מה יהיה אם מגיפת הקורונה תימשך ללא סוף, בגלים חוזרים ונשנים של וריאנטים, סגרים ואיומים בקריסה של מערכת הבריאות? במקרה כזה, יתכן שהמשטר הדמוקרטי שלנו יאלץ להשתנות או לוותר על חלק מעקרונותיו המקודשים, המובנים מאליהם כביכול. האם נהדק את הסגרים ונתקרב יותר ויותר לסין הטוטליטרית? או שמא נפגע בריבונות האדם על גופו, באתיקה הרפואית או בסולידריות החברתית? בניגוד למה שאנחנו חושבים, הנחות היסוד של החברה שלנו הן די חדשות, ובשום אופן לא נצחיות או מובנות מאליהן. השאלה היחידה היא על מה נהיה מוכנים לוותר.

מגיפת הקורונה שהכתה בנו בראשית 2020 היא, לכל הדעות, "ברבור שחור": אסון אסטרטגי מהותי שאיש לא היה יכול לצפות בהסתמך על ניסיון העבר. בהקשר זה כדאי לשאול לא רק כיצד להתמודד איתה, אלא גם האם ואיך היא עלולה לשנות אותנו ואת החברה שלנו לטווח הארוך.

לאנשים, ועוד יותר מכך, לחברות אנושיות, קשה להבין שהם עומדים בפני שינוי משמעות ומהותי באורח חייהם. יותר מכך, כפי שכל היסטוריון יוכל לספר לכם, רובם מתקשים גם להבין את השינוי כאשר הוא מתרחש. אנשים שחיו בתקופות שנחשבות היום "נקודות מפנה" כמו נפילת האימפריה הרומית, המהפכה התעשייתית או אפילו עידן המלחמה הטוטלית, לא תפסו בדרך כלל שהם חיים בצמתי מפנה היסטוריים, ולרוב הבחינו בכך זמן רב לאחר שהשינוי כבר התרחש. זאת מפני שבני אדם מבכרים בדרך כלל את ההמשכיות. גם אנחנו, כבני אדם יחידים, משתנים פיזית ונפשית כל הזמן. אבל כשאנחנו מסתכלים במראה, אנו נוטים לראות את מי שהיינו, עד לרגע שבו השינוי כבר משמעותי עד כדי כך שאי אפשר להתעלם ממנו.

אנחנו הישראלים, ביחד עם יתר תושבי הדמוקרטיות התעשייתיות, נוטים להניח שיסודות החברה והחיים שלנו – דמוקרטיה פרלמנטרית, מידה מסויימת של סולידריות חברתית, מונופול המדינה על אלימות פוליטית, שלטון החוק, ושימוש בשיטה המדעית כדי להתמודד עם בעיות רפואיות, למשל – כל אלה מובנים מאליהם, זאת אף על פי שהם המצאות חדשות יחסית, חלקן ממאה השנים האחרונות ממש. הם נוצרו בגלל תנאים היסטוריים, ועלולים להשתנות ולהתחלף בשל תנאים היסטוריים. ואני לא מכוון כאן לאלו שעבורם סגירת ערוץ 1 או התיקים של ביבי הם "סוף הדמוקרטיה", אלא למקרה שבו השיטה הדמוקרטית כפי שאנחנו מכירים אותה היום תצבור מספר גדל והולך של חריקות וסתירות עם המציאות, עד שתיראה פחות ופחות מתאימה ורלוונטית לרוב בני האדם.

בואו ניכנס, ברשותכם, לניסוי מחשבתי. נניח – וזו לא הנחה בטוחה בכלל – שדווקא התרחישים הפסימיים בנוגע לקורונה יתממשו; שכל החיסונים שנמצאים בשימוש כיום, והתרופות שבפיתוח, יסייעו אמנם באופן דרמטי להפחתת נזקה של המגיפה, אבל זו תמשיך ותפתח וריאנטים ותנגע אותנו בגלים חוזרים ונשנים של התפרצות. זאת במקביל למיליוני סרבני חיסונים בכל העולם שיסרבו לטיפולים החדשים, וישמשו כר הדבקה ומוטציה פורה לכל וריאנט חדש. בתרחיש כזה, כל אחת מהמדינות הדמוקרטיות תאלץ לעמוד מול הברירה של עומס אדיר על מערכת הבריאות, עד קריסה ממש, וסגרים שימוטטו את הכלכלה. חשוב לציין גם שכמו כל כלי חירום, יעילותם של סגרים הולכת ופוחתת ככל שמשתמשים בהם יותר. זאת מפני שסגר תלוי לשם הצלחתו במידה רבה של ציות וולנטרי. יכולת האכיפה של המדינה היא לעולם מוגבלת, ואי אפשר להעמיד שוטר או פקח בכל עסק ובכל פינת רחוב. כפי שלמדנו מהפארסה של חוקי היובש בארצות הברית, חברה אנושית שלא מקבלת גזירות ממשלתיות מסויימות לומדת במהירות להערים על אכיפה, בוודאי כשהמשטרה מוגבלת בכללים של משטר דמוקרטי. סגרים כאלו עלולים להיות הרסניים מכל היבט שהוא. מספיק אזרחים ממושמעים יצייתו להם בכדי שייגרם נזק כלכלי, ומספיק לא ממושמעים יפרו אותם בכדי שלא תהיה להם תועלת אפידמיולוגית. השמיכה הקצרה של "סגר עם יעילות הולכת ופוחתת או קטסטרופה בריאותית" תאיים על החברות הדמוקרטיות בקריסה מכל הכיוונים.

במצב כזה, נראה שלא יהיה מנוס למשטרים הדמוקרטיים, לרבות זה שלנו, מויתור חלקי לפחות על חלק מהנחות היסוד שנתפסות בעיניהם כרגע כמקודשות. יתכן שהויתור הזה יהיה זמני, עד שיסתיים המשבר. במלחמת האזרחים האמריקאית ובשתי מלחמות העולם, למשל, אימצו מדינות דמוקרטיות למהדרין כמו ארצות הברית, אנגליה וצרפת, חוקים דיקטטוריים ונהלי כלכלה מתוכננת שלא היו מתקבלים בשום מצב אחר. אולם גם שם, חלק מאותם חוקים, כמו סמכויות נרחבות של הממשל האמריקאי בענייני כלכלה וביטחון, נותרו על כנם גם לאחר המשבר. וכשהמשברים תכופים וחוזרים על עצמם, השינוי הזמני יכול להפוך לקבוע.

אופציה ראשונה: ויתור על חופש התנועה והכלכלה

אופציה אחת היא לנסות לפתור את המשבר באמצעות הידוק הסגרים מעבר למה שהיה נהוג עד כה. בתרחיש כזה, שמזכיר את מדיניותה של סין כיום, הממשלה תשתמש בכל יכולתה הצבאית והבטחונית כדי לאכוף סגר אפידמיולוגי על אפה ועל חמתה של האוכלוסיה. בישראל, למשל, יגויסו לא רק משטרה ופקחים אלא גם שב"כ, צבא ואולי כוחות חדשים שיוקמו למטרה זו. ככל שנכונותו של הציבור לציית לסגרים תפחת, האכיפה תהפוך להיות טוטליטרית יותר ויותר, ובשלב מסויים תתרחב לאלימות פיזית כלפי מפרים. אם המשבר יתמשך לשנים, החירום כמובן יהפוך לאט לאט לשגרה. פתרון כזה בעייתי מבחינה כלכלית, כמובן, ולא ייתכן אלא במדינה עם כיסים עמוקים מאד, כמו סין. בכל מקרה שהוא, תרחיש כזה יאלץ את המדינות הדמוקרטיות לשחוק יותר ויותר, ולבסוף לוותר כליל, על חירויות יסוד כמו חופש התנועה וחופש העיסוק. אלו יהפכו להיות מותנות ברצונה הטוב של הממשלה, בכל פעם שזו תכריז על מצב חירום.

אופציה שנייה: ויתור על זהירות ואתיקה רפואית-מדעית

בשלב שאנחנו נמצאים בו כרגע, ובהסתמך על דעת המומחים והנתונים שזורמים אלינו מכל רחבי העולם, אנחנו יכולים לומר בוודאות שהחיסונים נגד קורונה בטוחים ויעילים, וסביר שכך הדבר יהיה גם עם תרופות שיפותחו בעתיד. הבעיה היא שהוירוס פשוט מקדים אותנו במירוץ. השיטה המדעית במאה ה-21 קיבלה על עצמה כל כך הרבה מגבלות של זהירות ואתיקה, עד שהפכה לאיטית ומסורבלת. אנחנו נמנעים, למשל, ממתן טיפולים וחיסונים שיכולים לבלום את הגל כעת, עד שנגיע לסבירות גבוהה מאד (ולא, למשל, גבוהה סתם) שהם בטוחים ויעילים לחלוטין, עד שנשתכנע שתופעות הלוואי, נדירות ככל שיהיו, מסוכנות פחות מסכנתה של המחלה. יש לזהירות הזאת סיבות טובות מאד, כמובן. כפי שנהוג לומר בצבא, אלו כללים שנכתבו בדם. אולם למרבה הצער, לוירוס יש כללים משלו וקצב משלו. ככל שהמשבר ימשיך, והנזק לכלכלה ולחברה יאמיר, כך יגברו הקולות שיקראו לשינוי בשיטה המדעית עצמה: מהירות על חשבון ודאות, ובמיוחד – ויתור על כללי האתיקה הרפואית שנקבעו לאחר מלחמת העולם השנייה. תחשבו, למשל, כמה מהר היה אפשר לפתח את החיסון של פייזר, אם היו משלמים לאנשים בכדי להידבק בכוונה. אמנם חלק מהמתנדבים היו עלולים לשלם בחייהם, אולם כמה אנשים היו ניצלים וכמה מיליארדים נחסכים? כרגע הפיתוי הזה נראה קלוש, אבל אם ניגרר לעוד שנים רבות של וריאנטים, סגרים וקורונה, תהיו בטוחים שהוא יצבור תאוצה כאחת מהדרכים לחתוך את הקשר הגורדי.

אופציה שלישית: פגיעה בריבונות האדם על גופו

בתרחיש של התמשכות המשבר, אופציה שלישית היא "לרדת" בכוח על סרבני החיסונים, שמעמיסים על מערכת הבריאות ונותנים לקורונה זמן ומרחב להשתכפל. הטענה הרווחת, שמהווה משום מה קונצנזוס מוחלט, כאילו "ריבונות האדם על גופו" כוללת את הזכות שלא להתחסן, היא למעשה חדשה למדי. במדינות דמוקרטיות למהדרין, כולל ישראל, היו פעם חוקי חיסון חובה שכללו אפילו סנקציה של מאסר. כמובן שאם יבחרו את הפיתרון הזה, מידת הכוח שהמדינה תיאלץ להפעיל נגד סרבני החיסונים תגבר ביחס ישר להתנגדותם, עד כדי כפיית הזריקה בפועל. גם האופציה הזאת תיראה הזויה לרובינו המוחלט, אם לא לכולנו, אבל תלך ותיראה הגיונית יותר ויותר ככל שהמשבר יתמשך וסופו יתרחק אל מעבר לאופק.

אופציה רביעית: ויתור על סולידריות חברתית

הבעיה העיקרית עם גלי הקורונה, לפחות כפי שהם משתקפים בשיח הציבורי, היא העומס שהם יוצרים על מערכת הבריאות. בהקשר הזה, עד כמה שכואב ואירוני לומר, חולים קשים בעייתיים הרבה יותר מנפטרים. העומס על המערכת, שעלול להתרחב אקספוננטיאלית, בולע כל תוספת תקציבית שמוסיפים אליה, והוא הנימוק החזק ביותר לסגרים. הקורונה, אם כן, הופכת טיפול רפואי למשאב במחסור אקוטי. אבל הכלכלה המודרנית מכירה דרך יעילה ובטוחה להתמודד עם הקצאת משאבים במחסור: העלאת המחיר. ברגע שהמחיר עולה ביחד עם הביקוש וביחס הפוך להיצע, המחסור פוחת. המשמעות, היא כמובן, מחרידה: אנשים יגססו וימותו מחוץ לבתי החולים (כפי שדרך אגב התרחש בלא מעט גלי מגיפות היסטוריים). אופציה נוספת, סבירה יותר, היא להעלות את המחיר אך ורק לסרבני החיסונים, בין אם באמצעות תשלום בכניסה לבית החולים, או העלאה מונעת, דרמטית, של מס הבריאות ופרמיות הביטוח. בכל מקרה שהוא, נצטרך לנטוש את עיקרון הסולידריות החברתית, שמבטיחה טיפול רפואי טוב לכל – אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של החברה הדמוקרטית שלנו. ה"פיתרון" הזה מזכיר לי את אחת מהפסקאות המחרידות יותר ב"דבר" של אלבר קאמי, המתאר כיצד, בתחילת המגיפה, המשפחות השתדלו ללוות את החולים ולקבור אותם באופן מכובד, עד, שלאט לאט, הסולידריות התפרקה לחלוטין, אנשים מתו לבד, הקברים היחידים הפכו לקברי אחים, ובסופו של דבר סתם חפרו בורות וכיסו את המתים בסיד.

אני בטוח שרבים מכם יזדעזעו מהמאמר הזה, וכבר צופה שבתגובות יוכיחו כמה מהמגיבים של הבלוג הזה, באותות ובמופתים, שאי אפשר, פשוט אי אפשר, לוותר על עיקרון כזה או אחר; שהדמוקרטיה לא תאפשר הגבלות דרקוניות ונצחיות על חופש התנועה; שריבונות האדם על גופו מקודשת; שהאתיקה המדעית-רפואית נכתבה בדם, ומה פתאום שנהיה כמו הרופאים הנאצים; ושהסולידריות החברתית היא אבן היסוד של המדינה, ואיך אפשר לתת לבני אדם לגסוס מחוץ לבתי החולים. אבל אם יש משהו שההיסטוריה מוכיחה היא שמצבי חירום, בעיקר מתמשכים, גורמים לדברים ש"לא יעלו על הדעת" לעלות על הדעת באופן הדרגתי, ולעיתים אפילו די מהיר. הנקודה היא שבמצב של משבר קורונה מתמשך, סביר מאד להניח שהאנושות הדמוקרטית תאלץ לוותר לפחות על אחד מעקרונותיה המקודשים, אם לא על כמה מהם או על כולם.

ומה יהיה, ישאלו כמה מכם, אם משבר הקורונה דווקא יסתיים בקרוב? אולי החיסונים המעודכנים יצמצמו בהדרגה את מגרש המשחקים העולמי לוריאנטים? לחילופין, יתכן שהתרופות היעילות המפותחות עכשיו, שמכוונות לסימפטומים ולא לוירוס, ינצחו את כל הוריאנטים גם יחד. במקרה כזה, אולי התחזית המוצגת כאן בכלל לא תתגשם, והסדר העולמי ישוב על כנו. מצד שני, יתכן גם שהעקרונות שלנו יאלצו לעמוד באתגר של משברים רפואיים, בטחוניים ואקולוגיים נוספים: מלחמת עולם בין ארצות הברית וסין, קריסה כלכלית עולמית, ומעל הכל – משבר האקלים שאת תוצאותיו הזוועתיות אנחנו כבר רואים, ונמשיך לראות בשנים הבאות.

אנא, אל תקחו את עקרונות היסוד של החברה שלנו כמובנים מאליהם או נצחיים. הם לא. ואם ניקלע למצב שבו נאלץ לוותר על כמה מהם, כדאי שנתחיל לדבר על התיעדוף שלנו כבר מעכשיו.

במאמרי הקודם בינשוף, בזכות האריסטוקרטיה, קבעתי כי למוסדות כמו בית המשפט העליון, יש זכות וחובה להגביל את שיקול דעתם ושרירות ליבם של נבחרי הציבור. שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בקרן תקווה, טען מנגד כי מאמרי לקה בבלבול מושגי, הגזמה בנוגע לסכנה הנשקפת מעריצות הרוב, ואופטימיות יתר באשר לשיקול דעתם של שופטים ומשרתי ציבור. אלא שמבט מעמיק יותר בדמוקרטיה הליברלית, כמו גם בדוגמאות ההיסטוריות שברמק עצמו מביא, עשוי ללמד אותנו כי החטיא את המטרה. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

יש מעט מאד דברים שמשמחים כותב, יותר מאשר תגובה מנומקת ועשויה לתלפיות לטענותיו. אירוע נדיר ומשמח כזה התרחש לפני שבועות מספר, כאשר שגיא ברמק, דוקטורנט באוניברסיטה העברית ועמית בקרן תקווה הימנית-שמרנית, השיב במפורט למאמרי, בזכות האריסטוקרטיה שהתפרסם כאן בינשוף. כזכור, במאמר ההוא טענתי שהדמוקרטיה הליברלית המודרנית מורכבת משלושה אלמנטים עיקריים: דמוקרטי (עם ופרלמנט), מונרכי (ממשלה) ואריסטוקרטי (עובדי ציבור קבועים, מומחים ושופטים). בפרט, טענתי בזכותו של היסוד האריסטוקרטי, שעומד בהתקפות בלתי פוסקות של פופוליסטים מן הימין, ובזכות תפקידו החשוב ביותר: לאזן, להאט ולפעמים אף לבלום יוזמות של הפרלמנט והממשלה לדרוס מיעוטים או קבוצות חלשות אחרות. בנוסף, גופים אריסטוקרטיים אמורים להבטיח המשכיות מסויימת של מדיניות לטווח ארוך, להגן עליה משינויים תכופים, הפרעות וגחמות של השלטון, ולהכריח את מוסדות השלטון לנמק כל צעד באופן רציונלי. כך, היסוד האריסטוקרטי מגן על יתר האוכלוסיה משלטון שרירותי של רוב אקראי ומזדמן.

מנגד, שגיא ברמק טען כי שגיתי בשלוש רמות שונות: בלבול מושגי, הגזמה ואופטימיות יתר. במאמר זה, אבחן את טענותיו ואשטח בפני הקוראים את תשובתי שלי.

בחזית הבלבול המושגי, טוען ברמק כי הגדרתי לא נכון, או ליתר דיוק, לא הגדרתי כלל, את המושג "דמוקרטיה". דמוקרטיה, לדידו של ברמק, היא כל משטר שבו השלטון מתחלף בדרכי שלום, ישנה אופוזיציה חוקית, שורר חופש ביטוי והאזרחים נהנים מהזכות להליך הוגן. אלא שמדובר בהגדרה א-היסטורית שלא תואמת להתפתחות הדמוקרטיה בפועל. ההיסטוריון יעקב טלמון, שעליו הסתמכתי במאמר המקורי, מקדיש מאות עמודים ואלפי ראיות ממוסמכות לסקירה ארוכה של תולדות הרעיון הדמוקרטי והרעיון הליברלי. הוא מראה בבירור כי בבסיסם, מדובר בשני רעיונות שונים: הדמוקרטיה שואבת את סמכות השלטון מהעם, ואילו הליברליזם – מבטיח לבני העם זכויות אדם ואזרח שאינן תלויות בהכרח בהסכמת הרוב. היסטורית, האנשים שדגלו בדמוקרטיה לא היו בהכרח ליברלים (היעקובינים במהפכה הצרפתית, למשל), ואילו ליברלים לא היו בהכרח דמוקרטים. באנגליה הויקטוריאנית, למשל, רוב האוכלוסיה לא נהנתה מזכות הצבעה והמדינה עדיין הוגדרה כמלוכה מסורתית, אולם ממשלת הוד מלכותה נתנה לאזרחיה זכויות חסרות תקדים.

בפועל, "יסודות הדמוקרטיה", אליבא דברמק, הם רשימה מעורבת של אלמנטים ליברליים (חופש דיבור, הליך הוגן) ואלמנטים דמוקרטיים (בחירות, שלטון העם). אין מדובר בדקדוקי עניות גרידא, מפני שבהיסטוריה, אותם האלמנטים התפתחו בנפרד במדינות שונות, וכל אחד מהם ניתן למקם על ספקטרום רחב ביותר. באנגליה הויקטוריאנית, כאמור, נהנו האזרחים מזכות להליך הוגן וחופש דיבור חסר תקדים, יחסית לתקופה, אולם רובם לא היו מסוגלים להצביע לפרלמנט. בפולין בין שתי מלחמות העולם (כמו בטורקיה הארדואנית היום), היו בחירות הוגנות באופן יחסי, אולם זכויות האזרח של מיעוטים נרמסו באופן תדיר, חופש הדיבור הוגבל בסד ומתנגדים פוליטיים נעצרו מדי פעם בידי השלטון. ההבנה שאנחנו חיים היום בדמוקרטיה ליברלית, כלומר במשטר שמערב בתוכו שתי אידיאולוגיות שונות, חשובה ביותר – משום שניתן להתקיף את הליברליזם בשם הדמוקרטיה, ואת הדמוקרטיה בשם הליברליזם, ואנחנו לא יכולים להיות מודעים לכך אם נדמיין כי יש זהות מוחלטת בין השניים. אם נכיר בכך שאין זהות כזו, נוכל גם להבין מדוע הגיוני לדרוש הגנות ליברליות גם נגד הדמוקרטיה. רוב לא יכול להחליט, למשל, לשלול את חופש הדיבור של המיעוט, לכלוא את מנהיגיו ולבטל את הזכות להליך הוגן. באופן אירוני, ברמק מודה בכך בעצמו, כאשר הוא כותב, בהדגשה רבה, כי דמוקרטיה אינה חייבת להיות ליברלית. אכן ואכן – וטורקיה של ארדואן תוכיח.

בחלקו השני של המאמר, טוען ברמק כי "הגזמתי" בתיאור הסכנות של עריצות הרוב. כאן, הניתוח ההיסטורי של מבקרי תמוה במקצת. לא אתייחס כאן לקריאתו (הפשטנית, לדעתי) של תומס ג'פרסון ומשנת האבות המייסדים של ארצות הברית, ואסתפק בלטעון כי מעשיהם של ג'פרסון וחבריו חשובים יותר ממילותיהם, ולא לחינם נבנתה המערכת האלקטורלית האמריקאית באופן שמאזן את כוחו של ההמון באמצעות שיטת בחירות עקיפה ומסובכת.

עוד יותר בעייתית היא טענתו של ברמק, כאילו הציבור במדינות דמוקרטיות אף פעם לא ממליך על עצמו עריצות. הרי גרמניה הנאצית, שהוא מביא כדוגמא מחזקת, היא מקרה מובהק של עריצות שעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות. למעשה, מבחינה דמוקרטית טהורה, היטלר היה "כשר" בהרבה משלושת ראשי הממשלה שכיהנו לפניו: קורט פון שלייכר, פרנץ פון פאפן והיינריך ברונינג, מפני שאלה משלו באמצעות צווי חירום נשיאותיים, למרות שלא החזיקו ברוב פרלמנטרי. הנשיא הינדנבורג העלה את היטלר לשלטון, בדיוק משום שהוא היה הפוליטיקאי היחיד שהיה מסוגל להרכיב קואליציית רוב לגיטימית. בבחירות 1932, היטלר קיבל מעל 30 אחוזים מהקולות (בישראל היו מפלגות שלטון שזכו לתמיכה פחותה). מצביעי המפלגה הנאצית, לפחות אלו שהתייחסו ברצינות למצע התנועה ולהתבטאויות הפנימיות של מנהיגיה, היו יכולים לדעת בדיוק מה כוונותיה בנוגע ליסוד הדמוקרטי והליברלי של המדינה גם יחד. גבלס, למשל, אמר ב-1929 כי כוונתו וכוונת חבריו היא להרוס את הדמוקרטיה הליברלית של ויימאר, "בדיוק כמו זאבים שחודרים לעדר כבשים". אם נוסיף לתומכי הנאצים את מצביעיהן של מפלגות אנטי-דמוקרטיות אחרות, מפלגת העם הגרמנית-לאומית (DNVP) והמפלגה הקומוניסטית, נגלה כי רוב הציבור הגרמני דווקא כן רצה להמליך על עצמו עריצות, והמחלוקת היתה רק על אופייה של העריצות הזאת. כלומר, גרמניה הנאצית היא דוגמא מובהקת ל"רוב דמוקרטי בעידן המודרני ששם קץ להליך הדמוקרטי", בניגוד מוחלט לטענתו של ברמק.

גם ספרד של פרנקו אינה משרתת את טיעונו של מבקרי. מעבר לעובדה שספרד היתה חצויה בין תומכי פרנקו לתומכי הרפובליקה, מלחמת האזרחים לא היתה מתאפשרת אלמלא שלטון דמוקרטי סוציאליסטי שהחל להתייחס לציבור הקתולי-שמרני באופן עריץ ואלים יותר ויותר. גם גרמניה של וייאמר וגם ספרד שטרם פרנקו, שתי הדוגמאות של ברמק, מצביעות כתמרור אדום בוהק על סכנת העריצות של שלטון שנבחר באופן דמוקרטי: דיקטטורה ימנית במקרה הגרמני, דמוקטטורה שמאלית שהתחלפה בדיקטטורה ימנית, במקרה הספרדי.

למעשה, הן גרמניה והן ספרד היו יכולות להינצל מהדיקטטורה, אם הדמוקרטיות שלהן לא היו יוצאות מאיזון, ומאפשרות לממשלות נבחרות לרמוס את יריביהן בשם "רצון העם". אין כוונתי כאן לטעון, בעקבות השופט בדימוס אהרון ברק, כאילו "גרמניה של ויימאר היתה שורדת אם היה בה אקטיביזם שיפוטי." עמיתי יגיל הנקין הצביע כבר על כך שאקטיביזם שיפוטי רשמי היה דווקא בויימאר, אולם לרוע המזל, מערכת המשפט נטתה לצידם של אויבי הדמוקרטיה. היא הנותנת: כדי למנוע מדמוקרטיה להידרדר לעריצות הרוב, אין צורך ביסוד אריסטוקרטי סתם, אלא באריסטוקרטיה שמחוייבת לערכים ליברליים.

ברמק טוען גם, בצדק, שבישראל ישנן מגבלות על השלטון הדמוקרטי הנבחר. מירי רגב, למשל, לא יכולה להחליט שכספי משרד התרבות יעברו רק לחברי מרכז הליכוד. אבל הסיבה שהיא לא יכולה להחליט את זה, אינו טוב ליבה, הגינותה או רגשותיה הדמוקרטיים. אם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שאסור לנו לבטוח בטוהר ליבם של בעלי שררה. מירי רגב וחבריה לא מגיעים לקיצוניות כזאת, בדיוק מפני שבישראל יש מוסדות אריסטוקרטיים שמונעים מהם לעשות ככל העולה על רוחם: בתי משפט ימנעו מרגב להעביר כספי תמיכה רק לחברי מרכז הליכוד. ועדות למינוי בכירים ימנעו מגלעד ארדן למנות את מקורביו במפלגה לקציני משטרה. בהעדר מוסדות כאלה, התמריץ לעבור את הגבול יהיה אדיר גם עבור פוליטיקאים הגונים יותר מרגב וארדן. פעולה פוליטית, בסופו של דבר, היא סך כל הלחצים המופעלים על הפוליטיקאי. אם אלו יגיעו אך ורק מבעלי ברית פוליטיים, ולא יוגבלו באמצעות חוקים ונהלים, הפיתוי להידרדר לשחיתות ונפוטיזם יהיה גדול מכדי להתגבר עליו. אותו כלל תקף גם כלפי שרירות לב. לכל אדם שמחזיק בתפקיד ביצועי, יש אינסטינקט לפעול בהתאם למה שנראה בעיניו נכון. אם שיקול הדעת של הפוליטיקאי לא יוגבל באמצעות מוסדות שלפחות ידרשו ממנו לנמק את החלטתו, שום דבר לא יבלום אותו מלדרוס את הנתונים למרותו באמצעות גחמות שרירותיות. הסכנות הללו קיימות לא משום שפוליטיקאים דמוקרטיים הם מפלצות מרושעות, אלא בדיוק ההיפך – מפני שהם בני אדם וככאלה נתונים לחולשות אנושיות.

מכאן אפשר כמובן לשאול: האם נציגי היסודות האריסטוקרטיים – עובדי מדינה, שופטים או יועצים משפטיים – אינם בני אדם, שנתונים לאותן חולשות אנושיות? בוודאי שהם נתונים. כאן, אני סבור שברמק, שמלין על אופטימיות היתר שלי, מתפרץ לדלת פתוחה: מעולם לא קראתי לעריצות של השופטים, או כל קבוצה אריסטוקרטית אחרת. אני לא רואה בקבוצות הללו גורם שמושל ושולט, אלא מאזן. לא קובע מדיניות, אלא מאט את החיפזון בקבלות ההחלטות. לא שולל מהדרג הנבחר את מרחב הפעולה, אלא קובע לו גבולות. כאן גם התשובה להשגתו החשובה של ויליאם פ. באקלי, שברמק מצטט מתוך הסכמה: אסור לתת שלטון מוחלט לחברי הפקולטה למדעי המדינה של אוניברסיטת הרווארד, ולא לאנשים מספר הטלפונים (ולנבחריהם). לכל אחד מהם יש תפקיד שונה וחשוב במשטר מעורב, באותה סימפוניה עדינה של איזונים ובלמים שיש בתוכה מרחב תמרון גדול, אך גם גבולות ברורים.

מהם הגבולות הללו? היכן הם נמתחים? הדברים הללו נתונים למשא ומתן בין הרשויות, שמתבצע לא רק בבחירות אלא גם באמצעות ביקורת ציבורית והאש הצולבת של דעת הקהל. אישית, הייתי קובע כלל שאקרא לו "דוקטרינת הלל הזקן": מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. כדי להתנהל בדמוקרטיה ליברלית מודרנית, אנשים זקוקים ליציבות. לא יתכן שכל אחד יחשוש, שזכויות הפרט שלו ודרך חייו יידרסו, בכל פעם שיתחלף השלטון. רצוי שלא נתיר לממשלה ימנית לאסור לימודי מגדר היום, משום שמחר ממשלה שמאלנית יכולה לאסור לימודי גמרא. האינטרס של כל הקבוצות בחברה הוא להבטיח חופש אקדמי מוחלט ולדאוג שאף ממשלה לא תוכל לאסור דבר, מפני שאף אחד אינו יודע מי ישלוט מחר. ברור שכאשר אני שולט היום, אני יכול להתעלם מהסכנה הזאת ולדרוס את יריביי. במקרה כזה, יריביי עלולים לדרוס אותי במועד מאוחר יותר, והחברה כולה תפסיד. בדיוק כפי שאם אני אמנע מתשלום מיסים, ארוויח לטווח קצר, אך החברה כולה (ואני בתוכה) נפסיד בטווח הארוך. כאן נכנסים המוסדות האריסטוקרטיים לתמונה: המטרה שלהם היא להבטיח את כללי המשחק, באופן שישרת את האינטרסים של כלל הציבור לטווח ארוך, ולא רק בטווח הסיפוק המיידי.

לבסוף, שואל אותי ברמק, בנימה אישית, האם איבדתי את אמונתי בשכלו של האדם מן השורה. התשובה היא שאין לי אמון מוחלט בשכלם הישר של בני אדם מכל הסוגים, פשוטי עם ובני אליטות כאחד. אין לי אמון מוחלט במוכרים בשוק, בדיוק כפי שאין לי אמון מוחלט בפוליטיקאים, שופטים או פרופסורים. לכן בדיוק אני דורש מכל אחד מהם להתחשב ביתר, להימנע משרירות לב, לא לדרוס את יריביו ולנמק את מעשיו באופן רציונלי. מסיבה זו אני גם סבור, שאריסטוקרטיה מאזנת, שמבצעת את תפקידה כהלכה, יכולה לשרת את החברה הדמוקרטית-ליברלית היטב, תוך כדי מאבק כוחות ומתח בריא עם פרלמנט נבחר ורשות מבצעת. איזון נכון בין שלושת האלמנטים של החברה – דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי – יכול ליצור ספקטרום ליברלי רחב שיכול לנוע לכיוון סוציאליסטי, שמרני, פרוגרסיבי או מסורתי – כל עוד "דוקטרינת הלל הזקן" לא מופרת, והרוב הנבחר לא מתעמר במיעוט באופן שלא היה רוצה שיתעמרו בו. כך, נוכל לשמר את השילוב העדין בין דמוקרטיה ובין ליברליזם, הסדן והבסיס של העולם המערבי המפותח.

.

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מכך שהוא לא מצליח לשלוט ללא מעצורים, אף על פי שהוא אוחז כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל נתניהו עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס". תומכי הממשלה חוזרים ומדגישים שהם הם מייצגים את ה"דמוקרטיה האמיתית", להבדיל משלטון האליטות, השופטים והפקידים המנותקים מה"עם". אולם הטיעון הזה חושף אי הבנה מהותית של הדמוקרטיה המודרנית, שאינה מסוגלת לתפקד ללא אריסטוקרטיה חזקה. ינשוף פוליטי מדיני מסביר.

הימין הפופוליסטי-ביביסטי מתוסכל מזה שהוא לא מצליח לעשות מה שמתחשק לו בלי מעצורים, למרות שהוא שולט כבר שנים בכל מוסדות הרשות המבצעת. אז מה עושים? כנהוג בעדות טראמפ וארדואן, טווים תיאוריות קונספירציה ומאשימים את ה״פקידים״, ה״אליטות״ וה״מדינה העמוקה״. אצל ביבי עצמו זו טקטיקה צינית ידועה: הוא עצמו לא רוצה לעשות דברים מסויימים בגלל ההשלכות (ע"ע חאן אל אחמר), אז נוח לו שמישהו בולם אותו ומשמש כשק איגרוף נוח ל"בייס".

הבעיה היא, שהפרנקנשטיין הביביסטי יצא כבר מזמן משליטה. השיח הציבורי הישראלי ספוג באדי רעל המופצים תדירות בידי ערב רב של פלטפורמות ירודות (אתר מידה, ישראל היום) ארגונים כמו אם תרצו, ויחידים, שמזהמים את השיח בקונספירציות ובקמפיינים של דמוניזציה והשתלחות. בכל פעם בוחרים קורבן אחר ומתנפלים עליו במרוכז: פעם הקרן החדשה, פעם בג״ץ ועכשיו הגיע תורה של דינה זילבר – משרתת ציבור מסורה שמעדיפה את שירות המדינה על משכורת גבוהה בהרבה בשוק הפרטי. לא מדובר כאן בויכוח על עמדותיה המשפטיות של זילבר, אלא בהשחרה אישית שלה. שימו לב לשיטה: היריב לא פועל מתוך הבנה שונה של טובת הציבור, אלא מזדון ורוע. לכן, לא צריך להתווכח איתו אלא לנטרל אותו.

המוסדות והקבוצות שהימין מתקיף, האקדמיה, בתי המשפט, האליטה התרבותית, היועצים המשפטיים, אכן ראויים לביקורת לא פעם. כשבוחנים אותם, כל אחד בנפרד, ניתן למצוא בהם פגמים רבים הטעונים תיקון, בדיוק כמו בכל מוסד אנושי אחר. אולם ההתקפה המרוכזת עליהם לא נועדה לתקן, אלא לשחוק את הבלמים השונים בדרך לחלום הפופוליסטי הידוע: רשות מבצעת חסרת מעצורים שעושה כטוב בעיניה בשם הרוב והדמוקרטיה. מתחשק לויקטור אורבן לאסור לימודי מגדר? יאללה. בא לארדואן לפטר שופטים? תפאדל. רגב רוצה להשתמש בכסף ציבורי כדי לממן את אנשי שלומה הפוליטיים? למה לא? דמוקרטיה! בא לארדן לבזבז מיליונים של כספי ציבור על קמפייני רשת כושלים למלחמה בבי די אס? אנשי המקצוע שמבקרים אותו הם שתולים של ״הקרן להשמדת ישראל.״ וכל מי שחושב אחרת, מיד שייך לדיפסטייט או לשמאל, קטן חלש ורועד במציאות, דמוני ומפחיד בחלומות.

תומכי נתניהו טוענים כי הם מייצגים את רצון הרוב, את הדמוקרטיה האמיתית, מול מוסדות אליטיסטיים לא נבחרים המנותקים מ"רצון העם". טיעון זה מבטא חוסר הבנה עמוק, מפני שהדמוקרטיה המודרנית, כפי שהיא מוכרת לנו, איננה דמוקרטיה טהורה, אלא דמוקרטיה ליברלית שאינה יכולה לתפקד ללא מוסדות אריסטוקרטיים חזקים.

כאן ראוי לעצור לרגע, ולהסביר את המושגים הבסיסיים. דמוקרטיה ליברלית, כשמה כן היא, אינה אלא הכלאה בין דמוקרטיה וליברליזם, שתי אידיאולוגיות שונות בתכלית שהתפתחו במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. הן אינן זהות זו לזו, וכל אחת מהן יכולה להתקיים ללא האחרת. המילה "דמוקרטיה", קבע ההיסטוריון הישראלי הנודע יעקב טלמון, התייחסה במקור לכל משטר ששאב את ריבונותו הסמלית מהעם, להבדיל למשל ממשטר השואב את ריבונותו מהמסורת או מחסד האל. לפי ההגדרה הזאת, רוב המשטרים הקיימים כיום הם דמוקרטיים, מפני שאפילו רודנים מודרנים (קומוניסטים, פשיסטים או פופוליסטיים) שואבים לגיטימציה וסמכות מ"רצון העם", "הרצון הכללי" או לפחות מקבוצה דומיננטית כלשהי בתוך העם (מעמד הפועלים, למשל). ערב הסעודית אינה דמוקרטית, מפני שבית סעוד שואב את סמכותו מתוקף מנדט אלוהי.

משטר ליברלי, מנגד, הוא משטר שחרט על דגלו שמירה על זכויות האדם והאזרח של נתיניו. כפי שמשטרים דמוקרטיים, ששואבים את סמכותם מרצון העם, יכולים להיות עריצים ודכאניים, כך גם משטרים ליברליים יכולים להיות, לפחות בתיאוריה, לא דמוקרטיים. בריטניה במאה ה-19, למשל, היתה מלוכה מסורתית שהעניקה רק למיעוט קטן מאזרחיה את סוג ההצבעה, ועדיין נחשבה כאחד המשטרים הליברליים ביותר בתקופה. אם נשוב לנקודה העיקרית, רוב המדינות שאנחנו מכנים "דמוקרטיות" כיום הן למעשה דמוקרטיות ליברליות, ושתי האידיאולוגיות הללו מתרוצצות בתוכן בחוסר נוחות. מה קורה, למשל, כאשר רוב העם מחליט לפגוע בזכויותיו של המיעוט? מבחינה דמוקרטית, הדבר מותר. מבחינה ליברלית, הוא אסור.

למעשה, רבים ממייסדי הדמוקרטיות המודרניות, לרבות האבות המייסדים של ארצות הברית, פחדו מאד מעריצות הרוב ומכוחו המשחית של ההמון, ולכן פעלו להגביל את היסוד הדמוקרטי ולהעדיף על פניו את חירויות האזרח (קרי, היסוד הליברלי). מערכת שבנויה משני בתי נבחרים, למשל, היא סוג של איזון שנועד להקהות את חודו של "רצון העם" ולאזן אותו באמצעות אליטות חזקות (נושא שעסקתי בו בעבר כאן בינשוף).

אם נתבונן בדברים ביתר עומק, הרי שדמוקרטיה ליברלית בנויה ממערכת מורכבת מאד של איזונים ובלמים, שנועדו לאזן בין רצון העם וחירויות הפרט. אפשר להמשיל את האיזונים הללו לבניין היצוק על שלושה יסודות: דמוקרטי, מונרכי ואריסטוקרטי. היסוד הדמוקרטי מתבטא בבחירות תקופתיות ובמעורבות אזרחית לסוגיה. אולם כאשר יסוד זה קיים לבדו, אי אפשר לקיים מדיניות רציפה ובוודאי שלא ניתן לשמור על חירויות אזרח. הניסיון של הדמוקרטיה האתונאית הישירה הראה, למשל, כיצד מסוגל המון משולח לקבל החלטות קפריזיות, למנוע ניהול אסטרטגי ארוך טווח ולשגר את המדינה לעברי פי פחת. בתקופה שלנו, אפשר להתבונן באופן שבו מתנהלות תנועות חברתיות שמתיימרות לכונן דמוקרטיה ישירה, כגון תנועות ה-Occupy למיניהן. לרוב, תחת מסווה של שלטון ההמון על עצמו, הגורמים הצעקניים ביותר מסוגלים להעביר החלטות ולאשר אותן במבול של קריאות עידוד ומחיאות כפיים. שום משטר רציני, או תנועה חברתית אמיתית, אינם יכולים לשרוד עם דמוקרטיה מהסוג הזה.

כדי לאזן את כוחו של ההמון ולאפשר מדיניות לטווח ארוך, קיים בדמוקרטיות ליברליות גם יסוד מונרכי. לרוב לא מדובר במלך או קיסר שמעביר את תפקידו בירושה, אלא בראש מדינה שנבחר לקדנציות קצובות למשך מספר שנים, ומוסמך לנהל את המדינה למשך אותה תקופה. היסוד האריסטוקרטי מורכב מאליטות לא נבחרות, כגון עובדי מדינה קבועים, שופטים או יועצים משפטיים, שמסוגלים לבלום ולאזן את השליט ואת רצונו ההפכפך של הציבור הרחב. מטרתם של אלו היא להגן על חירויות הפרט לטווח ארוך, וכן על המשכיות הממשל. קרי, תפקידם הוא למנוע שינויים קפריזיים וגחמתיים מצד שרים וראשי מדינה, או לפחות לאלץ את אלו להסביר, לנמק ולמתן אותם. ההפרדה המקובלת לשלוש רשויות, מחוקקת, מבצעת ושופטת, מייצגת למעשה את שלושת היסודות הללו: דמוקרטי (הרשות המחוקקת), מונרכי (הרשות המבצעת) ואריסטוקרטי (הרשות השופטת). עובדי המדינה המקצועיים, ששייכים לרשות המבצעת, יכולים להיחשב אף הם ליסוד אריסטוקרטי.

משטרים שבהם היסוד הדמוקרטי חזק מדי, עלולים להידרדר לכאוס פוליטי, חוסר תפקוד ובסופו של דבר עריצות. אם היסוד המונרכי חזק מדי, התוצאה היא כמובן עריץ שמושל ביד תקיפה בשם רצון העם. הסכנה של עודף דמוקרטיה ועודף מונרכיה שלובות זו בזו, מפני שעריצים פופוליסטים נוטים לנצל כאוס, חוסר תפקוד פוליטי ותביעה ל"מנהיג חזק". איטליה ערב עליית הפשיזם, או גרמניה של ויימאר בראשית שנות השלושים, הן דוגמא מובהקת לתהליך הנזכר. רק יסוד אריסטוקרטי חזק, בעיקר בשירות המדינה, יכול לבלום, לאזן ולגשר בין העם והשליט, כאשר האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה נקבעים באמצעות משא ומתן ומאבק מתמיד בין נציגי העם, השליט והקבוצות האריסטוקרטיות.

השמן על גלגלי האיזון בין שלושת הרשויות נובע מהעקרונות המושמצים תדירות של מידתיות, סבירות ורציונליות. הרשות המבצעת, למשל, נהנית מ"חזקת תקינות המנהל", קרי, מהנחת היסוד שהחלטותיה המנהליות סבירות אלא אם כן הוכח אחרת. מצד שני, היא חייבת לנמק ולהסביר מדוע החלטותיה רציונליות, סבירות, מידתיות ולא מפלות, בכל פעם שמישהו מערער עליהן בפני הרשות השופטת. השפה הרציונלית של הנימוק הסביר, היא למעשה הדיאלוג שמהווה את הבסיס למשא ומתן בין הרשויות השונות. הויכוח בפרשת לארה אל-קאסם, למשל, היה בדיוק על כך. מותר לשר ארדן, גולם ככל שיהיה, להחליט שפעילי BDS לא יכולים להיכנס למדינה. הוא לא יכול להחליט באופן שרירותי מי הוא פעיל BDS, בניגוד ללשון החוק שהוא עצמו קבע. מירי רגב יכולה להחליט שלא לממן אומנים. אסור לה להחליט לממן אך ורק אומנים שחברים במרכז הליכוד. ויכוח דומה על היה "צו המוסלמים" הידוע לשמצה של טראמפ. תומכיו של הנשיא טענו ש"בסמכותו" להחליט מי מסוכן לביטחון הלאומי, גם בלי לנמק. מתנגדיו דרשו נימוקים רציונליים, שהנשיא לא הצליח לספק. במיוחד, קצרה ידו מלהסביר מדוע הוא מונע כניסה של איראנים, שכמעט אף פעם לא היו מעורבים בטרור בארצות הברית, ולא מונע כניסה של פקיסטנים או סעודים, שמעורבותם היתה גבוהה בהרבה.

השליטים הפופוליסטיים של היום נמצאים על ספקטרום רחב בין דמוקרטיה מסוכסכת (טראמפ, אורבן, נתניהו) מחד, ועריצות רוב מאידך (פוטין, ארדואן). כפי שכתב ההיסטוריון כריסטופר בראונינג באחד ממאמריו האחרונים, אפילו הדיקטטורים הפופוליסטיים, להבדיל מעריצי העבר, משמרים את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית, במיוחד את הבחירות, אולם מתיימרים לשלוט ללא מעצורים כל עוד "רוב העם" תומך בהם. הם רומסים זכויות אזרח, מקבלים החלטות שרירותיות לפי טעמם הפוליטי (למשל, איסור לימודי המגדר בהונגריה של ויקטור אורבן), רודפים מיעוטים ובעיקר, מסירים באופן שיטתי את כל הבלמים האריסטוקרטיים שעומדים בינם לבין שלטון מוחלט. העובדה שהם עושים זאת, לעיתים קרובות, לקול הצהלה של המוני תומכיהם, אינה מפחיתה מהסכנה כהוא זה. מפני שברגע שהבלמים מוסרים, איש לא יוכל להגן גם על הצוהלים כשהמדיניות תשתנה, ומגפי השלטון ינחתו לפתע וללא אזהרה על ראשם. ברגע שהמדיניות הופכת להיות שרירותית, וראשי המדינה מתרגלים לקבוע מסמרות בלי לנמק, להסביר ולהתווכח, הסכנה כמובן גדולה פי כמה וכמה.

כדי למנוע את ההידרדרות ההרסנית הזאת, כל דמוקרטיה ליברלית חייבת יסוד אריסטוקרטי חזק. אסור, כמובן, שהאליטות האריסטוקרטיות יהיו חזקות מדי, אחרת המדינה עלולה להידרדר לדיקטטורה קבוצתית-אליטיסטית, כמו יפן הקיסרית בשנות השלושים של המאה ה-20. יש לאזנן באמצעות רשות מבצעת חזקה ומעורבות אזרחית-דמוקרטית. אולם מדינה דמוקרטית ללא אליטות כאלו, עלולה להידרדר במהירות לעריצות פופוליסטית. ישראל, כרגע, נמצאת רק בתחילת הדרך, מספר קילומטרים לפני הונגריה האורבנית. טורקיה של ארדואן ורוסיה של פוטין מדגימות לנו היטב כיצד נראה סוף התהליך.

העיתונאי אורי אליצור, אחד הכותבים המעניינים ביותר בימין הישראלי, מציע פיתרון מקורי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנוטל אלמנטים מהשקפת העולם של הימין הדתי והשמאל הרדיקלי כאחד. הרעיון שלו מאתגר, אולם מבין הכשלים הרבים שיש בו בולט מעקש קטלני במיוחד: ההדרגתיות. ינשוף פוליטי מדיני על בדיחות סובייטיות ישנות, קונפוציאנים סינים מיוזעים וגרם מדרגות תלול שאין לו סוף.

העיתונאי אורי אליצור, ממנהיגי גוש אמונים לשעבר, הוא אחד מהכותבים המעמיקים והיצירתיים ביותר בימין הישראלי. היכולת שלו לראות את המציאות דרך עיני הצד השני, בין אם הערבי ובין אם היהודי-ליברלי, מתוך אמפטיה שלא מטשטשת את המחלוקת הפוליטית, נדירה במיוחד במחנה הלאומי בישראל. היכולת שלו לכתוב באופן שמפתיע את הקורא, ולא משתבץ אצלו מיד בפוזיציה של "הנה עוד מאמר אידיאולוגי מוטה", נדירה בישראל בכלל. יש לא מעט כותבים, מהימין ומהשמאל, שאין בכלל טעם לקרוא את המאמרים שלהם. מיד כשאתה רואה את הכותרת, אתה יודע אלו סיסמאות הם ידקלמו. אליצור הוא כותב שמפתיע אותך ביכולת ניתוח וברעיונות לא שגרתיים, דווקא משום שהוא מגיע ממחנה אידיאולוגי ולא מה"מרכז" העמום והאנמי: אידיאולוגי מספיק כדי לאתגר את המיינסטרים, אבל פרגמטי מספיק כדי שלא לדקלם סיסמאות כמו תקליט מקולקל.

מזה זמן מה, משתייך אליצור לקבוצה קטנה של אנשי ימין שהחלו לחשוב ברצינות על דרכים לשינוי קיצוני בסטטוס קוו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאיש ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח אבריו, דוחה אליצור נמרצות כל פתרון של מדינה פלסטינית, גם מפני שהדבר מסוכן בעיניו מבחינה בטחונית וגם משום ש"ארץ ישראל" (במילים אחרות, ההתנחלות בשטחים) היא מרכז תפיסת עולמו הדתית והפוליטית. בעיניו, יהודה ושומרון הם "לב הארץ", "ערש העם היהודי", ובידיים עוינות – שטח אסטרטגי שפגיעתו רעה. מצד שני, אליצור, בניגוד לרוב כותבי הימין, מבין שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו הקיים. במאמר שפרסם לאחרונה, הוא מציע פיתרון רדיקלי, שראוי להתייחסות עניינית ונרחבת; פיתרון מעניין, כפי שנראה, עם דמיון מסויים לאלו שנוהגים להציע בשמאל הרדיקלי, אבל עם טוויסט ציוני ודתי, קוצים ומעקשים נסתרים שכדאי וראוי לחשוף.

בניתוח המציאות שלו, מתקרב אליצור באופן מדהים, יחסית לכותב שגדל וצמח בגוש אמונים, להנחות היסוד הבסיסיות של השמאל המובהק. ישראל, הוא כותב, חייבת לקחת ברצינות את אופיה הדמוקרטי והיהודי כאחד. "אין שום סתירה", הוא כותב, "בין מדינת העם היהודי ובין מדינת כל אזרחיה." ישראל צריכה להיות "גם זו וגם זו." אם המצב הנוכחי ימשך, מבהיר אליצור, השלטון בשטחים יהפוך את ישראל למדינת אפרטהייד – ישות פוליטית שבה יש מעמד אתני שליט, יהודים, ומעמד אתני נשלט – פלסטינים. כיום, החבילה הזאת מחזיקה מעמד כי אנחנו מוכרים לעולם שמדובר בכיבוש צבאי זמני. אבל הימין, שדוגל (בצדק, לטעמו של אליצור) בארץ ישראל השלמה ובשלטון נצח על יו"ש, חייב להכין את עצמו למצב שבו הבלוף יתנדף והשלטון בשטחים יהפוך, לדעת הכל, לקבוע. במצב כזה, לא תהיה לישראל שום דרך להסביר מדוע חלק מאזרחיה מקבלים זכויות יתר, ואחרים נשלטים בכידוני הצבא.

בהקשר הזה, פונה אליצור באזהרה חריפה לציבור שלו, המגזר הדתי-לאומי, ובמיוחד לרבנים: ברגע שתיווצר מציאות של אפרטהייד, שום פלפולים דתיים לא יעזרו. "אני שומע," הוא כותב, "את הקולות שאומרים שהדמוקרטיה כתובה לא בתורה ולא בחזון הנביאים. ואם אפשר לשמור עליה, מה טוב, אבל אם אי אפשר, לא נורא. ויש שמרחיקים לכת עד כדי שנאה והתנכלות לגוי באשר הוא גוי, ויש סיפורים מסמרי שיער ומגעילי נפש על נהג דרוזי שביקש מים בפתח של ישיבה וקיבל מכות כי הוא גוי." אחרי הגינוי של ההקצנה בציבור הדתי, שאופיינית ללא מעט כותבים רציניים מהמחנה הזה, פונה אליצור לביקורת עמוקה וחריפה בהרבה. "אם תהיה פגיעה חמורה בדמוקרטיה הישראלית," הוא מבהיר, "לא תהיה לנו מדינה. הדמוקרטיה היא מרכיב יסוד של מה שמחזיק יחד את היהודים היושבים בישראל ומעניק למדינה שלהם את רצון הקיום. מי שיפגע אנושות בדמוקרטיה יפרק את ישראל היהודית לשתי מדינות ואחר כך ישבור אותה לרסיסים. לא יכול להיות פה לא גר תושב ולא עבד כנעני ולא אזרח סוג ב', גם אם בתורה הם כתובים. אם נהיה מדינת אפרטהייד לא נהיה פה בכלל, ושום פלפול רבני לא יועיל."

אליצור מודע היטב שהמשך הכיבוש בשטחים יוביל בדיוק לתסריט האימים שהוא מתאר, ולפיכך הוא מחפש פתרונות. מדינה פלסטינית לא באה בחשבון מבחינתו, מהסיבות שמנינו לעיל. ישנו, כמובן, הפיתרון של השמאל הרדיקלי: מדינה דמוקרטית אחת מהים לנהר. גם הרעיון הזה בעייתי מבחינתו של אליצור, ציוני-דתי שמדינה יהודית היא עבורו גם אלפא וגם אומגה. לאור זאת, הפיתרון שהוא מציע הוא מעין הלחמה בין הפרוגרמות הפוליטיות של הימין והשמאל הרדיקלי. ראשית, נשתמש ברוב היהודי המוצק שיש לנו היום כדי לקבע את אופיה היהודי של המדינה בחוק יסוד. אז – נעניק אזרחות לפלסטינים, לכל הפלסטינים. אליצור מחשב ומוצא שיהיה לנו מיעוט ערבי של שלושים אחוז בערך, ועם זה, הוא סבור, נוכל להסתדר. עלינו להיות חזקים, כפי שדורו של בן גוריון היה חזק. זו, בסופו של דבר, התקווה היחידה של מדינת ישראל.

בדברים הללו יש קסם מסויים, והם מקוריים, בעיקר בהתחשב בשמרנות הקפואה מימין והדוגמטיות הצדקנית משמאל. אליצור צודק גם שאופי יהודי ואופי דמוקרטי אינם סותרים זה את זה בהכרח, לפחות בעולם האמיתי שמחוץ לדפי תיאוריה וביקורת. אבל כמו כל אידיאולוג, הוא מתעלם מבעיות חמורות מאד בדרך הפעולה שהוא מציע. במאמר קודם, סיפרתי בדיחה סובייטית ישנה שרלוונטית מאד לנושא. בשיא המלחמה הקרה, חשבו ראשי ה-CIA להחדיר מרגל אמריקאי לשורות הפיקוד של הקג"ב. חשבו ועשו. לקחו ילד וגידלו אותו על ברכי התרבות הרוסית. בגיל 18 כבר ידע לקרוא פושקין, לצטט מכתבי לנין, לרקוד ריקודים קוזאקיים ואף לשתות וודקה עד אובדן חושים. הוחדר הנער לברית המועצות באמצעות צוללת אמריקאית, התערה בחברה והתגייס לקג"ב. לאחר כך וכך שנים, זימן אותו המפקד לראיון. "תראה," הוא אמר לו, "אני אוהב אותך מאד וחושב שאתה צעיר מבטיח. בוודאי שאתה מתאים לעמדות הפיקוד העליונות בסוכנות שלנו. ישנה רק בעיה אחת: אני יודע שאתה מרגל של האימפריאליזם האמריקאי. "אבל איך, איך גילית?" שואל הצעיר, מזועזע כולו. "מה, אני לא יודע לצטט פושקין?" "יודע!" אמר המפקד. "לא יודע לדקלם לנין?" "יודע!" "לא יכול לשתות וודקה עד אובדן חושים?" "יכול, אפילו יותר טוב ממני." "אז איך?" חזר ושאל. "תשמע אחי," אמר לו המפקד, "בברית המועצות אין שחורים."

הבדיחה הזאת, פרודיה משעשעת על תוכנית מחוכמת המתעלמת מפרט אחד בסיסי שעלול להכשיל את כולה, רלוונטית מאד לתוכניתו של אליצור, רק שבמקרה שלו מדובר בכמה פרטים. במאמר ההוא כבר הצבעתי על כמה מהם, וכאן הייתי רוצה להתמקד דווקא במשהו אחר. מלבד האמונה, התמימה לדעתי, שבלם חוקתי יוכל לעצור תהליכים דמוקרטיים, ההתעלמות משאלת הפליטים, שהנציגים הפלסטינים בפרלמנט המשותף בוודאי ינסו להכניס, וכמה בעיות חמורות אחרות – אליצור מציע תרופה תמימה שעשויה להפוך את התוכנית כולה לסיוט שנזקו יהיה גדול מתועלתו. כדי להפוך את ההתחזקות הפלסטינית הבלתי נמנעת לאיטית יותר, באופן שיאפשר לבצר את האופי היהודי, הוא מציע לאזרח את הפלסטינים בהדרגה (לפי מאמר קודם – שלושים שנה). במקרה כזה, חבל לו על הזמן. כפי שנבהיר מיד, אין דבר שהופך לרפורמה להרסנית ומסוכנת יותר מאשלייה של הדרגתיות.

הסרט הזה הוא ישן מאד. פעמים רבות בהיסטוריה, משטרים הגיעו למסקנה כי יש צורך ברפורמה עמוקה, אולם כדאי לבצע אותה לאט לאט, מבלי לשבור את הכלים. הגיוני, לא? לפני המהפכה הגדולה, הגיע מלך צרפת למסקנה שיש לבצע רפורמות עמוקות אך הדרגתיות בממלכה, ולשם כך כינס את אסיפת המעמדות המפורסמת. האסיפה הזאת, כפי שיודע כל מי שלמד היסטוריה, הביאה בסופו של דבר לביטול המלוכה ולקיצור המלך בראש. הבריטים רצו להרגיל את הודו באיטיות לדמוקרטיה, תוך כדי שימור שלטונם במסגרת אוטונומית כלשהי. התוצאה? התחזקות ספירלית של התנועה הלאומית ההודית וקריסת השלטון הבריטי. רפורמטורים סינים בתחילת המאה העשרים ניסו לבצע תהליך איטי של מודרניזציה, תוך כדי שימור המסורת הקונפוציאנית. התהליך נכשל ברובו, אולם דווקא ההיבטים המוצלחים שלו, הקמת גדודי צבא מודרניים עם כוח אדם משכיל, הביאו על הקיסרות את סופה. אותם גדודים חדשים, הם ולא אחרים, עמדו מאחורי המהפכה הרפובליקאית ב-1911. גורבצ'וב ניסה לערוך רפורמות מקיפות אך הדרגתיות בברית המועצות, בלי לוותר על מסגרת הבסיס הקומוניסטית, ופתח בתהליך שהוביל לקריסה של אחת האימפריות החזקות בעולם (כתבתי על זה קצת כאן).

בכל המקרים הללו, הסיבות לקריסה היו דומות באופן מפתיע. החיסרון העיקרי של תהליך הדרגתי הוא שהאגף שלו חשוף באופן תמידי לפגיעה. האיטיות שלו, במיוחד באליטות פוליטיות המבוססות על קונצנזוס, מחייבת תהליך של משא ומתן תמידי ומייגע בקרב השליטים על הקצב. במהלך משא ומתן כזה, תמיד יהיו גורמים שמרניים שינסו להאט את התהליך עד אין קץ. דוגמא מובהקת היא דברים שאמר פעם וינסטון צ'רצ'יל בפגישה עם יהודים וערבים בארץ ישראל. מטרת המנדט הבריטי, הוא הבהיר, הוא להביא בסופו של דבר לעצמאותם של תושבי הארץ, אולם רק כאשר יהיו מוכנים. התהליך הזה, הבהיר צ'רצ'יל, יהיה איטי ביותר, והעצמאות לא תגיע אפילו בימי חייהם של נכדינו. כמובן שלאחר כך וכך שנים, יוכלו פוליטיקאים אחרים לדחות את הלו"ז פעם נוספת בטענה שהקליינטים עדיין "אינם מוכנים". בסין הקיסרית, נגסו גורמים שמרניים ברפורמות בביסים קטנים או גדולים. "זה בסדר שאתם רוצים לבנות צי חדש, אבל אולי נשקיע את הכסף קודם בשיקום ארמון הקיץ של הקיסר?" "נפלא שאתם מקימים אוניברסיטה בסגנון מערבי, אבל בבקשה, תדאגו שאחוז נכבד מהקורסים יהיו על הקלאסיקות הקונפוציאניות, ורק חלק קטן מהמורים יהיו אירופיים."  בישראל אנחנו צפויים לראות תהליך מאד דומה. גם אם הממשלה והכנסת יסכימו, עקרונית, על תהליך הדרגתי של מתן אזרחות לפלסטינים, תמיד יהיו מספיק מתנגדים, גם בדרגים בכירים, שיוכלו לתקוע מקלות בגלגלים ולהאט את התהליך עוד ועוד. "אזרחות זה בסדר," אנחנו נשמע, "אבל רק למי שלא תומך בטרור", "רק למי שמוכן להישבע אמונים לחוקי היסוד של המדינה היהודית", "קודם כל לתושבי שטח C, ואחר כך נראה". או: "מה, עכשיו לבצע את הפעימה החמישית של מתן אזרחות? בדיוק אחרי פיגוע הטרור בצומת גולני? ממש עכשיו, כשצריך להעביר תקציב? דווקא לפני החוק החדש לגיוס חרדים?"

ובעוד האליטה מנהלת בינה לבין עצמה משא ומתן על רוחב וגובה המדרגות, חוסר הסבלנות של הנתינים מתגבר. ההכרזה על תחילת התהליך ההדרגתי מעוררת תקוות עזות, שרוחבן המתמתח עד אינסוף של המדרגות משקיע בביצה של תסכול ומרמור. ומכיוון שהכל יודעים שהשלטון מוכן באופן עקרוני לתת אזרחות לכולם, אך עושה זאת באיטיות בלתי נסבלת, נוצרת מוטיביציה למאבק מחריף והולך. בזימבאבווה, למשל, ניסה השלטון הלבן להעניק אזרחות לשחורים בהדרגה. התהליך ההדרגתי לא הספיק להגיע לאחוזים בודדים, לפני שהתמוטט המבנה כולו לתוך זרועותיהם המסוקסות של רוברט מוגאבה וכנופיית הרוצחים שלו. הרפורמה בדרום אפריקה, לעומת זאת, נחלה הצלחה (מוגבלת וחלקית בלבד) דווקא מפני שהיתה מהירה כל כך: הצדדים הספיקו להגיע להסדר הגיוני בשעת רצון, במקום להידרדר במהירות הולכת וגוברת בגרם המדרגות הלולייני והאינסופי של ה"הדרגתיות".

כדי להיות הוגנים, דרך אגב, כדאי לציין שהשמאל הציוני נפל בזמנו בדיוק באותה המלכודת. אחת הסיבות שהסכם אוסלו הוביל להשלכות השליליות הידועות לכולנו היא ההדרגתיות שלו. בניסיון להימנע מדיון מוקדם על הבעיות הבוערות, הצדדים דחו אותן למועד מאוחר יותר ופתחו בתהליך ארוך, שחשף את האגף שלהם לפגיעתם הרעה של הקיצוניים בשני הצדדים. המשך בניית ההתנחלויות תסכלה את הפלסטינים וגרמה להם לחשוב כי רומו, בעוד פיגועי החמאס הובילו את המיינסטרים הישראלי להסיק, במילותיו דאז של טומי לפיד, ש"כנראה זה כבר לא יילך."ההבטחה הראשונית לסיום הכיבוש והתקוות שנכזבו עוררו תהליך של רדיקליזציה מהירה. הימין כמובן תרם תרומה מכריעה לאסון הרע הזה, אבל הוא התאפשר בשל הנחת ההדרגתיות ההרסנית שעמדה בבסיסו של ההסכם. אי אפשר להבין את האינתיפאדה השנייה, כמו גם את תנועת ה-BDS וההידרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל, בלי להתחשב בבעיה הזאת.

ברעיון של אליצור יש כשלים משמעותיים, אקוטיים כמעט, בכל צורה שבה ייצא לפועל. אבל אם כבר אין לנו ברירה ואנחנו בוחרים במסלול הזה, רצוי לעשות זאת בבת אחת. ההדרגתיות היא אשליה. לגרם המדרגות הלולייניות אין סוף נראה לעין, והניסיון ההיסטורי מלמד שהדרך היחידה להגיע לקרקעית היא התרסקות מהירה וכואבת.

ומה עם אלה שחושבים שכל הפתרונות מסוכנים, וכדאי לשמר את המצב הקיים, תוך כדי "ניהול הסכסוך" עד שיבוא המשיח או "עד שהפלסטינאים יהיו פינים"? באנשים האלה, שאותם אני מכנה "בּוּגיסטים", נעסוק בשבוע הבא.

יש הטוענים שהתרבות הסינית אינה מתיישבת עם דמוקרטיה, אבל אולי הבעיה היא לא עם השמרנות של הסינים, אלא דווקא של הפרשנים? 

האם תיתכן דמוקרטיה ליברלית בסין? זו ללא ספק אחת השאלות האקטואליות המרתקות ביותר, שמעסיקה בעשרים השנים האחרונות ללא הרף משקיפים, עיתונאים וחוקרים במערב ובמזרח אסיה כאחד. לאור התחזקותה הניכרת של סין ("הדרקון הסיני התעורר ועכשיו הוא אוכל ארוחת בוקר" – כפי שראיתי לאחרונה בעלון פרסום של מכון ישראלי ללימוד סינית), השאלה הזאת הופכת למעניינת ואקטואלית מתמיד. במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון הארץ ובמגזין אודיסיאה, עונה פרופסור יצחק שיחור, מומחה להיסטוריה סינית מהאוניברסיטה העברית, על השאלה הזאת בשלילה מוחלטת. לכאורה, כותב שיחור, המציאות הסינית נראית פתוחה וליברלית מאי פעם: ביקורת על השלטון בעיתונות, הפגנות ברישיון, פעילות תוססת של אזרחים, תיירות וחילופי סטודנטים מסין למערב ולהיפך. בפועל, התדמית הזאת מטעה. לא זאת בלבד שהשלטון, בסיוע טכנולוגיה מודרנית משוכללת של פיקוח ומעקב, מחזיק במושכות חזק מאי פעם, אלא שרוב רובם של הסינים מבינים את המילה "דמוקרטיה" באופן שונה לחלוטין מאשר במערב. בסינית, המונח מתורגם ל"Min Zhu Zhu Yi" (מילולית: "עיקרון שלטון העם") ולא נלווה לו המטען ההיסטורי של זכויות אדם, חופש דיבור ויתר חירויות שהתפתחו בהדרגה במערב. מכיוון שלדעת רוב הסינים המפלגה הקומוניסטית מייצגת את העם, הרי שהשלטון בסין הוא דמוקרטי לעילא ולעילא. רק מי שלא מבין את סין, כותב שיחור, יכול לחשוב שדמוקרטיה מערבית עשויה להתפתח בה, למרות התנאים ההיסטוריים, התרבותיים והחברתיים השונים בתכלית.

 קשה לחלוק על חוקר מנוסה ומעמיק כיצחק שיחור, אבל אי אפשר שלא להיזכר כי תחזיות דומות בנחרצותן של מומחים ללימודי מזרח אסיה בעבר התגלו כמופרכות להפליא. שנים ספורות לאחר נפילת הקיסרות הסינית, ב-1911, המליץ יועץ אמריקאי בשם פרנק גודנאו לנשיא הראשון של סין, יואן שי קאי, להכתיר את עצמו לקיסר, משום שזו צורת המשטר המתאימה ביותר לתרבות ולמסורת הסינית. לכאורה, היועץ נתמך בידי היגיון היסטורי יצוק מברזל: סין הרי נשלטה בידי משטר קיסרי במשך יותר מאלפיים שנה, וגם בתקופות של פילוג, תמיד נותר האידיאל של "איחוד כל אשר מתחת לשמיים" תחת כס הדרקון. הנשיא יואן השתכנע, והחליט להקים שושלת חדשה בראשותו. התגובה הפתיעה את היועץ ואת מקבל העצה: הכרזת המלכות של יואן התקבלה ברחבי המדינה כאיום על הישגי המהפכה הרפובליקנית, ורוב גורמי הכוח החשובים בסין סירבו להכיר בה. ההכרזה על חידוש המלוכה הובילה, לבסוף, לא ל"איחוד כל אשר מתחת לשמיים", לפי התקדים ההיסטורי, אלא לפילוג הרסני תחת משטריהם הפרועים של אילי מלחמה.

 טעויות דומות, מהכיוון ההפוך, נעשו על ידי מומחים ללימודים אזוריים גם ביפן. לאחר מלחמת העולם השנייה, טען השגריר האמריקאי בטוקיו לשעבר, ג'וזף גרו, שנחשב לאחד מגדולי הפרשנים של יפן בתקופתו, כי דמוקרטיה בסגנון מערבי אינה מתאימה למסורת, לתרבות ולהיסטוריה היפנית. לדעתו היו שותפים מומחים רבים אחרים וגם יפנים לא מעטים, ביניהם גם יושידה שיגֶרוּ, ראש הממשלה המשמעותי הראשון בתקופה שלאחר המלחמה. המומחים הללו המליצו למושל האמריקאי של יפן, גנרל דאגלס מק-ארתור, להסתפק ברפורמות במבנה הסמכותי הקיים של המדינה היפנית, אך לא לעבור לדמוקרטיה מלאה. מק-ארתור חשב אחרת. הוא אמנם הסכים עם המומחים כי יש להותיר את הקיסר על כנו, אולם חלק עליהם בכל הנוגע לצורך ברפורמות דמוקרטיות ויסודיות במדינה המובסת. ג'ון דאואר, ההיסטוריון החשוב ביותר של הכיבוש האמריקאי ביפן, כותב כי מק-ארתור סירב בעיקרון להיעזר ביפנולוגים ובשאר מומחים, מיאן להעסיק אותם בכוחות הכיבוש, או שלח אותם לעבוד באיי אוקינאווה, רחוק מהעין ורחוק מהלב. האנשים שניהלו את הכיבוש האמריקאי ביפן היו, ברובם, אנשים שלא הבינו דבר במסורת, בתרבות ובהיסטוריה של יפן, ולפיכך האמינו בהיתכנות של רפורמות דמוקרטיות במדינה. התוצאה? יפן הפכה, אמנם לאחר עשרים שנים של חוסר יציבות, לאחת הדמוקרטיות היציבות ביותר במזרח אסיה. תהליכים דומים של דמוקרטיזציה התרחשו, בניגוד לתחזיותיהם של המומחים, גם במדינות "קונפוציאניות" אחרות במזרח אסיה כמו טייוואן ודרום קוריאה. במקרה הדרום קוריאני, הרפורמות לא הוכתבו מלמעלה, אלא נכפו על השלטון בידי הפגנות המוניות של אזרחים, מהפכה שניתן להשוותה להפגנות שהובילו לנפילת הקומוניזם במזרח אירופה.

 מדוע מומחים ללימודים אזוריים טעו פעם ועוד פעם בכל הנוגע לתהליכי שינוי משטר במדינות מזרח אסיה? הדבר אינו נובע מחובבנות והיעדר מומחיות אלא בדיוק להיפך – ממומחיות יתר. תחום עיסוקם של היסטוריונים הוא הבנת העבר, ולא חיזוי העתיד. רבים מהם מניחים אפוא שדפוסים שהתקיימו במשך שנים רבות, ימשיכו להתקיים בעתיד, בלי לתת תשומת לב מספקת לתהליכים יסודיים של שינוי ותמורה. מומחים ללימודים אזוריים, במיוחד, רגישים להבדלים תרבותיים ונוטים, לפעמים, לייחס להם חשיבות יתר. ההיסטוריון ג'ון דאואר כותב שבמקרה היפני, לפחות, הייתה לטעויות בחיזוי גם סיבה משמעותית נוספת. רוב המומחים המערביים ללימודי יפן, באופן טבעי, יצרו קשרים עם האליטות ובני המעמד הגבוה במדינה, שהפחד מבורותם של "ההמונים" היה אחד המאפיינים העיקריים שלהם. המומחים, לפיכך, לא השכילו להבחין בתהליכים המבשילים בקרב ההמונים, בדיוק כמו בני שיחם מן המעמדות הגבוהים. דווקא פקידי הכיבוש, שלא הייתה להם שום מומחיות ביפן, הבינו ככל הנראה את התהליכים הללו באופן מעמיק יותר.

 אבל ישנן גם סיבות מהותיות יותר להטיל ספק בתחזיות השוללות את אפשרות הדמוקרטיזציה בסין. ג'וזף לווינסון, אחד מבכירי החוקרים של תולדות סין במאה האחרונה, הראה בספרו "סין הקונפוציאנית וגורלה בעידן המודרני" (Confucian China and its Modern Fate") כי בעידן המודרני הפך כל ההיגיון התשתיתי שהנחה את המחשבה והפוליטיקה הסינית למערבי לחלוטין. במאה העשרים, טען לווינסון, כל מי שניסה לבסס משטר סיני על ערכים קונפוציאניים איבד את השילטון. הרעיונות המערביים של מדינת הלאום, פטריוטיזם, סוציאליזם וקומוניזם הם ששלטו בפוליטיקה הסינית המודרנית ולא תורת קונפוציוס. גם הוגים פוליטיקאים סינים שניסו כביכול לחזור לעבר הקונפוציאני, "השתמשו באוצר מילים סיני אבל שילבו אותו בתוך דקדוק מערבי." כך, למשל, ג'יאנג קאי שק, שליט סין הרפובליקאית בשנות השלושים ולימים שליט טאיוון, הצהיר אמנם על שיבה לקונפוציאניזם, אבל מבחינתו קונפוציוס היה ראוי להערצה לא מפני שייצג אמת אוניברסלית, כפי שחשבו אינטלקטואלים סינים בעבר, אלא משום שהיה הוגה לאומי סיני. ניתן לומר דברים דומים על השימוש של המשטר הנוכחי בסין במושגים עתיקים כמו "הרמוניה". הסינים, במילים אחרות, פחות  מחויבים לעבר המקודש-לכאורה שלהם. אם הצליחו לכונן בארצם רפובליקה עממית סוציאליסטית, אין סיבה שלא יצליחו לכונן בה דמוקרטיה ליברלית.

 גם קביעתו של שיחור כאילו השלטון בסין כיום טוטליטרי יותר מאשר בעבר (משום שיש לו אמצעי פיקוח ושליטה טובים יותר) מוטלת לדעתי בספק רב. נכון שהשלטון יכול לפקח על האזרחים טוב יותר מאשר בתקופתו של מאו – השאלה היא עד לאיזה מרחק הוא מעוניין לפקח עליהם. מדינה טוטליטרית, בהגדרה המקובלת של המונח, היא מדינה המעוניינת לסחוף את האזרחים לעבר חזון אידיאולוגי כלשהו. לפיכך, מעניינים אותה דברים רבים מאד: כיצד האזרחים מתלבשים, איזה אומנות הם צורכים, לאיזו מוזיקה הם מאזינים, מה הם אומרים בחדרי חדרים, מה הם קוראים, מה הם חושבים. מכיוון שהשלטון הסיני הנוכחי מעוניין בעיקר בנתוני צמיחה, שגשוג כלכלי וחיזוק כוח המדינה, רוב הדברים הללו כבר אינם מעניינים אותו. קשה להאמין שאי מי יוכל להחזיר את הגלגל אחורה. במילים אחרות, סין כבר מזמן אינה מדינה טוטליטרית, אלא מדינה סמכותית-אוטוריטרית, וככזאת המרחק בינה לבין דמוקרטיה ליברלית קטן בהרבה מאשר היה בעבר. סביר להניח שסין לא תהפוך מחר, מחרתיים או בעוד שנה למדינה דמוקרטית כמו ארצות הברית וצרפת. לא בטוח שדמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי היא המשטר המתאים ביותר לסין בתקופה הנוכחית.   אבל אין סיבה לחשוב שדמוקרטיה מערבית בסין לא תעלה על הדעת. היא בהחלט יכולה לעלות על הדעת ובנסיבות המתאימות להפוך למציאות.

האם למדנו באמת את הלקח מהשואה? תופעת הקורבנות האלימים מעלה מחשבות נוגות. ומי צריך להיות לנו מודל ומופת מוסרי?

המשך הרשומה ←