יש הטוענים שהתרבות הסינית אינה מתיישבת עם דמוקרטיה, אבל אולי הבעיה היא לא עם השמרנות של הסינים, אלא דווקא של הפרשנים? 

האם תיתכן דמוקרטיה ליברלית בסין? זו ללא ספק אחת השאלות האקטואליות המרתקות ביותר, שמעסיקה בעשרים השנים האחרונות ללא הרף משקיפים, עיתונאים וחוקרים במערב ובמזרח אסיה כאחד. לאור התחזקותה הניכרת של סין ("הדרקון הסיני התעורר ועכשיו הוא אוכל ארוחת בוקר" – כפי שראיתי לאחרונה בעלון פרסום של מכון ישראלי ללימוד סינית), השאלה הזאת הופכת למעניינת ואקטואלית מתמיד. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ ובמגזין אודיסיאה, עונה פרופסור יצחק שיחור, מומחה להיסטוריה סינית מהאוניברסיטה העברית, על השאלה הזאת בשלילה מוחלטת. לכאורה, כותב שיחור, המציאות הסינית נראית פתוחה וליברלית מאי פעם: ביקורת על השלטון בעיתונות, הפגנות ברישיון, פעילות תוססת של אזרחים, תיירות וחילופי סטודנטים מסין למערב ולהיפך. בפועל, התדמית הזאת מטעה. לא זאת בלבד שהשלטון, בסיוע טכנולוגיה מודרנית משוכללת של פיקוח ומעקב, מחזיק במושכות חזק מאי פעם, אלא שרוב רובם של הסינים מבינים את המילה "דמוקרטיה" באופן שונה לחלוטין מאשר במערב. בסינית, המונח מתורגם ל"Min Zhu Zhu Yi" (מילולית: "עיקרון שלטון העם") ולא נלווה לו המטען ההיסטורי של זכויות אדם, חופש דיבור ויתר חירויות שהתפתחו בהדרגה במערב. מכיוון שלדעת רוב הסינים המפלגה הקומוניסטית מייצגת את העם, הרי שהשלטון בסין הוא דמוקרטי לעילא ולעילא. רק מי שלא מבין את סין, כותב שיחור, יכול לחשוב שדמוקרטיה מערבית עשויה להתפתח בה, למרות התנאים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים השונים בתכלית.

 קשה לחלוק על חוקר מנוסה ומעמיק כיצחק שיחור, אבל אי אפשר שלא להיזכר כי תחזיות דומות בנחרצותן של מומחים ללימודי מזרח אסיה בעבר התגלו כמופרכות להפליא. שנים ספורות לאחר נפילת הקיסרות הסינית, ב-1911, המליץ יועץ אמריקאי בשם פרנק גודנאו לנשיא הראשון של סין, יואן שי קאי, להכתיר את עצמו לקיסר, משום שזו צורת המשטר המתאימה ביותר לתרבות ולמסורת הסינית. לכאורה, היועץ נתמך בידי היגיון היסטורי יצוק מברזל: סין הרי נשלטה בידי משטר קיסרי במשך יותר מאלפיים שנה, וגם בתקופות של פילוג, תמיד נותר האידיאל של "איחוד כל אשר מתחת לשמיים" תחת כס הדרקון. הנשיא יואן השתכנע, והחליט להקים שושלת חדשה בראשותו. התגובה הפתיעה את היועץ ואת מקבל העצה: הכרזת המלכות של יואן התקבלה ברחבי המדינה כאיום על הישגי המהפכה הרפובליקנית, ורוב גורמי הכוח החשובים בסין סירבו להכיר בה. ההכרזה על חידוש המלוכה הובילה, לבסוף, לא ל"איחוד כל אשר מתחת לשמיים", לפי התקדים ההיסטורי, אלא לפילוג הרסני תחת משטריהם הפרועים של אילי מלחמה.

 טעויות דומות, מהכיוון ההפוך, נעשו על ידי מומחים ללימודים אזוריים גם ביפן. לאחר מלחמת העולם השנייה, טען השגריר האמריקאי בטוקיו לשעבר, ג'וזף גרו, שנחשב לאחד מגדולי הפרשנים של יפן בתקופתו, כי דמוקרטיה בסגנון מערבי אינה מתאימה למסורת, לתרבות ולהיסטוריה היפנית. לדעתו היו שותפים מומחים רבים אחרים וגם יפנים לא מעטים, ביניהם גם יושידה שיגֶרוּ, ראש הממשלה המשמעותי הראשון בתקופה שלאחר המלחמה. המומחים הללו המליצו למושל האמריקאי של יפן, גנרל דאגלס מק-ארתור, להסתפק ברפורמות במבנה הסמכותי הקיים של המדינה היפנית, אך לא לעבור לדמוקרטיה מלאה. מק-ארתור חשב אחרת. הוא אמנם הסכים עם המומחים כי יש להותיר את הקיסר על כנו, אולם חלק עליהם בכל הנוגע לצורך ברפורמות דמוקרטיות ויסודיות במדינה המובסת. ג'ון דאואר, ההיסטוריון החשוב ביותר של הכיבוש האמריקאי ביפן, כותב כי מק-ארתור סירב בעיקרון להיעזר ביפנולוגים ובשאר מומחים, מיאן להעסיק אותם בכוחות הכיבוש, או שלח אותם לעבוד באיי אוקינאווה, רחוק מהעין ורחוק מהלב. האנשים שניהלו את הכיבוש האמריקאי ביפן היו, ברובם, אנשים שלא הבינו דבר במסורת, בתרבות ובהיסטוריה של יפן, ולפיכך האמינו בהיתכנות של רפורמות דמוקרטיות במדינה. התוצאה? יפן הפכה, אמנם לאחר עשרים שנים של חוסר יציבות, לאחת הדמוקרטיות היציבות ביותר במזרח אסיה. תהליכים דומים של דמוקרטיזציה התרחשו, בניגוד לתחזיותיהם של המומחים, גם במדינות "קונפוציאניות" אחרות במזרח אסיה כמו טייוואן ודרום קוריאה. במקרה הדרום קוריאני, הרפורמות לא הוכתבו מלמעלה, אלא נכפו על השלטון בידי הפגנות המוניות של אזרחים, מהפכה שניתן להשוותה להפגנות שהובילו לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה.

 מדוע מומחים ללימודים אזוריים טעו פעם ועוד פעם בכל הנוגע לתהליכי שינוי משטר במדינות מזרח אסיה? הדבר אינו נובע מחובבנות והיעדר מומחיות אלא בדיוק להיפך – ממומחיות יתר. תחום עיסוקם של היסטוריונים הוא הבנת העבר, ולא חיזוי העתיד. רבים מהם מניחים אפוא שדפוסים שהתקיימו במשך שנים רבות, ימשיכו להתקיים בעתיד, בלי לתת תשומת לב מספקת לתהליכים יסודיים של שינוי ותמורה. מומחים ללימודים אזוריים, במיוחד, רגישים להבדלים תרבותיים ונוטים, לפעמים, לייחס להם חשיבות יתר. ההיסטוריון ג'ון דאואר כותב שבמקרה היפני, לפחות, הייתה לטעויות בחיזוי גם סיבה משמעותית נוספת. רוב המומחים המערביים ללימודי יפן, באופן טבעי, יצרו קשרים עם האליטות ובני המעמד הגבוה במדינה, שהפחד מבורותם של "ההמונים" היה אחד המאפיינים העיקריים שלהם. המומחים, לפיכך, לא השכילו להבחין בתהליכים המבשילים בקרב ההמונים, בדיוק כמו בני שיחם מן המעמדות הגבוהים. דווקא פקידי הכיבוש, שלא הייתה להם שום מומחיות ביפן, הבינו ככל הנראה את התהליכים הללו באופן מעמיק יותר.

 אבל ישנן גם סיבות מהותיות יותר להטיל ספק בתחזיות השוללות את אפשרות הדמוקרטיזציה בסין. ג'וזף לווינסון, אחד מבכירי החוקרים של תולדות סין במאה האחרונה, הראה בספרו "סין הקונפוציאנית וגורלה בעידן המודרני" (Confucian China and its Modern Fate") כי בעידן המודרני הפך כל ההיגיון התשתיתי שהנחה את המחשבה והפוליטיקה הסינית למערבי לחלוטין. במאה העשרים, טען לווינסון, כל מי שניסה לבסס משטר סיני על ערכים קונפוציאניים איבד את השילטון. הרעיונות המערביים של מדינת הלאום, פטריוטיזם, סוציאליזם וקומוניזם הם ששלטו בפוליטיקה הסינית המודרנית ולא תורת קונפוציוס. גם הוגים פוליטיקאים סינים שניסו כביכול לחזור לעבר הקונפוציאני, "השתמשו באוצר מילים סיני אבל שילבו אותו בתוך דקדוק מערבי." כך, למשל, ג'יאנג קאי שק, שליט סין הרפובליקאית בשנות השלושים ולימים שליט טאיוון, הצהיר אמנם על שיבה לקונפוציאניזם, אבל מבחינתו קונפוציוס היה ראוי להערצה לא מפני שייצג אמת אוניברסלית, כפי שחשבו אינטלקטואלים סינים בעבר, אלא משום שהיה הוגה לאומי סיני. ניתן לומר דברים דומים על השימוש של המשטר הנוכחי בסין במושגים עתיקים כמו "הרמוניה". הסינים, במילים אחרות, פחות  מחויבים לעבר המקודש-לכאורה שלהם. אם הצליחו לכונן בארצם רפובליקה עממית סוציאליסטית, אין סיבה שלא יצליחו לכונן בה דמוקרטיה ליברלית.

 גם קביעתו של שיחור כאילו השלטון בסין כיום טוטליטרי יותר מאשר בעבר (משום שיש לו אמצעי פיקוח ושליטה טובים יותר) מוטלת לדעתי בספק רב. נכון שהשלטון יכול לפקח על האזרחים טוב יותר מאשר בתקופתו של מאו – השאלה היא עד לאיזה מרחק הוא מעוניין לפקח עליהם. מדינה טוטליטרית, בהגדרה המקובלת של המונח, היא מדינה המעוניינת לסחוף את האזרחים לעבר חזון אידיאולוגי כלשהו. לפיכך, מעניינים אותה דברים רבים מאד: כיצד האזרחים מתלבשים, איזה אומנות הם צורכים, לאיזו מוזיקה הם מאזינים, מה הם אומרים בחדרי חדרים, מה הם קוראים, מה הם חושבים. מכיוון שהשלטון הסיני הנוכחי מעוניין בעיקר בנתוני צמיחה, שגשוג כלכלי וחיזוק כוח המדינה, רוב הדברים הללו כבר אינם מעניינים אותו. קשה להאמין שאי מי יוכל להחזיר את הגלגל אחורה. במילים אחרות, סין כבר מזמן אינה מדינה טוטליטרית, אלא מדינה סמכותית-אוטוריטרית, וככזאת המרחק בינה לבין דמוקרטיה ליברלית קטן בהרבה מאשר היה בעבר. סביר להניח שסין לא תהפוך מחר, מחרתיים או בעוד שנה למדינה דמוקרטית כמו ארצות הברית וצרפת. לא בטוח שדמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי היא המשטר המתאים ביותר לסין בתקופה הנוכחית.   אבל אין סיבה לחשוב שדמוקרטיה מערבית בסין לא תעלה על הדעת. היא בהחלט יכולה לעלות על הדעת ובנסיבות המתאימות להפוך למציאות.