תרפ"ט: שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי

טבח תרפ"ט, בתל אביב וביפו, ירושלים וחברון, מוצא, צפת וכפר אוריה, הוא אחד מהאירועים המכוננים של הסכסוך היהודי-ערבי בארץ ישראל. בספר חדש, מטריד ומעורר מחשבה, טוען ההיסטוריון ד"ר הלל כהן כי תרפ"ט היתה "שנת האפס" של הסכסוך, השנה שבה התעצבו היחסים בין יהודים וערבים, בין אשכנזים ומזרחיים, שנת היציקה של אתוס הביטחון הציוני והאסטרטגיה הצבאית ארוכת הטווח של היישוב העברי. בין רוצחים, קורבנות, מצילים ועומדים מן הצד – ינשוף היסטורי על המסקנות החשובות שעולות מספרו של הלל כהן. אך האם הן זהות בהכרח לכוונתו המקורית של המחבר?

 תרפט

I and the public know

,What all schoolchildren learn

Those to whom evil is done

.Do evil in return

W.H. Auden, September, 1939

 

הלל כהן, תרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי (כתר, 2005)

ב-13 למאי, 2011, נערכה עצרת לציון יום הנכבה בגבול ישראל-ירדן. כתב של טלוויזית אל-אקצה של חמאס ראיין כמה מהפליטים המבוגרים וביקש מהם לשחזר את חוויותיהם מ-1948. אבל אחת מהמרואיינות, קשישה בת 92 בשם שרה ג'אבר, העדיפה דווקא לדבר על נושא אחר. לשאלתו של הכתב מה משמעות יום הנכבה מבחינתה, אמרה ג'אבר כי "חייתי לאורך התקופה הבריטית, וחוויתי את טבח היהודים בחברון. אנחנו, תושבי חברון, טבחנו ביהודים. אבא שלי טבח בהם, והביא הביתה דברים…" הכתב הנבוך קטע אותה בטרם תמשיך לעשות בושות, אבל ארגון ממר"י "אסף" את הקטע והעלה אותו לרשת. לא ראוי כמובן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מדבריה של קשישה פלסטינית אחת. אבל מבחינה מסויימת, הקטע הזה עשוי לשמש כפתיחה מצויינת לדיון בתרפ"ט – שנת האפס בסכסוך הישראלי-ערבי,ספרו החדש של ההיסטוריון הלל כהן. כהן, אולי אחד מגדולי החוקרים של הסכסוך הישראלי-ערבי מאז ומעולם, הוא מחברם של מחקרים היסטוריים מהשורה הראשונה כמו צבא הצללים (על משתפי הפעולה הערבים כמגש הכסף של מדינת היהודים), כיכר השוק ריקה (על ירושלים הערבית), ערבים טובים (על שיתוף הפעולה של פלסטינים עם שירותי הביטחון הישראליים), ורבים אחרים.

ד"ר הלל כהן

 

הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך טוען כהן, לא התחיל באמת ב-1967, כפי שנוהג לטעון השמאל הציוני, וגם לא ב-1948, כפי שטוענים בשמאל הרדיקלי, אלא במאורעות תרפ"ט של 1929. "אי אפשר להבין את היחסים בין יהודים לערבים בארץ בלי להבין את המאורעות הדרמטיים האלה," כותב כהן, "1929 היתה השנה שבה התעצבו התודעות של שני הצדדים למשך שנים רבות." מעשי הטבח המזוויעים שביצעו פורעים ערבים בשכניהם היהודים במוצא, חברון וצפת, ההתנגשויות האלימות בירושלים ובגבול יפו תל אביב והתפרצויות אחרות ברחבי הארץ גיבשו את המזרחיים והאשכנזיים, שחרב הפורעים כוונה כנגדם ללא הבחנה, ליישוב יהודי שחרד לבטחונו וקיומו. ב-1929 החל להתפתח אתוס הביטחון של היישוב. רבים ממפקדי ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות, כך כהן, עיצבו את התודעה שלהם לגבי הסכסוך בתרפ"ט, אותה "שנת אפס". מי שראה את בני עמו נטבחים באופן אכזרי כל כך, כפי שרומז השיר של אודן המצוטט לעיל, יהיה חסר רחמים כלפי אותם האויבים בעתיד. מרדכי מקלף, לעתיד רמטכ"ל צה"ל, היה ילד קטן בתרפ"ט, וראה את כל משפחתו נטבחת מול עיניו. כאשר שירת כמפקד בהגנה בקרבות על חיפה, ציווה על כוחותיו לירות בכל ערבי שיראו, אם כי ההוראה לא התבצעה במלואה. גם מפקדים מפורסמים אחרים, כמו ישראל טל ורחבעם זאבי, עיצבו את תודעתם על יחסי יהודים ערבים, ביטחון, מלחמה ונקם באותה שנה נוראה.

ראה את משפחתו נטבחת מול עיניו - מרדכי מקלף במדי הצבא הבריטי

ראה את משפחתו נטבחת מול עיניו – מרדכי מקלף במדי הצבא הבריטי

בספרו, מתאר הלל כהן את מאורעות תרפ"ט בפירוט רב, תוך שימוש נרחב במקורות ציוניים, ערביים ובריטיים. הוא מגולל את הרקע ההיסטורי, את השתשלות האירועים ואת מעשי הטבח עצמם. הפרקים השונים מתמקדים בסכסוך על הכותל המערבי שקדם לפרעות, וכמה ממוקדי האירועים: תל אביב-יפו, ירושלים, צפת, מוצא, ומעל הכל חברון, העיר שבה התחולל הטבח מקפיא הדם והידוע לשמצה ביותר. תרפ"ט – שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי מגולל את סיפורם של קורבנות ושל רוצחים, אנשי דת שהסיתו וכאלה שהושיטו יד מרסנת, בוזזים ומטשטשי ראיות, לצד גיבורים – חברונים, צור באהרים, צפתיים וירושלמים –  שהצילו חיי אדם תוך כדי חירוף נפשם. הפרק האחרון עוסק במשפטים ובהוצאות להורג בעקבות המאורעות, וכן במסקנות ובהשלכות ארוכות הטווח שלהם.

אף כי הציבור הישראלי מזהה את פרעות תרפ"ט אך ורק עם טבח יהודים בידי ערבים, כהן מספר באריכות גם על מעשי אלימות מהצד שכנגד, ומגולל את סיפורם של ערבים חפים מפשע שנטבחו בידי יהודים: משפחת השייח' עוון ביפו שנרצחה בידי השוטר שמחה חינקיס, הלינץ' בסבלים הערבים במאה שערים, חילול המסגד בנאבי עוקאשה והריסת בתי ליפתא. מסיבה זו, האשימו אותו מבקרים אחדים, בעיקר בני מוריס וחיים נבון, בניסיון ליצור איזון מלאכותי ובהתעלמות מפשעי הצד הערבי. ההאשמות הללו אינן הוגנות. כבר בהקדמה, כותב כהן כי אין ולא יתכן איזון בחלוקת האשמה: רוב היהודים שנהרגו בתרפ"ט היו לא חמושים, בעוד רוב הערבים שנהרגו היו פורעים שנעצרו בידי מגינים. רק שלושים חפים מפשע נהרגו מהצד הערבי, חלקם ככל הנראה מירי של שוטרים בריטים. תרפ"ט, מדגיש כהן, היתה בראש ובראשונה התקפה של ערבים כנגד היהודים, לרוב יהודים חסרי ישע. נראה כי קצפם של המבקרים יצא על התעקשותו של כהן להביא גם את גרסתו של הצד השני, הפלסטיני, ולהציג אותה במלואה ובאופן מקיף ומשכנע ככל האפשר. על כך הוא ראוי לשבח: גם הציוני האדוק ביותר צריך לדעת מה חושב הצד הפלסטיני, ולא רק מה שאנחנו מדמיינים שהוא חושב.  

מתעקש להביא את גירסת הצד השני. ד"ר הלל כהן

מתעקש להביא את גירסת הצד השני. ד"ר הלל כהן

ספרו של כהן, אולי החיבור ההיסטורי המקיף הראשון על מאורעות תרפ"ט שהתפרסם בשפה העברית, הוא יצירת מופת ממספר בחינות. יש מעט מאד חוקרים באקדמיה המסוגלים לכתוב באופן סוחף ומרתק כל כך, לתת ביטוי לרגשות העזים ולתהפוכות התקופה, ובו בזמן להקפיד על אמינות ודייקנות היסטורית; לתאר גירסאות שונות, זיכרונות מנוגדים ונרטיבים לאומיים שונים בלי להיבלע בתוכם, וחשוב מכל – לנתח מאורעות כל כך קשים, שהשפעתם על מציאות חיינו עמוקה כל כך – בלי לשמש בתפקיד מוכיח צדקני או מטיף בשער. נראה שגם לרקע הייחודי של כהן יש יד ורגל בעמדתו המחקרית: בחור ישיבה ומתנחל לשעבר שבילה זמן רב במחנות פליטים, למד ערבית מהשטח ומתמצא לפיכך בשיח הפלסטיני, החילוני-ציוני והדתי לאומי בעת ובעונה אחת. אין חוקרים רבים באקדמיה המסוגלים לצטט בנשימה אחת פרוטוקולים של המשטרה הבריטית, דוחו"ת מהארכיון הציוני המרכזי, עבודות מאסטר ודוקטורט מאוניברסיטאות בחברון ובשכם, לקסיקונים גיאוגרפיים ערביים ומאמרים מעלוני בתי כנסת או כתבי עת תורניים שאינם מוכרים לרבים מחוץ לציבור הדתי. עמדתו הייחודית של כהן מאפשרת לו גם להבין את הרגשות העזים של שני הצדדים: את הפחד והאימה של הפלסטינים, שחשו שארצם נשמטת מהם לטובתם של מהגרים זרים, לצד האמונה הכנה של הציונים שהפרוייקט שלהם צודק, חיוני והומאני מעין כמותו. להט המתפללים במסגד אל-אקצא, לצד ריקודי הדגלים ו"התפעמות הנפש הישראלית" של חסידי הרב קוק בכותל המערבי ומערת המכפלה.

עוצמת הרגשות: מערכת המכפלה בלילה

עוצמת הרגשות: מערכת המכפלה בלילה

הסוגיות העולות מתרפ"ט – שנת האפס של הסכסוך היהודי-ערבי הן רבות ושונות, וכאן הייתי רוצה להתייחס רק לשלוש מהמרכזיות שבהן: בעיית הרוצחים, סוגיית המצילים והשאלה המטרידה מכולן: האם היתה דרך אחרת? לשתי השאלות הראשונות כהן נותן לדעתי תשובות טובות, אולם התשובה לשאלה השלישית לוקה בחסר, וחושפת נקודת חולשה משמעותית בספר ובהשקפה ההיסטורית שבבסיסו.

מדוע קמו ערביי חברון על שכניהם וידידיהם היהודים וטבחו אותם באכזריות מקפיאת דם שכזאת? בניגוד לטענות אפולוגטיות ערביות, כהן מראה שמבצעי הטבח בחברון ובצפת כיוונו את סכיניהם לא רק לאשכנזים אלא גם ליהודים ספרדים ותיקים. "חמישים שנה אני לומד את אורחם ורבעם," אמר יהודי צפתי ותיק ומזועזע, "ולא היכרתים." הקריאה של הקורבנות, "אנשים אחים אנחנו", נפלה לרוב על אוזניים ערלות. התשובה לכך מזעזעת אך חשובה, וכהן מוצא אותה בעדויות של ערבים מבוגרים ומחקרים פלסטיניים מאוחרים יותר. בעיניים יהודיות, המחלוקות בין חרדים לציונים, אשכנזים וספרדים, ציונים ואנטי-ציונים, היו אמנם משמעותיות, אולם בשטח, ובמיוחד מנקודת הראות של הערבים, היו קווי התיחום מטושטשים בהרבה. גם היהודים שהתנגדו לציונות היו שותפים, ולו מבחינה דתית, לחזון שיבת ציון; גם הם הרגישו גאווה וביטחון בשל ההתחזקות הדמוגרפית של קהילתם והחסות הבריטית שקיבלה, ומעל הכל – היהודים ראו בעצמם קולקטיב אחד, עם ולא רק דת. המחלוקת על הכותל, המהומות האלימות בירושלים ושמועות מסולפות על טבח ערבים בידי יהודים שהגיעו לחברון ולצפת, טשטשו את ההבחנה בין יהודים וציונים. בעיניים ערביות, הפכו כל היהודים לחלק ממהלך מתואם שנועד לנשל אותם מארצם. וכאן יש להעיר, שיתר ההסברים שמביא כהן מפי מרואיינים פלסטיניים משכנעים הרבה פחות: הפרובוקציות של בחורי ישיבה יהודים מחברון, הגירת תלמידי ישיבת סלובודקא מארצות הברית, הלוואות בריבית – כל אלו אינם מסוגלים להסביר אכזריות כזאת, שחזרה על עצמה גם בצפת, שבה לא התקיימו התנאים הללו. זוועות תרפ"ט, בסופו של דבר, מלמדות כיצד שיטפון לאומני, משולב עם חרדות קיומות, מנטליות המון ולהט דתי, מסוגל להפוך בני אדם למפלצות ולהקים אותם על שכניהם וידידיהם. מבחינה זו אין ולא ייתכן איזון בין יהודים לערבים: מעשי רצח מצד היהודים היו מבודדים יחסית, אכזריים פחות, ובדרך כלל לא זכו לתמיכה של ההנהגה. בזירה הערבית, למרבה הצער, המצב היה שונה לחלוטין.

"חמישים שנה - ולא היכרתים." השוק בצפת לאחר הטבח

"חמישים שנה – ולא היכרתים." השוק בצפת לאחר הטבח

כאן כדאי להתעכב על הצד השני של המטבע – המצילים. סיפורם של ערבים שהצילו יהודים דווקא סופר במקורות הציוניים הקלאסיים, ביניהם ספר חברון או אפילו העיתונות העברית של התקופה. ידוע פחות הוא סיפורם של יהודים שהצילו ערבים מלינץ' בירושלים ובמקומות אחרים – שמעון בעל המכולת מירושלים, מינה אלברט ממאה שערים, עזרא קרייתי משכונת הבוכרים – וכהן כנראה חושף אותם לראשונה. ברור שהמצילים הערבים פעלו מתוך סיכון חמור בהרבה לא רק למעמדם החברתי אלא גם לחייהם. אבו שאכר מחברון, אדם מבוגר שהגיע על סוסו הלבן לבית חבריו היהודים, נשכב על המפתן ולא זע גם כאשר הרוצחים שיסעו את רגלו בסכינים; פרנסי העיר טבריה שהצילו את יהודי עירם; מחמוד עבאס מצפת (קרובו של נשיא הרשות הפלסטינית), שהתנדב לשמור על בית ידידו והדף במו ידיו את הפורעים, או ארבעת הפועלים מצור באהר שהצילו את חבריהם לעבודה והסתירו אותם, תוך סיכון אישי רב, במתחם של החמולה במרכז הכפר. מה גרם למצילים הללו לפעול כפי שפעלו? כאן כדאי לצטט את אחת העדויות בספר על המצילים במחצבה בצור באהר:

אך ברגע האחרון ממש כשהמתנקשים מתקרבים ומצטופפים על ידי המחסן, ראינו פתאום קבוצת ערבים מצור באהר ובראשם אחד מידידנו, מוחמד ג'אבר, מנסים להבקיע להם דרך בין ההמון. ולאחר הגיעם לראשי הכנופייה התחילו, תוך ערבוביה פראית, צרחות וצעקות, דין ודברים ואיומים קשים.

"אלו", כותב כהן, "הם הרגעים הקריטיים באירועי הצלה. הרגעים שבהם אם לא נעשה מעשה- יישפך דם. כדי להציל חיים צריך שיקום אדם ויאזור עוז נגד התוקפים. לעיתים ללא התמודדות חזיתית, רק על ידי מתן מסתור לרגע. ולעיתים יש צורך להתמודד חזיתית, לאטום אוזניים לצעקות ואיומים, לחזק את הלב אל מול נפנוף בנשק. כך נהג אבו שאכר בחברון, כך נהג עזרא קרייתי [יהודי שהציל ערבים] בשכונת הבוכרים […] וכך נהג מוחמד ג'אבר במחצבה." מספרו של כהן עולה כי על מנת להיות מציל, אין די ביכולת להתנתק מהלכי רוח המוניים סוחפים; אין די להתעלם, ולו לרגע, מטיעונים רבי עוצמה של נקמה, צדק לאומי, זעם דתי או אפילו איום קיומי; אין די באכפתיות ואומץ לב, אם כי אלו תנאים הכרחיים. המציל חייב להיות אדם מהיר מכל הבחינות. לא להסס, לא לחשוב ברציונליות, לא לשקול שיקולי ביטחון. כפי שהרוצחים בטבח ההמוני פועלים מתוך רגש, כך גם המצילים. הרגשות, נראה, עובדים אצל אלוהים ואצל השטן בעת ובעונה אחת. בעיתות של טבח, נראה כי השקולים והזהירים, השפויים ובעלי המחשבה הרציונלית, יהיו בעיקר עומדים מן הצד.

רגשיים, אימפולסיביים ומהירי מחשבה: מצילים בעיתות טבח

רגשיים, אימפולסיביים ומהירי מחשבה: מצילים בעיתות טבח

שאלה שלישית חשובה היא "האם היתה דרך אחרת"? האם תרפ"ט הובילה את היהודים והערבים באופן בלתי נמנע לעימות של 1948, והאם היא עצמה היתה מחוייבת מהניגוד התהומי, הבלתי ניתן לגישור, בין השאיפות הערביות והציוניות בארץ ישראל? כהן סבור שלא. בכל צומת היתה דרך אחרת. תיאורטית זה נכון, אבל מה האלטרנטיבה? מדבריו של כהן נרמז, אם כי הוא לא אומר זאת במפורש, שלמרות טיעוניה הצודקים של הציונות, אין להתעלם מהמחיר הנורא של שבירת הפרדיגמה הותיקה של יחסי-יהודים ערבים בארץ ישראל. התפיסה המוסלמית השלטת, בארץ ישראל ומעבר לה, ראתה ביהודים בני חסות לגיטימיים, כל עוד הם מקבלים את השלטון הערבי. יחסי השכנות והידידות היחסיים ששררו בין יהודים וערבים, לבד מאירועים חריגים כמו מרד הפלאחים, היו מבוססים על הנחת יסוד של נחיתות יהודית. לא בהכרח נחיתות של כל יהודי מול כל ערבי, אלא נחיתות של הקולקטיב היהודי מול הקולקטיב הערבי.

הכותל-המערבי-1929

כל עוד יחסי ההיררכיה הללו נשמרו, היו יכולים יהודים וערבים לחיות בשלווה יחסית זה לצד זה בערים מעורבות כיפו, ירושלים או חברון. כל עוד הנחיתות הזאת היתה הנחת יסוד, היו יכולים עיתונאים ערבים במאה התשע עשרה, בכנות גמורה, להזדהות עם היהודים שנרדפו באירופה, כפי שמראה הדוקטורט של שאול סאחייק, שכהן מצטט. אולם בעידן הלאומיות, הצטמצם בהכרח מרחב הסובלנות של הערבים, בעוד המחיר שנדרש מהצד היהודי הלך וגדל. בצל השלטון הבריטי, כאשר מאזן הכוחות בין יהודים וערבים הפך ללא ברור, כל ניסיון של היהודים לתבוע לעצמם זכויות כלשהן נתפס כפרובוקציה המערערת על הסדר הקיים. מרחב הפעולות הלגטימיות של יהודי ארץ ישראל, בעיניים ערביות, הלך וקטן. כך, כפי שראינו, זיהו הערבים עם ה"ציונות" לא רק ציונים בפועל, אלא גם את ישיבת סלובודקה האנטי-ציונית בחברון – משום שהביאה לעיר יהודים לא מוכרים מארצות הברית ומקומות אחרים. בתקופות אחרות הגירה דתית מסוג זה לא עוררה התנגדות מיוחדת. בעידן הלאומיות, עצם הניסיון לתבוע זכות הגירה לארץ ישראל, בוודאי שכחלק מחלום שיבת ציון, נתפס כפרובוקציה שהרתיחה את הדם.

אבל אולי אלמלא הציונות דברים היו מתפתחים אחרת? ספק רב. הלל כהן עצמו טען בראיון ל"הארץ" שדברים היו יכולים להיות שונים אם הציונים היו מגיעים לארץ כ"פליטים מבקשי מקלט" ולא כאדונים, אבל האם הטענה הזאת סבירה? שיווי המשקל הישן התבסס על תלות יהודית, חוסר שוויון מובנה והנחות יסוד עתיקות, וככזה דינו היה להיעלם עם בוא עידן הלאומיות, עם הציונות או בלעדיה. כפי שאנחנו למדים ממקומות אחרים במזרח התיכון ובאירופה, הלאומיות הגיעה לכל מקום, במוקדם או במאוחר, ונשאה איתה חוסר סובלנות כלפי מיעוטים דתיים ואתניים. אמנם, בעולם ללא ציונות אולי קשה לדמיין התפרצות זעם רצחנית כל כך כמו הטבח בחברון. אולם אין פירושו של דבר שגורלם של היהודים בתרחיש כזה לא היה עגום. בארץ ערבית, כפי שפלסטין היתה עתידה להיות אילמלא המפעל הציוני, מעמדם של היהודים היה ככל הנראה דומה לזה של הקופטים במצרים. מיעוט שפל ראש, נרדף ומוכה, שסובל מפוגרומים תכופים וחוסר סובלנות הולך וגובר מצד השלטונות והרחוב כאחד. זאב ז'בוטינסקי, אחרי הכל, צדק. בנסיבות הנתונות, דו קיום בין יהודים וערבים לא היה יכול להיווצר מדיבורים גרידא. הציונים היו חייבים לשבור את פרדיגמת העליונות הערבית בכוח הזרוע. הדברים אולי לא היו חייבים להתפתח כפי שהתפתחו ב-1929 או 1948, וכאן הנסיבות ההיסטוריות הספציפיות (וטעויות של המנהיגות הפלסטינית) הרעו במידה משמעותית את המצב, אבל עימות מסוג כלשהו היה חייב להתרחש.

צדק בעניין קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי

צדק בעניין קיר הברזל. זאב ז'בוטינסקי

כי ספרו של הלל כהן, ובמיוחד תיאור מעשי הטבח בחברון ובצפת, מראה כי לא היתה לעם היהודי תקומה בארץ ישראל, או במזרח התיכון בכלל, ללא כוח צבאי חמוש ונכון לקרב. שום עדה דתית, לאומית או אחרת לא יכולה להיות נתונה לרחמיהם של שכנים שעשויים, בחלקם הגדול, לפרש כל צעד, כל שאיפה, כל תביעת זכות כאיום קיומי המצדיק טבח. משה דיין צדק כאשר אמר, בנאום ההספד המפורסם על רועי רוטנברג, כי אין לנו מה להלין על איבתם של הערבים. יש לה, כפי שמראה גם הלל כהן, הצדקות הגיוניות משלה. אבל עלינו להיות מוכנים לקראתה. "אל נסב את עינינו," הזהיר, "פן תחלש ידינו. […] זו ברירת חיינו – להיות חמושים, חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב, וייכרתו חיינו." בניגוד למה שמקובל לחשוב בימין הישראלי, אין פירושם של דברים שיש לנקוט במדיניות של לאומנות עיוורת או להתפלש באכזריות חסרת תוחלת, לאבד צלם אנוש או לשקוע בשנאה. לאחיזה נחושה בחרב יש סכנות משלה – חוזקה וחדותה עשויות לגרום לאוחז בה ללקות בשיגעון גדלות ולשכוח את גבולות הכוח, להתנהג כמו שייח' טאלב מרקה, ראש המסיתים בחברון, ולא כמו אבו שאקר, מוחמד ג'אבר או עזרא קרייתי, שיצאו נגד הסחף הלאומני כדי להציל את אויביהם כביכול. אפשר לגלות אמפטיה לצד השני, ללמוד את תרבותו ואת שפתו שלא רק למטרת "דע את אויבך", ורחמנא לצלן – אפילו לנסות להגיע עמו לפשרה אמיתית. אבל החרב חייבת להיות שם תמיד, שלופה או בנדן. זהו, בסופו של דבר, הלקח האמיתי של תרפ"ט.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 3, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 44 תגובות.

  1. מרתק.
    לא הבנתי עד הסוף את הטיעון שלך בעניין הלאומיות, והניסוח עמום ודו-משמעי. האם (ובמה) שונה הלאומיות הערבית מהלאומיות המערבית? מצד אחד אתה גוזר גזירה שווה בין השתיים, ומאידך הדיון הספציפי והדוגמות שאתה מביא הם מהעולם הערבי ומרמזים על הבדלים.
    לי נראה שהלאומיות הערבית בהחלט שונה מהלאומיות האירופית. האם היית מעלה את אותה טענה בדבר הצורך ההכרחי והלוחץ בכוח מגן גם בנוגע ליהודי צרפת בעידן הלאומיות המודרנית?
    בכל מקרה, נראה שחסר טיעון משלים. במה שונה הלאומיות הערבית מזו האירופית וממה נובע השוני (אולי דווקא מאותם מנהגים עתיקים ותרבות אלימה כגורמים שציינת שהוחלפו בידי הלאומיות)? אם לדעתך היא דווקא דומה, מה המשותף להן ואיך מוסבר השוני בהתפתחויות ההיסטוריות?

    • גם במערב, או לפחות בחלקים ניכרים ממנו, הלאומיות הביאה איתה חוסר סובלנות כלפי מיעוטים, בפרט במזרח ומרכז אירופה. דוגמא מצויינת היא הקיסרות ההבסבורגית. ברגע שהקיסר פרנץ-יוזף החליט לפתוח פרלמנט, בית הנבחרים החדש לא היה מסוגל לתפקד בגלל הסכסוכים הלאומיים והקטטות בין הקבוצות האתניות השונות, שהפכו פחות ופחות סובלניות זו לזו.

  2. נדב – מה עמום ודו משמעי בהתייחסות לקופטים (ואפשר להוסיף את הנוצרים בשאר ארצות המזרח התיכון)? ובקשר ליהודי צרפת – אולי כוח מגן לא היה רלוונטי, אבל יכול להיות שבאמת לא שמעת על מה שקרה ליהודי אירופה בעידן הלאומיות המודרנית?

  3. בגדול מסכים עם הביקורת, החיובית והשלילית (מלבד זה שנראה לי שקצת הגזמת עם התיאור של כהן כאחד מגדולי החוקרים של הסכסוך וכו').

    עם זאת, יש מקום אחד שבו הספר באמת נופל בו – נופל מבחינת הרקע העובדתי ממש – וזה בכל הקשור לספרדים והמזרחים ביישוב. באמת נראה שהלל כהן לא עשה את שיעורי הבית שלו, ומיהר לאמץ נרטיב שגם ילך טוב עם הרעיון שלו שהכל התגבש סביב תרפ"ט, וגם "רדיקלי" ו"פרובוקטיבי". עבור הישראלי הממוצע. הפרק שבו הוא נוגע בנושא לקוי מבחינה מתודולוגית (ליקוטים של אמירות שוליות – תוך התעלמות ממגמות שלמות), לקוי מבחינת נקודות עובדתיות ולקוי מבחינת דרך הסקת מסקנות. חבל. אני מקווה מאוד שבנושאים האחרים שהספר עוסק בהם לא כך היה.

    • עמית, לא התחלתי עם תיזה שהכל התחיל בתרפ״ט, אלא הגעתי למסקנה על המרכזיות של תרפ״ט בעיצוב יחסי יהודים-ערבים בארץ אחרי שהתחלתי לחקור את הנושא. ונראה לי שאי אפשר להגזים בהשפעה של המאורעות על חיזוק הזיקה של ׳הספרדים׳ (כולל המוגרבים ויהודי המזרח) למוסדות הציוניים, ובעיקר אלו הבטחוניים. אבל אם החסרתי / התעלמתי ממשהו חשוב אשמח לשמוע, וכך גם לגבי הכשלים המתודולוגיים.

  4. יש להמשיך מפרעות 29 למרד הערבי של 36 ולראות אותם כחטיבה אחת. אפשר לראות כיצד הנהגה הערבית הפכה קיצונית יותר בעקבות מאורעות 29 והתארגנה לסיבוב השני ותוצאותיו היו הרסניות יותר עבור ערביי הארץ. אפשר לראות שהם הקדישו תשומת לב מיוחדת לעקוב ולפגוע בכל מי שנחשד ברצון להתפשר. יותר ערבים נהרגו ע"י בני עמם מאשר על ידי הבריטים מאחר והיו מוכנים לפשרות. לאחר מכן החלה סידרה של ועדות ונסיונות כפויים למצוא פתרונות לשני עמים שלא צלחה עד היום. אני לא רואה שינוי רב לא בגישה ולא בדרכי הפעולה ולא במטרה הסופית של הצד הערבי.

  5. מעניין. באמת טרם יצא לי לקרוא את הספר. אני נוטה גם להסכים עם המסקנה שלך. "קיר הברזל" המפורסם של ז'בוטינסקי עבר עם השנים כל מיני מניפולציות לא בריאות.

    ההנחה המקובלת היא שהמהומות פרצו סביב ההחלטה של פעילים בימין הציוני להתפלל ברחבת הכותל, כולל תקיעת שופר, וזאת למרות האיסור הבריטי ואזהרות השמאל. הנרטיב הציוני (לפחות בימין) הוא שהיה זה מימוש זכותם הטבעית של היהודים להתפלל במקום הקדוש ביותר עבורם, שנענה באלימות ברברית מצד הערבים. בנרטיב הפלסטיני, מדובר בפרובוקציה נבזית שבעצם מטילה את האחריות לאירועים על כתפי הצד היהודי.

    עד כמה כהן מייחס חשיבות לכך? או שהוא סבור שזה היה רק הטריגר, והאירועים היו מתרחשים בכל מקרה?

    • כהן מתייחס בהרחבה לאירועים בכותל, והאופן השונה שבו נתפסו בעיני היהודים והערבים. ההבדלים בתפיסה הדתית, בפרט לגבי הכותל, היו שונים במידה כזאת, עד שקשה לי לראות כיצד הסטטוס קוו הרגיש שם היה יכול להישמר. לדעתי כהן מדגיש את חשיבות הקטטה הזאת, אבל מדגיש שלתרפ"ט היו שורשים עמוקים בהרבה.

  6. דני, תודה על הסקירה. סימני השאלה שלך לגבי הנקודה השלישית, האם היתה דרך חלופית, הם במקום ואף אני מתלבט בעניין. אני מקווה שאוכל להרחיב במחשבה ובכתיבה, בינתיים אזכיר שבעשורים הראשונים של הציונות, הזרם המרכזי בלאומיות הערבית היה חילוני ותמך בהפרדה בין דת למדינה, והמגמה הזו השתנתה בהדרגה (מה שהתבטא בהתחזקות הזרם האיסלאמיסטי) גם בשל היחסים עם המערב והציונות. כיוון שכך, צריך להבין גם את ההתנגדות האסלאמית לנוכחות יהודית -או נוצרית – כדבר מה משתנה, ולא כרכיב קבוע. נקודה רלוונטית נוספת היא שניתן להניח התנגדות ערבית להגירה יהודית מסיבית כמעט בכל תנאי, אבל עדיין אפשר להניח גם הבדל בין היחס לתנועה ציונית שדרשה להפוך הארץ ליהודית, מצד אחד, לבין אותה תנועה אם היתה פועלת להקמת מה שנקרא בלשון ימינו מדינת כל אזרחיה. ושוב, גם מהלך כזה כמובן לא היה זוכה לתמיכה מקיפה, אבל אפשר להניח שהיה נתקל בפחות התנגדות. וראה הביקורת שלך על התפיסה הדטרמיניסטית של בני מוריס.

    • הלל, תודה על התגובה. לדעתי אתה מעלה כאן כמה נקודות מהותיות מאד, והייתי רוצה להתייחס אליהן בנפרד:

      1. הלאומיות הערבית בין דת וחילוניות: האם תוכל לתת מסגרת זמן? מתי, לדעתך, היה הזרם החילוני חזק מהדתי? מהתיאור בספר שלך, לא נראה לי שזה היה המצב בשנות העשרים, למשל. בכל מקרה, קשה לי להאמין שהציונות דווקא היתה הגורם לשינוי שחל בתנועה הלאומית הערבית. עובדה ששינוי דומה חל גם במצרים, ביחס כלפי הקופטים, שאיש לא האשים אותם בשיתוף פעולה עם הציונים או בהתנגדות ללאומיות המצרית. אמין אל-מהדי, בספרו "הדיעה האחרת", מצביע גם על תמורה דומה, מחילוניות לדת, שחלה בתנועה הלאומית באלג'יר. התמורה הזאת נראית לי די טבעית, בהתחשב בתפקידה המרכזית של הדת בקרב ההמונים במזרח התיכון. יתכן כי התנועה הלאומית היתה דתית פחות בשנותיה הראשונות, משום שהיא היתה מוגבלת למספר קטן יחסית של אינטלקטואלים עירוניים. אבל קשה לי לראות תנועה במזרח התיכון הופכת לתנועת המונים של ממש ללא בסיס דתי. בכל מקרה, האם לדעתך כדאי לקבוצת מיעוט להשליך את יהבה ולהפקיד את גורלה בידי תנועה לאומית שכל רוח עשויה להטות אותה לכיוון של אפלייה, רדיפה או אלימות?

      2. מסעיף 1 עולה, לדעתי, שהציונות, כתנועה לאומית, היתה חייבת להפוך את העם היהודי לעם בעל אמצעי הגנה חמושים, שעומד ברשות עצמו ולא תלוי לעצם קיומו בחסדי אחרים. אחרת, הוא היה נתון לחסדיהם של שכנים שעשויים להגיב באלימות קשה לכל פרובוקציה, אמיתית או מדומיינת. למשל, הסיבות שאתה מונה בספר להידרדרות היחסים בין יהודים וערבים לחברון: עלייה של חרדים שלא שאפו לשלוט בעיר, בחורי ישיבה שתעו בדרך, עסקי הבנקאות של א"ד סלונים, ואפילו התגברות החלומות המשיחיים בתפילה ובהגות. האם באמת אפשר לחיות בתנאים כאלה בלי מוסדות מדיניים משלך, בלי כוח צבאי ומשטרתי חמוש שיגן בראש ובראשונה על האינטרסים שלך? האם באמת אפשר לחיות בידיעה שאתה חייב ללכת על קליפות ביצים, אחרת השכנים שלך עשויים להתרתח ולטבוח בך בעינויים קשים ומחרידים כל כך?

      3. בהתחשב ב-1 ו-2, קשה לי לראות איך הציונות היתה יכולה לשאוף להקמת מדינת כל אזרחיה בתנאים האלה, בטרם הביסה את הלאומיות הפלסטינית בשדה הקרב. זה לא סותר בהכרח, דרך אגב, את הביקורת שלי על הדטרמיניזם של בני מוריס. מוריס טוען שמראשית הסכסוך ועד היום, הכל היה חייב למעשה להתנהל כפי שהתנהל. אני, לעומת זאת, אומר שככה"נ היה צורך בעימות כלשהו, בהתחשב בעקשות של התנועה הלאומית הפלסטינית. הכישלון הגדול של ישראל הוא (לדעתי) בכך שלא השכילה לשמוע לעצתו של וינסטון צ'רצ'יל ולגלות נדיבות כלפי האויב המובס לאחר הניצחון. היחס המשפיל והמחפיר לערביי ישראל בעשור הראשון לקיום המדינה, ההתעללות בתושבי אשקלון הערבים בשנות החמישים, ההתנחלויות והכיבוש אחרי 1967 – כל אלו היו החלטות שמנעו את שינוי המציאות כאשר היה אפשר לעשות זאת. מה, למשל, היה קורה אם ישראל היתה מנצלת את ההלם של הנכבה ומושיטה יד לערבים שנשארו בישראל, במקום להשית עליהם ממשל צבאי? או שהיתה מאמצת את התוכנית שהוצעה על ידי לא אחר מאשר רחבעם זאבי ב-1967, ומקימה מדינה פלסטינית תחת פיקוחה מיד לאחר הלם הנכסה? דברים היו יכולים, לדעתי, להתפתח בכיוון חיובי בהרבה.

  7. מהרשימות שלך שהיה ראוי וכדאי מאוד לתרגם לאנגלית. יופי יופי!

  8. המוסלמים שלטו באיזור במשך 1200 שנה וכל זמן שהיו חזקים לא התיחסו בסובלנות לתושבים בני דתות אחרות. רוב התקופה העותומנית ללא מוסלמים לא היה זכות לתושבות קבע בארץ ישראל. הבריטים הגיעו ב 1917-18 וכבר ב 1920 היו הפוגרומים הראשונים כנגד מתפללים ברחבת הכותל. שעת האפס צריכה להיות 1918. המוסלמים לא היו מקבלים אף גורם שאינו מוסלמי, לא יהודי ולא בריטי בשילטון. מדינה לכל אזרחיה היתה מתקבלת רק עם השליט היה מוסלמי וללא זכות בחירה לאלו שאינם מוסלמים. קשה להאמין שהם היו מאפשרים בחירות דמוקרטיות אם הם לא רוב במדינה ובודאי שלא עליית מליוני יהודים. מאורעות תרפ"ט היו הארוע שהבהיר שמדינה מעורבת לא תתכן. מה שאינני מבין זה מדוע מנהיגי הערבים בארץ לא התחמשו ולא הכינו את עצמם למערכה שהיה ברור שהיא בלתי נמנעת. היהודים הכינו אירגון צבאי ומוסדות, הצד השני היה מאד לא מוכן למלחמת עצמאות.

    • אורי, בנושא אי מוכנותם של הפלסטינים לעימות, אני מפנה אותך לספר אחר של הלל כהן, "צבא הצללים", שעוסק בשאלה הזאת ומסביר אותה באופן מאד יפה. אבל בכלליות, חשוב לומר שמעמד היהודים תחת שלטון העותומאנים (עד המאה ה-19) היה גבוה יותר, בממוצע, ממעמדם בעולם הנוצרי.

  9. רציתי להזכיר (שוב) כי חמש עשרה שנה לפני תרפ"ט טען משה סמילנסקי כי מעשינו הם שיובילו למצב כזה, ושיתכן אחרת:
    http://wp.me/pXLKy-1QS
    והקדים אותו כמעט בעשור יצחק אפשטיין ב"שאלה נעלמה" (כלומר שאלה שמתעלמים ממנה).
    http://dugrinet.co.il/node/4650
    אלה היו לימים ממקימי 'ברית-שלום' ששאפה להקים מה שהיה נקרא היום "מדינת כל אזרחיה". דרכה של ברית-שלום נדחתה על ידי רוב הציבור היהודי.

    • וכמעט כל הציבור הערבי דחה אף הוא את התוכנית של ברית שלום, יש לציין. אם ברית שלום היתה מציעה תוכנית שהיתה מתקבלת, במידה כלשהי, לפחות, על דעתו של הצד הערבי – אז ניחא. אבל למרבה הצער זה לא היה המצב.

      • יש לך לכך איזו שהיא אסמכתה?
        ברית שלום מעולם לא הגיעה למצב שבו יכלה להציע משהו לציבור הערבי, מהעדר תמיכה לדרכה בציבור היהודי.

      • אני מסכים איתך בזה. איפה כתבתי משהו אחר?

      • "כמעט כל הציבור הערבי דחה אף הוא את התוכנית של ברית שלום," כך כתבת. כך כתוב למעלה בחתימתך.
        הציבור הערבי לא דן בתכנית של ברית-שלום וממילא לא דחה אותה.
        ו"מעשינו" נכתב שנים לפני שהיתה תנועת ברית שלום, ולפני שהיה מנדט בריטי שהיחס אליו, וההשארות בחסותו, היה אחד מעיקרי ברית שלום. והטענה במעשינו היא שמעשינו מלבים את האיבה הערבית, ובצורת התנהגות אחרת ניתן לשנות זאת:
        – לא לעקור תושבים מביתם.
        – לא לשלול מהם את מקור פרנסתם.
        – לא להרוס מסגדים ובתי קברות.
        – לפתוח בפניהם את המרפאות ובתי המרקחת
        – ובעיקר: להאזין להם, לשמוע ולהבין מה הם אומרים וכותבים.
        כל זה נכתב אחרי שלושים שנות התיישבות בארץ, על ידי אחד מראשוני וראשי המתיישבים, וחמש עשרה שנה לפני תרפ"ט.

  10. שלום לכולם

    מתוך ויקיפדיה

    [..]ב-2005 השתתף בתהלוכה זיכרון לשלושה ערבים שהשתתפו בטבח יהודי חברון בזמן מאורעות תרפ"ט והוצאו להורג על ידי הבריטים. בתגובה לביקורת על השתתפותו בתהלוכה להנצחת רוצחים מח'ול טען שמדובר בלוחמים אנטי-אימפריאליסטיים בקולוניאליזם[7].[..]

    מי שמתח את הביקורת על עיסאם מחול לא קרא על מעלליו של שמחה חינקיס ועל התהילה לה זכה כאשר שוחרר מהכלא.

    2. לא הבנתי למה 1929 ולא 1921 השנה בה נרצח ברנר

    • שאול, כמו שכתבתי, אי אפשר להשוות בין הרצחנות הערבית לרצחנות היהודית במאורעות. ביישוב היהודי חינקיס, למרות כל חומרת מעשיו, היה חריג. הרוצחים בחברון היו למרבה הצער חריגים הרבה פחות.

      • לא התכוונתי להשוות , ציינתי את העובדה שמי שתקף בצדק את ח"כ עיסאם מחול , ימצא בספר את התהילה בה זכה חינקיס מהמוסדות הציונים לאחר שחרורו.

  11. לגבי הביקורת על "יצירת איזון מלאכותי", העובדה שכהן מדייק בעובדות וכותב במפורש שלא היתה סימטריה באלימות אינה שוללת ביקורת זו. אפשר להציג את העובדות כך שייווצר רושם של סימטריה. כאשר משפט מתחיל למשל – ב"במהומות נהרגו 130 יהודים ו-116 ערבים" הרושם של אשמה סימטרית מתקבל עוד לפני שמגיעים להמשך ולומדים שמרבית ההרוגים הערבים היו בעצמם פורעים, ואחרים נהרגו בידי הבריטים, ואילו מרבית ההרוגים היהודים היו חפים מכל פשע.

  12. "הכישלון הגדול של ישראל הוא בכך שלא השכילה לגלות נדיבות כלפי האויב המובס לאחר הניצחון."

    דני, אין שום דבר שהיית יכול לעשות בשום הסתעפות בדרך שהיה משנה את המצב. גם כל זוג גרוש שואל את עצמו אותה שאלה. לפעמים אין פתרון.

    הקושי שיש לנו כיום הוא עם הדור הצעיר לא הדור של 48. בילדותי, גרתי בחיפה בעיר מעורבת, בשנות החמישים. הערבים היו אסירי תודה ליחס שקיבלו. הם יכלו להמשיך את חייהם בתנאים טובים יותר מאשר תחת הבריטים. המנצחים התיחסו אליהם טוב יותר משיכלו לצפות. משטר צבאי בכפרים ערביים היה מובן ומקובל, הרע במיעוטו. ב 67 ערביי ישראל ראו את עצמם נעלים יותר מאשר בני המשפחות שלהם מעבר לגבול וידעו שמצבם הכלכלי והפוליטי עדיף על פני כל מדינה ערבית שכנה. כשהפת"ח הגיע לשטחים לא היה לו שיתוף פעולה מקומי, הפלסטינים בירדן העדיפו את היהודים על פני ההאשמים. השנאה כלפינו לובתה ע"י מדינות ערב ועל ידי מיעוט "פרטיזני" שטופח ע"י המודיעין של צבאות ערב.
    במשך שנות קיום המדינה היתה מעט מאד מורת רוח של הערבים הישראלים מהמצב הקיים, לא היו הפגנות אלימות והנציגים בכנסת לא ליבו את קהל הבוחרים שלהם. (טיפוסים כמו אחמד טיבי הם קוריוז, קשה לי להבין איך אתה מעריץ אדם שיעץ לערפאת שעה שההוא שלח מתאבדים לאוטובוסים)
    לגבי הרעיון של מדינה, זכור לי שישראל עשתה מאמצים גדולים ליצר מנהיגות בשטחים וכשלה, בשל פחד של המנהיגים מנקמת אחיהם. להגיד שאם הינו מתיחסים אליהם אחרת התוצאות היו שונות זו טעות. יש מקרים שאתה לא יכול לעשות כלום ואתה צריך לקבל את זה. גם אם לא הייתה מלחמת 67 וגם אם הפלסטינים היו עולים לשלטון בירדן, גם אז הם היו עדיין במלחמה עם ישראל. שום מנהיג שלהם לא יכול לחתום על הסכם שלום. המצרים והירדנים חתמו על הסכם שלום מחוסר ברירה כי הבינו שלא ינצחו וגם הם קיבלו תמורה והחליטו לדחות את ההכרעה למועד אחר.
    תראה מה קורה ב 20 השנים האחרונות לנוצרים במצרים, בסוריה ברשות הפלסטינית.

    • אורי, אני חולק עליך בעניין הזה. ראשית כל, ברמה העקרונית. בהיסטוריה אין דבר כזה תהליך של יותר ממאה שנים, שכל פיתול ופיתול בו היו בלתי נמנעים. זו תפיסה מיסטית, לא היסטורית.

      לעניין עצמו, אני חושש שאתה לא מכיר מספיק את הצד הערבי, אלא ניזון מקטעי דברים, תעמולה ופחדים שמשתקפים בעיתונות הישראלית. חיפה לא ייצגה את הארץ כולה, לא בשנות החמישים ולא היום. חלק גדול מהערבים חיו באותה תקופה תחת משטר צבאי שרירותי ואכזרי, ותאמין לי – כשקראתי את המסמכים מטבח כפר קאסם ראיתי עד כמה שרירותי, דיקטטורי ומטופש הוא היה. עד כמה חיים של ערבים היו הפקר באותם הימים. לא מדובר רק במשולש בשנות החמישים. הערבים באשקלון, למשל, נאלצו לחוות שנים של הצקות והטרדות בלתי פוסקות, כולל חיילים שירו מדי פעם לתוך חלונותיהם, ובסופו של דבר גורשו כולם. השנאה לא טופחה רק על ידי מיעוט פרזיטני או אש"ף, למרות שזה מה שהישראלים אוהבים לספר לעצמם.

      אני מסכים איתך ששנות החמישים היו בכל זאת תקופה של שעת רצון. כשהגיעו צווי גיוס לערבים ישראלים, בטעות, המונים הגיעו ללשכות הגיוס על מנת להתגייס, אבל אז הצווים נמשכו אחורה. לא גילינו נדיבות כלפי האויב המובס כשהיה מונח לרגלינו. מסכים איתך שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע, בהתחשב במצב, אבל אין לנו הרבה במה להתפאר. ואל תבין אותי לא נכון: אני ממש לא מתנצל על 1948, רק מצר שלא מינפנו את הניצחון הזה בצורה אחרת. ב-1967 היה אותו הסיפור: לצד מדיניות נבונה של דיין ואחרים, היו טיהורים אתניים של כפרים שלמים ללא שום צורך בטחוני. וגרוע מכל – הקמת ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים. באותה תקופה הציעו בכירים בצה"ל ובמוסד להקים מדינת פלסטינית מוגבלת בחסות ישראלית. מה היה קורה אם היינו עושים את זה אז, כשהערבים היו בהלם, בלי לעבור שתי אינתיפאדות?

      אחמד טיבי לא יעץ לערפאת "שעה שהוא שלח מתאבדים לאוטובוסים". אין לי מושג מאיפה הוצאת את זה.

      הסכמי השלום עם מצרים וירדן, ששרדו את כל תהפוכות הזמן, הם הוכחה שהגישה הדטרמיניסטית שאתה מציג מוטעית בסופו של דבר. אפשר לומר עד מחר שזה זמני, אבל הזמני הזה נמשך כבר הרבה זמן – מספיק זה כדי שהוא יהיה משמעותי. ואם המצרים והירדנים חתמו על הסכם שלום, אני לא רואה סיבה שהפלסטינים אינם יכולים לחתום על הסכם כזה.

      סיפור הנוצרים במזה"ת הוא אכן עגום, ולכן אני מדגיש שעל היהודים לשמור על מדינת הלאום שלהם ולהיות מוכנים ונכונים מבחינה צבאית. אבל זה לא סותר נסיונות להכיר את הצד השני ולהתקרב אליו, להיות מוכנים לפשרות הוגנות ולשאוף לשלום (מבחינה מעשית, לא רק אידיאולוגית).

      • מעניין מאוד.

        לרוע המזל אין ביכולתנו לגלגל אחורה את ההיסטוריה.

      • יואב, למרות כל האמור לעיל, אני לא בטוח שהייתי רוצה לחיות בעולם שבו אפשר לחזור אחורה לעבר במין "טייק טו". תכל'ס, היה יכול להיות לא רק טוב יותר, אלא גם גרוע יותר.

      • לאחר שהפנת אותי לצבא הצללים, קראתי בימים האחרונים הרבה מדברי הלל כהן ועוד, והגעתי לאותה מסקנה לגבי שבטאת בעדינות: אני בינוני וניזון מחצאי אמיתות, ובכל זאת הקריאה הזו לא שינתה את עמדתי רק חידדה את התמונה, תרשה לי להביע דעת הדיוט:

        אנחנו רגילים שמלחמה היא בין צבאות בהוראת שליטים והאזרחים הם הקורבן. דבריו של הלל כהן מראים שהמלחמה שלנו היתה שונה, מלחמת אזרחים והשנאה התחזקה לפחות במשך 20 השנים שהובילו למלחמה. קראתי אמש על יצחק בן צבי שלא הורשה לראות את גופת בנו כשהוחזרה עם 6 אחרות ממארב כפריים לאחר שהתעללו בגוויות עד בלי הכר ושמאוחר יותר נודע לו ששן הזהב של בנו שימשה לתשלום חוב בין שני פלחים. לכן כשמקלף אומר ב 48 תירו בכל ערבי אנחנו יכולים להבין את זה אבל כש8 שנים מאוחר יותר ישכה שדמי אומר דברים דומים, זה מתקבל בזעזוע כי הפכנו לצבא והם לקורבנות. התושבים הערבים בשנות החמישים היו הרוצחים הפוטנציאלים.
        אין לי את ההשכלה ההסטורית שיש לך אבל לפעמים צריך קצת יותר מספרים כדי להבין את הדברים, הסתובבתי בשנות התשעים עם חוג תשרי של מאיר עמית וצבי צור וחבריהם ועבורם ערבי הוא אויב, זה הם או אנחנו ואין אפשרות לשבת על אותה משבצת. מאחר וכתבת על כפר קסאם אולי תקפוץ לבקר את ישכה שדמי, הוא אוהב תשומת לב ואוהב לדבר. הוא בן 93 ולא נשאר לך עוד הרבה זמן, כהסטוריון חבל שתחמיץ.

        לגבי כל פיתול ופיתול בלתי נמנע בדרך ההסטוריה, לא כל הסתעפות מובילה לעתיד שונה, על פי רוב גומרים באותו מקום בהסטוריה. אפשר לשפר את המצב אבל לא תמיד נתן לפתור אותו. אם אקח את הדוגמא של הלל כהן מצבא הצללים: מרשימה ההצלחה של ישראל למנוע את הרתיחה של הערבים לאחר קום המדינה, אבל מה פתר החינוך והזמן שעבר? רק דחיה של הבלתי נמנע (כמו בדרום אפריקה) מה היה קורה לו היו נכשלים או נמנעים אז מנסיון למתן ולשחרר את הלחץ שלהם? היה צריך לפתור אז בעיה של 140 אלף אויבים מתקוממים, לא הינו עומדים עכשיו עם מליון ושבע מאות אלף אזרחים ערבים שהיא בעיה בלתי נתנת לפתרון.

        ללא ספק הכתבות שלך משכילות ביותר ומוסיפות הרבה מאד טעם בחיי. אתה יכול להפוך כל נושא לחי ומעניין ולא מעט שינית את נקודת ההשקפה שלי לגבי נושאים שהיתי מקובע הם. רוב תודות.
        אני עדיין מחכה לשמוע את חויותיך מהרברד הוריזנס, לא מצאתי ביוטיוב שום דבר.

      • אורי, קודם כל המון המון תודה על המחמאות. זה חשוב מאד לכותב לדעת שיש לו אימפקט, וזה באמת מאד נחמד מצדך. ההורייזונס יעלו ליו טיוב בעוד חודש בערך. האירוע היה נפלא! בעוד כמה שבועות תוכל להתרשם בעצמך.

        לעניין עצמו, אני חולק על מה שכתבת על כפר קאסם. חולק נמרצות אפילו. מעשי טבח פסולים בכל מקום ובכל זמן, אבל יש הבדל מהותי בין מעשי זוועה שנעשים תוך כדי לחימה (פקודתו של מקלף לא בוצעה אאל"ט), למעשי זוועה שנעשים לאוכלוסיה לא מעורבת, שלווה, קל וחומר לאזרחי המדינה שלך שלא מעורבים בפעולות איבה משום סוג. קל וחומר שהדברים לא נעשים בעת מלחמה.

        לכן, הדיבורים על "רוצחים פוטנציאלים" אינם תקפים לשנות החמישים. תחשוב רגע על התמונה: ילדות ממררות בבכי, נשים רועדות, פועלים מתווכצים באימה מול חיילים שיורים להם כדורים אחד אחד בראש. אין כאן "רוצחים פוטנציאליים". יש כאן רוצחים ממש: והם היו בצד היהודי, לא בצד הערבי. בהקשר הזה ראוי לצטט את השיר של נתן אלתרמן, "עם פסק הדין" (מצוטט מהזיכרון), בנוגע להצטדקויות של הנאשמים:

        ועם תום המשפט הכבד יצויין
        אותו קרב המגן הנואש שערכו
        שני ראשי נידוניו: המפקד והסגן
        למציאת כל סיבה מקלה וצד זכות
        […]
        הם עשו את הכל, הם מיצו את הכל
        וזו דרך הטבע: זכותם היא מיסוד
        ובכל זאת חולף בך רעד של קור
        עת עולה על לבך מחשבה שכזאת
        מחשבה שאומרת לך כי בכיית
        אמהות וילדות מול רובים ואימה
        לא העירה בהם אף לא חלק אחד
        משישים, אף לא חלק אחד ממאה
        אף לא חלק מאלף ולא מריבוא
        ממידת (איך נאמר זאת?) היחס החם
        לנסיבות המקלות הרבות, הרבות
        שביקשו הם בתוקף כזה לעצמם.

        התחושה הזאת שמותר לנו להתעלם מהבכי של הילדים שעומדים מול קנה הרובה בשם מין תחושה עמומה של איום קיומי נצחי וקורבניות אופפת-כל – זו בדיוק הגישה שהדליקה את האש הזרה בלב של רוצחי תרפ"ט. תיזהר מזה כמו מאש! מכאן זוחל השטן. גם בלחימה יש לשמור על צלם אנוש, גם כשמאמינים שהצד השני הוא אויב וגם בזמן איום קיומי.

        לגבי הפיתולים, כדאי להיזהר מהערכות של "בלתי נמנע". אנחנו אף פעם לא יודעים מה נמנע ומה לא, אלא בדיעבד. אתה יודע, היסטוריון בריטי ידוע כתב פעם תרגיל: מאמר משכנע במיוחד, עמוס בהערות שוליים, עובדות מוצקות, רטוריקה נפלאה, שהוכיח מדוע הקתולים היו חייבים, פשוט מוכרחים, לנצח במלחמת האזרחים באנגליה. הוא נימק את זה בתהליכים ארוכי טווח, במבני עומק, בכל הנימוקים המשכנעים ביותר. אם היית קורא את המאמר שלו בלי להכיר את ההיסטוריה האנגלית, היית ככל הנראה משתכנע שהניצחון הקתולי היה בלתי נמנע. רק שבמציאות, דווקא הפרוטסטנטים ניצחו…

        אני לא יודע מה מאיר עמית וצבי צור אמרו לך בשנות התשעים, אבל ההתנהגות שלהם בזמן אמת היתה שונה מאד. צבי צור ביטל את מבצע חפרפרת, אחד המבצעים האנטי-ערביים האיומים ביותר שהיה נזכר לדיראון אם היה מתבצע. מאיר עמית, כפי שהעיד בעצמו, היה מוכן לנסוע לקהיר כדי להיפגש בעצמו עם נאצר ולמצות כל סיכוי לשלום (עקב הצעה מצרית), יוזמה שהוכשלה בידי איסר הראל ובן גוריון.

        עם ישכה שדמי אני מעדיף לא לדבר. לדעתי האדם הזה אחראי לטבח המוני, ואני לא רואה איזה ערך היסטורי יהיה בלשמוע את גירסתו פעם נוספת אחרי שנים כה רבות. את מה שהיה לו לומר קראתי באריכות, גם את העדות שנתן בבית המשפט וגם את התצהירים שנתן אחר כך לגופים פנימיים בתוך מפ"ם. בית המשפט העניש אותו בעונש מגוחך לדעתי. בהיסטוריה הוא ייזכר לדיראון עולם.

  13. מעולה.

    ראוי לציין שהקביעה של נקודת אפס היא, כמובן, שרירותית. הרי המפגש בין התרבויות התחיל הרבה קודם, וגם העוינות הגלויה. פרעות 1920-1921 (תל חי, תר"פ, תרפ"א) היוו אף הן התנגשות בסדר גודל שלא נראה כמותו עד אז, והן לקחו חלק חשוב בעיצוב דמותה של ההגנה.

    דומה שתיאור קולע יותר למציאות הוא שהסכסוך התעצב באופן הדרגתי, עם קפיצות בנקודות זמן משמעותיות (תר"פ, תרפ"א, תרפ"ט וכו').

    אני מציע למקם את נקודת האפס של הסכסוך לפני המפגש הפיזי בין היהודים והערבים בעת החדשה. האקט הראשון שיצר קונפליקט בין ערבים-מוסלמים לבין יהודים הוא ההחלטה להפוך את הר הבית לאתר מוסלמי מקודש. זה קרה די מהר אחרי הכיבוש הערבי, עם בניית כיפת הסלע ומסגד אל אקצה. הקונפליקט לא הורגש בזמנו, אבל ההחלטה הזו יצרה מסלול התנגשות ודאי בין התרבויות בטווח הארוך.

    • תראה, כדי להבין את ההיסטוריה חייבים לקבוע נקודות כרונולוגיות שלדעתנו הן מכריעות. אני חושב שלכהן יש קייס טוב ש-1929 היא נקודה מהסוג הזה: גיבוש היישוב העברי תחת ההנהגה הציונית ומוסדותיה הצבאיים, הרס מרקם החיים בין יהודים לערבים בארץ, גיבוש האסטרגיה הצבאית של היישוב העברי והתנועה הלאומית הפלסטינית, תחילת ההפרדה בין יהודים לערבים שתתעצב לימים כקו הירוק (העלמות היהודים מערים כמו חברון, ג'נין, שכם ועזה) וכיוצא בזה.

  14. עוד אחת מן הרשומות האלה שלך, שגורות לי לחשוב טובה על השמאל הציוני. וזה גם כתוב היטב, בנוסף לכול.

  15. לא קראתי את כל שרשור התגובות אך לדעתי דרך שלישית הייתה בהחלט אפשרית, האפשרות של מדינה דו-לאומית (שהיום כ"כ מפחידה לנוכח התפתחות והעמקת הסכסוך) בהחלט הייתה יכולה להיות אפשרות טובה. אך היא סותרת את כל האתוס הציוני על מדינת לאום יהודית, ולכן התנועה הציונית לעולם לא יכלה להסכים לה ומכאן נובעת העוינות הערבית. (אגב אכן הועלתה יוזמה כזו בידי העדה החרדית אך נקטעה באיבה ע"י רצח דה האן).

  16. http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2315763
    כדאי לקרוא.
    תאוריה נוספת על מקור הסכסוך: מעמד הדימי של היהודים בחברה המוסלמית.

  17. אני עוקב מזה זמן רב אחר הבלוג והמאמרים המתפרסמים בו. איני מתגורר בארץ מזה מספר שנים עקב עסקיי, אך היסטוריה ומחקר היסטורי הינם מאהבותיי הגדולות ותחום עניין עיקרי.
    בהזדמנות זו אציין את תודתי לדני אורבך על (קרוב לוודאי) המאמץ האדיר בפרסום שוטף של המאמרים אשר רובם כוללים מידע היסטורי רב.
    לא פעם יש לי השגות על דברים הנכתבים במאמרים אך תמיד שמרתי לעצמי. יחד עם זאת השאיפה לדיוק, ציון פרטים ומראי מקום, והתייחסות מעמיקה לכל נושא הינם מרשימים מאוד בעיני ויחסית נדירים במרחב האינטרנט ( וודאי בעברית). ושוב תודתי כקורא לדני אורבך על המאמץ וההשקעה.
    הפעם חרגתי ממנהגי לא להגיב שכן רציתי להביא את דעתי ( הסובייקטיבית כמובן…). איני זוכר מתי קראתי בשנים האחרונות מאמר המתאר בתמצית, לעניין, ולדעתי בדיוק רב, את הסכסוך הישראלי ערבי. חייתי שנים בישראל, שירתתי ביחידה מובחרת בצהל ( ולרוב בשטחים), וחייתי מחוץ לישראל תוך היכרות ומפגשים עם ערבים ממדינות שונות ( לבנון, פלסטינים, מדינות המפרץ מצרים וכיוב).
    פשוט מרשימה מבחינתי הצגת הדברים. פשוט דברים כהוויתם שנכתבו לגבי הסבסוך, ואפילו במסגרת של ביקורת על ספר עיון.

    נ ב
    הערה-איני חושב אגב שיש צד רציניכלשהו, בין בשמאל הפוליטי הישראלי וודאי בימין המחזיק בדיעה שהסכסוך בארץ התחיל ב 1967 או 1948. נראה שזה די obvious לרוב הצדדים שהסכסוך מקורו שנים לפני 1948 עם התחזקןת התנועות הלאומיות בשני הצדדים.

    • אלון, קודם כל המון תודה על המחמאות. במאמרים אכן מושקעים מאמצים, אם כי חלק מהם (בעיקר המאמרים היפניים) מבוססים על רעיונות שפרשתי במסגרות אקדמיות יותר בהזדמנויות אחרות.

      אני אשמח מאד, דרך אגב, אם לא תשמור לעצמך השגות כאלה ואחרות שיש לך על המאמרים, אלא להיפך – תצטרף לדיון. הדיון בינשוף, מבחינתי, הוא חלק מהותי מאד מהעניין, לא פחות מהמאמרים עצמם. זה היתרון במדיום האינטרנטי: הכותב יכול להבין ולהכיר את דעתם של הקוראים וללמוד מהם, וזה יתרון עצום.

      בנוגע לשאלה מתי הסכסוך התחיל, נראה לי שזה קשור מאד לסוגיה, איזה אלמנט בדיוק בסכסוך מעניין את המגדיר. האם התגבשות התודעה הלאומית? האם האלימות? האם התגבשות המוסדות הפוליטיים?

  18. בשמחה דני. שוב, הערכתי הרבה כקורא (ותודתי) על הבלוג ומאמריו.
    לגבי הערתך/שאלתך- ובכן תגובתי המיידית נובעת מן הסתם מניסיון החיים אשר כלל את האקדמיה לתקופה אבל בעיקר את העולם ה״ פרקטי״/מעשי.
    איני חושב שאי פעם יהיה ניתן לקבוע נקודת זמן סינגולרית לגבי ״ התגבשות תודעה לאומית״.
    ישנו קושי גם לדעתי בשאלת התגבשות מוסדות פוליטיים ( העובדה שכמה אנשים הקימו ארגון עדיין אינה מלמדת על השפעתו או פוטנציאל השפעתו- למשל הקמת המפלגה הנאצית בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת כארגון שולי והיטלר כחבר שמיני אם זכרוני ב״שלוף״ אינו מטעה אותי אינה מלמדת לדעתי על התגבשות רעיונות מסוימים בקרב חלקים נרחבים באוכלוסייה). ישנם בפשטות את חיי היום יום, התפשטות רעיונות או תחושות אצל חלקים באוכלוסייה וכיוב. כל דיון מעבר לכך הוא עיוני לחלוטין וקשה לקבוע את הנפקות שלו שכן כל צד המעלה טיעון תמיד יהיה נעול בעמדתו.
    התנגשויות בין י ה ו ד י ם ו ע ר ב י ם ( בכוונה הדגשתי) החלו זמן קצר לאחר תחילת המנדט. אלו התנגשויות בעלת אופי ״חדש״ לדעתי שכן הם אפיינו התנגשויות בעלות מאפיין לאומי ודתי. היינו יהודים וערבים המתנגשים על בסיס היותם יהודים או ערבים. התנגשויות אלו , כמעין גיצים הגיעו לפיק ראשון ב 1929. לדעתי, ייחודה של 1929 הוא בהבנה של לפחות שני הצדדים ( אם לא שלוש בכוללים את הבריטים) שיש כאן מאבק לאומי.
    לא קראתי את הספר ( ובכוונתי לקראו לאחר שהצגת אותו) אך לדעתי ישנה חשיבות לעניי גיבוש תודעה לאומית גם לעניין ההגירה הערבית לתוך שטחי ישראל החל מסוף המאה ה 19 וביתר שאת לאחר המנדט.

  19. התנצלות מראש על שגיאות כתיב בהערה. נכתב לרוב תוך נסיעות ומאייפד בעל מקלדת וירטואלית…

  20. ועוד בנושא:
    אומה שייחודה רצח זקנים וטף. 85 שנים למאורעות תרפ"ט מאמרו של ד"ר יהושע ייבין משנת 1930.

    http://mida.org.il/2014/08/26/%D7%AA%D7%A8%D7%A4%D7%98-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%99%D7%91%D7%99%D7%9F/

  1. פינגבק: קופסה שחורה: האם היה טבח בלוד ב-1948, ולמה זה עדיין חשוב? טור אורח מאת נדב היידקר | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: