עבודה ערבית: דו קיום במרחב עקום

ההישג הגדול ביותר של סייד קשוע הוא ההבנה שהחברה הישראלית לא נעה בקו ישר אלא במרחב עקום. הינשוף מסכם ארבע עונות של עבודה ערבית – הסדרה שגורמת לכם לצחוק, ואז לחשוב.

items_1327568186834_1

לפני כשנתיים, זכיתי לפגוש באוניברסיטת הרווארד את הסופר הפלסטיני-ישראלי סייד קשוע ("ערבים רוקדים", "גוף שני יחיד", "ויהי בוקר"), לדעתי אחד מגדולי היוצרים בשפה העברית בימינו. לצופה הישראלי, ידוע קשוע בעיקר מהסדרה הקומית המצליחה שלו, "עבודה ערבית", שמשודרת כבר עונה רביעית בקשת-מאקו, וכל פרקיה זמינים גם ברשת האינטרנט. הסדרה, שעוסקת בעלילותיהם המוטרפות, העצובות והמצחיקות עד דמעות של העיתונאי ה"משתכנז" אמג'ד עליאן (נורמן עיסא), אשתו בושרה (קלרה חורי), בתו מאיה (פטימה יחיא) ואביו העצבני אבו אמג'ד (סלים דאו), הפכה זה מזמן לתופעה בעולם התרבותי הישראלי. התסריט מצחיק ומקורי, המסרים מורכבים וחודרים עמוק והשחקנים הם בין המשובחים ביותר שהקולנוע הישראלי יכול להציע, בראש ובראשונה נורמן עיסא, סלים דאו וקלרה ח'ורי המעולים בתפקידים הראשיים. סקרים לימדו כי צופיה היהודים של הסדרה מגלים נכונות רבה יותר לגור ליד ערבים מהישראלי הממוצע, אם כי קשה לדעת האם מדובר בתוצאה של צפייה בסדרה או שמא להיפך, צופי הסדרה הם ליברליים יותר מלכתחילה. קשוע, בתגובה, אמר באירוניה האופיינית לו, שגם הוא לא מוכן שערבים יגורו לידו, והוא דווקא צפה בסדרה.

הקאסט של עבודה ערבית: מימין לשמאל, למעלה: מריאנו אידלמן (מאיר), נורמן עיסא (אמג'ד), מלמטה: מירה עוואד (אמאל), סלים דאו (אבו אמג'ד), סלווה נקארה (אום אמג'ד), פאטמה יחיא (מאיה) וקלרה ח'ורי (בושרה)

הקאסט של עבודה ערבית: מימין לשמאל, למעלה: מריאנו אידלמן (מאיר), נורמן עיסא (אמג'ד), מלמטה: מירה עוואד (אמאל), סלים דאו (אבו אמג'ד), סלווה נקארה (אום אמג'ד), פטימה יחיא (מאיה) וקלרה ח'ורי (בושרה)

אירוניה אופיינית - סייד קשוע

אירוניה אופיינית – סייד קשוע

            עכשיו, כשהסתיים הפרק האחרון של העונה הרביעית, הגיע הזמן לסכם את הסדרה היפיפייה הזאת, ולהעלות כמה תובנות שהיא משקפת אודות החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21. מבקרים לא מעטים שיבחו את עבודה ערבית משום שהיא, אולי, הסדרה היהודית-ערבית הראשונה שמעזה להעלות את הבעיות הכואבות של המציאות, ולא להסתפק בתיאורי הווי קומיים בדומה לסדרות עבר כ"שכנים שכנים" או "המסעדה הגדולה". בתוך פרקים מצחיקים עד דמעות, קשוע מצליח לגעת בנושאים כמו הנכבה, למשל, ולהכניס אותם למיינסטרים הישראלי. בפני הקהל הישראלי האוהד בהרווארד, הוא אמר שהדרך היחידה לדבר על נושאים רציניים כאלה הוא ההומור. רק כשהצופים לומדים לאהוב את אמג'ד, את בושרה ואת מאיה, הם מוכנים לשמוע מהם אמיתות קשות וכואבות יותר. האמיתות הללו משתקפות, כמובן, בראש ובראשונה באינטראקציה המורכבת בין הדמויות השונות שמאכלסות את הסדרה ומקיפות את בני משפחת עליאן: אבו אמג'ד, אביו הססגוני של הגיבור שמרבה ליידה בו נעליים ישנות, מאיר (מריאנו אידלמן), חברו הצלם, שמשמש מעין מורה דרך בנבכי בחברה היהודית, אמאל (מירה עוואד), עורכת הדין הערבייה הדעתנית ולוחמת זכויות האזרח, שמנהלת עם מאיר זוגיות בלתי אפשרית. ישנם, כמובן, גם השכנים היהודים השונים ברחביה, שהבולטים מביניהם הם נתן (דב נבון) ותמנע (רונה ליפז-מיכאל), בעל ואשה "שמאלניים" כביכול ("אנחנו מצביעים מרצ, רק שתדעו"), אולם בפועל שטופים בסטריאוטיפים ודיעות קדומות. קשוע, כמובן, לא מציג את הערבים כקורבן פסיבי ומרבה ללעוג לחוליי החברה הפלסטינית-ישראלית לא פחות מאשר לאלו של החברה היהודית. בחלק מהפרקים הוא רומז שהסטריאוטיפים היהודיים על הערבים הישראלים – קולניות, פשע אלים, שוביניזם – הם אכן מבוססים במציאות, ואף טיפוסים מודרניים ונאורים כאמג'ד אינם חסינים מהם.

490_aravit

מיידה בו נעליים ישנות – אבו אמג'ד

חידת היגיון ישראלית - אמג'ד כעיתונאי חוקר

חידת היגיון ישראלית – אמג'ד כעיתונאי חוקר

            בארבע העונות הראשונות, הפרקים השונים של עבודה ערבית התעלו זה על זה בתעוזה ובמקוריות. בין הטובים ביותר אפשר למנות את האפיזודות בהן אמג'ד מנסה להצטרף למשמר האזרחי ומתלהב מתדמיתו הצה"לית החדשה, מנהיג בטעות גל חדש של מחאת אוהלים, מסייע למפלגת העבודה להצליח במגזר הערבי, מנסה להיבחר לועד הבית תוך חיקוי הקמפיין לנשיאות של ברק אובמה, מסגיר את חמותו המעצבנת לשב"כ, מתחזה לבכיר ביחידת 8200, נסחף בטעות לחופי עזה ונחטף (שוב פעם בטעות) בידי חמושים פלסטינים. אפרופו חטיפות, באחד הפרקים הבלתי נשכחים, מאיר הצלם נוסע עם נהגי מונית פלסטינים ובטוח, בגלל סדרה של אי הבנות, שהם חוטפים או עומדים לחסל אותו. הנהג וחברו, שבטוחים שהוא צועק כי הוא רעב, רוצים להציע לו חטיף אגוזי, והנהג שואל בעברית עילגת: "אתה – חטוּף – רוצה?" . למי שלא ראה, אני לא אגלה את המשך התגלגלות העלילה, ורק אסיים עם התובנה שמוסר אבו אמג'ד למאיר בסוף הפרק: "כלל ראשון בנוהל חטיפות: כשערבי שם אותך בשירותים, תשתין ותצא." פרקים רציניים ואפלים יותר עוסקים במתח בין יום העצמאות ליום הנכבה, בשריפת יערות, בעופרת יצוקה ובפעולות תג מחיר.

items_1327568186834_1

מנהיג עממי - אחרי שאשתו זורקת אותו מהבית והוא נאלץ לגור באוהל, אמג'ד פותח גל חדש של מחאה חברתית

מנהיג עממי – אחרי שאשתו זורקת אותו מהבית והוא נאלץ לגור באוהל, אמג'ד פותח גל חדש של מחאה חברתית

אפשר לדבר בלי סוף, מזויות שונות, על פרקי הסדרה והתובנות המורכבות העולות מהם, ומבקרים רבים עשו זאת כבר. בטור הזה, הייתי רוצה להדגיש רעיון משלי: מה שהופך את עבודה ערבית לכל כך ייחודית, היא הצלחתו של קשוע לפענח קוד חשוב מאד של דו הקיום המתוח בין יהודים וערבים במרחב הישראלי: החיים ביחד אינם מונחים בידי עקרונות רציונליים, חיוביים או שליליים, אלא מתערבלים בעולם כאוטי ולא ברור. אם נשתמש במשל, תורת היחסות הכללית של איינשטיין טוענת כי המרחב אינו ישר (כמו דף) אלא עקום, ככדור, ולפיכך כללי הגיאומטריה האוקלידית אינם תופסים בו. במילים אחרות, מה שנראה כקו ישר אינו בהכרח הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות. העולם הישראלי של "עבודה ערבית", באותה האופן, הוא עולם של מרחב עקום: כל ניסיון לחולל שינוי מודע באופן כוחני וב"קו ישר" נידון לכישלון וגורר אחריו תוצאות לא צפויות – לעיתים משעשעות, לעיתים מגוחכות ולעיתים קרובות מדי הרות אסון.

קו ישר מוביל לכישלון - אמג'ד מנסה להוכיח שערבים יודעים לשחות, ומסתבך עם המשטרה.

קו ישר מוביל לכישלון – אמג'ד מנסה להוכיח שערבים יודעים לשחות, ומסתבך עם המשטרה.

נסיונותיו הנואשים של אמג'ד להשתלב בבורגנות היהודית, היינו, ללכת ישר למטרה, דווקא נוטים לעורר נגדו חשדות, ובפרקים לא מעטים הוא מסתבך עם השב"כ, מסיים במעצר או, לחילופין, נאלץ להימלט מהוילה המפוארת של "האח הגדול". גם בעונה הרביעית, כאשר הוא הופך ליועץ תקשורת יוקרתי, ההצלחות המסחררות שלו בקמפיינים לציבור הערבי תמיד מגיעות בטעות, במין תנועה סיבובית לא מכוונת. במקרה אחד, למשל, במסגרת אחד הנסיונות האינסופיים שלו להתחבב על תמנע השכנה, הוא ממליץ לשכור שיפוצניק פלסטיני מהכפר כדי לבנות את הגלריה החדשה שלה. בעל המלאכה, שמתגלה כנוכל, נעלם לשבוע, ובדיוק כשכל מבקרי האומנות, ידידיה של תמנע, מגיעים לבחון את הגלריה – הוא אוכל שם עם הפועלים ארוחת צהריים. אניני הטעם הירושלמים, כמובן, חושבים שחורבה עם פועלים פלסטיניים שאוכלים ארוחת צהריים זה מיצג אומנותי נועז ומסעיר, תמנע הופכת לאומנית מפורסמת ואמג'ד מצליח למכור את המוצרים שלו כיצירות אומנות מדרגה ראשונה.

537871_722083847818410_2098743976_n

             אולם הדוגמא הטובה ביותר לחוקים המנחים את עולם ה"מרחב העקום" של עבודה ערבית דווקא קשורה במאיר ואמאל, הזוג המעורב, שסיפור האהבה הבלתי אפשרי שלו מלווה את הסדרה כמעט מראשיתה. בעונה הרביעית, הם עוברים לכפר פלסטיני בשטחים כדי לחסוך בשכר דירה, ומאיר נדהם לגלות שהוא עבר לעולם חסר תשתיות לחלוטין – אין טלפון, אין אינטרנט, אין אפילו כבישים. כשהוא מגיע למשרד התקשורת כדי לבקש קו טלפון, הוא אומר לפקיד הדתי שהטכנאים צריכים פשוט לשאול "איפה בית מאיר". הפקיד, שחושב בטעות שמדובר בהתנחלות חדשה, מסדר למאיר קו טלפון, שכל הכפר מתחבר אליו מניה וביה. בחודשים הבאים, יוצרים מאיר ובעל הבית הפלסטיני שלו הצגה מתוחכמת של עימות בין ה"מתנחל" לבין ילדי הכפר. ואכן, קצת אבנים במהלך ביקור הזדהות של מועצת יש"ע מספיקים כדי להשפיע על הכפר הפלסטיני מכל טוב הארץ, כביכול למען ההתנחלות החדשה "בית מאיר": כבישי גישה, אמבולנס ואפילו מרכז ספורט מפואר. באותו הזמן אמאל, לוחמת זכויות האזרח, נכשלת בכל המשפטים שהיא מנהלת כנגד הממשלה, המדינה והמתנחלים, וה"הישג" היחיד שלה ושל חבריה, פעילי השמאל מהאגודה לזכויות האזרח, הוא צו פינוי לבית מאיר עצמו. הלקח ברור: נסיונות להשפיע על המציאות העקומה באופן ישיר מובילים לכישלון – בעולם עקום והזוי, רק פעולה עקומה והזויה יכולה להביא לתוצאה חיובית.

avoda_aravit4_4_vod_b

"בית מאיר" – מאחז מדומה בכפר פלסטיני

פעולה ישירה גורמת נזק - מירה עוואד בתפקיד אמאל

פעולה ישירה גורמת נזק – מירה עוואד בתפקיד אמאל

מה שנכון לכוחות הטובים של החברה הישראלית, נכון גם לכוחות האפלים שפועלים בה. בפרק האחרון של העונה הרביעית, מגיע לבניין שכן חדש בשם יהודה (שמיל בן ארי), שמתחיל להתעלל באמג'ד בניסיון לגרש אותו מהבניין. ודווקא כשמגיעה ההתעללות של יהודה לשיאה, הוא עושה את הטעות שלו ופועל באופן ישיר מדי – מנסה לנקב בלילה את צמיגיו של אמג'ד. כמו תמיד אצל קשוע, כל ניסיון "ליישר" את המציאות העקומה באופן אלים נדון לכישלון, בין אם מדובר בניסיונות תיקון אציליים כמו של אמאל או בנסיונות להחריב ולהרס, כמו אלו של יהודה. כשאמג'ד ושני ילדיו, מאיה ואסמאעיל (לו הוא מתעקש לקרוא שימי) מגיעים לאוטו המנוקב, מצטרפים אליהם השכנים היהודים לפתע במפגן סולידריות אנושי. נתן, שיחסיו המורכבים עם אמג'ד מלווים את הצופים לאורך הסדרה כולה, מציע לעזור עם הצמיגים. שכנה אחרת מנחמת את מאיה ומתנדבת לקחת אותה לבית הספר, בעוד אחרת משחקת עם "שימי". וברקע, האיכר הפלסטיני שיהודה מנסה לגרש לאורך כל הפרק ממשיך למסוק את הזיתים שבגן.

132881261259257202a_b

וכרגיל, הסיומים של קשוע אירוניים, מתוקים-מרירים. מפגן הסולידריות של השכנים אמנם דורש עימות שקט עם יהודה, הבריון הגזען, שאוכל את עצמו בצד בעוד השכנים האחרים מסתחבקים עם אמג'ד ומשפחתו. אבל מכיוון שכל ארבעת הצמיגים נוקבו, נתן מבהיר ש"אין מה לעשות". בתגובה, מציע להם שכן אחר שעובר במקום קלמנטינות, והשלושה יושבים לאכול על תא המטען של האוטו המנוקב. יהודה ממתין בצד במבט זועם, מחכה להזדמנות הבאה לפגוע. במרחב העקום של החברה הישראלית אי אפשר אולי לתקן את הבעיה באופן מוחלט- הצמיגים מנוקבים מדי. כל ניסיון לעשות זאת באופן אידיאליסטי נדון לכישלון, כפי שמעיד המקרה של אמאל. אבל תמיד, בתוך כל הבלגן, יהודים וערבים יכולים לשבת על תא מטען של אוטו מנוקב ולכרסם ביחד קלמנטינות.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 21, 2013, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. אם כי חלק מהעניין נובע מכך שמדובר בקומדיה. זה מאוד קומי שכל החכמים שפועלים ישר נכשלים איפה שהאידיוט מצליח במקרה בצורה עקומה – כך שהאלמנטים האלה יזכו להדגשה. אבל לפעמים המציאות שהקומדיה צוחקת עליה מאוד כואבת וצריכה נסיון יישור (מה שלא ניתן להשיג באופן מוחלט, אבל אפשר להשיג השיגים מקומיים).

    • זה נכון שטעויות המובילות לתוצאות לא צפויות הן חלק מהמבנה של הקומדיה הקלאסית. העניין הוא שהמציאות הישראלית מאד מתאימה לייצור קומדיות מהבחינה הזאת. החברה שלנו מאד כאוטית ולא צפויה, ופעולות "ישירות" גורמות לעיתים קרובות נזק יותר מאשר תועלת. לכל הפחות, הן גורמות לרוב לתוצאות שונות מאד מהצפוי.

      • יש לך איזו דוגמה לזה?

        דווקא ההרגשה שלי היא שהרבה פעמים הבעיה היא שמנסים פתרונות עקומים והרבה מהבעיות היו נמנעות אם לא היו מנסים לעקם את המציאות (המציאות לא סתם עקומה – היא עקומה כי עיקמו אותה, או בנו אותה עקום)

      • נראה לי שהמציאות הישראלית מלאה בדוגמאות כאלה. מצד שמאל (או הצד הפרו-פלסטיני, ליתר דיוק) הניסיונות של חנין זועבי והדומים לה לתקוף את הבעיות היהודיות-ערביות בשורשן, גורמות רק לעוינות ולניכור בצד היהודי. לעומת זאת, דווקא יוצר כמו סייד קשוע שפועל בדרך עקיפה גורם ליותר אנשים לחשוב באופן ביקורתי ומייצר השפעה רבה יותר, והדברים משתקף גם בתוצאות הסקרים של אלו שראו את הסדרה.

        בצד הימני של המפה, הדוגמא הטובה ביותר לדעתי היא שוחרי המקדש. כל עוד ניסו קבוצות כאלו לפגוע בכיפת הסלע או להטיף להקמת בית המקדש בשפה הלכתית/דתית, הם נתקלו בקיר אטום בחברה הישראלית. ברגע שארגונים כמו מנהיגות יהודית התחילו לפעול בדרכים עקיפות יותר – בעיקר יצירת תרבות הווי שלמה "כיפית" שמסתובבת מסביב לבית המקדש – הם הצליחו לגייס לצערי הרב תמיכה שפעם לא ניתן היה אפילו לחלום עליה. כך גם הניסיון להסביר למיינסטרים הישראלי שישיבת המתנחלים באשתעול ז' מגינה על עליו ושהוא מפונק וכפוי טובה – מעולם לא עזרה במיוחד. לעומת זאת, הצימרים, היקבים האורגניים וטיולי האופניים בין המאחזים, שהתארגנו עקב ניסיון של אנשים פרטיים להרוויח, משפיעים על התודעה לטובת תנועת ההתנחלויות באופן אפקטיבי בהרבה.

        דרך אגב, דוגמא מושלמת ל"טעות" סטייל עבודה ערבית היה בחירת הצבע הכתום כסמל ההתנגדות להתנתקות – דבר שהתקשר למהפכה הכתומה באוקראינה וסייע מאד לאימפקט התקשורתי של התנועה. ממקור יודע דבר, אני יכול לומר שהסיבה לבחירת הצבע הכתום היה פשוט שנגמרו כל הצבעים האחרים במפעל באותו הרגע…

      • אה, זה לא מה שאני קורא לו דרך עקומה, סתם שיווק טוב. גם לא הייתי קורא לחנין זועבי "שמאל", אבל זה סיפור אחר. בסך הכל גם המתנחלים ונראה לי שגם קשוע מנסים ליישר את המציאות, רק לא דרך פרובוקציות.

        העקמומיות שאני חושב עליה היא יותר דברים כמו, נאמר, בניה לא חוקית או ועדות קבלה וקריטריונים מפלים כמו "לזכאי חוק השבות" – או לצורך העניין לקדם את מצב הכפר שלך דרך "התנחלות" כמו בפרק שתיארת.

  2. תודה דני על פוסט מרתק ……

    טוב דני , בין לבין , "אביב העמים הערבי " ארכיטיפ ערבי חדש , צעיר , נחוש , שובר מוסכמות , מתמרד , רוח פראית וחופשית , סייח פרא …….. אגב אתה מבין הרי שיש השלכות גם על ערביי ישראל .

    בין לבין , יש הגורסים שהבעות קומיות מנציחות סטראוטיפים . הם שוברות הקרח אולי , אבל לא ממש ממיסות אותו . סיפור מסובך .

    אגב , הקונספט הפיסיקלי הזה של מרחב עקום , קצת לא מדויק . אין בנמצא מרחב עקום . עקום זה מנקודת הראות של המתבונן . ישנם אזורי כבידה שונים , ירח , שמש , כדור הארץ , נוגה וכך ככלל ביקום . ככל שהכבידה משתנה , ההשפעה על החלל או המרחב מסביב לאובייקט הכבידה משתנה . וכך :

    הזמן נע מהר יותר לאט יותר , והאור נלכד , או מגיע לעיני המתבונן ממקום אחר ביחס לנקודת המוצא. כלומר , הכוכב נראה כמצוי במקום כלשהוא כדרך משל , אבל הוא ממוקם במקום אחר פיסית . הכל בהשפעת הכבידה .

    תודה שוב ………..

    • אל רום,

      כמובן שלא דייקתי מבחינה פיזיקילית….

      הבעה קומית טובה, לדעתי, צריכה להשתמש בסטריאוטיפ, לשחק איתו, לאתגר אותו ולכרסם לאט לאט במעמד הקנוני שלו.

  3. אכן, אחת הסדרות המשובחות על המסך הישראלי. השנה השתדלתי כמעט לא לראות טלוויזיה, ופספסתי את העונה הרביעית. אולי זו הזדמנות להשלים פערים. הפרק האהוב עלי הוא זה שבו אמג'ד נכנס לבית האח הגדול. הפרק הזה הוא אחד הגדולים, בכל סיטקום שראיתי. הרגע שבו אמג'ד נדרש להתחזות ליהודי, ומסביר שהוא מעדיף להיות אשכנזי מאשר מזרחי, כי זה יותר מתאים לאופי שלו, הוא הברקה שמעידה על הבנת עומק של התת-מודע הקולקטיבי הישראלי. מאידך, היו גם פרקים שהיו קצת דידקטיים ו"חינוכיים" מדי, כמו זה שבו כל דיירי הבית יורדים למקלט ולא יכולים לצאת.

    בעקרון, התבנית של כל פרק הייתה זהה: אמג'ד מזהה איזשהו טרנד אצל שכניו היהודים; אמג'ד מחליט שהוא צריך להיות "יותר יהודי מהיהודים"; אמג'ד מצליח להסתבך גם עם היהודים וגם עם משפחתו, ויוצא קירח מכאן ומכאן; אמג'ד חוטף נעליים מאבא.

    ואולי זה חלק מסוד הקסם של הסדרה. הרי התפקיד הכפוי טובה הזה, שבו המיעוט נדרש כל העת להיות יותר פטריוט מהפטריוטים, מוכר (או אמור להיות מוכר) ליהודים היטב. במובן הזה, "עבודה ערבי" היא אולי הסדרה היהודית ביותר בטלוויזיה הישראלית, וגם זה משהו. יש בהומור של קשוע משהו שמזכיר לי את וודי אלן, מל ברוקס ואפילו אפרים קישון.

  4. אגב, דני, אתה אומר שהוא הופיע מול קהל ישראלי אוהד בהרווארד. אבל רציתי לשאול אותך כיצד הגיבו סטודנטים פלסטינים, ערבים, מוסלמים, וסתם אמריקאים ליברלים שלא אוהדים את ישראל יותר מדי. אהבו? התנגדו? שאלו שאלות?

    • אני חושב שבקהל היו סטודנט ערבי אחד או שניים, אבל אני לא לגמרי בטוח. אמריקאים ליברלים היו – ואחד מהם אפילו שאל את סייד קשוע מה דעתו על החרם (התשובה: אני מבין את זה כל עוד יש כיבוש, אבל זו לא הדרך שלי). בעיקרון הקהל היה מאד אוהד, במיוחד משום שכולם צפו באחד הפרקים הטובים ביותר בסדרה לפני ההרצאה (שכחתי כרגע איזה פרק זה היה, אבל אני זוכר שהרושם שהוא הותיר על הקהל היה עצום).

      התבנית שזיהית בהחלט נכונה לרוב הפרקים. חשוב לציין שהאינטראקציות של יתר הדמויות הערביות, במיוחד אבו אמג'ד אבל גם מאיה ואמאל, עם היהודים, חשובות ומעניינות לא פחות מאלו של אמג'ד. כל אחד מהם מנסה דרך אחרת להתמודד עם המרחב שסביבו, ובסופו של דבר מסתבר שרוב הדרכים ה"חלופיות" הללו, רובן אינטואיטיביות ולא מכוונות מטרה, אפקטיביות יותר מנסיונות ההשתלבות הכפייתיים של אמג'ד.

      הפרק על בית האח הגדול היה אכן מעולה – ויש לציין שהוא גלש לתחום הפנטזיה עם סיום ה"דאוס אקס מכינה" של המסוק. מצד שני, בעוד הפרק עצמו היה מאד ריאליסטי ונגע בסוגיה חשובה (המתח התרבותי בין אשכנזים, מזרחיים וערבים), סצינת הסיום, ואני לא מדבר רק על המסוק, חרגה מהריאליזם שמאפיין את הסדרה. במציאות הישראלית, ערבי שעושה קידוש לא היה מעורר דווקא אנטגוניזם אלא סקרנות ושעשוע.

      דווקא אהבתי את הפרק על המקלט, כמו פרקים רציניים אחרים (כדוגמת "השריפה", הפרק על פעולת תג מחיר, או הפרק על הנכבה) – במינון מסויים, אני חושב שהם גיוונו יפה את ההומור שהוא קו מרכזי בסדרה. בנוגע לפרק שהזכרת (המקלט), היו שם כמה קווי עלילה מאד מסקרנים. קודם כל, האלכוהול שנכנס פנימה, ערבל את כולם ואפשר להם לצאת מהעור שלהם (הוא הוסיף את הממד הקומי). שנית, ההשפעה של טראומות השואה על הגזענות כלפי ערבים (יוכבד), שהוצגה באופן אמפטי יותר מאשר בדרך כלל, ושלישית- מעניין מכל – האינטראקציה בין מאיה לנדב (הבן של נתן ותמנע), ובמיוחד הסיום הפתוח – היציאה שלו לרחוב לתוך הלא ידוע. כל אלה הפכו את הפרק לדעתי לאחד המעניינים ביותר בסדרה. בהרצאה שלו בהרווארד, דרך אגב, סייד קשוע אמר לנו, ספציפית על הפרק הזה, שהשחקנים ממש בכו במהלך הצילומים…

      • כן, המסוק בסוף הפרק אכן היה קצת מופרך, ואולי ניתן היה למצוא אמצעי עלילתי מוצלח יותר. יכול להיות שמה שאהבתי שם, וזה מוטיב שחוזר בסדרה, הוא עניין ה"התחזות האמתית", האשליה שהמשלה עצמו מאמין בה. כלומר, בתוכנית אמג'ד נדרש להתחזות ליהודי, וזה עובד כי בעצם גם במציאות הוא מנסה להתחזות להיות יהודי.

        המקלט מן הסתם אמור להיות מטפורה על הגזענות שכולנו נעולים בה, פשוט בגלל שאנחנו לא מאמינים שנוכל לפרוץ החוצה. ורק הילדים, שהם תמימים יותר מהמבוגרים, מבינים את חוסר התוחלת שבעניין, ולכן הם מצליחים פשוט לצאת.

  1. פינגבק: עבודה ערבית: דו קיום במרחב עקום | abumidian

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: