ההישג הגדול ביותר של סייד קשוע הוא ההבנה שהחברה הישראלית לא נעה בקו ישר אלא במרחב עקום. הינשוף מסכם ארבע עונות של עבודה ערבית – הסדרה שגורמת לכם לצחוק, ואז לחשוב.

לפני כשנתיים, זכיתי לפגוש באוניברסיטת הרווארד את הסופר הפלסטיני-ישראלי סייד קשוע ("ערבים רוקדים", "גוף שני יחיד", "ויהי בוקר"), לדעתי אחד מגדולי היוצרים בשפה העברית בימינו. לצופה הישראלי, ידוע קשוע בעיקר מהסדרה הקומית המצליחה שלו, "עבודה ערבית", שמשודרת כבר עונה רביעית בקשת-מאקו, וכל פרקיה זמינים גם ברשת האינטרנט. הסדרה, שעוסקת בעלילותיהם המוטרפות, העצובות והמצחיקות עד דמעות של העיתונאי ה"משתכנז" אמג'ד עליאן (נורמן עיסא), אשתו בושרה (קלרה חורי), בתו מאיה (פטימה יחיא) ואביו העצבני אבו אמג'ד (סלים דאו), הפכה זה מזמן לתופעה בעולם התרבותי הישראלי. התסריט מצחיק ומקורי, המסרים מורכבים וחודרים עמוק והשחקנים הם בין המשובחים ביותר שהקולנוע הישראלי יכול להציע, בראש ובראשונה נורמן עיסא, סלים דאו וקלרה ח'ורי המעולים בתפקידים הראשיים. סקרים לימדו כי צופיה היהודים של הסדרה מגלים נכונות רבה יותר לגור ליד ערבים מהישראלי הממוצע, אם כי קשה לדעת האם מדובר בתוצאה של צפייה בסדרה או שמא להיפך, צופי הסדרה הם ליברליים יותר מלכתחילה. קשוע, בתגובה, אמר באירוניה האופיינית לו, שגם הוא לא מוכן שערבים יגורו לידו, והוא דווקא צפה בסדרה.

            עכשיו, כשהסתיים הפרק האחרון של העונה הרביעית, הגיע הזמן לסכם את הסדרה היפיפייה הזאת, ולהעלות כמה תובנות שהיא משקפת אודות החברה הישראלית בתחילת המאה ה-21. מבקרים לא מעטים שיבחו את עבודה ערבית משום שהיא, אולי, הסדרה היהודית-ערבית הראשונה שמעזה להעלות את הבעיות הכואבות של המציאות, ולא להסתפק בתיאורי הווי קומיים בדומה לסדרות עבר כ"שכנים שכנים" או "המסעדה הגדולה". בתוך פרקים מצחיקים עד דמעות, קשוע מצליח לגעת בנושאים כמו הנכבה, למשל, ולהכניס אותם למיינסטרים הישראלי. בפני הקהל הישראלי האוהד בהרווארד, הוא אמר שהדרך היחידה לדבר על נושאים רציניים כאלה הוא ההומור. רק כשהצופים לומדים לאהוב את אמג'ד, את בושרה ואת מאיה, הם מוכנים לשמוע מהם אמיתות קשות וכואבות יותר. האמיתות הללו משתקפות, כמובן, בראש ובראשונה באינטראקציה המורכבת בין הדמויות השונות שמאכלסות את הסדרה ומקיפות את בני משפחת עליאן: אבו אמג'ד, אביו הססגוני של הגיבור שמרבה ליידה בו נעליים ישנות, מאיר (מריאנו אידלמן), חברו הצלם, שמשמש מעין מורה דרך בנבכי בחברה היהודית, אמאל (מירה עוואד), עורכת הדין הערבייה הדעתנית ולוחמת זכויות האזרח, שמנהלת עם מאיר זוגיות בלתי אפשרית. ישנם, כמובן, גם השכנים היהודים השונים ברחביה, שהבולטים מביניהם הם נתן (דב נבון) ותמנע (רונה ליפז-מיכאל), בעל ואשה "שמאלניים" כביכול ("אנחנו מצביעים מרצ, רק שתדעו"), אולם בפועל שטופים בסטריאוטיפים ודיעות קדומות. קשוע, כמובן, לא מציג את הערבים כקורבן פסיבי ומרבה ללעוג לחוליי החברה הפלסטינית-ישראלית לא פחות מאשר לאלו של החברה היהודית. בחלק מהפרקים הוא רומז שהסטריאוטיפים היהודיים על הערבים הישראלים – קולניות, פשע אלים, שוביניזם – הם אכן מבוססים במציאות, ואף טיפוסים מודרניים ונאורים כאמג'ד אינם חסינים מהם.

            בארבע העונות הראשונות, הפרקים השונים של עבודה ערבית התעלו זה על זה בתעוזה ובמקוריות. בין הטובים ביותר אפשר למנות את האפיזודות בהן אמג'ד מנסה להצטרף למשמר האזרחי ומתלהב מתדמיתו הצה"לית החדשה, מנהיג בטעות גל חדש של מחאת אוהלים, מסייע למפלגת העבודה להצליח במגזר הערבי, מנסה להיבחר לועד הבית תוך חיקוי הקמפיין לנשיאות של ברק אובמה, מסגיר את חמותו המעצבנת לשב"כ, מתחזה לבכיר ביחידת 8200, נסחף בטעות לחופי עזה ונחטף (שוב פעם בטעות) בידי חמושים פלסטינים. אפרופו חטיפות, באחד הפרקים הבלתי נשכחים, מאיר הצלם נוסע עם נהגי מונית פלסטינים ובטוח, בגלל סדרה של אי הבנות, שהם חוטפים או עומדים לחסל אותו. הנהג וחברו, שבטוחים שהוא צועק כי הוא רעב, רוצים להציע לו חטיף אגוזי, והנהג שואל בעברית עילגת: "אתה – חטוּף – רוצה?" . למי שלא ראה, אני לא אגלה את המשך התגלגלות העלילה, ורק אסיים עם התובנה שמוסר אבו אמג'ד למאיר בסוף הפרק: "כלל ראשון בנוהל חטיפות: כשערבי שם אותך בשירותים, תשתין ותצא." פרקים רציניים ואפלים יותר עוסקים במתח בין יום העצמאות ליום הנכבה, בשריפת יערות, בעופרת יצוקה ובפעולות תג מחיר.

אפשר לדבר בלי סוף, מזויות שונות, על פרקי הסדרה והתובנות המורכבות העולות מהם, ומבקרים רבים עשו זאת כבר. בטור הזה, הייתי רוצה להדגיש רעיון משלי: מה שהופך את עבודה ערבית לכל כך ייחודית, היא הצלחתו של קשוע לפענח קוד חשוב מאד של דו הקיום המתוח בין יהודים וערבים במרחב הישראלי: החיים ביחד אינם מונחים בידי עקרונות רציונליים, חיוביים או שליליים, אלא מתערבלים בעולם כאוטי ולא ברור. אם נשתמש במשל, תורת היחסות הכללית של איינשטיין טוענת כי המרחב אינו ישר (כמו דף) אלא עקום, ככדור, ולפיכך כללי הגיאומטריה האוקלידית אינם תופסים בו. במילים אחרות, מה שנראה כקו ישר אינו בהכרח הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות. העולם הישראלי של "עבודה ערבית", באותה האופן, הוא עולם של מרחב עקום: כל ניסיון לחולל שינוי מודע באופן כוחני וב"קו ישר" נידון לכישלון וגורר אחריו תוצאות לא צפויות – לעיתים משעשעות, לעיתים מגוחכות ולעיתים קרובות מדי הרות אסון.

נסיונותיו הנואשים של אמג'ד להשתלב בבורגנות היהודית, היינו, ללכת ישר למטרה, דווקא נוטים לעורר נגדו חשדות, ובפרקים לא מעטים הוא מסתבך עם השב"כ, מסיים במעצר או, לחילופין, נאלץ להימלט מהוילה המפוארת של "האח הגדול". גם בעונה הרביעית, כאשר הוא הופך ליועץ תקשורת יוקרתי, ההצלחות המסחררות שלו בקמפיינים לציבור הערבי תמיד מגיעות בטעות, במין תנועה סיבובית לא מכוונת. במקרה אחד, למשל, במסגרת אחד הנסיונות האינסופיים שלו להתחבב על תמנע השכנה, הוא ממליץ לשכור שיפוצניק פלסטיני מהכפר כדי לבנות את הגלריה החדשה שלה. בעל המלאכה, שמתגלה כנוכל, נעלם לשבוע, ובדיוק כשכל מבקרי האומנות, ידידיה של תמנע, מגיעים לבחון את הגלריה – הוא אוכל שם עם הפועלים ארוחת צהריים. אניני הטעם הירושלמים, כמובן, חושבים שחורבה עם פועלים פלסטיניים שאוכלים ארוחת צהריים זה מיצג אומנותי נועז ומסעיר, תמנע הופכת לאומנית מפורסמת ואמג'ד מצליח למכור את המוצרים שלו כיצירות אומנות מדרגה ראשונה.

             אולם הדוגמא הטובה ביותר לחוקים המנחים את עולם ה"מרחב העקום" של עבודה ערבית דווקא קשורה במאיר ואמאל, הזוג המעורב, שסיפור האהבה הבלתי אפשרי שלו מלווה את הסדרה כמעט מראשיתה. בעונה הרביעית, הם עוברים לכפר פלסטיני בשטחים כדי לחסוך בשכר דירה, ומאיר נדהם לגלות שהוא עבר לעולם חסר תשתיות לחלוטין – אין טלפון, אין אינטרנט, אין אפילו כבישים. כשהוא מגיע למשרד התקשורת כדי לבקש קו טלפון, הוא אומר לפקיד הדתי שהטכנאים צריכים פשוט לשאול "איפה בית מאיר". הפקיד, שחושב בטעות שמדובר בהתנחלות חדשה, מסדר למאיר קו טלפון, שכל הכפר מתחבר אליו מניה וביה. בחודשים הבאים, יוצרים מאיר ובעל הבית הפלסטיני שלו הצגה מתוחכמת של עימות בין ה"מתנחל" לבין ילדי הכפר. ואכן, קצת אבנים במהלך ביקור הזדהות של מועצת יש"ע מספיקים כדי להשפיע על הכפר הפלסטיני מכל טוב הארץ, כביכול למען ההתנחלות החדשה "בית מאיר": כבישי גישה, אמבולנס ואפילו מרכז ספורט מפואר. באותו הזמן אמאל, לוחמת זכויות האזרח, נכשלת בכל המשפטים שהיא מנהלת כנגד הממשלה, המדינה והמתנחלים, וה"הישג" היחיד שלה ושל חבריה, פעילי השמאל מהאגודה לזכויות האזרח, הוא צו פינוי לבית מאיר עצמו. הלקח ברור: נסיונות להשפיע על המציאות העקומה באופן ישיר מובילים לכישלון – בעולם עקום והזוי, רק פעולה עקומה והזויה יכולה להביא לתוצאה חיובית.

מה שנכון לכוחות הטובים של החברה הישראלית, נכון גם לכוחות האפלים שפועלים בה. בפרק האחרון של העונה הרביעית, מגיע לבניין שכן חדש בשם יהודה (שמיל בן ארי), שמתחיל להתעלל באמג'ד בניסיון לגרש אותו מהבניין. ודווקא כשמגיעה ההתעללות של יהודה לשיאה, הוא עושה את הטעות שלו ופועל באופן ישיר מדי – מנסה לנקב בלילה את צמיגיו של אמג'ד. כמו תמיד אצל קשוע, כל ניסיון "ליישר" את המציאות העקומה באופן אלים נדון לכישלון, בין אם מדובר בניסיונות תיקון אציליים כמו של אמאל או בנסיונות להחריב ולהרס, כמו אלו של יהודה. כשאמג'ד ושני ילדיו, מאיה ואסמאעיל (לו הוא מתעקש לקרוא שימי) מגיעים לאוטו המנוקב, מצטרפים אליהם השכנים היהודים לפתע במפגן סולידריות אנושי. נתן, שיחסיו המורכבים עם אמג'ד מלווים את הצופים לאורך הסדרה כולה, מציע לעזור עם הצמיגים. שכנה אחרת מנחמת את מאיה ומתנדבת לקחת אותה לבית הספר, בעוד אחרת משחקת עם "שימי". וברקע, האיכר הפלסטיני שיהודה מנסה לגרש לאורך כל הפרק ממשיך למסוק את הזיתים שבגן.

וכרגיל, הסיומים של קשוע אירוניים, מתוקים-מרירים. מפגן הסולידריות של השכנים אמנם דורש עימות שקט עם יהודה, הבריון הגזען, שאוכל את עצמו בצד בעוד השכנים האחרים מסתחבקים עם אמג'ד ומשפחתו. אבל מכיוון שכל ארבעת הצמיגים נוקבו, נתן מבהיר ש"אין מה לעשות". בתגובה, מציע להם שכן אחר שעובר במקום קלמנטינות, והשלושה יושבים לאכול על תא המטען של האוטו המנוקב. יהודה ממתין בצד במבט זועם, מחכה להזדמנות הבאה לפגוע. במרחב העקום של החברה הישראלית אי אפשר אולי לתקן את הבעיה באופן מוחלט- הצמיגים מנוקבים מדי. כל ניסיון לעשות זאת באופן אידיאליסטי נדון לכישלון, כפי שמעיד המקרה של אמאל. אבל תמיד, בתוך כל הבלגן, יהודים וערבים יכולים לשבת על תא מטען של אוטו מנוקב ולכרסם ביחד קלמנטינות.