"תנו חיוך, הכל לטובה". מה הקשר בין אופטימיזם להתנקשויות פוליטיות, והאם ניסה סייד קוטב, הרועה הרוחני של האחים המוסלמים, להתנקש בנשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר? כיצד טעה המזרחן הישראלי המכובד, ומדוע בחרו אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי לרצוח את הנשיא אנואר א-סאדאת? ינשוף היסטורי במאמר הראשון בסדרה על חיוכים ואקדחים, והפעם – על האחים המוסלמים במצרים.

מאמר זה הוא המשך לסדרה על התנקשויות פוליטיות בהיסטוריה (ראו כאן את המאמרים על ההתנקשות במלכת קוריאה, והמתנקש שלא הרג). הוא מבוסס על מחקר שפרסמתי ב-International Journal of Middle Eastern Studies באביב 2013. למחקר המלא, הקישו כאן.

ב-29 לאוגוסט 1966 נגרר אסיר מצרי אחד, פעיל אסלאמי מבוגר, מתא כלאו בקהיר, ונתלה עד צאת נשמתו בהוראתו של נשיא הרפובליקה גמאל עבד א-נאצר. המנהיג המצרי היה באותה תקופה בשיא כוחו, תהילתו ובטחונו העצמי, שנה לפני תבוסתו המוחצת במלחמת ששת הימים עם ישראל. בעיניו של נאצר היה אותו אסיר, סייד קוּטבּ, בוגד מסוכן ואיום על המשטר ובטחון המדינה. לפי דעתו של הנידון למוות, לעומת זאת, נאצר היה עובד אלילים, נציג הג'האילייה, כוחות הבורות והרוע עלי אדמות. סייד קוטב, שהוצא להורג באותו היום, היה אחד מחשובי ההוגים האסלאמיסטיים במאה העשרים, ממנהיגיה הרוחניים של תנועת האחים המוסלמיים ואדם שלפרשנות הקוראן שלו נודעה השפעה מכרעת על זרמים אסלאמיים רבים ושונים מחוץ למולדתו, מהתנועה האסלאמית בישראל ועד לאל קאעדה. במשפט שהתנהל לפני בית הדין לביטחון המדינה, הוא הואשם בפשעים רבים, אולם החמור שבהם, ללא ספק, היה ניסיון להתנקש בחייו של נשיא הרפובליקה, עבד א-נאצר עצמו.

מחשובי ההוגים האסלאמיים במאה העשרים – סייד קוטב בתאו

האם קוטב באמת ניסה להתנקש בנאצר? לכאורה, יש את כל הסיבות להניח שכן. המלומד האסלאמי, משורר ומבקר ספרות מודרניסט שחזר בתשובה, הציג בפרשנות הקוראן שלו, "בצל הקוראן", ובספרו הפרוגרמטי "ציוני דרך" תפיסת עולם שאינה יודעת פשרות. במסורת המוסלמית, מציין המושג "ג'אהילייה" את תקופת הבערות שקדמה לאסלאם. אולם בעיני קוטב, שליטש עד לשלמות את תורתם של הוגים פקיסטניים בני זמנו, ה"בערות" היא על זמנית, גוש של רוע שמרחף לאורך ההיסטוריה ומנגע את העולם. לא זאת בלבד שיהודים ונוצרים הם ג'האילים, עובדי אלילים לכל דבר, אפילו מוסלמים שלא מקבלים את חוקי השריעה נחשבים לעובדי אלילים. העולם כולו חולה, נגוע ומלא רקב. כפי שכתב קוטב בספרו, ציוני דרך:

החברה הג'האילית היא כל חברה שאינה מוסלמית […] לפי הגדרה זו, כל החברות הקיימות בעולם כיום הן ג'האיליות. […] גם החברות המוסלמיות, כביכול, אינן אלא ג'האיליות […] לא משום שהן מאמינות באל אחר מלבד אללה, אלא מפני שדרך החיים שלהן אינה מבוססת על כניעה לאלוהים לבדו. אף על פי שהן מאמינות באחדות האל, הן עדיין מאצילות את סמכויות החקיקה שלו לאחרים [בני אדם] ומצייתות לרשויות הללו.

(ציוני דרך)

ג'אהילי, לפי סייד קוטב, הוא כל אדם שכופר באחדותו וייחודו של אלוהים במובן הרחב ביותר של המילה, ובמיוחד עונה הגדרה זו לדוגלים בכל רעיון אנושי שחוצץ בין האדם ואלוהיו. גזענות, למשל, היא צורה מסוכנת במיוחד של ג'אהילייה, משום שהיא מפרידה את המוסלמי בעל העור הלבן מאחיו בעל העור השחור, וחוצצת בין שניהם לבין האל. מסוכנת באותה מידה, ואפילו יותר, היא הלאומיות, בין אם מדובר בפטריוטיות מצרית או בלאומנות פן ערבית, משום שגם במקרה זה, האומה חוצצת בין האדם לבין האל. קומוניזם הוא כמובן ג'אהילייה, לא רק בגלל האתיאיזם שלו אלא בגלל מושג ה"מעמד" שמתחרה בסמכותו של אללה. אפילו מעמד מאורגן של כמרים, רבנים או שייח'ים הוא ביטוי לג'אהילייה, משום שאסור שכוהנים כלשהם יתווכו בין האדם לאלוהים. אין זה פלא, שמנהיגיהם הגדולים של האחים המוסלמים בתקופה ההיא לא היו בדרך כלל שייח'ים מקצועיים אלא חובבים אוטודידקטיים שקנו את השכלתם הדתית בכוחות עצמם: מבקרי ספרות, רופאים, מהנדסים וכיוצא בזה. אנשי הדת המקצועיים, במיוחד במוסדות כמו אל-אזהר, תמכו ממילא ברובם במשטר ונחשבו לשיקוץ בעיני האסלאמיסטים. חשוב מכל – כל מדינה שחוקיה חילוניים, אפילו אם כל תושביה מוסלמים, היא ג'אהילית בהגדרה, משום שהחוקים הללו, מעשה ידי אדם, חוצצים בין האדם לבוראו.

סייד קוטב מעולם לא השלה את עצמו לחשוב שאנשי הג'אהילייה הם אספסוף חסר בינה. להיפך, הוא כתב, הג'אהילייה היא חברה אורגנית שבניה רוחשים נאמנות ואף אהבה זה לזה, אולם בסופו של חשבון היא מייצגת את הרוע המוחלט. כל פשרה בין הג'אהילייה לאסלאם אינה אלא ברכה לבטלה. בכל מקום שמוסלמים ניסו להתפשר עם עובדי אלילים, בין אם מדובר באירופה, הודו, סין או פלסטין, התוצאה היתה טבח של המוסלמים בידי אויביהם. ומלבד זאת, עבדי אלוהים אינם יכולים לסבול חברות שאינן מצייתות לחוקיו. בני אדם, מדגיש קוטב, לא יאולצו להתאסלם, אולם הם יחוייבו לחיות תחת שלטון מוסלמי, כדי שהג'אהילייה לא תחצוץ בינם לבין האל ולא תמנע מהם "לבחור באופן חופשי" באסלאם. המשחק הוא משחק סכום אפס, המלחמה תהיה מחרידה והעולם כולו יטבע בדם, דרך "רצופה בגולגלות וגפיים כרותים":

אין דרך בעולם מלבד אמונה שאיננה כפירה, אין דבר מלבד אסלאם שאינו ג'אהילייה, אין בנמצא דבר שאינו אמת מלבד השקר […] או שהאסלאם ישרוד, או הג'אהילייה. האסלאם אינו יכול לקבל מציאות שחציה אסלאם וחצייה ג'אהילייה. אחד מהשנים ישרוד: השריעה של אלוהים, או תשוקתם של בני אדם.

כך, הצליח קוטב להתגבר על הסלידה המוסלמית הישנה מפיתנה, מלחמת אזרחים. האסלאם הסוני הרי היה אחוז בטראומה ממלחמת האזרחים המחרידה שפרצה באומה לאחר מותו של הנביא, ומאורות משפטיים קדומים הבהירו כי יש לסבול עוּלם של שליטים מוסלמים בסבלנות, אפילו אם הם כופרים ורשעים. אולם קוטב הפך את הקערה על פיה. נאצר אינו מנהיג מוסלמי חוטא – אלא ג'אהל, עובד אלילים. ולפיכך המלחמה נגדו אינה נחשבת כפיתנה, מלחמת אזרחים, אלא ג'יהאד – מלחמת קודש. כדי להילחם בנאצר ודומיו, גייס קוטב רעיונות דווקא מבית מדרשם של לנין והבולשביקים. המאמינים המוסלמים האמיתיים, כתב, חייבים להתארגן באוונגארד מהפכני (טאליעה), קבוצה חשאית של מהפכנים מקצועיים שתחתור כנגד השלטון ותפעל להפלתו. במצב זה, התנקשות במנהיג מרושע כמו נשיא הרפובליקה היא צעד טבעי, שכפוף אך ורק לשיקולים טקטיים.

לא מוסלמי, עובד אלילים – נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר

אכן, חוקריו של קוטב הטיחו בו כי הוא ותלמידיו תכננו להתנקש בנאצר, ראש לשכתו של הרמטכ"ל ושורה של מפקדים בכירים בארגוני בטחון הפנים. העיתונות המצרית, בעלת דמיון עשיר ופורה כתמיד, עוד הוסיפה כי הם תכננו להתנקש בזמרים פופולריים כמו עבד אל חלים חאפז, ולטמון פצצות בבתי קולנוע ותיאטראות. אולם ההאשמות הללו, שמשום מה נקנו כרען וקרבן על ידי חוקרים ישראלים כעמנואל סיוון, היו שקריות לחלוטין. סיוון, כמסתבר, לא קרא בזהירות את הפרוטוקולים שהודלפו, מהם עולה כי לא קוטב ולא חוקריו הזכירו תוכניות כאלו במהלך החקירה, והן כנראה הומצאו בידי תועמלני המשטר שרצו להמאיס את המנהיג האסלאמי על העם המצרי.

יתר על כן, וזו נקודה קריטית, מהצלבת דברי קוטב, חוקריו והנאשמים האחרים, עולה כי המנהיג האסלאמי, הנחוש כביכול, שחצב אש ולהבות כנגד המשטר הג'אהילי בספריו, לא שש לאשר תוכניות להתנקש בנשיא ומפקדי המשטרה החשאית. למעשה, הוא ניסה למנוע את תלמידיו מלעשות זאת עד כמה שהיה מסוגל, ובסופו של דבר אישר להם אך ורק להתאמן, וגם זאת רק כצעד הגנה נואש כנגד התקפותיה של המשטרה החשאית. הנימוקים היו רבים ומגוונים: הזמן עוד לא כשר, השעה עוד לא מתאימה, העם עוד לא מוכן. קוטב נטה לקבל את דבריה של חסידתו, זיינב אל ע'זאלי, שהציעה תחליף לאלימות: תוכנית חינוכית שתשים לעצמה למטרה להחזיר בתשובה עשרה אחוזים מהעם כל עשר שנים.

לחנך את העם – זיינב אל ע'זאלי

השיקולים הטקטיים הללו לא היו רק תירוצים שקוטב ניסה למכור לחוקריו, אלא היו נטועים בספריו ובהגותו. מאחורי הרטוריקה הקיצונית, כך נראה, הסתתרה הססנות שנבעה מתפיסת עולם פסימית בעיקרה. בפרשנות הקוראן שלו, הזכיר קוטב לקוראיו כי הנביא מוחמד התנהג בזהירות רבה כלפי עובדי האלילים כשהיה נתון לחסדיהם במכה. רק מאוחר יותר, כשהיה במֶדִינָה, ארגן צבא והצליח לכבוש את העיר הקדושה ואת חצי האי ערב כולו. וכמו הג'אהילייה, פירש קוטב את "תורת השלבים" הזאת כתופעה על זמנית המרחפת בהיסטוריה. האסלאמיסטים בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, כך אמר, נתונים עוד לחסדי השליטים הג'אהיליים. הם נמצאים, במילים אחרות, ב"שלב מֶכָּה". בשלב זה, על האוונגארד המהפכני, הטליעה, להתנהג בזהירות רבה. רק בעתיד, אולי, יגיעו ל"שלב מדינה" ויוכלו לפעול צבאית באופן גלוי. תפיסת העולם הדו שלבית הזאת היא, מכל מקום, פסימית מאד. אם העם המצרי כולו שקוע ברשע ובעבודת אלילים, מה בצע להתנקש בנשיא נאצר דווקא? אם הוא ימות, עובד אלילים אחר, רשע לא פחות, ימלא ככל הנראה את מקומו. לפיכך, התנגד קוטב להתנקשות פוליטית כאסטרטגיה מהפכנית. נאצר ללא ספק ראוי למוות, אולם בשלב הנוכחי התנקשות בחייו היא מסוכנת וחסרת תוחלת כאחד.

אז מה יעשה המהפכן הפסימי? יש ויבחר בטקטיקות ארוכות טווח של חינוך (דעווה), כפי שהציעה זיינב אל ע'זאלי, אסטרטגיה שמקובלת גם על חלקים נרחבים בתנועה האסלאמית בישראל. אופציה אחרת היא להכות במטרות "זמינות" ונוחות מתוך ייאוש, או כדי להוכיח נקודה כלשהי. כך, למשל, חטפו חברי ארגון הטרור המצרי אל תכפיר ואל היג'רה, שתפיסת עולמם היתה גירסה פסימית ומוקצנת של תורת קוטב, את שר ההקדשים ורצחו אותו. הם עשו זאת לא משום שהאמינו שמותו ישנה את המדינה, אלא כדי להבהיר את שנאתם וסלידתם מהממסד הדתי ששירת את ממשלתו של אנואר סאדאת. אפשר גם, כפי שעושה אל קאעדה, להכות במטרות סמליות כמגדלי התאומים באופן שנועד להמם את האויב, להוציא אותו מאיזון ו"לטרוף את הקלפים" (במאמר מבריק שפורסם בזמנו ב"זמנים", הסביר יובל נוח הררי כיצד האסטרטגיה הזאת עובדת, ומה ההבדלים העמוקים בינה לבין פעילות צבאית קונבנציונלית יותר).

אבל מה קורה כש"הקריאה" של ההיסטוריה משתנה, והמהפכן הפסימי הופך למהפכן אופטימי, מעין "מוטציה של אופטימיות", אם תרצו? כעשר שנים לאחר מותו של סייד קוטב, תהה אחד מממשיכיו, מהנדס החשמל עבד א-סלאם פרג', האם "תורת השלבים" הקוטוביאנית עדיין נכונה ורלוונטית לזמנו. הנשיא כבר לא היה נאצר, אלא יורשו – אנואר סאדאת. לאחר תקופה קצרה יחסית של פיוס עם האסלאמיסטיים, עלה גם הנשיא החדש על מסלול התנגשות עם תלמידיו של קוטב. ביקורו של סאדאת בירושלים, המו"מ ובסופו של דבר גם השלום עם ישראל היה סיבה חשובה לכך, אבל בוודאי לא הסיבה היחידה.

הבעיה של סאדאת היתה שהוא ניצב בפני זן חדש ומסוכן יותר של אסאלמיסטים. בניגוד לקוטב, החזיק פרג' בתפיסה אופטימית בהרבה בכל הנוגע לעם המצרי. העם, ברובו, כך הטיף לחסידיו, מורכב ממוסלמים טובים. הבעיה היא רק שכבה מרושעת וקטנה של שליטים כופרים. ומה בנוגע לשלב מכה ושלב מדינה? פרג' לא ניסה לטעון שהאסלאמיסטים הגיעו לשלב השני, אלא ניסה, ברדיקליות מוחלטת, לרסק את תורת השלבים הקוטוביאנית לרסיסים:

אנחנו לא בתחילתו של תהליך כפי הנביא – שלום אלוהים עליו – היה (כאשר ייסד את האסלאם). אנו, לעומתו, מחוייבים לקבל את ההתגלות בצורתה הסופית. אנחנו לא נמצאים בשלב מכה, וגם לא בשלב מֶדינָה – להילחם עכשיו זו חובה המוטלת על המוסלמים כולם.

פרג', במילים אחרות, סירב לראות באסטרטגית מכה ומדינה של הנביא דפוס קוסמי נצחי, כפי שעשה סייד קוטב, והתעקש להשיב אותה למדפי העבר כמאורע היסטורי ותו לא. הנביא נהג כך פעם, כצעד טקטי, ואין ללמוד מהתנהגות זו כיום, אלא לקבל את מצוות הג'יהאד כפשוטה. מכאן ברור כיצד תפיסתו האופטימית של פרג' היתה, איך ננסח זאת, מסוכנת קמעה עבור הנשיא סאדאת ויועציו. מהנדס החשמל הקנאי והאקטיביסט, שהחליף את ההוגה הפסימי והמהורהר, הסיר את כל המכשולים ומגנוני הריסון שהציב קוטב בדרכם של האסלאמיסטים. ראשית כל, אין מקום לזהירות של "תורת שלבים" אלא רק לג'יהאד מוחלט, מלחמה טוטלית. שנית, יש סיבה להאמין שהמלחמה הזאת תצליח, משום שבניגוד לקוטב, פרג' האמין, כפי שצויין לעיל, כי העם המצרי הוא טוב בעיקרו. כאשר שאלו אותו איך להתייחס למצרים הפשוטים, ענה במשל מהמסורת המוסלמית על עיר בשם מרדין, שמחצית מתושביה היו כופרים והחצי האחר- מוסלמים. במהלך כיבוש העיר צוו החיילים להרוג את הכופרים ולחון את המוסלמים – כל אחד יקבל את המגיע לו. במצרים, הדגיש פרג', יש לשתף פעולה עם פשוטי העם, בהנחה שהם מוסלמים טובים, ולחסל את השכבה השלטת. ברגע שהמנהיגים הכופרים ייעלמו מהשטח, שיער פרג', העם הפשוט יקבל את האסלאם באופן טבעי. התנקשות פוליטית, לפיכך, היא הטקטיקה הטובה ביותר.

להילחם עכשיו – עבד א-סלאם פרג' ממתין להוצאה להורג לאחר רצח סאדאת

עד כמה מסוכן וקטלני היה האופטימיזם החדש של פרג', ראתה מצרים ב-6 באוקטובר, 1981, בחגיגות יום השנה למלחמת אוקטובר (יום הכיפורים). בעוד הנשיא סאדאת ויתר בכירי משטרו יושבים על בימת הכבוד, התפרצו ממשאית פעילים אסלאמיסטיים תלמידיו של פרג', וריססו אותם בנשק אוטומטי. סאדאת נהרג במקום. הוא שילם בחייו, משום שהמתנקשים שלו היו אופטימיים מספיק, כדי להאמין שבאמצעות רציחתו יצליחו לחולל שינוי של ממש בחברה ובמדינה. המקרה המצרי, לפיכך, מצביע על קשר ישיר בין אופטימיזם לבחירה בהתנקשות פוליטית כטקטיקה מהפכנית. הוא דוגמא פרטית לכלל שאני מכנה חוק הברזל של האופטימיזם:

ככל שמהפכן יותר אופטימי בנוגע לתמיכת הציבור בו, חולשתה של ההנהגה או יכולתו לחולל שינוי באמצעות אלימות, כך גדלים הסיכויים שיבחר בהתנקשות פוליטית. לעומת זאת, אם הוא פסימי, הוא ייטה לבחור בטקטיקות לא אלימות, או, למצער, להכות במטרות סמליות, קרובות וזמינות כדי "להוכיח נקודה" או לערער את עצביו של האויב.

תנועות הג'יהאד במצרים, חשוב להדגיש, הן רק דוגמא אחת מבין רבות לכלל הברזל של האופטימיזם. גם אצלנו בישראל, יגאל עמיר התנקש ברבין משום שהאמין (די בצדק) שרציחתו של האדם הספציפי הזה תבלום את תהליך השלום. בשבוע הבא, נראה כאן בינשוף כיצד, באמצעות כלל הברזל של האופטימיזם, ניתן לפענח מרידות, מזימות ומעשי רצח לא רק של ג'יהאדיסטים מצרים וישראלים, אלא גם של סמוראים ממורמרים בשחר יפן המודרנית.

המשך יבוא.