אינני טועה 50 שנה אחרי, עיוות מחוץ לפרופורציות.
    מאחר וכפי שאתה אומר לא היתה כוונה יותר מאשר ל"רצח של בודדים" לצרכי הרתעה ערב פרוץ מלחמה, וגם זה לא תושבים החוזרים מהשדות אלא מפירי עוצר בעייתיים, כשהכוונה והחשש היה מתגובות אלימות של הזדהות מצד הכפרים הערבים כשתפתח המערכה, הרי לקרוא לזה טבח יזום זה מטעה. כמובן רצח זה רצח באשר הוא, אבל כמובן שלא היתה כוונה להעמיד חפים מפשע בשורה ולירות בהם, זה בפרוש היה ארוע שחרג בהרבה מהפרופורציות, טבח יזום זה לא היה אלא אי הבנה שעברה בין 3 דרגות ונבעה מאדם אחד חוליה חלשה, מלינקי. בצורה שאתה מציג את זה אתה משאיר יותר מפתח לחשוב שאולי כן היה רצון לטבח קטן. הטבח שביצעו הערבים במלחמת השחרור, וכן מסתננים במעלה העקרבים שנתיים קודם לכן בוצע כלפי אנשים שלא סיכנו איש גם כן. לתקוף אוטובוס ולירות בנוסעיו נשים וילדים ולהתעלל בגוויות אינו שונה. אנחנו דנים בתקופה שלאחר מלחמת העולם השניה, חיי אדם בכל מקום היו זולים ואי אפשר להשליך הרבה על תקופתנו. עוד לא התגבשה מדינה והצבא ביחוד היה ערב רב של אנשים ממקומות שונים, חלקם פליטי שואה שעשו סבונים מהשומן של ההורים שלהם, הרחובות היו מלאים אנשים עם מספרים על הידיים והעתונים בספורי זוועה על מסתננים מתעללים בגוויות האנשים שרצחו. כל ההתקלויות היו מלאות רגשות משני הצדדים והתבטאו במעשים שנראים לנו בסטנדרט של היום זוועה ובני הכפרים נטלו חלק בכך הם לא היו קיבוצניקים חביבים ואנחנו לא הינו בני הדודים האהובים. הם היו חלק מאיום קיומי, הם היו אויבים.
    אם אירוע כזה היה קורה כיום על ידי חילים בני הדור הזה לא היה מקום להשוואה. הסטנדרטים היו שונים ולהסיק מסקנות מהתקופה ההיא להווה זה דבר שצריך להעשות בזהירות רבה.
    כשאני מחפש וקורא על הנושא באינטרנט במקורות הקוראים לעצמם אנציקלופדיה וכן בדיונים, אני מוצא בורות ועיוות של הסיפור. אני לא יודע אם בני דודנו עמלו להגיה ולשנות את ההסטוריה הכתובה כפי שנוח להם או שפשוט היהודים סגפנים או סתם נהנים מסנסציות גם אם הם מוצגים לא בצד המוסרי. אני מודה שעשינו טעויות אבל צריך לנסות לתרץ ולהסביר אותן ולא לעמוד בצד השני להכות על חטא ולהגזים בתאור כדי לקבל אבסולושן.
    לגבי התנהלות רשויות המדינה, זו כאמור היתה תקופה אחרת וכמו ששדמי אמר בשעה שהשופטים יושבים בחו"ל ולומדים בשדה הקרב אנשים מקריבים את חייהם להגן על המדינה ובמלחמה נעשים דברים לא כפי שרואים בבית על הספה.

    העלתי את הנושא כאן היות ולא היתי בטוח שאתה מודע לתגובות שנכתבו בכתבות בעבר וכמובן קל יותר.

    • Danny Orbach (from China)

      אורי, אני אשמח להמשיך לדון איתך על זה בפרטי, או בתגובות לפוסט שפרסמתי על זה בזמנו, "דגל שחור". אני חושב שזה קצת "גונב" את הדיון בפוסט הזה, שעוסק בנושא אחר לחלוטין.

  10. מנצל את החג האינסופי בשביל להשלים פערי השכלה, ותמיד מעניין כאן. רק הערות:

    1, ההבחנה בין קנאים אופטימיים לפסימיים מעניינת וגם פוריה. אפשר להחיל אותה על ההבדל בין גוש אמונים לבין החרדים. גוש אמונים תופסים את העם כנאמן אליהם ורק האליטות השמאליות אשמות בתודעה הכוזבת וכ"ו, בעוד החרדים יותר אפוקוליפטיים ונוטים לפעמים לתפיסות של "שארית ישראל" אשר לא כרעו לבעל.
    ובהקשר הזה, אתה נוטה כאן בבלוג להעריך מדי הרבה את ההשפעה ההיסטורית של המחנה הדתי-ציוני, אך ראוי להעיר כי התפיסה הנידונה של "מהפכנים אופטימיים", המושפעת מאוד מהגל דרך הרב קוק, גם הופכת את מנהיגי הציונות הדתית לנאיביים פוליטיים, וכשלונותיהם הפוליטיים לעומת החרדים יוכיחו.

    2, לגבי הדיון כאן על טירור ומאמרו של הררי, יש ביוטיוב הרצאה של עמנואל סיוון מטעם "מדוע" של האוניברסיטה העברית, ושם הוא טוען שהטירור של אל-קעידה נגד המערב מיודע אך ורק לרכישת השפעה וכוח פנימה בתוך העולם המוסלמי. סיוון טוען שלאחר תפיסת ארכיוני אל-קעידה והטליבאן בידי ארצות הברית נחשפו דיונים פנימיים ביניהם על הסכנה שלא רק שאל-קעידה לא ירכוש כוח בעולם הערבי, אלא גם יגורש מאפגינסטן. כפי שאכן קרה.

    3, וסתם המלצה לבעל הבלוג, דומני שתמצא עניין רב בספר "אוקסידנטאליזם" של אבישי מרגלית ואיאן בורומה. יש שם השוואות מרתקות בין סייד קוטב לבין גוש אמונים, וטענה מעניינת ששניהם הושפעו מהרומנטיקה הגרמנית ובפרט מהאנטי-נאורות. וכמובן שאיני ממליץ סתם, אלא מצפה לקרוא איזה פוסט על הספר.
    (הספר גם מיוחד בכך שהוא נכתב בידי שני שמאלנים מוצהרים, ובורומה אף סוג של שמאלן קיצוני, אבל הספר עצמו ימני להפתיע. ובכך הוא סותר את החוק השני של קונקווסט: http://www.nationalreview.com/corner/65827/conquests-laws/john-derbyshire

    • 1. מעניינת, ההבחנה שלך בין גוש אמונים ובין החרדים לפי הפרדיגמה של אופטימיות/פסימיות. במסגרת ההנחה הזאת, כיצד היית מסביר את ההתקרבות בין החרדים לדתיים הלאומיים בכל הנוגע לעמדות המדיניות הימניות, לפחות עד לברית לפיד-בנט? האם, לדעתך, ניתן להסביר זאת בכך שהציבור החרדי החל לגור מעבר לקו הירוק ולקשור את עצמו בגורל ההתנחלויות?

      2. האם הדתיים-הלאומיים נכשלו פוליטית לעומת החרדים? זו שאלה טובה, ואני לא כל כך בטוח שהתשובה חיובית. כלומר, תלוי לאיזה מובן אתה מתכוון. לצערי הרב, מפעל ההתנחלויות הצליח גם הצליח ואף הכה שורשים. ההתנתקות, לעומת זאת, היתה כישלון מנקודת מבטו של רוב הציבור הדתי, בוודאי של האליטה שלו. מצד שני, עצם העובדה שהציבור הדתי-לאומי, בניגוד לחרדים, הצליח לבנות חברה דתית מודרנית שמשולבת בעולם הישראלי הכללי הוא הישג גדול מאד מבחינתי, אם כי החרד"לים מכרסמים בהישג הזה במהירות הולכת וגוברת.

      3. הספר אוקסידנטליזם נשמע מאד מעניין – ובהחלט זה נושא ראוי לסקירה לבלוג. אולי תרצה לכתוב על זה מאמר אורח?

  11. 1, הפוליטיקה החרדית קשה מאוד לפענוח. המפתח העיקרי לדעתי העניה לקושי, ובכך גם מניה וביה להבנה, הוא שמאז שקיעת הרב שך אל חוליו באמצע שנות התשעים היא הפכה ללא-אידיאולוגית בעליל. מנחם פרידמן כינה את הכניסה לקואליצית בגין כ"וויתור על התבדלות אידיאולגית לטובת תקציבים שיאפשרו התבדלות חברתית", ושקיעת הרב שך, האידיאולוג האחרון, סתמה את הגולל על תהליך הפיכת החרדיות לחברה שהשייכות אליה נקבעת על ידי הזדהות חברתית וללא שמץ עקביות אידיאולוגית.
    על כן את הימניות צריך לחפש ברובד זה של הזדהות עם הצד הימני בהיותו מסורתי ולאומי וניכור מהשמאל. אל תשכח גם שעצם שאלתך היא בעייתית במקצת שכן היא משקפת הנחת מוצא שמאלנית שהשמאל צודק באשר לאוסלו, ומכאן שקשה לך עם החרדים המתנגדים.

    2, התכוונתי לכשלונות פוליטיים בתחרות עם החרדים על עמדות שליטה. הפוליטיקה הציונית-דתית היא רומנטית ונאיבית מאוד, בעוד החרדים גונבים סוסים ללא בעיות. רק הבט נא על ליצמן וגפני, הח"כים היעילים ביותר בכנסת להשגת מטרותיהם הכלכליות, לעומת השלומיאליות של הפוליטיקה הדתית האידיאליסטית.
    המאבק האחרון על הרבנות הראשית מדגים את טענתי. הרב סתיו הוא בפירוש מהפכן אופטימי המניח, כאמור בהשפעת הגל והרב קוק, שעם ישראל משתוקק ליהדותו ורק הפוליטיקה החרדית המלוכלכת מרחיקה אותו.
    כך גם באשר לסיסמאות הרומנטיות נגד ההתנתקות "יהודי לא מגרש יהודי" או "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
    גוש אמונים לעולם לא היה מצליח להקים עיתון מצליח ופרגמטי להחריד דוגמת "ישראל היום".

    3, יש לי צוואה של סבא שלי לא לכתוב בלי כסף… לכן אני גם בקושי כותב כאן, למרות שאני קורא הכל.
    ואגב, בורומה אמור להיות סוג של מומחה ליפן, והספר מלא השוואות בין גוש אמונים וקוטב לבין הקנאים היפנים לפני מלחמת העולם השניה (כן, עוד ניסיון לפתות אותך לקרוא, וכן זה גם ספר קצרצר וקריא מאוד, יותר עיתונאי מאשר אקדמי).

    • כן, בורומה הוא מומחה מאד ידוע ומוערך להיסטוריה יפנית מודרנית. גם בגלל זה שווה מאד לקרוא את הספר שהזכרת.

      אני די מסכים עם הנקודות שהעלית, רק חולק עליך בנקודה אחת. מהיכן אתה מסיק שגוש אמונים אינו פרקטי? הרי ההישג שלו בביסוס המפעל שלו ובהטמעתו בתודעה היה אדיר. רק ראה באיזה וירטואוזיות חנן פורת, למשל, שיחק עם ממשלות העבודה בשנות השבעים, המרה את פיהם בדברים מסויימים, פיתה ושיתף באחרים, ובמקרים מסויימים ויתר כדי להתקדם לאחר מכן. גם היום, המגמה של מועצת יש"ע להפוך התנחלויות שנויות במחלוקת, במיוחד מאחזים, לאתרי תיירות ולמתג אותם מחדש כפינות חמד עם שבילים לרכיבה בהרים, נוף עוצר נשימה וצימרים שמגישים גבינת עיזים אורגנית, היא לדעתי אחד המהלכים התעמולתיים המוצלחים והחכמים ביותר שנעשו כאן. הציונות הדתית אמנם כשלה במאבק עם החרדים על השליטה בממסד הרבני, וגם בהתנתקות, אבל הישגיה היו גדולים להדהים.

      ומעניין לציין שלמרות האופטימיות שציינת, אפילו במחנה הקיצוני ביותר שבציבור הדתי רצח פוליטי הוא עדיין לא תוכנית פעולה תדירה, בוודאי שלא לאחר רצח רבין. אולי יש לייחס זאת לטאבו שיהודי לא פוגע ביהודי, הרבה יותר מאשר לפיקוח השב"כ? מה דעתך?

  12. כן, ברור שרצח פוליטי זר במהותו לתרבות הציונות הדתית, ויגאל עמיר הוא יוצא דופן. ראוי גם לזכור שהוא סוג של פריפריה של הציונות הדתית, למד בישיבה התיכונית החרדית "היישוב" וכדו'. כמו כן, דווקא התפיסה האופטימית מביאה את חוגי "הר המור" לקידוש הממלכתיות הישראלית. בספר המצויין "אחים יקרים", המחבר חגי סגל מצטט את יעקב ווינרוט הלועג בציניות לחברי המחתרת שאמרו לו שבית המשפט הישראלי הוא סמל למשפט האלוקי. כך שהם אולי "מהפכנים אופטימיים" אבל האופטימיות נוגסת במהפכנות, לעומת האחים המוסלמים שהמהפכנות נוגסת באופטימיות.

    לגבי שאלת הפרקטיות בגוש אמונים, צריך לבדוק מי הניע את מהלכי הפרסום שאותם אתה מתאר. לשלום בוגוסלובסקי יש איזו תיאוריה על אחד קלוגהפט שרק לאחרונה התחיל לפעול והוא בכלל דתל"ש. במובן הזה, בנט הוא סטיה מגוש אמונים. כידוע למרכלים, בנט הוא בקושי דתי והוא מגיע מעולם אחר לחלוטין מזה של גוש אמונים המסורתי.
    ובאשר לחנן פורת, כרגיל שום תיאוריה לא מסוגלת להסביר הכל. אבל חשוב לדעתי להבין את המוניזם ההגלייאני העמוד בשורש החשיבה של גוש אמונים, ועל הכשלונות הפוליטיים הנובעים מהעדר פרקטיות.

    • אבל עדיין לא הבנתי מדוע אתה מגדיר את גוש אמונים ככישלון ואת חנן פורת כחריג. להיפך, לדעתי גוש אמונים הצליח מאד, והקו של חנן פורת היה הקו שהנחה אותו, לפחות עד להתנתקות.

      "כך שהם אולי מהפכנים אופטימיים, אבל האופטימיות נוגסת במהפכנות, לעומת האחים המוסלמים שהמהפכנות נוגסת באופטימיות." זו הערה מבריקה. אולי משום שמבחינת הציבור הדתי-לאומי, החברות ב"כלל ישראל" היא עדיין עיקרון יסוד שיצוק מברזל, ואילו עצם האידיאולוגיה של סייד קוטב של ג'אהלייה בכל דור גרסה התנתקות עקרונית מרוב הציבור המצרי. גם ביהדות יש מרכיב אידיאולוגי שמאפשר הינתקות כזאת, המיתוס הידוע על ה"ערב רב". כבר עכשיו יש בשולי הציבור אנשים שמגדירים את רוב הישראלים כ"ערב רב" ולא כ"יהודים", מהלך דומה מאד לזה שעשה קוטב. מבחינה מסויימת הוא אפילו חמור יותר, משום ש"ג'אהילייה" זו התנהגות שאפשר לתקן על ידי חזרה בתשובה, ואילו "ערב רב" זה עניין של מוצא (מבחינת הדם, אתה לא באמת צאצא של יהודים). אולם המהלך הזה עודו בשוליים. אני צופה שהוא יתגבר במידת מה אם יפונו עוד התנחלויות בקנה מידה גדול.

  13. שאלת הצלחת או כשלון גוש אמונים היא כה רחבה שאיני מתיימר כאן להגיד עליה משהו. אני רק מפנה למהלך חשיבה קוקניקי-הגלייאני הבא לידי ביטוי בססמאות "יהודי לא מגרש יהודי" ובעיקר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". מהלך חשיבה זה הוא מיתי-מוניסטי-אופטימי אך חסר כל יכולת שכנוע למי שנמצא מחוצה לו. הוא תופס את המציאות החברתית במונחים אידילים, כביכול כל הישראלים משתוקקים לגאולם אך פשוט אינם מודעים לעצמם.

    ההגליאניות עשויה תמיד להוביל לחשיבה קונספירטיבית: אם המציאות איננה מצייתת לדעתי עליה, כי אז חייבת להיות אנשהו איזו אליטה השוטפת את המוח לעם וכולאת אותו ב"תודעה כוזבת".
    דומני שחשיבה קונספירטיבית זו מחרפנת את השוליים הנידונים, יותר מאשר מושגי ה"ערב רב".

    • אני דווקא חושב שהסיסמה "יהודי לא מגרש יהודי" היא מוצלחת יחסית, משום שיש לה השפעה מחוץ לציבור הנדון. תחושת האתניות או שותפות הגורל היהודית חזקה למדי בקרב רוב הישראלים היהודים, כולל החילונים שבהם. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" זו אכן סיסמה שטובה בתוך הציבור הרלוונטי.

      באשר לתפיסה ש"רוב הישראלים משתוקקים לגאולה אך פשוט אינם מודעים לעצמם", אפשר לראות כאן דמיון לתפיסת התודעה הכוזבת של מרקס, עוד צאצא של המסורת ההגליאנית.

      אבל האם דווקא החשיבה הקונספירטיבית הזאת מחפרנת את השוליים? לי נראה לפעמים שהיא דווקא מרסנת אותם, כי הרי אנחנו עדיין חלק מ"כלל ישראל". השוליים המחורפנים באמת, בהקשר זה, הם אלו שהתנערו מהתפיסה הזאת לחלוטין, מעין ימניות פוסט-ציונית נוסח נערי הגבעות שרואה את רוב הישראלים כאויב או לפחות יריב מר.

  14. אני מגיב לגבי כלל הברזל של האופטימיות שהבאת. חשבתי שאהיה מקורי. אולם נתברר שקורא אחר קדם לי. אהרון.

    באוניברסיטה לקחתי קורס על דת ומדינה. כמדומה לי שיש מאמר של שטרנהל על ישיבות ההסדר. שם הוא מבדיל בין פונדמנטליזם של הסתגרות לבין של הרחבה. הגישה של קוטב דומה הפונדמנטליזם של הסתגרות גישה של החרדים. לעומת זאת גישת ההסדר וחב"ד ושאר הקבוצות שבאות להשפיע על כלל החברה הישראלית היא גישת פונדמנטליזם של הרחבה שדומה לגישתו של פרג'. אני חושב שהוא אומר שהקבוצות המחזיקות בגישה ההסתגרותית לאחר התבססות עוברות לגישה ההרחבתית.

    • מעניין! באמת אפשר להקביל את זה לתהליך שעבר על הסלאפים במצרים.

      Danny Orbach, PhD
      Postdoctoral fellow, The Program for US-Japan Relations, Harvard University
      Senior lecturer for general history and East Asian studies, the Hebrew
      University of Jerusalem
      15 Everett Street, Apartment 8
      Cambridge MA USA 02138
      1-857-2227948
      dannyorbach@gmail.com

      • א. אכן. ב. אני טעיתי זהו מאמר של אליעזר דון יחיא 'הספר וסיף הישיבות הלאומיות ורדיקליזם פוליטי בישראל. בתוך: מאה שנות ציונות כרך ג" הבטים רעיוניים.

  15. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    למה התכוונת בסוך כשכתבת (די בצדק) על רצח רבין?

  1. פינגבק: על מקדשים ומתנקשים: אופטימיות וטרור בשחר יפן המודרנית | הינשוּף

  2. פינגבק: מלך מנצ'וריה: מי רצח את את המרשל הזקן | הינשוּף

  3. פינגבק: על ויסקי וג'יהאד: מבט קרוב על מלחמת קודש – חלק ראשון | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: