קיצור תולדות האנושות

קיצור תולדות האנושות, ספרו של יובל נוח הררי, הוא אחד מהספרים הלוהטים והנמכרים ביותר בישראל, מחקר פופולרי שאף תורגם לשפות רבות ומופץ בעותקים אין ספור בכל רחבי העולם. מעטים הם הכותבים שהצליחו לסכם אלפי שנות היסטוריה אנושית בשפה קולחת ובהירה כל כך, ולזקק מהן תובנות פרובוקטיביות ומעוררות מחשבה. מדוע הרכילות סייעה למין האנושי שלנו לצמוח ולהתפתח? מה חשיבותו של הדמיון, וכיצד נוצרו שטרות כסף, דתות, מדינות ואימפריות? ומה יהיה בעתידו של מין ההומו-סאפיינס, ואיך יראה עתיד המדע הבדיוני? השאלות הללו מרתקות לא פחות מהתשובות שהררי נותן להן. אולם בכל זאת, בקיצור תולדות האנושות יש בעיות חמורות מאד, שפוגמות באמינותה של התזה כולה. ינשוף היסטורי על דמיון, אורז, שדות נסתרים ובורותם של אדונים ושליטים.

הורד

קיצור תולדות האנושות מאת יובל נוח הררי, היסטוריון וחוקר מהאוניברסיטה העברית בירושלים (שכתב גם מחקר מבריק על מהות הטרור) הוא ללא ספק אחד מהספרים הפרובוקטיביים, המרתקים והמאתגרים שנכתבו בישראל בתקופתנו. במשך מאה השנים האחרונות, אחרי הכל, היו לא מעט שניסו לשלוח ידם בכתיבת ההיסטוריה הכוללת של המין האנושי, והתוצאות היו בדרך כלל מביכות בלשון המעטה. במקרה הטוב – ספרי מתנה עם כריכה מבריקה, מסוג אלו שדורכים עליהם כדי להגיע לספרים אחרים המונחים על מדף גבוה, ובמקרה הרע- כרכים עבים ומבולבלים של אלף עמודים, מלאים בשמות ותאריכים המתערבלים במוחו של הקורא ללא כל טיעון או פואנטה. ספרים כאלו, על אלפי עמודיהם המאובקים, נשכחו במהרה ולא השיגו שום אפקט מלבד נזק נוסף ליערות הגשם.

יובל נח הררי

יובל נח הררי

ספרו של הררי, הנו, כאמור, אופרה אחרת לחלוטין. המחבר עומד בכבוד במשימת האדירים שעמדה לפניו – כתיבת ספר קצר ומתומצת על ההיסטוריה האנושית כולה באופן בהיר, מרתק ושווה לכל נפש, וחשוב מכל – בעל משמעות. בד בבד עם הצגה בהירה, מבנה עשוי לתלפיות ושפה נטולת ז'רגון, הררי מצליח לזקק מסיכום קצר של ההיסטוריה האנושית שורה של טיעונים מקוריים, פרובוקטיביים ומעוררי מחשבה, בלי להסתבך בבליל של עובדות חסרות פשר. בספרו, מנסה הררי לארגן את סבך האירועים מימי האדם הקדמון ועד ימינו מסביב לטיעון מרכזי אחד: עלייתו של ההומו-ספיאנס מובילה לירידה קבועה ודרמטית במספר המדינות והציביליזציות, בנתיב ארוך ומפותל לאיחוד המין כולו תחת ממשלה עולמית אחת. ביחד עם המהפכה המדעית שאפשרה לנו, דרך ההנדסה הגנטית, לשנות את חוקי הביולוגיה הבסיסיים ביותר, ההומו-ספיאנס ישנה בעתיד הן את עצמו והן את עולמו, יחדל מלהיות "אדם" ויתפתח למין אחר, שונה לחלוטין. ספרו של הררי, לפיכך, נע מהפרה-היסטוריה, להיסטוריה ובסופו של דבר לעבר מחוזות המדע הבדיוני.farmers

אם נגדיר מילת מפתח המסכמת את התזה של הררי על ההיסטוריה האנושית, והחידוש שבה, הרי המילה הזאת היא דמיון. מדוע, למעשה, התגברו בני האדם מזן ההומו-סאפיינס על בני דודיהם הניאונדרטלים, החזקים מהם פיזית בהרבה? לדעתו של הררי, הם עשו זאת כתוצאה מהמהפכה החשובה הראשונה בהיסטוריה: המהפכה הלשונית. בכך שההומו סאפיינס המציאו שפה, ואיתה את אחד המנהגים העתיקים והמושמצים ביותר בעולם – רכילות, חבורות של עשרות בני אדם הצליחו "לדמיין" את עצמם כקהילה ולשתף פעולה באופן הדוק במלחמה וציד. חבורות הלקטים הצליחו להפוך, בהדרגה, לחברות, מדינות ואימפריות רק בגלל יכולתם המופלאה של בני אדם לעשות מה שאף קוף אדם או חיה אחרת לא עשתה מעולם: לדמיין דברים שאינם קיימים במציאות. דתות, אלים, מדינות, לאומים, זכויות אדם, חוקים, חברות בע"מ – כל אלו הם יצירי דמיון ומחשבה שמאחדים קיבוצים גדולים של בני אדם, יוצרים סדר בתוכם ומאפשרים להם למספרים עצומים מהם לשתף פעולה ביצירת מבנים מורכבים, ולעיתים יעילים להפליא.

רכילות - את זה עשינו כבר במערות

רכילות – את זה עשינו כבר במערות

יצירות הדמיון הללו, שהם לדעתו של הררי הבסיס לציביליזציה האנושית, השתלבו בשורה של מהפכות שיצרו, כל אחת בתורה, שינויים מפליגים בעולם החומרי האנושי: המהפכה החקלאית, ובהפרש של אלפי שנים ממנה, המהפכה המדעית והמהפכה התעשייתית. המצאת החקלאות, טוען הררי, לא היתה יציאה מהברבריות אל התרבות, מעוני לשפע, אלא בדיוק ההיפך – מלכודת דבש שהריעה את תנאי החיים של בני אדם במקום לשפר אותם. המין האנושי בכללותו אמנם התעצם והתעשר, אולם האיכרים הפשוטים לא נהנו מהעושר הזה – רובו ככולו נספג לתוך קופותיהן של אליטות קטנות וצרות, והזין מלכים, אצילים, כוהנים, בירוקרטים, סופרים, אומנים ואינטלקטואלים. מה שנשאר – נוצל להאכלת מספר גדל והולך של ילדים עם גידול האוכלוסיה. אם כבר, מצבו של האיכר הפשוט היה גרוע יותר ממצבו של הצייד-לקט. היו לו הרבה יותר דאגות, התזונה שלו היתה גרועה יותר, והוא היה מוגבל וכבול יותר לתנאי חיים עלובים במקום ספציפי. בני האדם נפלו למלכודת הדבש הזאת טיפין טיפין, מתוך רצון לשפר את חייהם, בלי להבין שכל עודף שיפיקו יתחלק בין יותר פיות או ייגזל בידי גובי המס של השליט. דינמיקה זאת – שיפור בתנאי המין האנושי בכללותו בד בבד עם הרעה או קפיאה במקום בתנאי החיים של היחיד- אפיינה לדעתו של הררי את התפתחות ההיסטוריה האנושית עד למאתיים השנים האחרונות ממש. רק כאשר היתרגמה המהפכה המדעית לפריצות דרך בעולם הרפואה, והמהפכה התעשייתית העלתה באופן דרמטי את כמות המזון הזמין ומשאבי האנרגיה, חל שיפור ממשי, דרמטי, בתנאי החיים של חלקים גדולים יותר מאוכלוסיית העולם.

לא שיפרו את חייהם - חקלאים במצרים העתיקה

לא שיפר את חייו – חקלאי במצרים העתיקה

ובכל זאת, קיצור תולדות האנושות הוא ספר בעייתי, ובמידה מסויימת אפילו בעייתי מאד. הררי, ככל כותב של ספר אדירים מסוג זה, נתקל בבעיה כמעט בלתי פתירה: כיצד להתגבר על המגוון, הסיבוך והשוני האדיר בין חברות אנושיות ותקופות שונות. כמובן, שכל מי שקורא ספר כזה צריך לצפות למידה מסויימת של חוסר דיוק: יהיה בלתי ריאלי לחשוב אחרת. ובמידה מסויימת, לגיטימי לומר שראוי לשלם באי דיוק מסויים עבור טיעונים פרובוקטיביים, מקוריים וחוצי תקופות. הבעיה היא שבמקרים מסויימים לפחות, ניתן לגלות בספרו של הררי אי דיוקים מצטברים הנוגסים באופן מטריד בנכונותה של התזה כולה, החל ברעיון ההזוי כאילו החיטה בייתה את האדם ולא להיפך, עבור בטענה כאילו תיירות הפנאי היא המצאה מודרנית (למעשה, מדריכי טיולים לתיירים נכתבו כבר בסין של המאה העשירית וביפן של המאה החמש עשרה) וכלה בהכללות גורפות שבמקרים מסויימים הן פשוט מוטעות.

מסלול הצליינות הנודע באי שיקוקו - יפן. מדריכי טיולים למסלול, שכוללים אטרקציות "לא דתיות" רבות, מסתובבים ביפן במשך מאות שנים. תיירות פנאי היתה כה נפוצה ביפן המסורתית בקרב בעלי האמצעים, עד שאדונים פיאודלים ראו לנכון לפרסם חוקים שאוסרים על סמוראים לבקר באתרי תיירות כאשר הם נוסעים בדרכים מתוקף תפקידם.

מסלול הצליינות הנודע באי שיקוקו – יפן. מדריכי טיולים למסלול, שכוללים אטרקציות "לא דתיות" רבות, מסתובבים ביפן במשך מאות שנים. תיירות פנאי היתה כה נפוצה ביפן המסורתית בקרב בעלי האמצעים, עד שאדונים פיאודלים ראו לנכון לפרסם חוקים שאוסרים על סמוראים לבקר באתרי תיירות כאשר הם נוסעים בדרכים מתוקף תפקידם.

הנה, למשל, דוגמא. התזה המרכזית של הררי, כאמור, בנויה על הטיעון לפיו המין האנושי התעשר עקב כל מהפכה באמצעי הייצור, אולם מצבו של האדם הפרטי קפא או הידרדר, וזאת בשל שתי סיבות עיקריות: השלטון לקח את כל משאביו הפנויים כדי לתמוך במנגנון בירוקרטי הולך ומתרחב, כמו גם הילודה הגוברת שבלעה את מה שנשאר. שתי ההנחות כוללניות, פשטניות ובעייתיות מאד. הבה ניקח את יפן בתקופת אדו (1600-1868) כדוגמא לכך. אם נקרא את המסמכים הרשמיים, הן אלו של הממשל המרכזי של השוֹגוּן (שידוע גם כ"בָּקוּפוּ", או "ממשלת האוהל") או של האצילים הפיאודליים השונים (דאימיו) נגלה לכאורה מציאות דומה מאד לזו שמתאר הררי. טוקוגאווה איאיסו, מייסד המשטר שמשל ביפן לאורך כל התקופה, כתב בצוואתו כי על השליטים לאפשר לאיכרים לחיות "על הסף", אך לא להתעשר. עליהם לקבל את המשאבים הדרושים להם כדי לחיות, אולם את כל העודף צריכים ליטול השוגון או האדון המקומי. אכן, בתיאורים כלליים רבים של התקופה, המסתמכים על הצווים ועל שיעורי המס, אפשר לקרוא שהאיכרים של תקופת טוקוגאווה חיו בסכנה מתמדת של רעב, תמיד "על הסף". במשך חודשים ארוכים הם נאלצו לעבוד בשדות האורז, רק כדי לראות את גובי המס של השוגון או הדאימיו מגיעים ו"מורידים את עמלם לטמיון" (פרפראזה מהספר).

לחיות על הסף - טוקוגאווה איאיאסו

לחיות על הסף – טוקוגאווה איאיאסו

הבעיה עם התיאור הזה, היא שהוא מבוסס על המסמכים הרשמיים בלבד, ולא משקף באמת את המציאות בשטח. כיצד יודע השוגון או הדאימיו כמה מס לקחת מהאיכרים, או כמה עודף יש להם בדיוק בשדה האורז? הדבר התבצע בפועל באמצעות תהליך מורכב של שמאות אדמות. כל חלקה משפחתית הוערכה לפי שוויה, וכך נקבע שיעור המס, שהשתנה לפי כמות היבול השנתית והמדיניות בכל נחלה ונחלה. הבעיה עם הערכות השווי הללו, שהן היו בלתי מעודכנות להפליא. לרוב הן התבצעו על ידי פקידיו של האדון בעשורים המוקדמים של תקופת אדו (ראשית המאה ה-17), והאיכרים התנגדו – בין אם באלימות ובין אם באמצעים מתוחכמים יותר – לכל ניסיון להעריך את שווי אדמותיהם מחדש. היתה להם סיבה טובה לכך: תקופת טוקוגאווה היתה תקופה מאד חדשנית מבחינה חקלאית: איכרים רבים עיבדו אדמות בור, שקודם לא ניתן היה לעבד, החזיקו שדות נסתרים בהרים, או הצליחו, בשיטות טכנולוגיות שונות, להגדיל את היבול בשדותיהם. ההערכות הרשמיות, שלא שיקפו את הגידול הזה, היו לעיתים קרובות מוטעות, וכך, מערכת שהצהירה שהיא מעוניינת לקחת מהאיכרים (כמעט) את הכל, לקחה מהם לעיתים הרבה פחות. הדברים הללו התרחשו גם במקומות אחרים בעולם, בעיקר מפני שלשלטונות, עד התקופה המודרנית, לא היו אמצעים משוכללים מספיק לדעת בדיוק מה מתרחש בכל כפר וכפר. הנשק שסייע לאיכרים חרוצים, חדשניים ומהירי מחשבה לשמור בידיהם הרבה יותר, היה בראש ובראשונה בורותם של האדונים. וכאשר משקללים את הבורות במשוואה שלנו, אזי תיאורו של הררי (המין האנושי מתעשר, בני אדם כפרטים נותרים עניים) הופך לבעייתי בהרבה, ובמקרים מסויימים אפילו מוטעה.

{93C808A0-5431-4421-9562-2C07F9DA1E4B}

הטיעון השני של הררי, כאילו הילודה המתגברת בלעה את כל המשאבים שנותרו, בעייתי אף הוא. בשפה המקצועית נוטים לכנות את התופעה הזאת בשם "המלכודת המלתוסיאנית", על שמו של הכלכלן תומס מאלתוס שכתב מסה מפורסמת על הפערים בין גידול האוכלוסיה לגידול בכמות המזון. לפי התזה הזאת, כל שיפור באיכות הממשל, בעיבוד הקרקע או בטכנולוגיה החקלאית, עד למהפכה התעשייתית, לא העלה באמת את רמת החיים, משום שהעודף נבלע במהרה בפיותיהם של ילדים חדשים ורעבים. לאיכרים אולי היו יותר משאבים, אבל גם היו להם יותר פיות להאכיל. במקרים מסוימים, הדבר כמובן נכון, אבל כרגיל התזה מתעלמת משתי אמיתות חשובות. ראשית כל, גם שיפור ממשי בתנאי חייו של איכר למשך עשר או עשרים שנה הוא משמעותי מאד. אפילו אם החברה חוזרת למצב העוני הקודם בשל גידול בילודה, אין פירוש הדבר שדור שנוקט צעדי רפורמה משמעותיים לא ירוויח ויתעשר מכך, ולו באופן זמני. והרי הזמני, המקומי, הוא קריטי לניסיון האנושי. אני חי את ההווה, לא את מה שכלכלנים בעתיד יראו בגרף שלהם המשקף התפתחויות של שנים ארוכות. שנית, וזה חשוב יותר, אוכלוסיות במהלך השנים פיתחו שיטות רבות ושונות לויסות של גידול האוכלוסיה, בדיוק על מנת לחמוק, ולו באופן זמני, מה"מלכודת המלתוסיאנית". ישנן שיטות רבות כאלו: לשלוח בנים ובנות "מיותרים" למנזרים, למלחמות או למסעות צלב; לייסד קולוניה מעבר לים; להתחתן בגיל מאוחר יותר או גם, עד כמה שמזעזע לחשוב על כך היום, להרוג תינוקות, הן ממין זכר והן ממין נקבה. המנהג הזה ידוע במיוחד בסין ובמזרח אסיה (ביפן הפרה-מודרנית קראו לכך "מָבִּיקי" – דילול) – אבל הוא היה קיים למעשה ברוב החברות המסורתיות.

shaker_wideweb__470x305,0

אלו רק שתי דוגמאות קטנות לבעיות שיש בתזה של קיצור תולדות האנושות, ויש לציין כי בביקורת שלו על הספר, מצא חוקר הדתות תומר פרסיקו בעיות כלליות ומטרידות אף יותר. אין פירוש הדבר שספרו של הררי איננו חשוב ופורץ דרך, ההפך הוא הנכון, אולם כמו כל תזה כוללנית מדי, יש לקחת את טיעוניו הגורפים מדי עם גרעין גדול מאד של מלח.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 12, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 41 תגובות.

  1. תודה על הפוסט דני ……..

    טוב , לא קראתי הספר , ומתוך כמה דוגמאות שהבאת ( דווקא אילו האבולוציוניות אנתרופולוגיות ) הייתי מעיר אינספור הערות בדבר דיוקים ואי דיוקים כפי שטרחת לעשות בתחום מומחיותך שלך . אבל , יש להדגיש :

    ספר כזה , היה , או עשוי היה , לעשות שירות הרבה יותר טוב , אם לא היה מתימר כדברך לשים דגש על תיאורים היסטוריים עאלק עובדתיים , ויותר מתמקד בטבע האנושי הקמאי אבולוציוני אשר שזור כחוט השני בתולדות האדם .

    כך , לא משנה היה הדבר למעשה , אם אותו תיאור ביפן דאז , של אותם שוגונים שעשקו איכרים , תאם למציאות אם לאיו . שהרי :

    גם אתה לא מכחיש קיומם של המסמכים אשר מעידים על המדיניות הרשמית של על " סף רעב " לגבי אותם איכרים פיאודלים אומללים . גם אם המציאות הקונקרטית לא תואמת , המסמכים , הלך המחשבה , בעינם עומדים !!

    עובדה זו , הרבה יותר משמעותית לפעמים , מתיאור המציאות הקונקרטית , שכן , טבע האדם , אופיו הפאתאלוגי , וגורלו הטראגי , הינם בסיס הרבה יותר מוצק באופן פראדוקסלי לניתוח או סיכום קיצור תולדות שכאילו .

    תודה ……..

    • האם אתה חושב שאפשר להפריד בין "טבע האדם" לבין המציאות הקונקרטית, ההיסטורית, בכל מקום ואתר? יש לי קצת ספקות בעניין הזה.

      • ודאי דני , שוב , אתה הרי לא מכחיש את ההתפלגות בין אותם המסמכים לבין המציאות .

        ובכלל , האם תוכל לטעון , שאת תולדות המין האנושי , יצרו וקטורים או אישים סטטיסטיים , יותר מאשר וקטורים או אישים איזוטריים /קיקיוניים / חריגים ?

        ספק רב אם מישהו יוכל לטעון כך . ואם כך , הטבע האנושי , ולו רק מן הסיבה דלעי"ל , הינו מושא הרבה יותר משמעותי ומהימן וכוללני , מאשר העובדות או ההתרחשויות עצמן .

        כבר טרחתי פעם לציין פה בפוסט ( המגדל והים ) שאין סיכוי קלוש שאכן יציאת מצרים אירעה , או כפי דבריו הציניים של פרופ' נ. נאמן –

        המצרים הם שיצאו מארץ ישראל , ולא בני ישראל ממצרים ( המצרים הפרעונים ) …..

        אז מה ? לא חוגגים מזה אלפיים שנה משהו סדר פסח כהלכתו ? האם עיצב הדבר פחות את תודעתו של העם היהודי ?פחות מאירועים רסמיים ? ודאי שלא !!

        הייתי מאריך וכותב אפילו על צמיחת המונותיאיזם ועל האיזוטריות של הכת בעת העתיקה ( האיזוטריות בקרב בני ישראל או סו קולד ……לא ניכנס לזה ) , והנה , איזוטריות שהביאה לבסוף המונותיאיזם לעולם .

        תודה ……

  2. הרבה אנשים המליצו לי עליו, ואיכשהו לא יצא לי לקרוא אותו עדיין. אולי הגיע הזמן. רוב הממליצים אומרים בערך את מה שאתה אומר: ספר מרתק ומעורר מחשבה, אך עם נטייה לפשטנות וכוללנות. הררי הוא ללא ספק מטריאליסט אדוק, וזו עמדה שנויה במחלוקת (פרסיקו אכן היטיב לנסח את העמדה המנוגדת). אם הררי אכן מתאר את התופעות שציינת כתופעות אוניברסליות, הן אכן בעייתיות. מהפכת החקלאות הייתה תהליך ארוך שפעל במקומות שונים ובזמנים שונים ובאופנים שונים, והתהליך היה מורכב יותר מאשר מנצלים ומנוצלים. המלכודת המלתוסיאנית אף היא לא תמיד הוכיחה את עצמה, ולעתים היא הייתה סוג של נבואה שמגשימה את עצמה (כמו למשל במדיניות האנגלית כלפי הרעב הגדול באירלנד בשנות ה-40 של המאה ה-19).

    וסתם הערה לשונית קטנונית: למלח אין גרעינים, בשום גודל. הביטוי האנגלי with a grain of salt הוא בעברית "עם קורטוב של מלח". ובמקרה הזה "יש לקחת… עם יותר מקורטוב של מלח".

    • מעניין מה שאמרת על הרעב הגדול באירלנד. תוכל לפרט? אני תמיד חשבתי שזו היתה בעיה של אמונה קנאית מדי בשוק חופשי (היינו – הממשלה הליברלית בלונדון המשיכה לייצא תירס החוצה מאירלנד למרות הרעב, מתוך אמונה עיוורת בכך שהשוק יאזן את עצמו).

      • מן הסתם מדובר בעניין שנוי במחלוקת, ואני כבר לא זוכר היכן קראתי את הטיעון הזה לראשונה, אבל בגדול הוא אומר שההנחה המלתוסיאנית הייתה שהריבוי הטבעי של האירים גבוה מדי, ולכן הרעב הוא דרך "טבעית" לאיזון האוכלוסייה. חיפוש מהיר בגוגל העלה למשל את המאמר הזה

        http://www.jstor.org/stable/3146668?seq=1

      • אגב, מי שחקר את הנושא לעומק הוא חתן פרס נובל בכלכלה, אמרטיה סן. אני חושב (יכול להיות שאני לא זוכר נכון) שהוא הגיע למסקנות דומות ביחס לרעב בבנגל ב-1943.

      • כן, אמרטיה סן (הוא מרצה כאן בהרווארד, דרך אגב) טוען שרעב הוא בד"כ תוצאה של
        מדיניות אנושית ולא של גורמים טבעיים. יש לכך תמיכה מספר שכתבה בזמנו
        ההיסטוריונית קתרין טארלי על "הרעב המוזר", אחד האסונות הנוראים שפקדו את צפון
        סין בסוף המאה ה-19.

      • נשמע לי כאילו הסוג הזה של מלתוסיאניזם ואמונה עיוורת בכוחו של השוק החופשי הן שתי גישות לא מאוד שונות זו מזו.

      • אני לא בטוח שאני מסכים איתך לחלוטין. ממלתוסיאניות אפשר להסיק גם מסקנות סוציאליסטיות וקומוניסטיות קיצוניות. אם יש בעיה ביחס בין גידול האוכלוסיה לכמות המזון, מדוע שלא נווסת את שני הפרמטרים הללו באמצעות תכנון ממשלתי הדוק?

      • המודל המלתוסיאני דווקא עבד באירלנד של המאה ה-19: היתה ילודה גדולה במצב של רעב ובצורת נדירה וארוכה יחסית. המשך היצוא של התירס החוצה היא התנהגות לאו דווקא ליברלית, גם סטלין עשה בדיוק אותו דבר, ייצא את רוב החיטה לחו"ל בסוף שנות ה-20, למרות השנים השחונות יחסית, יצר את הרעב הגדול באוקראיינה וגרם למותם של מיליונים.
        גם חלק מהשבטים הישראלים היגרו למצרים לאחר תקופת יובש ארוכה בכל האגם המזרחי של הים התיכון (ושם הם נקראו חפירו ע"י המצרים בשל היותר לכאורה נוואדים, אנשים שעברו מהצד השני לפה, ומכאן הם גם מכונים 'עברים'). חלק משבטי הים גם הם חיפשו מזור לאורך החופים המזרחיים של הים התיכון – פלישתים פלשו ככל הנראה מכרתים ועוד איים מהים האגאי, השרדונה הגיעו מקורסיקה לואדי עירון (זוכרים את סיסרא?). כלומר, תופעות טבע גרמו לנדידות המונים (באופן יחסי).
        המודל המלתוסיאני מתאים הכי הטוב למה שקרה באירלנד, אם אנחנו רוצים לראות את אירלנד כמודל מיצד של העולם. תיאורטית האנושות תגיע למצב בו היא לא תוכל לאפשר לכל כך הרבה בני אדם לחיות במקביל, למרות התקדמות הטכנולוגיה והמדע, ואז צפויה קטסטרופה כלל-אנושית שלא היתה מעולם, אולי רק כאשר האדם הניאנדרטלי נקטל ע"י דינוזאורים והתקפת מטאוריטים.

    • עם כל ההערכה לג'רד דיימונד, יש המון בעיות במאמר הזה. למעשה זה גלגול של התפיסה הישנה של הפרא האציל או "גן העדן האבוד" באצטלה מדעית, והטיעונים שלו מרחיקים בהרבה מעבר למה שהנתונים יכולים ללמד אותנו. הטיעון כאילו רק עילית של אמריקאים חיה יותר טוב מציידים לקטים הוא טיעון מגוחך – אפילו בחלקים נרחבים של העולם השלישי איכות החיים השתפרה יותר מאשר אי פעם בעבר.

  3. נתקלתי פעם בבחור שלמשפחה שלו היתה חוה לגידול חיטה בקנדה. שטח החווה אם זכור לי היה מעל 20 אלף דונם (שטח חווה ממוצעת באלברטה הוא למעלה מ 4000 דונם וגדל שעה שמספר החוות קטן). היה להם טרקטור שעלה כמיליון דולר והם היו משפחה אחת של מספר אחים שעיבדו את השטח. הטרקטור היה ממוזג וממוחשב והוא היה יושב בתא נהג עם מיטה קורא ספר ושותה תה כשהטרקטור היה עובד לבד.

    • אתה מבין, כמובן, שזה לא תיאור טוב של חקלאות לפני המאה ה-20…

      • הייתי מוסיף שזה אפילו לא תיאור טוב של חקלאות במאה העשרים. לרוב חקלאי העולם, הרוב המוחלט למעשה, אין כסף לקנות טרקטור ממוחשב במיליון דולר והם עובדים די קשה, אם כי הטכנולוגיות החדשות של חקלאות שיפרו את מצב חלקם הגדול ללא ספק.

        מצד שני, כדאי לומר שגם בעולם העתיק היו מספיק "חקלאים" שעסקיהם נוהלו בידי סוכנים ואדמותיהם עובדו בידי אריסים, והם היו יכולים לבלות את הזמן במסעות בחירות ברומא או בדיונים על פילוסופיה באגורה של אתונה.

      • זה אמנם לא תאור טוב של רוב החקלאים במאה העשרים, אבל תאור טוב של רוב מיצרי התבואה. כיום יצור התבואה במדינות מפותחות נעשה על ידי חוות גדולות מאד. חיפוש אחרי חוות חקלאיות באוסטרליה קנדה וארה"ב מראה שהשטח שלהן רק גדל ומספרן יורד. חקלאים כאלו הם אנשים עשירים מאד, הם לא החקלאים שניזונים מסובסידיות. רוב החיטה שמגיעה מארה"ב מגיעה בדרך זו. מי שנהג במיד ווסט מכיר תירס מאופק לאופק. חקלאי בתקופה המודרני. איננו עבד מסכן לאדמתו.
        לגבי הרעיון שחקלאות משעבדת. יש להניח שחקלאות נוצרה במקומות בהם היו יותר ציידים מצייד, ויתכן שהיא פותחה כתוצר לוואי על ידי נשים שישבו בבית או אלו שלא יכלו לצוד בשל מגבלות גיל.
        הררי מציג דעה שהתחזקה ביחוד בשנים האחרונות מאז משבר 2008 באתרים המחבבים קונספירציות בהן הממשלה ומיעוט עשיר משעבד את כלל האוכלוסיה. אני חושד שהררי ניסח חלק מהרעיונות שלו כשמאחוריהם שיקולים "פופוליסטיים" של תפוצת הספר.
        מס ההכנסה לסוגיו תמיד רץ אחרי מי שהיה לו, וגילה מורת רוח מכאלו שאינם מיצרים. יש פה איזה בלבול של סיבה ומסובב.

      • אני לא בטוח שזה גם תיאור טוב של רוב מייצרי התבואה, בטח לא מחוץ לעולם
        הראשון. גם לאלו שיש חוות גדולות אין בהכרח מיכון מתקדם כמו שזה תיארת.
        ובוודאי שזה לא נכון לחקלאים לפני המאה העשרים. באשר לתיאוריה שלך על התפתחות
        החקלאות, היא מעניינת, אבל צריך כמובן ראיות.

      • ומי עובדים באותן חוות גדולות? או מכונות (שזה מודרני) או המוני פועלים שחורים שעובדים קשה בתנאים גרועים. גם בעולם העתיק היו סנטורים עשירים ששלטו בחוות חקלאיות ענקיות. העובדים בחקלאות היו עבדים או פועלים שכירים שלא ליקקו דבש.

      • בהחלט לא תאור של החקלאות בעבר, אבל תאור של חקלאות העתיד הקרוב. כך שאי אפשר לומר שהחקלאות משעבדת את האדם ונוחה לשליט כיון שהוא יכול למסות אותה. החקלאות של פעם מתאימה לתאוריה של הררי, אבל גם נכונה לכל חנות ולכל מפעל. וממש כשם שהחקלאי מחזיק בהרים חלקות נעלמות שאר היצרנים עובדים בלי חשבוניות. לכל דבר בעולם יהיה מישהו שינסה לעשות מניפולציות עליו לטוב ולרע. ההנחות שהררי מסיק לגבי ההשפעה המשעבדת של החקלאות דומות להנחות לגבי הרעב הגדול שהוא תוצר של ברירה טבעית, זה בערך כמו לנסות לנתח שיר ולמצוא הברקות שהמשורר אפילו לא התכוון להן אבל נוצרו בדרך הטבע או כאילו זה משחק שח שכל צעד מחושב בו מראש. כמובן שבסופו של דבר הכל כמו בצינטרפוגה מסתדר בסדר מסויים, אבל לא צריך למצוא משמעויות מיסטיות לכל ארוע. בחוות החקלאיות של היום אגב לא עובדים עבדים שחורים, רק בני משפחה אחת עשירה מאד שעובדים מעט מאד שעות בשבוע

  4. הטיעונים של הררי כאילו האנושות צועדת לאיחוד הזכירו לי את "על דלות ההיסטוריציזם" של קרל פופר.
    תוסיף לרשימה של הספרים שחייבים לקרוא במידה ולא קראת (מעל "החברה הפתוחה ואויביה" בבקשה, תקרא את זה קודם). ספר שכהיסטוריון כדאי לך לקרוא.
    גורם לך לחוש קצת פחות יהיר במסקנות שאתה יכול להסיק מאירועים ומוסיף ריגורוזיות למחקר שלך (כותב כביקורת בונה בלבד, לא ארסית ומדכאת – אל תעלב).

    חוצמזה תודה על הפוסט המעניין.

  5. הכי מצא חן בעיני הקטע בו הוא מסביר שבעברית המילה טימיון משמעותה.. .אוצר המדינה.זה עזר לי להבין להיכן יורדים כספי המיסים אותם אני משלם…

    • באנגליה של שנות השישים נהגו לשלם מס באמצעות המחאה. הסופר ג'.ר.ר. טולקין כתב פעם שנהג לכתוב על המחאת המס שלו, "אפילו לא אגורה אחת לפרוייקט הקונקורד." אולי כדאי לאמץ גם אצלנו…

  6. בתור בוגר לימודי חקלאות התאוריה שאני מכיר על הרעב באירלנד זה שהוא נבע מהתפרצות של כימשון במקום שהתזונה היתה מבוססת באופן מוחלט על תפוחי אדמה, האבסורד הוא שסרבו לאכול את הפירות שנפגעו במחלה למרות שהערך הקלורי שלהם לא נפגע וכמובן שהמחלה לא עוברת לבני אדם, בקשר לספר מאוד לא אהבתי המיוחד את חוסר הצניעות ואת המחסור המוחלט במקורות, והרי הוא לא היה נכתב בלי "רובים חידקים ופלדה" , "תולדות התאווה" ועוד שניים שלוש ספרים….

    • אין ספק שהגורם הישיר לרעב היה התפרצות הכימשון (לא ידעתי שזה התרגום העברי ל-blight). ממה לדעתך נבע הסירוב הזה- מאמונה מוטעית שזה גורם למחלות או פשוט מתחושה של גועל? במקרה האחרון, קשה לי להבין, כי אנשים שגוועים ברעב בדרך כלל מנסים לאכול הכל, אפילו דברים חסרי כל ערך תזונתי כמו עשב. אבל מעבר לזה, חייבים לומר שבדרך כלל לא ניתן להסביר רעב רק בשל הסיבה המדעית/חקלאית. ברעב הגדול, למשל, היו עודפי תירס באירלנד, ואופציה אחת היתה לאסור על הייצוא שלהם. תמיד צריך להסתכל גם על המדיניות הכלכלית ומדיניות הרווחה של הממשלה, היינו – ויסות וחלוקת המזון – כי לעיתים יש להם השפעה גדולה מאד על האירועים הקשים בשטח.

    • וכמובן שהררי חייב המון ל"רובים חיידקים ופלדה" וכמה וכמה ספרים אחרים.

  7. אני רק שאלה. מה הבעיות עם הטענה שלו שהחיטה "בייתה" את האדם? אני חייב הודות שהוא מציג את זה בצורה משכנעת.

    • הבעיה שלי עם האמירה הזאת היא לא בחוסר נכונותה, כביכול, אלא בכך שאין לה שום משמעות. זה בסך הכול להטוט לשוני. כשאנחנו אומרים שהאדם ביית את החיטה, אנחנו מדברים על פעולה מודעת מתוך סל אופציות שהובילה לכך וכך תוצאות (לעומת אופציות אחרות שהיו מובילות לתוצאות שונות). מכיוון שלחיטה אין תבונה או יכולת בחירה, מה אנחנו לומדים מכך שהיא "בייתה את האדם"? זו אמירה שאין לה שום משמעות אמיתית.

  8. אני לא בטוח למה אתה מתכוון כשאתה אומר "פרפראזה מהספר" לגבי הורדה לטמיון, אבל עד כמה שאני יודע המילה טמיון, במקור, היא פשוט "אוצר המדינה", ורק בהשאלה משתמשים במושג הזה בתור מאמץ לריק.

    ככה שאם לזה התכוונת, אז אין פה פרפראזה כלל אלא שימוש במשמעות המקורית שגם מדגימה את הטענה על נכונות הרשויות ובעלי השררה לקחת מהעובד את כל העודפים ולהשאיר אותו עם המינימום.

  9. לא כל כך מסכים איתך לגבי הביקורת הזו.

    לעניין האיכרים של טוקוגאווה, גם אם נניח שהם הצליחו להסתיר מגובי המס כמה יבולים נוספים שהיו להם (כמו שאיכרים אחרים בטח עשו ברחבי העולם), אז מה? ברור שהם לא התעשרו ושהם חיו חיי דחק קצת מעל גבול הקיום. הרי אם הם היו מתחילים לבנות בתים קצת יותר גדולים ומרווחים, השלטון היה עולה עליהם מייד. הטענה של הררי היא הרבה יותר רחבה, הוא משווה את איכות החיים בין שני סוגי החברות ומראה שמבחינה בריאותית ציידים לקטים נהנו מתוחלת חיים גבוהה יותר (!) ופחות מחלות, ושרמת האושר הכללית שלהם היתה גבוהה יותר כי הם לא עשו כלום כל היום אלא התבטלו וריכלו, בניגוד לאיכרים שבילו את כל חייהם בעבודה קשה מבוקר עד לילה.

    לגבי ביות החיטה, לדעתי יש משמעות לטענה שלו והיא איננה להטוט לשוני. נכון שלחיטה אין יכולת בחירה, אבל יש לה רצון ביולוגי בסיסי לשרוד ולהתרבות ואת זה היא הצליחה לעשות בניגוד למינים אחרים (ועל חשבונם). אתה יכול גם להסתכל על כל בעלי החיים האחרים שבויתו, כלומר ידעו להתאים את עצמם לסביבה האנושית ובכך הבטיחו את עתידם כמין, לעומת מינים אחרים שלא ידעו לעשות את זה ולכן נרדפו או הוכחדו על ידי בני האדם. זה גם לא חייב להיות ביות של ממש. קח לדוגמא את העורבים או את ציפורי המאינה המעצבנות, שני מינים שמתרבים בארץ ללא גבול ודוחקים מינים אחרים פשוט כי הם מסתדרים יותר טוב עם פעילות אנושית. גם כאן אפשר לומר שהם בייתו את האדם לטובתם. בעיני זו איננה להטוטנות לשונית אלא הסתכלות מזווית שונה על עובדות ידועות, ומכאן כוחה.

    • נדב,

      תודה רבה על התגובה המעניינת.

      האיכרים העשירים של תקופת טוקוגאווה (ביפנית: גוֹנוֹ) בהחלט עשו דברים עם הכסף העודף שצברו. הם פתחו מיזמים תעשייתיים קטנים, בעיקר מבשלות לייצור סאקה, ובהחלט שיפרו את חייהם באופן ממשי. גם כאשר הדאימיו ופקחיו היו נוקשים בפיקוח על אורח החיים של האיכרים והעירוניים העניים (נאסרו עליהם מותרות מסוגים שונים), הרי שהיו דרכים לעקוף את האיסורים הללו. ביפן היו מספיק בתים שנראו עלובים מבחוץ, אבל היו מפוארים מבפנים, או בגדים פשוטים למראה עם בטנה רכה (ונסתרת) ממשי מפואר. לא מדובר ביבולים שאיכרים הסתירו, בהכרח, אלא בהבדל בין הערך האמיתי של השדות לבין ערך השומה הנקוב, שבמקרים רבים לא התעדכן מאז המאה ה-17. מרידות איכרים רבות, דרך אגב, כוונו בראש ובראשונה נגד אותם איכרים עשירים ויזמים כפריים, במידה ולא תמכו בשכניהם העניים יותר בשעת צרה.

      בנוגע לציידים-לקטים, הררי עצמו מודה שיש לנו עליהם פיסות זעירות ומקוטעות של מידע, רבות מהן מבוססות על תצפית בשבטים בני ימינו. אני לא בטוח שהמסקנות הגורפות בנוגע לאורח חייהם ומידת הפנאי שלהם הן מבוססות. והאם חיים שאין בהם עבודה קשה בהכרח מאושרים יותר מחיים שיש בהם? אני בכלל לא בטוח. נראה לי שהררי עושה רומנטיזציה מוגזמת לחיי הציידים-לקטים ומגזים באומללותם של האיכרים, והדברים היו מגוונים ושונים מאד בכל מקרה ומקרה.

      בנוגע לביות החיטה, יש לך נקודה כאן. כשמציגים את הדברים כך הם משכנעים יותר.

    • איך אפשר להתעלם מהעובדה החשובה שהחיטה מושפעת מאוד מרוחות. כלומר הרוחות אחראיות לפיזור הזרעים. לכן הניסיון לטעון שהחיטה בייתה את האדם הוא נסיון לא מובן לי? זה כמו לומר שהחיטה בייתה את הרוח?

  10. תודה לך.
    לגבי האיכרים העשירים, אני עדיין לא חושב שהדוגמא הזו סותרת במשהו את הטענה של הררי. מדובר במיעוט קטן, במקרה של אחוז מול 99. באותה מידה אפשר להצביע על כמה איכרים בסין שהפכו במהלך ההיסטוריה להיות מצביאים וקיסרים. אלו יוצאים מן הכלל, השאלה היא מה היו תנאי החיים של הרוב המוחלט, ואלו היו קשים ומדכאים לאורך כל ההיסטוריה (עד המהפכה התעשייתית).
    לגבי ציידים לקטים, ניתן להסתמך גם על ממצאים ארכאולוגיים אובייקטיביים של שלדים שמראים שהם נהנו מתוחלת חיים גבוהה יותר ופחות מחלות (הררי מפנה אליהם). מדד האושר הוא בהחלט בעייתי, והא ראיה שישראל ממוקמת בו גבוה ואף במגמת עלייה 🙂 דרך אגב, המחקר שלי עוסק באינדיאנים של ארה"ב, שהיו חצי חקלאים וחצי ציידים-לקטים, ומהעדויות שאני קורא אני אמנם מתרשם שהגברים (הם לא עסקו בחקלאות אלא בעיקר בצייד) אכן נהנו מהחיים, למרות שלא היה להם כמעט רכוש ולפעמים הם ממש גוועו ברעב. את רוב חייהם הם בילו במסעות ציד ולוחמה עם חברים, הימורים, דיונים ובטלה. ראיתי שהפנית בפוסט אחר לדבריו של טולסטוי לפיהם השאיפה הגבוהה ביותר של האדם היא לחיי בטלה, ואני מתרשם שהם אכן הגשימו את השאיפה הזו במידה לא מבוטלת.. שונה לגמרי היה מצבם של הנשים: הן עסקו בחקלאות ובעבודה יומיומית מפרכת: שאיבת מים, סחיבת עצים, ליקוט מזון, ניכוש עשבים וכמובן גידול הילדים.
    לגבי הסיפוק שיש מעבודה קשה, אני חושב שהכוונה לעבודה מאתגרת מבחינה מחשבתית במשרד ממוזג, ולא לעבודה יומיומית מפרכת וסיזיפית כחקלאי, כשחייך תלויים בכך. אני בכלל לא הייתי מגדיר עבודות כאלו כעבודות קשות, ולכן כל פעם שמישהו כזה אומר לי שהוא עובד קשה (ורוב האנשים מעידים כך על עצמם) זה קצת מרגיז אותי.

    (דר אגב הקישור בבלוג לפרופיל האקדמי שלך אינו עובד. אבל מצאתי אותו דרך גוגל).

    • אתה מתייחס להבדל בין שומת המס הנקובה לערך העודף של האיכרים בתקופת טוקוגאווה כמשהו שולי שאפשר להתעלם ממנו בחישוב הכללי, ולא כך הוא. נכון, הגונו היו מיעוט קטן מבין האיכרים (אם כי בהחלט רבים הרבה יותר מאיכרים שהפכו לקיסרים, אי אפשר בכלל להשוות. באזורים מסויימים היה בכל כפר או קבוצת כפרים לפחות אחד מהם, ולפעמים הרבה יותר מאחד). אני גם לא מנסה לטעון שהאיכר הממוצע בתקופת טוקוגאווה חי טוב. מה שכן טענתי, היא שדברי הררי כאילו המשטר לקח את כל הערך העודף, או כמעט את כולו, פשוט לא נכון עובדתית. זה לא נכון עובדתית גם כי לא תמיד שיעור המס היה כל כך גבוה, ובעיקר משום שבהיעדר אמצעי פיקוח ושליטה מודרניים למשטר היה קשה לתת כמה ערך עודף יש בדיוק לכל איכר. הביקורת שלי על הררי מכוונת בדיוק לנקודה הזאת: הוא לקח טיעון מרקסיסטי ישן ומיחזר אותו ללא ביקורת אמיתית.

      אני לא בטוח שעבודה פיזית לא יכולה לגרום אושר לאנשים מסויימים, במיוחד לא כאשר הם מסוגלים לצבור ערך עודף ולהתעשר ממנה.

  1. פינגבק: Mabatartקיצור תולדות האנושות/דני אורבך - Mabatart

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: