ציביליזציה: מדוע ניצח המערב את כל השאר?

מדוע ניצח המערב את כל שאר העולם? מדוע אימצו תרבויות ומדינות שונות את המוסדות, התרבות ודפוסי הפוליטיקה המערבית על קרבה וכרעיה? אפילו איראן, אחרי הכל, מגדירה את עצמה כ"רפובליקה" – צורת שלטון מערבית לעילא ולעילא. ניל פרגוסון, היסטוריון שנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, מייחס את עלייתו של העולם המערבי לשש "אפליקציות מנצחות": פיצול פוליטי, המהפכה המדעית, שלטון החוק, הרפואה המערבית, מוסר העבודה וחברת הצריכה. מהם היתרונות והחסרונות בספר החשוב הזה, שראה אור לא מזמן בעברית? ינשוף היסטורי על המפתח לפתרון השאלה החשובה ביותר בהיסטוריה של העולם המודרני.

 ניל פרגוסון, ציביליזציה – המערב וכל השאר. מאנגלית: ארז וולק (עם עובד, 2013)

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

עטיפה_-_ציביליזציה(1)

בויכוח שנערך פעם ברשת אל-ג'זירה, יצאה חמתו של איש דת מוסלמי, אחמד בין מוחמד מאלג'יריה, על "כופרת" שהעזה לטעון כי העולם האסלאמי מפגר בתרבותו אחרי המערב. "מי כבש את מי?" צעק האימאם בזעם, "המערב את האסלאם, או האסלאם את המערב?" "מי הפך את מי לקולוניה, בריטניה את מצרים, או מצרים את בריטניה? צרפת את אלג'יר, או אלג'יר את צרפת?" לכאורה, שאלה רטורית שהתשובה אליה ברורה, אבל למעשה, במחשבה שנייה, הדברים מורכבים ומעניינים יותר. מדוע, למעשה, כבשה בריטניה את מצרים אבל מצרים לא כבשה את בריטניה? לא היה זה, מן הסתם, מהעדר דחף אימפריאליסטי. במאה התשע עשרה, עשורים ספורים לפני שהפכה לקולוניה בריטית, היתה מצרים מעצמה אימפריאליסטית שניסתה להשתלט על סודאן וחלקים נרחבים במזרח התיכון. אבל בכל זאת, בריטניה הכריעה אותה בקלות. התופעה המדהימה הזאת, של השתלטות המערב על המזרח, אינה מוגבלת ליחסים בין שתי המדינות הללו. בסוף המאה ה-19, שלטו כבר המעצמות האירופיות על רוב רובו של העולם הלא מערבי. גם כיום, לאחר תום עידן הקולוניאליזם, המוסדות, המבנים התרבותיים, הלבוש ואלמנטים מהותיים אחרים בתרבות המערבית מהווים אמת מידה יסודית ברחבי העולם כולו. אפילו הפוסט-קולוניאליסט האדוק ביותר לא קורא לחזור למוסדות הפוליטיים או לצורת המשטר של שושלת מינג, הקיסרות המוגולית או האימפריה העותומנית. אפילו איראן של חומייני לא הקימה אמירות או ח'ליפות אלא "רפובליקה", אסלאמית אמנם, אבל בכל זאת שיטת משטר מערבית לעילא ולעילא.

אפילו הוא עומד בראש "רפובליקה" - המנהיג העליון של איראן

אפילו הוא עומד בראש "רפובליקה" – המנהיג העליון של איראן

            כיצד הצליח המערב, עד 1500 חלק זניח ונחשל של העולם, להשתלט על אימפריות מתוחכמות ועשירות ממנו אלף מונים? מדוע ניצח המערב את כל השאר? זו השאלה עליה מנסה ניל פרגוסון, היסטוריון נודע ושנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, לענות בספרו רב המכר ציביליזציה. בשיא העידן הקולוניאלי, ובמידה רבה עד למלחמת העולם השנייה, סברו אינטלקטואלים מערביים רבים כי הסיבה לכך נעוצה בכך שהגזע המערבי עליון על האחרים, או לפחות מקנה לבני המערב יתרונות שחסרים לשאר. לאחר השואה, נימוק הגזע נמוג ונעלם, אולם בכל זאת, היסטוריונים רבים מהדור הישן המשיכו לחשוב כי המערב נעלה על השאר לפחות מבחינה תרבותית. אולם גם נימוק זה הפך להיות בעייתי, בהתחשב בעובדה ש"תרבות" אינה דבר קבוע אלא תצריף של אלמנטים שונים, משתנים בקביעות ומושפעים הדדית. מה בדיוק נתן למערב יתרון מבחינה תרבותית, ובאיזו תקופה? ואם "תרבות" היא אלמנט נצחי ובלתי משתנה, מה בדיוק ההבדל בינה לבין גזע?

פרופ' ניל פרגוסון

פרופ' ניל פרגוסון

            כשיצא לאור, ובאופן צפוי למדי, זכה ספרו של פרגוסון לקיתונות רותחין מהיסטוריונים פוסט-קולוניאלים ויתר נציגים של השמאל הרדיקלי – לאו דווקא על התשובות שנתן לבעיית "המערב וכל השאר" אלא על עצם הצגת השאלה. במאמרים היסטריים כמעט, הם האשימו אותו בגזענות, כאילו כל מי שתוהה מדוע הצליח המערב לכבוש את העולם בהכרח מאשר את נחיתותם של העמים הלא מערביים. אבל בכל זאת, התופעה ההיסטורית המדהימה הזאת – חלק קטן ושולי באנושות הכופה על כל השאר את המוסדות, הנורמות והערכים שלו – היא אולי התהליך הקריטי ביותר בהיסטוריה המודרנית. למעשה, עצם המושג "מודרניות" שייך לעולם המחשבה המערבי. הבנת הסיבות לעליית המערב, במילים אחרות, היא הכרחית להבנת העולם שאנו חיים בו.

            תשובתו של פרגוסון לשאלה "מדוע הצליח המערב" פרושה על פני ספר של ארבע מאות עמודים, אבל אפשר לסכם אותה בראש ובראשונה במילה אחת: "מוסדות". אנגליה הצליחה לכבוש את מצרים, צרפת הצליחה להשתלט על אלג'יר, אמריקה על וייטנאם ולא להיפך מפני שהמוסדות המערביים הוכיחו את עצמם כמוצלחים יותר מאלו של שאר העולם. המוסדות הללו נתמכו בידי אידיאולוגיות וגופי ידע, שהם בתורם, סייעו להמשך פיתוחם. את אותם אלמנטים שהיוו את סוד כוחו של המערב מחלק פרגוסון לשש קבוצות עיקריות, אותן הוא מכנה "האפליקציות המנצחות": 1. פיצול פוליטי שהוביל לתחרות. כך, אם גירש למשל שליט אירופי אחד את המדענים מתחומו, תמיד היו אלו יכולים למצוא מקלט אצל המתחרה שלו. בסין, לעומת זאת, החלטה הרת אסון של הקיסר היתה עשויה לעכב את התפתחותה של המדינה כולה – משום שלא היו לו מתחרים. 2. המהפכה המדעית. 3. זכויות הקניין – שאפשרו למדינה לגייס הלוואות בריבית נמוכה ולאסוף משאבים אדירים להתפתחות כלכלית והתפשטות צבאית וטריטוריאלית. 4. הרפואה המודרנית שהעלתה באופן דרמטי את איכות ומשך החיים. 5. חברת הצריכה, שתרמה תרומה מכרעת להתפתחות הכלכלה שעמדה מאחורי כוחו של המערב. 6. מוסר העבודה – תנאי הכרחי לקיומה של הכלכלה הזאת.

בספרו הקלאסי על מוסר העבודה והדת הפרוטסטנטית, העלה הסוציולוג הגרמני מקס וובר לראשונה את התיאוריה שמקדם כעת ניל פרגוסון בנוגע למוסר העבודה המערבי.

בספרו הקלאסי על מוסר העבודה והדת הפרוטסטנטית, העלה הסוציולוג הגרמני מקס וובר לראשונה את התיאוריה שמקדם כעת ניל פרגוסון בנוגע למוסר העבודה המערבי.

בקיצור, לא מדובר בגנים, וגם לא ב"תרבות" שליוותה את המערב מאז ימי יוון ורומא, אלא בתופעות היסטוריות שהופיעו בתקופה מסויימת ובתנאים מסויימים – והן אשר יצרו ביחד את סוד כוחו של המערב. ומכאן גם הפסימיות ששזורה בכתיבתו של פרגוסון. מכיוון שיתרונו של המערב אינו קבוע אלא מותנה באלמנטים תרבותיים מסויימים, הוא גם עשוי להתפוגג ולחלוף. בימינו, לדעתו של פרגוסון, הולך המערב ומאבד את היתרונות הללו, בעוד מתחריו, בראש ובראשונה סין, מאמצים אותם. לכן, כפי שהוא כותב בהקדמה, אנחנו נמצאים על סף שקיעתו של המערב. ציביליזציה, לפיכך, הוא ספר סיכום נוגה – מבט של היסטוריון מערבי, שאוהב את תרבותו וקשור אליה, על עידן שעומד לחלוף ולעבור מן העולם.

היתרון העיקרי של ציביליזציה, לבד מהנחת השאלה החשובה של עליית המערב על השולחן, גלומה בתפיסה המורכבת של המושג המופיע בכותרת. מהי, למעשה, ציביליזציה? פרגוסון לא הולך בדרכם של ההיסטוריונים הישנים, שנטו לזהות תרבות עם הישגיה החומריים והרוחניים הגדולים ביותר. "אני מתעתד לעסוק בבירא עמיקתא יותר מאשר באיגרא רמה", הוא כותב, "כשאני חושב על ציביליזציה, למערכות ביוב יעילות יש עבורי ערך לא פחות מלזה של ביצורים נשגבים, ואולי אפילו ערך רב יותר, שכן ללא ביוב ציבורי יעיל ערים הן מלכודות מוות. […] ציביליזציה היא עבורי הרבה יותר מתכולתן של כמה גלריות אמנות מהשורה הראשונה. היא ארגון אנושי מורכב מאין כמוהו. הציורים, הפסלים והבניינים הם אולי הישגיה הבולטים ביותר לעין, אבל הם חסרי מובן בהיעדר הבנה של המוסדות הכלכליים, החברתיים והפוליטיים שהגו אותם, שילמו עבורם, הוציאו אותם לפועל- ושימרו אותם כדי שאנחנו נזכה לחזות בהם."

חשוב לא פחות מביצורים נישאים - תרשים של מערכת ביוב

חשוב לא פחות מביצורים נישאים – תרשים של מערכת ביוב

לכאורה, אין בדברים הללו חידוש. היסטוריונים רבים, מאז שנות השישים לפחות, סירבו לזהות "ציביליזציה" אך ורק עם הישגים תרבותיים בולטים. אולם מה שמעניין אצל פרגוסון, הוא שהוא לוקח את כל המכלול המורכב הזה, ומעמיד אותו בתחרות ובעימות מול מכלולים אחרים. אצלו, בניגוד לספריהם של מתחריו הפוסט-קולוניאליים, הציביליזציה המערבית אינה רק אשליה, מעין שיקוף של תמונת האחר שנועדה לספק הצדקות לכיבוש וניצול, אלא מתמודד נפרד ונבדל בתחרות על הבכורה מול ציביליזציות אחרות. כלומר, פרגוסון אינו מסכים עם הטענה הגורסת שבין המערב לאסלאם, למשל, "אין קווי הפרדה, לא קשים ולא רכים", והם לא יותר ממבנים מדומיינים וחסרי ממשות. תרבויות מתמודדות זו מול זו בשדה הקרב והכלכלה, ובסופו של דבר, כפי שהוא מראה, אחת מהן מנצחת ואחת מפסידה. בהקשר זה, מותר וצריך להיות שיפוטי: אם ציביליזציה קרסה בשדה הקרב, פירוש הדבר הוא שכל המארג המורכב של מוסדותיה ורעיונותיה, כפי שהתפתח במשך השנים, כשל בתחרות ולפיכך נאלץ להשתנות בעל כורחו. כלומר, מה שמעניין בציביליזציה הוא השילוב בין הגישה ההיסטורית החדשה, הרואה בתרבות מארג מורכב, עמוק ומשתנה תדירות של מוסדות, רעיונות ותהליכים כלכליים, לבין הגישה הישנה, הכופרת בדוקטרינת הפוליטיקלי-קורקט ומעזה לקבוע כי ציביליזציות נבדלות זו מזו, ובהיבטים מסויימים, לאחת מהן עשויה להיות יתרונות מכריעים על רעותה.

ציביליזציה מנצחת ציביליזציה אחרת - צבאות מצרים נמחצים מול הפלישה הצרפתית בקרב הפירמידות

ציביליזציה מנצחת ציביליזציה אחרת – צבאות מצרים נמחצים מול הפלישה הצרפתית בקרב הפירמידות

 תפיסת עולם זו עומדת בבסיס הטיעון המרכזי של פרגוסון בדבר "שש האפליקציות המנצחות" (תחרות, מדע, רפואה, קניין, צריכה ומוסר עבודה) שלכל אחד מהן מוקדש פרק נפרד. הפרקים מרתקים, כתובים יפה, והרעיונות שעומדים בבסיסם משכנעים. אולם כאשר מגדילים את הרזולוציה ועוברים מרמת הרעיון הכללי לרמת הביצוע, "ציביליזציה" מתגלה כספר בעייתי יותר. ראשית כל, האנקדוטות, הטיעונים והסיפורים הרבים אינם מתקשרים תמיד לטיעונים המרכזיים בכל פרק ופרק, ולא תמיד ברור כיצד הם מוכיחים את יתרונותיה של "אפליקציה מנצחת" כזאת או אחרת. במיוחד בעייתי הדיון המיושן קמעא של פרגוסון במוסר העבודה הפרוטסטנטי (מחקרים הוכיחו שמוסר העבודה בסין, למשל, לא היה פחוּת), וטענתו כי עלייתה של סין בימינו קשורה לעליית הנצרות הפרוטסטנטית במדינה היא לדעתי מופרכת בעליל.

אין קשר לעלייתה של סין - נוצרים פרוטסטנטים ב"כנסייה ביתית"

אין קשר לעלייתה של סין – נוצרים פרוטסטנטים סינים ב"כנסייה ביתית"

שנית, וזו כבר בעיה חמורה יותר, פרגוסון מפספס לחלוטין, לדעתי, את הדפוס הבסיסי העומד מאחורי ה"מערביזציה" של תרבויות לא מערביות, בין אם בסין, בין אם ביפן ובין אם בעולם המוסלמי. יפן, במיוחד, היא מקרה מבחן חשוב לתזה של פרגוסון, כמדינה הלא מערבית הראשונה שהצליחה להדביק את המערב האימפריאליסטי במגרש המשחקים שלו. היפנים, כותב פרגוסון, הצליחו כי חיקו את תרבות המערב על קרבה וכרעיה ואימצו אותה בשלמותה, החל במוסדות פוליטיים וכלה בתסרוקת ובלבוש. אולם טענה זו, כידוע לכל מי שעוסק בהיסטוריה יפנית, רחוקה מלהיות מדוייקת. ההשפעה המערבית על יפן המודרנית היתה אכן עמוקה ודרמטית, והמנהיגים היפניים אכן אימצו את המדע, הטכניקה וחלקים חשובים מהמוסדות הפוליטיים והאינטלקטואליים של המערב. אולם המוסדות הללו השתלבו עם אלמנטים ילידיים. מוסד הקיסרות היפני, למשל, היה שונה בטבעו מכל מוסד מלוכה מערבי, ואופיו המיוחד הכתיב את המבנה המדיני של יפן יותר מכל תיאוריה פוליטית מיובאת. גם בתחום התרבות, הלבוש, האוכל וחיי היומיום, אימצו היפנים אלמנטים מערביים מסויימים ודחו אחרים. המפגש עם המערב, בסופו של דבר, יצר ביפן ציביליזציה חדשה: לא מערבית לחלוטין, לא יפנית לחלוטין ולא סינית לחלוטין, אלא תרכובת המושפעת מכל השלושה.

דוגמא מובהקת ללוקליזציה - הקיסר היפני מייג'י (מלך מ-1868-1912) במדי שרד מערביים

דוגמא מובהקת ללוקליזציה – הקיסר היפני מייג'י (מלך מ-1868-1912) במדי שרד מערביים

דבר דומה התרחש גם בכל מדינה אחרת שהושפעה מהמערב, לרבות סין ומדינות ערב. הטיעון של פרגוסון, לפיכך, מחטיא כאן את המטרה. לא ב"חיקוי" של האפליקציות המנצחות עלינו להתבונן, אלא ב"לוקליזציה" של האפליקציות הללו בהתחשב בתנאים ההיסטוריים השוררים בכל ארץ וארץ. השאלה, באיזו מידה הצליחה מדינה כזו או אחרת להתמודד עם המערב במגרשו שלו, אינה תלויה בהכרח בטיב החיקוי, אלא באופי הלוקליזציה. במילים אחרות, איזו תרבות חדשה נוצרה בעקבות עיכולן ושינויין של "האפליקציות המנצחות" ומה היו יתרונותיה וחסרונותיה בתנאים הנתונים. כדי להבין, למשל, מדוע סין הצליחה (במאוחר) להתמודד עם המערב, ואילו מוזמביק נכשלה, יש לבחון בזהירות את הקליטה של כל "אפליקציה מנצחת" בשתי המדינות הללו ואת השינויים שעברה בהשפעת התרבות המקומית. פרגוסון מפספס את הנקודה הזאת – והדבר פוגם באופן משמעותי בעוצמת הטיעון של ספרו.

ובכל זאת, הספר ציביליזציה תרם תרומה משמעותית מאד, לא רק בכך שהעלה את השאלה החשובה של "ניצחון המערב" על השולחן, אלא בכך שסיפק גם מסגרת רעיונות משכנעת ומוצקה לדון בה. לאור זאת, ראוי לראות כל אחת מה"אפליקציות המנצחות" כהזמנה למחקר מעמיק וזהיר יותר. אולם בכך שפתח את הדלתות למחקר כזה, ובעיקר משום שהתגבר על ההתנגדות הפוסט-קולוניאלית הצדקנית (ואף הטרחנית) לעצם הצגת השאלה, פרגוסון קידם הן את השיח הציבורי והן את המחקר ההיסטורי. ציביליזציה, למרות כל חסרונותיו, הוא ספר חשוב, אפילו חשוב מאד.

  • גילוי נאות: שימשתי כמתרגל של פרופ' ניל פרגוסון בשנת 2012, בקורס המבוסס על הספר ציביליזציה

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 17, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 48 תגובות.

  1. אם אני לא טועה יש לו הרצאה בTED על הנושא .

    ולעניין , המוסדות/ אפליקציות שהוא מדבר עליהן הם לדעתי מאוד קשורים לדמוקרטיה המערבית , כגון זכות קניין – אשר במערב היא זכות בסיסית אשר לא מוגבלת בדעה פוליטית , אגב כאן סין היא מקרה מבחן מעניין , מדינה אשר כן מגבילה את זכות הקניין לדעות פוליטיות מסויימות אשר היא רואה אותן ללגיטימיות , ופעמים רבות מחרימה רכוש לטובת התרחבות המדינה .

    אגב כאן עולה לי שאלה , האם אחת הסיבות שהמערב חזק כול כך היא הכיבושים הקולוניאליסטים שלו ? , הרי לרוב היו סיבות כלכליות לכיבושים אלו .
    או שהוא היה פשוט יותר יעיל ו"מוצלח" עוד לפני כיבושיו .

    בנוסף בהקשר לסין ו"עלייתה" ( או שובה למקומה)
    זהו דיון נפרד אבל אשמח לדעתך , האם סין "תנצח" את המערב ? ( אולי עצם עלייתה היא כבר ניצחה ? , המעצמה הלא מערבית הראשונה מאז יפן האימפריאליסטית )

    • אני חולק קצת על הקשר שהצבעת עליו בין דמוקרטיה ושלטון חוק. למעשה, זה בדיוק מה שפרגוסון מנסה להפריך. הרפורמה הפיננסית שהבטיחה, למשל, לבעלי חוב של ממשלת בריטניה החזרים ולפיכך סייעה לאימפריה לגייס כספים באופן חסר תקדים – התבצעה כאשר בריטניה עוד לא היתה דמוקרטית. זכות הצבעה כללית אינה תנאי לכך. המפתח הוא מערכת של חוקים רציונליים וברורים שמאפשרים פעילות כלכלית, אבל לא בהכרח דמוקרטיה. מה שנכון, הוא שזה לא עובד עם דיקטטורה טוטליטרית, בגלל השרירותיות שטבועה בשיטת המשטר שלה.

      כמו כן, יש להבדיל בין זכות קניין לבין חופש דיבור. יש כמובן קשר בין הדברים, אבל הם רחוקים מלהיות זהים.

      יש קשר הדוק בין עליית המערב לכיבושים הקולוניאליים שלו. ההיסטוריון קנת פומרנץ, למשל, הצביע על החשיבות של המושבות כמוצא לעודפי אוכלוסיה ושוק לסחורות, כאחד הגורמים המכריעים שסייעו למערב להתגבר על סין. אבל גם כאן עולה השאלה שפתחתי איתה את הפוסט: כיצד המערב הצליח לכבוש שטחים רבים כל כך? הוא בוודאי לא היה תוקפני יותר מהציביליזציות שבהן נלחם – פשוט מוצלח יותר מבחינה צבאית. לדעתי, יש חשיבות עליונה גם לאוריינטציה הימית של מדינות המערב בעת החדשה המוקדמת. מעצמות יבשתיות בשאר העולם היו יכולות להדוף פלישות מערביות, אבל לא לפלוש למערב. הבעיה היתה שהמערביים, בשל כוחם הימי, תמיד היו יכולים לחזור ולנסות פעם נוספת. וזה יתרון אדיר.

      לסיום, לגבי עלייתה של סין – ניל פרגוסון עצמו חוזה שסין תהפוך להיות המעצמה הבאה, משום שהיא "הורידה" באופן יעיל את האפליקציות המנצחות בעוד המערב מאבד אותן. לדעתי זו תחזית "ורודה" יותר מדי בכל הנוגע לסין, שמתעלמת מבעיות רבות ושונות במדינה העולה הזאת: השחיתות השלטונית האנדמית, בועת הנדל"ן, הצנזורה וכיוצא בזה.

  2. סמואל הנטינגטון, בספרו "התנגשות הציביליזציות", חילק את העולם למספר ציביליזציות (נדמה לי שחמש), מה שפתח פתח לטענות על חלוקה שרירותית. למשל, הוא ממקם את ישראל במערב, למרות שיש בה הרבה מאוד מן המזרח. האם פרגוסון נוקט בחלוקה דומה? אם הוא סבור שישנם קווי הפרדה ברורים, כיצד בדיוק הוא מצייר אותם?

    • נדמה לי שההבדל בין הנטינגטון לפרגוסון מאד אופייני להבדל בין חוקרים ממדעי המדינה להיסטוריונים. אני אולי משוחד, אבל אני חושב שהשוואה בין הספרים מראה באופן מאד ברור את היתרון של האחרונים. מדעני מדינה נוטים לעיתים קרובות ליצור מודלים מורכבים של סיווגים וקטגוריות, ואז להתאים אליהם את העובדות. היסטוריונים, לעומת זאת, נוטים ליצור מודל מתוך התבוננות בשטף האירועים ובתהליכים. הסיווגים של הנטינגטון, למשל, מאד שרירותיים, ולא רק בספר הזה. בספר הקלאסי שלו, כביכול, על יחסים בין רשויות אזרחיות לצבאיות, הוא מגדיר מין מודל אידיאלי של "מקצועיות צבאית" וטוען שכל מי שחרג ממנו התמוטט, טענה שנופלת בבחינה מעמיקה. היא נופלת בעיקר משום ש"מקצועיות צבאית" זה לא מושג נייטרלי, אלא אידיאולוגיה שהתפתחה בגרמניה בהתחשב בתנאים היסטוריים ספציפיים וייחודיים. כשניסו לאמץ אותה ביפן, למשל, היא נתקלה בקשיים מרובים, פשוט בגלל שהתנאים הפוליטיים היו שונים מדי.

      אני חושב שפרגוסון, ב"ציביליזציה", נוקט בגישה שונה ובריאה יותר. הוא בוחן את היתרונות שלדעתו סייעו למערב להתגבר על שאר העולם מתוך בחינת האירועים, ומנסה לבדוק איך היתרונות הללו התפתחו. מכאן שאין חשיבות עליונה לשאלה איזו מדינה שייכת לאיזו "ציביליזציה", משום שכל מי שמצליח לאמץ את אותן "אפליקציות מנצחות" יוכל להשיג את אותן תוצאות. קווי ההפרדה הם לא אינהרנטיים אלא קשורים לאימוץ של מוסדות ואידיאולוגיות בנקודה ספציפית בהיסטוריה. כמובן שיש חסרונות בגישה הזאת, אבל היא עדיפה לדעתי מחלוקה שרירותית של העולם ל"ציביליזציות" תוך העמדת פנים שיש הבדלים אינרהנטיים ביניהן.

      • נדמה לי שהבעיה כאן היא סוג של "הנחת המבוקש": כל מדינה שמצליחה לפתח מוסדות, בהגדרה הופכת לחלק מהמערב, ומדינה שמוסדותיה קורסים חדלה להיות חלק ממנו. אבל המערב עצמו נותר מונח עמום.

      • עמום בכוונה לדעתי, ואפילו (במידה מסויימת) חסר משמעות. זו כל הכוונה: כל מי שמצליח לפתח את המוסדות הללו הולך בדרך למעלה. כך, החשיבות עוברת מהמיקום הגיאוגרפי להתפתחות המוסדית.

  3. יש לדעתי אפשרות שפרגסון פיספס דבר מה .
    החיבור בין דת למדינה , ליתר דיוק אי החיבור .

    רוב מדינות המערב שומרות על הפרדת דת מדינה , בצורה כזאת או אחרת לפעמים חוקית ולפעמים כמסורת , ונכון שחלקן לא הפרידו דת ממדינה בהתחילת היותן קולוניאליסטיות אך ברובן לדעתי ההפרדות נכנסו די מהר.

    • אבל הניתוק בין דת ומדינה הגיע יחסית מאוחר במערב, בסוף המאה ה-18, במאה ה-19 ולפעמים זמן רב לאחר מכן. לפי רוב הדיעות, הזינוק התבצע עוד קודם לכן. יותר נכון, לדעתי, לציין סובלנות דתית כגורם המפתח. אולי אפשר לקשר את זה לדיון של פרגוסון בשלטון החוק.

  4. מרתק, תודה!

    וגם הערה: מרבית ה"אפליקציות", כלומר סיבות הבסיס, שפרגוסון מזכיר, עדיין נראות בעיניי סיבה מקורבת. כמו הקונספט של "רובים, חיידקים ופלדה" – מה הסיבה שהאפליקציות האלו התפתחו דווקא במדינות אירופה?
    הפיצול הפוליטי, למשל, הוא סיבה עמוקה יותר, ומעניינת – המשמעות היא שדווקא היכולת של תרבויות אחרות לקיים אימפריות ענק היתה, בסופו של דבר, בעוכריהן.

    • אני מסכים שהפיצול הפוליטי היה סיבה עמוקה וחשובה ביותר. במידה מסויימת, מדובר במנגנון לבלימת זעזועים ותיקון טעויות: אם שליט אחד עושה שטות, אז שליט אחר יכול לאזן אותה. ביחד עם הגורמים האחרים, הפיצול הפוליטי הצליח ליצור מערכת שתעקוף את הנזק הנגרם מטירופם של בני אדם יחידים אך רבי עוצמה.

      דרך אגב, ארזה, שאלה. בדיוק קיבלתי תגובה (באימייל) מידידה שמתמחה בהיסטוריה של הרפואה. היא טוענת שהרפואה המערבית צברה יתרון משמעותי על שיטות רפואה אחרות רק בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, עם המצאת תורת החיידקים והפניצילין. מה דעתך על הטענה הזאת?

      • "היא טוענת שהרפואה המערבית צברה יתרון משמעותי על שיטות רפואה אחרות רק בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20"

        אני לא מומחה באף אחד מהתחומים, אבל יש שתי נקודות שאולי קשורות בנושא הזה.

        1) האם גידול האוכלוסין המשמעותי במאה ה-19 שהוביל להגירה המסיבית לעולם החדש קשורה בשינויים רפואיים?

        2) האם התיעוש והעיור במאה ה-19 גרמו או לוותה ביותר מודעות לביוב ונקיון בצורה שיצרה יתרון אל מול ערים גדולות בתרבויות אחרות?

      • התשובה לשאלה הראשונה, כך נראה לי, היא שלילית, בהתחשב בדבריה של ארזה לעיל. הייתי אומר שהגידול באוכלוסיה היה קשור יותר לגידול האינטנסיבי בכמות המזון הזמין עקב המהפכה התעשייתית. בנוגע לנקודה השנייה, התשובה ככה"נ חיובית. בבריטניה של המאה ה-19 היה עיסוק מתמיד בבעיות החברתיות וההיגייניות בערים הגדולות והצפופות, כפי שיעידו אלפי עמודי הפרוטוקול של ועדות החקירה המלכותיות שעסקו בבעיות הללו. זה היה תהליך מתסכל, ארוך, שכלל עליות, מורדות, נסיגות וצעדים איטיים קדימה, וגם הרבה טעויות, אבל בסופו של דבר הוא הוביל לשיפור מתמיד באיכות החיים העירוניים.

      • אני רחוקה מלהיות מומחית להיסטוריה של הרפואה, אבל בגדול אני מסכימה.

        השינוי הגדול באמת בתוחלת החיים ואיכות החיים בעידן המודרני לא נובע מרפואה "מתערבת" (תרופות, ניתוחים וכו') אלא משיפור בתנאי הבסיס: מים נקיים, הפרדה בין מים וביוב, תזונה טובה יותר. כל אלו הופיעו במאה ה-19 והתפשטו לציבור הרחב במאה ה-20.
        ב"שורה השנייה" ניצבים פיתוחים שהם רפואיים יותר – החיסונים והאנטיביוטיקות. תאוריית החיידקים כגורמי מחלות והמצאת רעיון החיסון התרחשו באמצע המאה ה-19 (פסטר, קוך וכו'), והאנטיביוטיקה נתגלתה ופותחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 ונכנסה לשימוש נרחב במהלך ואחרי מלה"ע II.

        השיפור בטיפול הרפואי, תרופות ופרוצדורות הופיע רק משנות ה-60 ואילך, והתרומה שלו להארכת תוחלת החיים ולשיפור באיכותם קטנה משמעותית מאשר של שני השינויים הקודמים.

      • מרתק, תודה! זאת אומרת שיש קייס לומר ששיפור משמעותי, לפחות בערים גדולות כמו לונדון, התחיל כבר במאה ה-19.

      • אני לא יודעת אם דווקא לונדון היא דוגמא טובה, בהתחשב בצפיפות, בעיור המוגבר ובזיהום האוויר והמים. אבל בגדול, כן. העלייה בתוחלת החיים במדינות שהיום אנחנו קוראים להן מפותחות התחילה במאה ה-19, והגיעה לשיאה (כנראה) במאה ה-20.

      • העניין הוא שבלונדון, דווקא בגלל הבעיות הללו, כל הזמן ניסו טכניקות ופתרונות
        חדשים, שלוטשו שוב ושוב על ידי שורה של ועדות חקירה מקצועיות. התהליך היה
        ארוך, מתסכל ומלא עליות ומורדות, אבל בהדרגה המצב השתפר.

      • ההשוואה לספר "רובים חיידקים ופלדה" מתבקשת, כך גם לספר "קיצור תולדות האנושות". אם קראת את השניים אשמח לשמוע איך אתה ממקם את הספר הזה ביחס אליהם. לי נראה שכל ה-killer apps מוזכרות בספרים הקודמים, פרט למוסר העבודה אולי, אבל כפי שציינת גם כך זו נקודה שהתרומה שלה שנויה במחלוקת. אם הוא לא מחדש משהו ברעיונות האם הוא מביא לפחות ממצאים חדשים שתומכים בתרומה הייחודיות של ששת האפליקציות האילו?

      • שלומי, בספר מובאים לא מעט ממצאים. אני לא בקיא מספיק ביתר הספרות בנושא (אם כי קראתי כמה מהספרים האחרים בתחום) כדי לדעת האם הממצאים חדשים או לא. אני משער שלרוב התשובה שלילית. ייחודו של הספר, לדעתי, הוא לא בזיהוי האפליקציות הספציפיות אלא בניתוח שלהם כמערכת של כלים שלובים. לדעתי יש שוני גדול בין "ציביליזציה" לבין "רובים, חיידקים ופלדה", משום שהראשון מתמקד במאפייני החברה האנושית (בראש ובראשונה מוסדות) והאחרון מתמקד יותר בביולוגיה וגיאוגרפיה. בנוסף לכך, שני הספרים לא עוסקים בדיוק באותו הנושא. תרומתו העיקרית של "רובים, חיידקים ופלדה" הוא בניתוח עליונות אירו-אסיה (לא בהכרח המערב) על הציביליזציות באמריקה ובאפריקה. "ציביליזציה" עוסק בעיקר במאבק הפנימי בין ה"פיינליסטיות" בתוך אירו-אסיה: המערב הנוצרי, סין והאימפריה העותומנית. קיצור תולדות האנושות הוא ספר שטווח הזמן שלו גדול בהרבה, ועליית המערב היא לא נושאו המרכזי. לא נראה לי שהררי מתיימר לחדש יותר מדי בנושא הספציפי הזה.

        אני לא חושב שמוסר העבודה וחשיבותו שנויים במחלוקת, אפילו בקרב רוב מבקריו של פרגוסון. מה ששנוי במחלוקת הוא הניסיון לייחס את מוסר העבודה לפרוטסטנטיות, לא כל שכן בסין, טענה שמגיעה לדעתי לרמת הביזאר.

      • בעידן התגליות, הרבה לפני המאה ה-19, לאירופאים היה יתרון קריטי מבחינה רפואית, אך הוא לא התבסס על יתרון השיטה הרפואית שלהם אלא דווקא על חסרונה. המגורים בסמיכות לחיות משק, בצפיפות, בלי תנאים תברואתיים הביאו לפריחה של מחלות שהחיסון מהם היה דרך אבולוציה (survival of the fittests) ולא באמצעות הרפואה. כך כאשר הם פרצו את גבולות אירופה עם השאיפות הקולוניאליסטיות שלהם הם הצליחו להשמיד חלק ניכר מהעמים הילידים באמצעות החיידקים שהם נשאו.

      • בהחלט, זו טענתו של ג'רד דאימונד ולא נראה לי שמישהו חולק עליה ברצינות.
        מעניין לציין, דרך אגב, שההדבקה של האצטקים במגפות האירופיות לא היתה מיידית.
        לפי ספרו של צבי מדין על נפילת האימפריה האצטקית, (כתבתי עליו כאן:
        http://bit.ly/1f0G9qj), ההדבקה הקריטית התרחשה דווקא כאשר הגיע צבא העונשין
        הספרדי של מושל קובה לחסל את קורטס ואנשיו.

      • מצד אחד אתה אומר שאין עוררין על הטענה של ג'ארד דיימונד בדבר החיידקים אך מצד שני אתה מפחית מתרומת היתרון הרפואי של האירופאים עד המאה ה-19 עת הרפואה שלהם צברה יתרון משמעותי.
        אני חושב שיתרון בחסינות למחלות היה גורם חשוב, גם אם נצבר בנסיבות מצערות ולא בכוונה תחילה.
        נראה לי גם שאפשר ליחס את אורח החיים העירוני לפיצול פוליטי שכן הוא מעודד מגורים מוגנים מאחורי חומות העיר, על אף הצפיפות והזוהמה.

      • יתרון בחיידקים הוא לא בדיוק "יתרון רפואי" לדעתי, אבל זה כבר משחק שולי בהגדרות. הנקודה החשובה היא שהיתרון הזה עמד לאירופים מול ממלכות ביבשת אמריקה, אבל לא מול מתחריהם העיקריים באירו-אסיה. אני לא מסכים גם עם הטענה האחרונה שלך: בממלכות ריכוזיות כגון סין היו ערים גדולות מאד, למעשה הרבה יותר גדולות מאשר הערים האירופיות.

  5. כתבתי תגובה בקומפרס, אבל אני אשים אותה גם כאן, אם זה יותר נוח.

    המאמר מאד מעניין. יש לי ים של שאלות:

    האם אפשר להשתמש באפלקיציות האלה כדי להסביר גם את הכשלונות של המערב המודרני?

    האם אפשר להשתמש בו כדי להסביר את ההצלחות של תרבויות אחרות בתקופות אחרות?

    את החולשה של המערב בתקופות אחרות?

    אולי יש אפליקציות אחרות שלא כל כך מנצחות ושיש או היו להם השלכות במערב ו/או במקומת אחרים?

    האם המערב הפוסט-מודרני שונה באופן מהותי מהמערב המודרני שעשה שימוש באפליקציות האלה?

    אם אני מבין נכון, הספר מציע מעבר מהסתכלות על "תרבויות" להסתכלות על אפליחקציות שתרבויות שונות יכולות לאמץ ושאומצו על ידי המערב בתקופות שונות. אתה מציע תיקון לרעיון זה ומציין שכאשר תרבויות שונות (יפן למשל) מאמצות את האפליקציות האלה, הן עושות זאת תוך שילובן בתוך התרבות (או האפליקציות) שלהם. זה מוביל לשאלה: כיצד תרבויות ו/או אפליקציות קודמות משפיעות על יכולת הקליטה של אפליקציות מנצחות? אבל אנחנו לא רוצים לעשות רגרציה למצב שבו נאמר שהתרבות המערבית נעלה בגלל שהיא אימצה אפליקציות מנצחות. אז אולי עדיף לדבר על יכולת הקליטה כפועל יוצא של אפליקציות קודמות. אז אנחנו עשויים לקבל תמונה של ההיסטוריה של תרבויות שונות כמין מגדל לגו שבו אפליקציות נבנות אחת על השניה בעקבות נסיבות היסטוריות שונות לאורך זמן.

    בכל מקרה, הראיונות במאמר ובספר פותחות את הדלת למחשבות מעניינות.

    • מיכה,

      כל השאלות שלך הן מרתקות ומסובכות מאד. נראה לי שפרגוסון היה עונה לפחות על השאלה הראשונה בשלילה: האפליקציות הביאו להצלחה בעבר, ונטישתן כיום מביאה לכישלון. אני לא כל כך בטוח בזה. למשל, מוסר העבודה, חברת הצריכה והמדע, שהצמיחו את התיעוש, הובילו גם לגל נגד חזק של אנטי-גלובליזציה וסביבתיות. אם, כפי שטוען פרגוסון, מביא הגל החדש הזה לנטישת האפליקציות המנצחות של המערב, הרי שורש הפורענות טמון בבולמוס הפיתוח הלא מרוסן שנובע מה"אפליקציות המנצחות" עצמן.

      בנוגע לנקודה השנייה, שלך, יש ספרות שלמה ומרתקת שמנסה להראות כיצד יפן של טוקוגאווה כבר היתה מוכנה, במובנים רבים, לקליטת תרבות המערב. למשל, היה בה אחוז גבוה של יודעי קרוא וכתוב, מוסר עבודה ויעילות, שכבה שליטה שאמנם רדתה בעם אך היתה חדורה תחושה של שליחות ציבורית, מעמד שלם של נסיינים וממציאים, כלכלה מתוחכמת ומפותחת ועוד. אם תרצה אני יכול להמליץ על ספרים ספציפיים, אבל ההיסטוריונים הגדולים ביותר מהאסכולה הזאת הם Thomas Smithו-Robert Bellah.

  6. יגאל לביב,ינואר 18 2014 13.05
    הספר מתאר ודן במצב עכשווי הקיים ביקום פרק זמן אפסי לעומת משך קיום היקום.מחקרים ארכיאולוגים רבים מראים כי כבר לפני מאות אלפי ומיליוני שנים התקיימו ציביליזציות מפותחות כמו המערבית הנוכחית כולל מערכות סניטציה ותרבות ומשטר חוקתי.הסיבות להיכחדותן אינן מוסכמות עדיין אך הרוב המדעי נוטה להניח כי הן הושמדו בגלל שינויים באקלים ומבנה כדור הארץ בגלל התפרצויות של המסה הלוהטת בתוככי היקום או בפגיעות של מטאורים מהחלל.

    • היו אמנם ציביליזציות עתיקות עם מערכות מנהליות וסניטציה מפותחת (למשל הציביליזציה של עמק ההינדוס), אבל אף אחת מהן לא הגיעה לרמה של עוצמה ותחכום כמו הציביליזציה המערבית של ימינו. כמו כן, אני לא מכיר שום ציביליזציה אנושית שהתקיימה לפני "מאות אלפי" ובטח שלא "מליוני שנים".

  7. דני שלום רב

    חובה עלי לתהות האם לא ניתן, בפרפראזה לסיפורו של הכומר מן 'המשפט' של קפקא, להכנס מבעד לשער שפרגוסון פתח לרווחה?

    האם לא ניתן לעלות ולטעון, לצד הטענות המטיריאליות והמוסדיות גם טענה כמו-תיאולוגית?

    למשל, מוסד זכות הקניין מתבסס במישורים רבים על מוטיבים נוצריים ויהודיים – מקראיים נקרא לה(תורתו של ג'ון לוק למשל, הוגה משמעותי, משופעת בציטוטים מן הברית הישנה והחדשה, ספריו מבוססים באופן ברור על יסודות דתיים. על ניוטון ומחקריו לא נרחיב שכן הוא בעצמו הבהיר זאת בכתביו ועוד ועוד)
    האם סובלנות דתית, בעיקר כשנהגתה לראשונה הצורתה המודרנית ע"י אדם אדוק בדתו כמו לוק והייתה חלק מהפרפסקטיבה שלו על הדת, איננה תוצר ייחודי(בצורתה המערבית) שהוביל ליכולת להכיל רעיונות שונים לידי תחרות ומקח גם במישור הערכי?

    האם לא ניתן לראות ביצירות התרבותיות הנפלאות של המערב(לא בהכרח נפלאות על פני אחרות) כמאין "קרחון" שחושף לנו מישורי עומק תרבותיים וערכיים מתחת לפני הים?

    החתירה של היסטוריונים או של מדעני מדינה להתעלם ממה שנקרא סוציולוגיה של הסמלים גוררת פיספוס לדעתי(ולו כדעה נוספת לדעה שלהם).

    קשה לי להביט על מוסדות, על טכנולוגיה ומדע, על הרפואה והתיעוש שנבעו מהם, על הצריכה והחיסכון ועוד ללא ניסיון לנתח את הממד הערכי, האמוני והפילוסופי שמגבה את הפרקסיס, משול הדבר לניסיון של כלכלן מרקסיסטי לנתח את השינויים באירופה מאז המאה ה-15 בהתייחסו אך ורק למוטיבים כלכליים. מכאן נדמה לי שעצם הניתוח מדויק במידה שהוא לא מדויק – משול הוא לאותה תשובה של מתמטיקאי לאלו מעליו בכדור הפורח, ששאלו "היכן אנחנו?": "כחמישה עשר מטרים מעל פני הקרקע", ענה להם.
    הוא מתאר את התופעות המעשיות אולם, במידה מה, מתעלם מן הרכיבים התרבותיים **שייתכן** שהובילו לצמיחתם. הוא אומר לנו שאנו 'חמישה עשר מטרים מעל פני הקרקע' אבל לא עונה אם בצרפת או בסין.

    ודווקא מושאי מחקרך גרמניה ויפן, מוכיחות כי הרכיבים התרבותיים משמעותיים לא רק לפוליטיקה אלא להתנהלות היום יומית ולאופי המוסדות הנבנים.

    בברכה
    טל

    • טל,

      אני מסכים איתך שהרכיבים התרבותיים הם משמעותיים ביותר. דוגמא מובהקת לכך היא "תנועת החיזוק העצמי" בסין, שניסתה ליטול מהמערב את סממני הטכנולוגיה החיצוניים בלי התשתית התרבותית שעמדה מאחוריהם (למשל, לקנות מפעלי נשק שלמים, אבל לא ללמוד פיזיקה). במידה פחותה, בעייתיות דומה פגעה באפקטיביות של תנועת "לימודי הולנד", תנועת הלימודים המערביים שפעלה ביפן של טוקוגאווה. המלומדים של "לימודי הולנד" למדו אמנם מדע מערבי, אבל לא הצליחו לאמץ את האידיאולוגיה שבבסיס המדע הזה. כלומר, הם שיערו שהממצאים המדעיים שהם מקבלים לפי הספרים ההולנדיים מייצגים את התמצית או המהות של המדע המערבי, ולא הבינו שמדובר בתורה שמתבססת על תהליך תמידי של תיקון ושיפור. לפיכך, אכן יש חשיבות לתשתיות העומק שמאחורי הסממנים החיצוניים, אין ספק בזה.

      אבל, קשה גם להציג את הדת כגורם עיקרי, כי אז אתה נתקל בשאלת הזמן. הנצרות הרי היתה קיימת במשך אלף חמש מאות שנה לפחות לפני עליית המערב. מדוע הדברים קרו דווקא בסביבות המאה ה-18, ולא קודם לכן? זו שאלה שצריך לענות עליה.

  8. הנימוק המעניין ביותר שפרגוסון העלה הוא הנימוק של "הפיצול הפוליטי" שמוביל לתחרות. לאורך השנים ההסבר הזה שימש חוקרים כדי לנמק דווקא את תור הזהב המוסלמי. האימפריה העבאסית לאורך רוב שנותיה הייתה לא יותר משלטון סמלי, ותחתיה התקיימו שושלות אזוריות עם גבולות פתוחים לתנועה של סחורות ואנשי רוח (להם השליטים השונים נהגו לתת פטרונות). בהחלט אפשר להשתמש באותו נימוק כדי להסביר את תור הזהב המערבי.

    אבל פרגוסון הוא פטריוט מוצהר של הציביליזציה המערבית וזה מורגש לכל אורך הספר. התשובה האינטואטיבית לשאלה " מדוע, למעשה, כבשה בריטניה את מצרים אבל מצרים לא כבשה את בריטניה?" היא "עליונות צבאית" – לא "זכות קניין" או "המהפכה הרפואית".

    האם העליונות הצבאית הושגה מכיוון שה"מוסדות" המערביים היו טובים יותר? ייתכן. אבל אם נשתמש בתער של אוקאם הרי שנעדיף את ההסבר הפשוט ביותר – למערב פשוט היו יותר משאבים כלכליים, בין היתר עקב הגזל הגדול של "העולם החדש" שהתרחש באותן שנים שבהן הוא הכל להשיג את עליונותו.

    • עמית,

      לא בדיוק, והתער של אוקאם יכול לפעמים להטעות. המשאבים מהעולם החדש גם גרמו
      לאינפלציה נוראית באירופה, ותועלתם הכלכלית היתה רחוקה מלהיות מועילה בלבד.
      כבר אדם סמית, למשל, עמד על השפעתו הכלכלית *השלילית* של הזהב מאמריקה. למשל,
      ספרד, שהרוויחה ראשונה מהזהב הזה, היתה רחוקה מלהיות המעצמה הראשונה לעבור
      תיעוש, ולהיפך – סיימה כאימפריה נחשלת וכושלת. לעולם החדש היתה אמנם השפעה
      קריטית על התעצמות המערב, אבל לא כגורם יחידי. דווקא לזכות הקניין, כפי שמבהיר
      פרגוסון, חשיבות עליונה. ברגע שמלווים למדו שכספם יוחזר להם אם ילוו כספים
      לממשלה הבריטית, למשל, הם הורידו את שיעורי הריבית, דבר שאפשר לבריטניה לגייס
      סכומים אדירים של כסף. בלי הסכומים הללו אי אפשר להבין לא את התיעוש, לא את
      ניצחון בריטניה במלחמות נפוליאון ולא את האימפריה הבריטית.

      • מול הדוגמה של ספרד עומדת הדוגמה של פורטוגל הקטנה, שהפכה לאימפריה ימית גלובלית בין היתר בזכות גזל אוצרות "העולם החדש" ואזורים חוץ-אירופאים אחרים.

        הטענה כי ההכרה בזכות הקניין הורידה את הריביות וסיפקה את המשאבים הכלכליים הדרושים למעצמות האירופאיות זקוקה לראיות נוספות, שלא הופיעו בספרו של פרגוסון. אם בריביות עסקינן, הרי שבמערכת הבנקאות האסלאמית באופן מסורתי אין ריבית. האם האימפריה העות'מאנית לא יכלה להלוות כספים מאזרחיה? ובכלל, לא ברור מה היתרון של גיוס כסף מהאזרחים על ידי הלוואות על פני העלאת מסים.

      • נכון, אבל גם האימפריה של פורטוגל לא הגיעה ל"קו הגמר", ובוודאי שלא התחרתה באופן רציני עם האימפריה הבריטית בשיאה, במאה ה-19. בסך הכל, פורטוגל הפכה בתקופה הזאת לאזור די נחשל של אירופה, בדומה לספרד.

        בנוגע לריביות, פרגוסון מסתמך על מחקר ידוע של שני חוקרים בריטיים, שמראים כי ההלוואות בריבית נמוכה סייעו לבריטים לממן גם את עצמם וגם את בעלי בריתם במהלך מלחמות נפוליאון, ובכלל לגייס משאבים עצומים לאימפריה. השאלה היא לא האם מלך יכול לגבות מיסים או להלוות כספים מאזרחיו. השאלה היא האם אותם אזרחים, ובמיוחד בעלי ההון שביניהם, *מתנדבים* להלוות לו כספים כי הם יודעים בוודאות שהכספים יוחזרו להם עם ריבית הוגנת. כאשר מלך לוקח כספים בכפייה, הוא עשוי להיתקל בהתנגדות קשה (והמקרה של מלכי בית סטיוארט בבריטניה יוכיח), הכנסות המיסוי עשויות להיבלע בשחיתות המנגנון הממשלתי, ובוודאי שאין להשוות את המיסוי הזה לכספים שאזרחים עשירים תורמים מיוזמתם. למעשה, לא מדובר בשאלה היפותטית. המערכת הקונטיננטלית של נפוליאון היתה מבוססת בדיוק על השיטה הזאת: מיסוי בכפייה. היא התמודדה מבחינה כלכלית מול המערכת הבריטית של השקעות והלוואות מרצון (או במילים אחרות: חוב לאומי), והתוצאה היתה ניצחון בריטי וקריסה צרפתית.

  9. עד המאה ה 12 לערך היו שתי תרבויות מובילות, האסלאמית והסינית.
    אם היית מהמר באותה תקופה על מי יגלה את אמריקה, מי יהפכו לשליטי העולם כנראה שהכסף החכם היה הולך לכוון המוסלמים והסינים.

    שתיהן נפגעו קשות מהכיבוש המונגולי שפסח לגמרי במקרה על אירופה.
    האם יתכן שהמונגולים הם אלה שנתנו יתרון לאירופאים?

    • המונגולים תרמו אולי, אבל לא הייתי אומר שהם הגורם המכריע, בעיקר משום שעליית המערב היתה הרבה יותר מאוחרת. הרי אימפריית הצ'ינג והאימפריה העותומאנית הגיעו לשיא כוחם הרבה אחרי התקופה המונגולית.

  10. אבקש להפסיק לקבל עדכוני תגובות

  11. כמדומני עידכוני התגובות הן לכתבה אחת בלבד, ובשבוע הבא זה יפסק. לא יועיל וחבל להוריד אותו מהרשימה וחבל גם שאל רום נפגע ולא מחווה את דעתו.
    צרוף מקרים משחק תפקיד משמעותי בשאלה מי מוביל. הרבה מההובלה של המערב נגרמה בשל המהפכה התעשיתית ושתי מלחמות העולם. אם הדוכס מסריאבו לא היה נרצח (ומלחמות העולם היו נמנעות או שונות) יפן היתה שולטת היום על רוב אסיה פסיפיק ואולי על העולם. מדינה שטובה באירגון ומוסדות עולה ומצליחה, ובשביל אירגון ללא שחיתות צריך כנראה שילטון לא דמוקרטי. הדמוקרטיה המערבית היא לא סטטית, היא תהליך והמשבר הכלכלי האחרון הוא ציון דרך המראה שחלק מהאוכלוסיה נהיית עשירה יותר ומשפיעה יותר כפי שהיה בתקופה הקודמת לדמוקרטיה, יש שווים יותר. האימפריה הרומית חייה זמן ארוך יותר ומה שהחליף אותה היה בלגן. כך גם האמפריה האותומנית והקיסרויות הסיניות.
    לסינים לא היתה נטייה לקולניאליות ולמרות שהיה להם במאה ה 15 צי בין אלפיים ספינות שהגיע לאמריקה הם החליטו להתרכז באיזורם בלבד.
    הנצרות בסין תשפיע לדעתי על התרבות והממשל בעתיד. היא חלק מהתהליך.
    מוסר העבודה של מהגרים גבוה יותר ולכן בארצות הברית היתה לזה בעבר השפעה על הכלכלה והעוצמה המדינית.
    אומנם רבוי מוסדות שילטון מצמצם טעות של שליט בודד, מצד שני גם מצמצם יוזמה, כישרון, העזה ו"אם אין סיכון אין רווח"
    דני אתה נתת פה בעבר דוגמה כיצד אותן שיטות שילטון שהצליחו היטב ביפן אחרי מלחמת העולם השניה כשלו בעירק. צריך קצת יותר משיטה.
    בדיון שלך: האם תתכן דמוקרטיה בסין אתה מעלה את הטענה שדרך המחשבה המערבית החליפה את קונפוציוס בחברה הסינית, לכן ניתן לומר שסין עולה וצומחת בעזרת השיטה המערבית. השיטה עדיין עובדת גם בידי אחרים. אם סין תהיה מעצמה זה יהיה (בערך) כמדינה מערבית.

    • אורי, אני לא מסכים איתך שיפן היתה שולטת על כל אסיה-פסיפיק אלמלא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הזאת, אם כבר, סייעה ליפן להרחיב את השליטה שלה במנצ'וריה בשל הכאוס שיצרה בסין, ומלחמת העולם השנייה במזרח נגרמה *בגלל* הנסיונות של יפן להשתלט על חלקים נרחבים מדי ביבשת.

  12. ואולי בעצם חלק נרחב ממה שמוגדר כתרבות מערבית הוא חלק מתהליך וקצב התפתחות הצווליזציה העולמית. הוא רק במקרה התפתח במערב.

  13. אני קראתי ספר בעניין דומה, שנקרא : Why does the west rule – for now.
    של Ian morison.
    http://en.wikipedia.org/wiki/Ian_Morris_(historian)

    הטיעונים שהוא הביא שונים. הוא מביא טיעונים של השפעות גיאוגרפיות. שבשלב הקריטי של ההתפתחות, היה יתרון לאירופה. קריטי, אגב, זה רק בגלל שאנחנו חיים עכשיו. אם היינו חיים עוד מאתיים שנה אז היו יתרונות אחרים שהם יהיו ה"קריטיים" לתקופה.

    היתרונות שהוא מונה:

    1) אירופה יותר קרובה לאמריקה. יבשת די ריקה, בעלת רמת התפתחות נחותה משמעותית מאשר סין/ אירופה באותה תקופה, במיוחד גישה לאוקינוס האטלנטי.
    2) תחרות, ודגש על מלחמות. עקב זה שהיו הרבה שליטים יחסית קטנים,
    3) גישה לים. הרבה חופים וגישה לים, שדחף התפשטות החוצה.

    כנראה שיש משהו, אם בתקופות מסוימות אפילו פורטוגל השתלטה על כל ברזיל, ולבלגיה היו מושבות. זאת אומרת, אפילו הכושלים באירופה, נהנו מהיתרונות הללו.

    • לא קראתי את ספרו של מוריס, אבל נראה לי משונה שהוא כותב שאירופה היא "יבשת די ריקה". הרי באזורים ה"מוצלחים" ביותר של אירופה, כמו אנגליה, היתה צפיפות אוכלוסיה מאד גבוהה. בוודאי שמגוחך לטעון שצפיפות האוכלוסיה באירופה היתה נמוכה יותר מאשר באמריקה או אפריקה, למשל, ואפילו באסיה. וגם לאפריקה, כמובן, היתה גישה לאוקיאנוס האטלנטי. נושא התחרות הודגש בצדק גם על ידי פרגוסון. האוריינטציה הימית היא חשובה מאד, כמובן, אבל גם לממלכות אפריקאיות ואמריקאיות היתה גישה לים.

      • אבל אירופה היתה צריכה יתרון על סין ותורכיה, לאמריקה ואפריקה היו חסרונות שככל הנראה ביטלו את היתרון שבגישה לים. אם כי גם לאירופאים לקח זמן לנצל את הגישה הזו, ונדמה לי שחלק מרכזי היה רצון בגישה לסין שלא תהיה תלויה בתורכים. בהנחה שזה נכון אולי אפשר לומר שהאירופאים נדחפו לכיוון שנתן להם בדיעבד יתרון, ועל הדרך גילו את אמריקה.

      • עמוס, לסין ובוודאי שלאימפריה העותומנית היתה גישה לים. זו לא הבעיה. הבעיה
        היתה שהאוריינטציה של האימפריות הללו היתה יבשתית יחסית (במקרה של האימפריה
        העותומאנית) ובאופן מוחלט, במקרה של סין, עניין של בחירה ולא בהכרח של כורח.

      • השאלה שלי היא יותר בכיוון של מה הביא את האירופאים לפתח אוריינטציה ימית. נדמה לי שחלק מהמוטיבציה האירופית היה רצון להגיע לסין שלא דרך טורקיה (בעיה שלא היתה לסינים או לטורקים).

      • אמריקה הייתה היבשת הריקה והלא מפותחת יחסית לסין/ אירופה/ העותומאנים. זה איפשר השתלטות יחסית קלה.
        בכך שהגיעו לאמריקה קודם, האירופאים השתלטו על שטחים אדירים ומשאבים אדירים כמעט בלי תחרות.
        מבחינה גיאוגרפית, מוריס טוען, שהרבה יתר קל להגיע לאמריקה מאירופה (גם בגלל זרמי הים) מאשר מסין.
        בנוסף, האירופאים רצו גישה למזרח העשיר (קולומבוס רצה להגיע להודו), בעוד שלסינים היה הרבה פחות מה לחפש באירופה.

  14. על מנת לחלץ את העולם מהמשבר הכלכלי, נהגו מנהיגי המערב בצעדים שאינם אופיניים לתרבות המערבית. הנהגה משותפת, מאוזנת כוחנית, בין המדינות המפותחות והמתפתחות,
    אותו מודל שלטוני, המיושם דווקא במדינות הקומוניסטיות פוליטית, והקפיטליסטיות ביותר כלכלית (סין כתבנית…). האם לא נחפזנו לומר שהמערב ניצח?

  15. תודה על המאמר. מרתק כתמיד

    אני רק בעמודים הראשונים של הספר, כך שלא אוכל להביע דעה על כל מה שכתבת (או אחרים), אבל אומר משהו שאולי לא צויין – האינדיבידואליות.

    נראה לי שהיכולת של אדם ממוצע (לרוב עירוני), להיפך ליזם וליצור דברים – מסחר, אומנות או תחום שוק אחר, היתה גבוהה יותר באירופה החל מסוף ימי הביניים, מאשר במזרח הרחוק.

    בסין היה מעמד של מנדארינים, שרק הוא היה יכול להתקדם. שיטת המעמדות הקפיאה יוזמה. השליט העליון לא מונה על ידי אצילים-בוחרים; לא היו לו יריבים שאילצו אותו לאלתר (חוץ ממקרי מלחמות). היזמים הבולטים שם היו הגנרלים, ועל כן התורה המרשימה שפותחה שם (שעדיין כשלה בפני המונגולים, שלא היו כבולים באותם מגבלות).

    כך שבהשוואה של היכולת של הפרט להתקדם ולהיות יזם, היתרון היה אצל האירופאים, מה שהקנה להם גמישות רבה יותר, ותמריץ חזק מאוד להתרחב, לסחור ולהיות יותר אינטראקטיביים.

    בנוסף, לדעתי הרבה תלוי ב*מעבר המידע*, שהוא לדעתי מדד יעיל לבדיקת ה'קידמה': ככל שמידע עובר מהר יותר בין אנשים, כך התרבות מתקדמת יותר (כי מי שצובר מהר יותר מידע, מגיע רחוק יותר), ויעילה לעומת אחרות.

    אמצעי העברת-המידע היו יעילים יותר באירופה, וגם זה בזכות אותה אינדיבידואליות.

  16. אם אינני טועה המנדרינים נבחרו במבחנים מכלל האזרחים. זו היתה הדרך היחידה של כל אדם להוכיח שהוא מוכשר ולעלות מהשורות. אני גם חושב שהיתה זכות להכניס שינויים איזוריים ודי הרבה יד חופשית ברמה מקומית. עדיין זה לא סותר ויתכן שאתה צודק בהערכה שלך, מעבר המידע הוא רעיון מצויין ונכון ללא ספק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: