המערב האחר

 

בקיץ 1867 כתבו סטודנטים סמוראים לאדון הפיאודלי שלהם איגרת מלונדון הרחוקה, ובה הודיעו כי גילו את סוד קסמו של "המערב האחר". מדוע הם עשו זאת, כיצד ניתן להסביר את הפיתוי הקומוניסטי בסין ומדוע נוהים סטודנטים מוסלמים במערב אחרי חלילם של נביאי השמאל הרדיקלי? ינשוף היסטורי על קסמים מתעתעים וחרבות שחותכות לשני הכיוונים.

sphere_escherhand.lg

בקיץ 1867, תושבי לונדון הויקטוריאנית היו יכולים לשזוף את עיניהם במראה אקזוטי חדש: לראשונה בהיסטוריה, תיירים יפנים הילכו ברחובותיה. לא, עדיין לא מדובר בקבוצות מאורגנות ורועשות על דגליהן, מדריכיהן ומצלמותיהן, אלא בחבורות קטנות יחסית של סמוראים צעירים שהגיעו ללמוד את סוד כוחו של המערב. במחשבה שנייה, קצת בעייתי להגדיר אותם כ"יפנים". הזהות היפנית, עם כל חשיבותה, היתה עדיין מרכזית פחות בעולמם מהנאמנות לנחלה הפיאודלית (האן) ולאדון (דאימיו). הדברים אמורים במיוחד בקבוצה שהגיעה מסאצומה, המעצמה של דרום מערב יפן. עם משטר ספרטני ונוקשה, זהות מלוכדת ואתוס עיקש של נאמנות, אנשי סאצומה ראו את עצמם כבנים למדינה עצמאית למחצה ומשרתים חדורי גאווה של בית שימאזו, ששלט בהאן שלהם במשך שבע מאות שנים רצופות. כה חזקה היתה הזהות הזאת, עד שארבעים שנה לאחר הטיול ללונדון, אחד הסמוראים הצעירים, שהפך ליינן אמריקאי מצליח, קיבל את בנו של הדאימיו, שימאזו טדשיגה, בכריעה בפתח אחוזתו המפוארת בקליפורניה.

סאצומה הצעירה - מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

סאצומה הצעירה – מונומנט לכבוד הסטודנטים מסאצומה בתחנת הרכבת של קגושימה

המפגש עם המערב הפתיע את אותם סמוראים צעירים, שהגיעו על מנת ללמוד מדעים צבאיים, ימאות, הנדסה ואפילו משפטים וספרות באוניברסיטאות של בריטניה וארצות הברית. רבים מהם, שהתחילו כקנאים שרצו לגרש את ה"ברברים הזרים" מיפן, הפכו לחסידיה המושבעים ביותר של ההתמערבות בארצם. בתוכם בלט במיוחד מורי ארינורי, שר החינוך לעתיד ותומך נלהב ב"נאורות מערבית", שאף נהג לזלזל בפומבי ב"מנהגים הפרימיטיביים" של יפן בפני חבריו הזרים. רוב חבריו החזיקו בעמדות דומות, אם כי לא כל כך קיצוניות, במשך חלק הארי של הקריירה הציבורית שלהם. ובכל זאת, האנשים האלה, שהיו מאדריכליה של המודרניזציה היפנית, כתבו מכתב מפתיע לרשויות סאצומה ב-10 ביולי 1867. בדיוק בשיא "תקופת ההתמערבות" שלהם:

כאמור במסמכים המצורפים, פגשנו כאן מלומד שהסביר לנו כיצד האירופים הביאו חורבן שלא יתואר על העולם במהלך ההיסטוריה. הוא מאמין שמעולם לא פגש אירופי שעבד למען אחרים בלי לצפות לרווח. חיפשנו חריגים לכלל הזה, אבל עדיין לא מצאנו. כאשר הגענו לראשונה למדינה הזאת, הבנו מעט ממה שראינו והכל הכה אותנו בסנוורים. אולם עם חלוף הזמן, התחלנו להתבונן על הדברים באופן ביקורתי יותר. מצאנו בריטי אחד שהפך לחברינו הטוב, ולאחר שתחקרנו אותו בנושא המצב באירופה ואמריקה, הבנו שיש כמה דברים שעלינו לאמץ בסאצומה, אבל גם דברים רבים שמהם עלינו להימנע. לפי מה שאמר לנו, יש והמדיניות הבריטית תיראה צודקת לעין בלתי מזויינת, אולם המצב האמיתי שונה לחלוטין. למעשה, הכל מאורגן בגאוניות על מנת להתיר הפעלה בלתי מרוסנת של כוח עריץ. זה נכון בהחלט. הדרך האמיתית של אירופה ואמריקה היא רדיפה אחרי רווח אישי, גזל טריטוריאלי בלי נקיפות מצפון, ושיתוף פעולה עם החזק בעושק החלש.

 

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

סטודנטים זרים יפנים בבריטניה, הפעם לא מסאצומה אלא מההאן היריב, צ'ושו

התיאור הזה כאמור מפתיע, כאשר חתום עליו אדם כמו מורי, שהקדיש את כל הקריירה שלו להפצת תרבות המערב ביפן. יתר על כן, לא כדאי לקחת אותו כפשוטו. המטרה העיקרית של המכתב היתה להניא את רשויות סאצומה משיתוף פעולה עם סוחר נשק צרפתי מסויים (מכאן הטענות על החמדנות המערבית) וכן לשכנע את יועציו השמרניים של הדאימיו שהם (הסטודנטים) אינם מתמכרים לתרבות זרה תוך נטישת מורשתם וערכיהם שלהם. בהתחשב ביחס החם ארוך השנים שהסטודנטים הסמוראים גילו לבריטים הרבים שעזרו להם במהלך שהותם בלונדון, יש להניח שההכללה על אנשי המערב לא ייצגה את דעתם במלואה. במכתב עצמו מוזכרים הרי שני בריטים כדוברי אמת שחשפו את הרוע המערבי, כביכול בניגוד לאינטרסים שלהם עצמם. ובדיוק כאן, מתגלה נימה נסתרת, מעניינת יותר, מתחת לפני השטח.

אותו "מלומד" שגילה לסטודנטים את האמת הנוראה על המערב, היה מטיף נוצרי אמריקאי בשם תומס לייק האריס, שביקר באותו הזמן באנגליה כדי לקנות לו חסידים חדשים. כמו מבקרי תרבות מערביים רבים של תקופתו (המפורסם ביותר מביניהם הוא הסופר הרוסי לב טולסטוי) האריס נהג להוקיע את תרבות המערב החומרנית ואת הכנסייה הממוסדת של זמנו, ולהטיף להתחדשות נוצרית בקומונות אידיאליסטיות. לסטודנטים היפנים, נתינים של קיסרות שבה הנצרות היתה עוד אסורה בתכלית האיסור, הוא אמר שבמצבה הנוכחי של הדת הנוצרית, אכן אין להפיצה ביפן, כי היא תורה מושחתת שבגדה בעקרונותיה הראשוניים. השפעתו של האריס על הסטודנטים (וכן על פטרונם הבריטי, חבר הפרלמנט לורנס אוליפנט) היתה כל כך חזקה, עד שרובם עקרו כדי לחיות בקומונה שלו בארצות הברית ועזבו רק מאוחר יותר, כאשר המצב ביפן הגיע לסיפה של מהפכה. היחיד שנשאר עם האריס, וגם הפך ליורשו, היה ילד בן חמש עשרה בשם נגסאווה קנאייה, שלמד בבית ספר סקוטי וראה את עצמו כמערבי לכל דבר. היה זה אותו היינן העשיר, שעשרות שנים מאוחר יותר קיבל בכריעה את בנו של הדאימיו של סאצומה בפתח ביתו המהודר בקליפורניה.

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית - תומס לייק האריס

מבקר חריף של הציביליזציה המערבית – תומס לייק האריס

אבל מה היה סוד השפעתו של האריס, וכיצד הוא גרם לסטודנטים להוקיע ברעש גדול כל כך את התרבות שהעריצו, גם קודם וגם בשנים מאוחרות יותר? הפרשה זאת פותחת אשנב לתופעה חשובה ומרתקת, שהבנתה יכולה לפתור חידות מסין הקומוניסטית ועד שיתוף הפעולה בין חוגים מוסלמיים והשמאל הרדיקלי בימינו אלה; נקרא לה, לצורך העניין, "המערב האחר". תרבויות רבות נוטות להאמין, באופן טבעי, שהן עליונות על רעותן, והדברים נכונים ביתר שאת באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון. היהודים מאמינים שהם "העם הנבחר". האימפריאליזם האירופי קיבל לגיטימציה באמצעות האידיאולוגיה של הפצת הנצרות, ומאוחר יותר "משימת התירבות" של העמים הילידיים. סין ויפן המסורתית ראו בכל יתר באי עולם "ברברים", ועל תחושת העליונות המוסלמית אין צורך להכביר מילים. אבל מה קורה כאשר תחושת העליונות המוסרית שלך מתנפצת על קרקע המציאות, ואתה מגלה שדווקא ה"ברברים" עליונים עליך לאין שיעור מבחינה צבאית וטכנולוגית? בסין וביפן, התגובה היתה מירוץ מהיר לאמץ את הטכנולוגיה של האויב כדי לגבור עליו. אולם מהר מאד אתה מגלה שלא מספיק ללמוד הנדסה – צריך גם להפנים את העקרונות המדעיים העומדים בבסיסה, ומכאן הדרך קצרה לאימוץ התרבות הזרה בכללותה.

כואב לאמץ תרבות זרה - הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

כואב לאמץ תרבות זרה – הבירה של סאצומה, קגושימה (כאן על רקע הר הגעש המפורסם סאקורה ג'ימה) הופצצה בידי הבריטים ב-1863. רק ההתקפה הזאת גרמה למנהיגי סאצומה להבין שההאן שלהם חייב ללמוד את סוד כוחו של המערב.

אבל התהליך הזה היה כואב. גם לסטודנטים מסאצומה היה קשה להפנים ש"מרכז העולם" אינו באמת כזה, ושהתרבות שלהם נמצאת בפיגור אחרי תרבויות אחרות. כאן, הגיע תומס לייק האריס ונתן להם פיתרון. הנה – מגיע מישהו מהתרבות המערבית העליונה, היינו, אדם בעל סמכות שיש להקשיב לו, ודווקא הוא מבקר את התרבות הזאת בחריפות. "המערב האחר" מספק לנוסע מהעולם המתפתח משענת נוחה: תיאוריה שהיא גם מערבית ומודרנית, גם יוצאת חוצץ כנגד היהירות המערבית וגם ניתנת לאימוץ מחוץ למערב עצמו. במקרה של הסטודנטים מסאצומה, לא היה מדובר בהשפעה ארוכת טווח. היפנים, אחרי הכל, הצליחו להימנע מקולוניזציה וכיבוש של ארצם. עם כל הבעייתיות והחולשה של הקיסרות החדשה שנוצרה ב-1868, ההנהגה עדיין החזיקה את היד על השיבר והרגישה שהיא בשליטה. במצב כזה, הצורך ללמוד, להתפתח ולאמץ את התרבות הזרה התגבר בנקל על חוסר הנוחות, והדחף ללכת לאורו של "המערב האחר" התפוגג. הוא יחזור בתקופות מאוחרות יותר, כאשר יפן תיתקל באורותיו המפתים של הפשיזם, "מערב אחר" שיצא כנגד המעצמות הקולוניאליות הותיקות ויציע ליפנים לשתף פעולה במאבק נגדן.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

"מערב אחר": המצעד הפשיסטי המפורסם על רומא.

המצב היה שונה לחלוטין בסין, שבניגוד ליפן לא הצליחה לשלוט בשטף המאורעות אלא נסחפה בסערה. האליטה הסינית השמרנית במאה התשע עשרה התנגדה לשינוי מהותי זמן רב מדי, כך שההתמערבות הגיעה לאינטלקטואלים של ממלכת המרכז בזרם בלתי נשלט של מהפכות. קאנג יו-ויי, "לותר הסיני", מלומד קונפוציאני שניסה לשמר את עיקרי התרבות המסורתית תוך אימוץ ה"צדדים החיוביים" בתרבות המערב, מצא את עצמו במהירות מחוץ לזרם המרכזי. החל משנות העשרים, אינטלקטואלים סינים רפובליקאיים מאסו במהירות בכל מה שסיני, ונהו אחרי כל אופנה מערבית. אלא שגם כאן, התהליך הזה היה כואב. האם אימוץ דרכיהן של המעצמות הקולוניאליות היהירות והכוחניות פירושו כניעה לתכתיביהן, ולו מבחינה תרבותית? האם באמת אין ערך בשום דבר סיני? האם באמת אין לסינים מה לתרום לעולם? כאן, הגיע המרקסיזם, "המערב האחר" האולטימטיבי, לעזרתה של האליטה הפרוגרסיבית בסין. הנה תורה מערבית מדוקדקת ומפורטת שעומדת כביכול בחזית המדע, מוקיעה את עוולותיו של המערב עצמו ומציעה לסין עתיד טוב יותר של שוויון וצדק. ומכיוון שמדובר בתורה אוניברסליסטית, יותר קל לטעון שהיא יכולה להיות גם סינית. כך, אפשר להיות חלק מהתרבות המערבית המנצחת בלי לבטל את עצמך. כפי שטען ההיסטוריון ג'וזף לוונסון, זוהי אחת הסיבות העיקריות לקסם שהילך הקומוניזם על סינים כה רבים במשך יותר מחצי מאה.

הילך קסם - פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

הילך קסם – פסל ראש של קארל מרקס בשנגחאי

וזהו, באותה האופן, סוד הקסם של השמאל הרדיקלי המערבי בקרב סטודנטים ואינטלקטואלים מוסלמים באירופה ובארצות הברית. הוא מאפשר להם להיות חלק מהציביליזציה המודרנית, ובו בזמן להוקיע את המערב וכך לשמור על תדמיתם הפטריוטית, המוסלמית והאנטי-קולוניאלית. כל מי שמדבר על "הברית האדומה-ירוקה" בימינו אלה, חייב לקחת את תהליכי העומק האלה בחשבון. אלא שכמו שגילו הסטודנטים מסאצומה, בני ארצם שנהו אחרי הפשיזם עשרות שנים מאוחר יותר או תומכי הקומוניזם בסין, "המערב האחר", במקרים רבים, אינו אלא חזיון תעתועים. הקומונה של תומס לייק האריס התפרקה בעננת מרירות ותסכול כעבור שנים מספר, הפשיזם הוליך את יפן לתהום תחתיות, ועל זוועות הקומוניזם בסין אין טעם להכביר מילים. בסופו של דבר, כשאתה נאלץ לאמץ את הנחות היסוד של תרבות זרה מעמדה של נחיתות, רצוי ללכת קודם כל לזרם המרכזי שלה – כי יש סיבה שהוא מרכזי – ורק אחר כך לאויביו ויריביו מבית.

 

 

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יוני 6, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 49 תגובות.

  1. אני מוצא הבדל חשוב אחד בין האימוץ של התרבות המערבית בסין וביפן לבין האימוץ של עמדות השמאל על ידי הסטודנטים המוסלמים. במזרח אסיה, המדינות עצמן אימצו והפנימו חלקים רבים מהתרבות המערבית, עד כדי כך שהצליחו להתחרות בהצלחה עם המערב בזירה הכלכלית. מדינות ערב, לעומת זאת, דחו וממשיכות לדחות את המערב ואת ערכיו, מאשימות אותו בנחיתות שלהן ומסרבות להעתיק את התרבות המערבית.
    אני לא יודע אם לסטודנטים המוסלמים במערב יש בכלל איזושהי חשיבות מבחינה היסטורית. כזכור, בשאר אל-אסד למד רפואה בלונדון וכשחזר לארצו לא נראה שהוא הפנים ערכים מערביים כלשהם. זה שונה לחלוטין מהסטודנטים ההודים, הסינים וכו' שחוזרים לארצם ומקדמים אותה באופן קפיטליסטי יחסית, על אף שלכאורה התרבות שם היא לא על פי הזרם המרכזי המערבי.

    • כדאי לציין שגם פול פוט, ראש החמר-רוז' בקמבודיה, למד בצרפת. ג'ונסון ב'היסטוריה של הזמן המודרני' טען שסארטר השפיע עליו… מי יודע (אולי הביוגרף העדכני שלו – http://www.amazon.com/Pol-Pot-Nightmare-Philip-Short-ebook/dp/B003J48BJQ/ref=sr_1_1?s=books&ie=UTF8&qid=1402094040&sr=1-1&keywords=pol+pot)

      מה שברור הוא שאותם סטודנטים במערב באו ללמוד דברים חדשים, ולא להיפטר ממה שכבר היה להם – ערכים. יותר נכון, הם לא באו לשנות את הערכים שאיתם באו, אלא לשכלל את האמצעים להחיל אותם חזרה בארצותיהם (או לבחון אותם בפני השפעות המערב – אם יוכלו להישאר נאמנים לערכיהם).

      נראה שהמנטאליות האופיינית לארץ המוצא, משנה. לרוע המזל, זו נחשבת להשקפה ימנית…

      • בהקשר הזה, אני ממליץ לקרוא את ספרו של ג'וזף לוונסון, Confucian China and its modern Fate: A Trilogy. לוונסון דווקא טוען טענה הפוכה, ומוכיח אותה לא רע. הוא משתמש במטפורה לינגוויסטית מאד קולעת: בעוד מערביים שהגיעו לסין וליפן באותה התקופה העשירו את אוצר המילים שלהם במילים חדשות, היפנים והסינים נאלצו לשנות את הדקדוק הבסיסי שלהם. כל מי שרצה לשמר חלקים נרחבים מה"דקדוק" הסיני הקודם, אפילו רפורמטורים כמו קאנג יו ווי, ליאנג צ'י-צ'או או ג'יאנג קאי-שק, נפל בסופו של דבר לצד הדרך.

    • אני דווקא לא בטוח שאני מסכים איתך. לדעתי, מדינות ערביות אימצו בהחלט חלקים רבים מהתרבות המערבית, פשוט מה"מערב האחר" הסובייטי. רפובליקה היא לא שיטת משטר מוסלמית מסורתית. וסוריה דומה הרבה יותר לברית המועצות מאשר לאימפריה העותומנית, למשל. אפילו סעודיה, המדינה המסורתית ביותר בחבורה, הושפעה מאד משיטות משטר מערביות. עובדה שגם היא בנויה היום כמדינה עם מוסדות, ולא רק כקונפדרציה של שבטים כמו בימי אבן סעוד.

  2. מבריק. תודה רבה, רבה.
    "החל משנות העשרים, אינטלקטואלים סינים רפובליקאיים מאסו במהירות בכל מה שסיני, ונהו אחרי כל אופנה מערבית. אלא שגם כאן, התהליך הזה היה כואב." מאוד מזכיר לי את ההתיוונות אצלנו אז וגם היום.
    אנחנו עברנו ועוברים תהליכים דומים במפגשים שלנו עם תרבויות זרות. דחייה טוטאלית של כל דבר זר עד קבלה טוטאלית ודחייה מלאה של תרבותנו. למזלנו הרב רובנו נמצאים איפושהו באמצע אז יש לנו תיקווה גם אם הקיצוניים משני הצדדים מושכים אותנו לתהום. למזלנו אפילו חז"ל הכירו ביתרונות מסויימים של תרבות יוון אז יש לנו בקאנון שלנו (בתלמוד) תקדים ללימוד גם מהגויים.

  3. תודה על הפוסט. סיפור מרתק.

    מעניין שאין על זה ספר, ובכלל על התקופה הזו העשירה בספיריטואליזם (באמריקה היו כמה תנועות מרתקות ומשפיעות; קראתי עליהן במקרה בעקבות דיון ב'ספרות'). קשה שלא לשים לב לדמיון החיצוני שבין האריס לרספוטין… ועוד 'רוחניקים' מאוחרים כמו גורדייף.

    המשיכה של היפאנים אליו מרתקת, ואיכשהו לא מפתיעה: מן הסתם זיהו בו איכות של 'מאסטר'.

    אבל המשיכה הזו לא היתה ייחודית להם – ראשי כתות תמיד ימשכו מאמינים. השאיפה להשתייך לקבוצה קטנה ומופרדת, שיודעת את 'האמת' ועל כן טובה יותר משאר האנשים, היא סוג של אינסטינקט. זה דבר שעובד על מרבית האנשים, מבלי שהם מבחינים בכך אפילו: כיבוי הצד הרציונאלי, כמו שציינתי בפוסט על צ'סטרטון.

    אגב לדעתי הקומוניזם הלם את הסינים, כי הוא שימר את המבנה החברתי-מעמדי שהתקיים אצלם לפניו (בתקופת הקיסרים). אנשי המפלגה = המנדרינים; ראש המפלגה = קיסר, ושאר העם = העם. מה שמבטיח שהעם ישאר כך תמיד.

    סביר שזה ישתנה בשנים הקרובות, ככל שהעם מתברגן ונעשה עירוני, ובעיקר נחשף דרך ההייטק המודרני למידע מהמערב בתוך ביתו. מתישהו המנטאליות תשתנה ותהיה מהפיכה.

    • יובל, יש הרבה מאד ספרים על הנושא הזה. הראשון שעולה לי בראש הוא הספר של דייויד כ"ץ על תולדות הספיריטיאוליזם ותורת הנסתר באירופה, ואני בטוח שיש גם הרבה ספרים ממוקדים יותר על התקופה. מסכים איתך כמובן בנוגע לראשי כתות. והסטודנטים היפנים היו פגיעים לזה במיוחד, גם מכיוון שהם היו בארץ זרה (וממדינה שלתושביה לא היה ניסיון ממסעות כאלה), גם מכיוון שהזרמת הכספים מסאצומה הידלדלה באותו הזמן והם היו בחסרון כיס, וגם מכיוון שהפטרון הבריטי שלהם, לורנס אוליפנט, הצטרף בעצמו לכת של האריס.

      אני לא בטוח שאני מסכים איתך בנוגע לקומוניזם הסיני. אם כי יש אנשים שחושבים על המציאות ככה בסין, לדעתי סוד כוחו של הקומוניזם הסיני (ובמידה מסויימת גם ה-KMT) לעומת אילי המלחמה, למשל, היא ביכולת שלו להפיק אנרגיות אדירות מהלאומיות המודרנית, ובמקרה הקומוניסטי גם מהסכסוכים בתוך הכפרים ובתוך החברה. ההתערבות הזאת עד רמת המקרו זה דבר שאף קיסר סיני, אולי מלבד הקיסר הראשון, לא היה חולם לעשות.

      • אשמח אם תצרף קישור לספרו.

        ממליץ בכלל לצרף רשימת 'קריאה נוספת' לכל מאמר, או לרכז את הספרים המעניינים בנפרד. למשל פעם בכמה זמן ביקורת על ספרים חדשים ומעניינים שקראת/סקרת.

      • יובל, אני מפרסם ביקורות ספרים לעיתים די תכופות. אם כי כדאי באמת לצרף רשימות לקריאה נוספת.

  4. תיאוריה מעניינת.

    שמעתי פעם שבתקופת המלחמה הקרה, היו אינטלקטואלים ערבים שדיברו על "המערב המערבי" (כלומר מערב אירופה וארה"ב) ו"המערב המזרחי" (כלומר הגוש הסובייטי).

    לפעמים, כשאני שומע אנשים בימין הישראלי מדברים על עליית האיסלאמיזם, או מבכים את היעדרו של השמאל בצד השני ("איפה הגדעון לוי הפלסטיני?"), אני תוהה האם הם לא מייחלים בעצם לאימוץ אותה גאווה אתנית-דתית גם בישראל.

    ועוד שאלה: לורנס אוליפנט שהזכרת הוא אותו אוליפנט מיודענו?

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%95%D7%A8%D7%A0%D7%A1_%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%A0%D7%98

    • אכן, בדיוק אותו אוליפנט. אחרי השלב היפני והשלב המיסטי בקריירה שלו, הגיע השלב הציוני. לא כל כך הבנתי את הטיעון שלך על הזרמים בימין הישראלי. האם אתה מתכוון שבימין יש הערצה מוסווית ללאומנית הדתית בצד הערבי והאסלאמי? אם כן, זה טיעון מעניין. אני זוכר בזמנו שהרב מרדכי אליהו הציע לאמץ מהאיראנים את הדגש שלהם על חוקי הצניעות.

      • כן, החמרה הלכתית היא אספקט אחד. אספקט אחר הוא הלוחמנות, בבחינת "תראו איך המוסלמים מוכנים להרוג וליהרג עבור מה שקדוש להם, ואצלנו מדברים על ויתורים".

      • כן, האופן שבו "לומדים מהאויב" הוא נושא מרתק וחשוב אצלנו. עוד נקודה שראוי להעלות הוא הדמיון בדפוסי פעולה בין פלסטינים ומתנחלים, במיוחד לאור האידיאלים ה"הניאו-כנעניים" של נערי הגבעות.

      • כן. אגב, אולי תמונת הראי של זה היא הנטייה של אנשי שמאל להעריץ את "האביב הערבי" ואת כיכר תחריר. הנטייה לראות העולם הערבי כחתרני ושואף לחירות וצדק, מול הישראלי/מערבי השבע שמתעצל לקום ולפעול כנגד העוולות.

      • הנטייה לחפש את עצמך האידיאלי באחר היא אחת התכונות האנושיות הותיקות ביותר, מאז "גרמניה" של טקיטוס ועד היום.

  5. מעניין אם סוד הקסם של הימין הרדיקלי המערבי בקרב הימין בישראל לא מגיע מאותו מקור?

  6. דני, תודה על המאמר המרתק.
    הארת בדבריך אספקט מסויים במיזוג שבין תרבויות, כלומר, כיצד תרבויות הרחוקות לכאורה זו מזו,מוצאות נק' מגע ביניהן כדי להגיע , בסופו של דבר לסינקרטיזם בתחומים רבים. לעיתים, כפי שהראית, הדרך לכך רצופה מהמורות , תסכולים עד לנק' של מיזוג הנוח לשני הצדדים. לדעתי, הריקוד המתמשך של תרבויות המזרח הרחוק אל מול מה שקרוי התרבות המערבית, הינו אלא חלק מתהליך שהחל עוד בתקופה ההלניסטית , נמשך עד היום וימשך כנראה עוד זמן רב. בעוד בתקופה ההלניסטית , המיזוג הוחל בתחילה בכוח צבאי שהפעילה "התרבות העליונה" כלפי "הברברים", הרי , בסופו של יום, קרה והנכבשים הפכו לכובשים מבחינה תרבותית, כמו במקרה של יוון ורומא. נראה לי שגם המערב נקט כלפי התרבויות המזרח הרחוק בדרך משולבת של כוח צבאי וכלכלי ,שטף אותן בנחשול תרבותי, אך אט אט מתחיל תהליך של ריאקציה והשפעה נגדית של הנכבש.

    • כן, למשל בחדירה של בודהיזם ואומנויות לחימה מהמזרח למערב. אם כי הייתי אומר שאפילו במקרה הזה, הבודהיזם שהמערב מקבל אינו בהכרח מה שהיה במזרח אסיה מימים ימימה, אלא מעין הכלאה חדשה שמושפעת אף היא עמוקות מהתרבות המערבית. באשר להשפעה היוונית על רומא, חשוב לציין ש"יוון" היתה מאד רב פנית מהבחינה הזאת. הרומאים הושפעו במידה רבה מאתונה, אבל לא פחות גם מספרטה- ומדובר בשתי תרבויות יווניות שונות לגמרי.

  7. היפנים,המוסלמים וכו' היו זרים לערכי והנחות היסוד של המערב ולכן נאלצו לקבל את רובן לפני שיכלו ליישם את ההיבטים ה"טכנים" של הקדמה המערבית בצורה אופטימלית. זו אינה בדיוק הסיטואציה שלנו.

    היהודים (האשכנזים) חיו בתוך המערב במשל מאות ואלפי שנים. חלק משמעותי מהייחודיות הרעיונית של המערב נובעת גם מהתרומה שלנו. ולמרות זאת- חלקים מרכזיים מהתנועה הצינוית נדבקו גם הם ל"מערב האחר" (סוציאליזם) אם כי לא באותה מידת אדיקות אנטי ראציונלית כמו חלק מהשכנים.

    אבל מה לגבי המצב כיום? החברה שלנו בוגרת ושולטת בכל כלי ה"מערב". האם לא הגיע הזמן להתנתק רעיונית מהמחשבה שעלינו לקבל את הערכים של זרם כזה או אחר במערב כדי להצליח?

    • אם ב'להתנתק רעיונית' הכוונה לזניחת אידיאולוגיות – אני חושש שזה לא יקרה. הן תמיד ימשכו את הדמיון, וזה לא תלוי בכלל בהשכלתו של המאמין – גם המשכילים נוטים להאמין בהן, קיצוניות ככל שיהיו.

      הן הרע ההכרחי, וצריך להתמודד איתן ברמה הפסיכולוגית-קוגנטיבית, כמו שמתמודדים עם התמכרות לאלכוהול, סמים ועוד מייצרי אנדורפינים.

    • היהודים חיו בתוך המערב, אבל כמעין בנים חורגים. האימוץ של "המערב האחר", בהקשר של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, היה ניסיון לשפר עמדות בתוך הציביליזציה המערבית (במקרה של הבונד) או ליישם את הערכים האלה במקום אחר (במקרה של הציונים הסוציאליסטים). המצב שונה היום, כשמדינת ישראל כבר קיימת ומובחנת, מצד אחד חלק מהמערב ומצד שני מנגידה את עצמה אליו. לדעתי, מבחינת כותבים ישראלים לא מעטים, "המערב האחר" הם היום בעיקר או האוונגליסטים (לכותבים דתיים בעיקר) או האינטלקטואלים האירופים הפרו-ישראלים נוסח מנפרד גרסטנפלד שמאשימים את כל העולם ואחותו באנטישמיות.

      • אני לא בטוח שנכון להשתמש בביטוי "המערב האחר" בישראל של היום. נדמה לי שלרוב האנשים פה אין שום תחושת נחיתות כלפי אף מדינה (בוא נשים בצד את הסיפור הלא פתור של כמה ישראלים עם ברלין).

        בכל אופן הצבעת כאן על נתון עובדתי נכון, שהאינטלקטואלים הפרו-ישראלים הם עמדת המיעוט במערב היום. האם כשאתה נותן להם את הטייטל "המערב האחר", אתה מציע שנקבל את הנחות היסוד של הזרם המרכזי במערב (או – בעולם, למה להגביל את עצמנו), שלא אוהד במיוחד את ישראל?

        ובעצם השאלה יכולה להישאל באופן כללי: האם בהכרח סביר לקבל את עמדת הזרם המרכזי בכל תחום, שהרי כדבריך בפוסט "יש סיבה שהוא מרכזי"?

      • לא צריך לקבל בהכרח את עמדת הזרם המרכזי. אפשר בהחלט לבקר אותו או לחלוק עליו. אבל רצוי לא לקשור את גורלנו לחלוטין בזרמים אופוזיציוניים שוליים. זה עובד רק לעיתים רחוקות. משהו שאנחנו באמת צריכים לעשות, זה ליצור דיאלוג עם הזרם המרכזי בעולם המערבי. לא הגרעין הקשה של ה-BDS, אבל גם לא אינטלקטואלים נוסח גרסטנפלד ששייכים לשוליים.

      • לא חשבתי על זה כך. מודה שהלינקג בין הוגי הימין ל"מערב האחר" של הימין הדתי או אנטי מוסלמי המערבי לא עלה בדעתי והתייחסתי יותר להסתמכות השמאל הישראלי על "קהילת זכויות האדם" ושות' (שכרגע אכן נמצאים יותר כחלק מהמיינסטרים ממקביליהם בימין, לפחות באירופה).

        אבל זו לא הייתה הפואנטה שלי- הפואנטה הייתה שבניגוד ליפן במאה ה-19 יש לנו כלכלה, מוסדות ממשל, חברה אזרחית, מדע וכ'. כלומר כל הבסיס לשימוש ביתרונות ה"טכנים" של המערב בידינו. אז מה הצורך שלנו כיום בהתיחסות להלכי הרוח השכיחים יותר או פחות כיום במערב כסרגל למדידת ערכנו והצלחתנו? אין כוונתי, כמובן, ליתרונות החיצוניים שבאימות או תשלום מס שפתיים לקבוצת השיוך המערבית- אבל מה היתרון כלפי פנים של נסיון לאמץ איזושהי תפישה כאן.

    • אדיקות?
      נוקולאה צ'אושסקו אמר פעם (באיזשהו כינוס של מנהיגי מדינות ברית ורשה, כמדומני) שבקיבוץ ישראלי אחד יש יותר סוציאליזם באשר בכל רפובליקה ערבית. הוא צדק.
      הסוציאליזם עצמו, במשך רוב המאה ה-20, היה תנועה מערבית מיינסטרימית לגמרי. מפלגות סוציאליסטיות (לייבור במקרה הבריטי) הרכיבו ממשלות בבריטניה, צרפת וגרמניה עוד לפני מלחה"ע השנייה. זה שלסוציאליזם יש גוונים רבים, זה כבר עניין אחר.

      • לסוציאליזם נוסח הגוש המזרחי היו שני צדדים: אידיאולוגיה ודיקטטורה. בקיבוצים אימצו את האספקט הראשון. במדינות הערביות, האספקט השני דווקא קסם לשליטים. האמת היא שאני לא מאשים אותם לגמרי: במדינות שנמצאות במצב גרוע, מאד מפתה להאמין שקבוצה של שליטים חזקים ומתקדמים תוכל לתכנן את הכלכלה ולהקפיץ את המדינה לעתיד טוב יותר. הפיתוי האוטוריטרי הזה השפיע עמוקות אפילו על מדינה דמוקרטית כמו הודו.

  8. מרתק כרגיל – אם כי אני לא בטוח עד כמה המשיכה ל-"מערב האחר" יכולה להסביר את ההתנהגות היפנית לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, בפרט בכל הנוגע להתדרדרות לפאשיזם. הרי עד סוף העשור השלישי/תחילת הרביעי של אותה מאה, אנחנו רואים את יפן מאמצת את דפוסי המערב ה-"לא אחר" כהגדרתך (אם הבנתי אותה) – בכניסה לשוק התחרותי מול מדינות העולם ומעבר תוך שנים ספורות מחוזים בלתי-שווים למעמד של מעצמה כלכלית אזורית (עניין שהחל עוד במאה ה-19, כמדומני), באימוץ של רפורמות דמוקרטיות (גם אם באופן הדרגתי, כפי שהערת בתגובה בפוסט קודם) וגם בחיקוי של מנהגי התרבות המערביים (במיוחד הניסיונות לחקות את סגנון החיים של הצעירים האמריקאים בשנות ה-20). גם במישור הצבאי חשוב לזכור שיפן שיתפה פעולה עם אותו מערב עוד בדיכוי מרד הבוקסרים (צעד שמשמעו אימוץ עקרונות הקולוניאליזם המערבי, על קרביו), ובמלחמת העולם הראשונה – שיתוף פעולה שהניב לה דיבידנדים קולוניאליים נאים.
    אני לא יודע עד כמה ההתדרדרות לפאשיזם נובעת ממשיכה ל-"מערב האחר" – לאותה התדרדרות, חשוב לזכור, היו גם גורמים שאינם תלויי-תרבות, ובראשם השפל הכלכלי בארה"ב (שהיה גורם מכריע גם בעליית הפאשיזם האירופאי) והפחד מפני הקומוניזם (כנ"ל). למעשה, אם מסתכלים על ההתנהגות של יפן מסוף המאה ה-19 ועד לסופה של מלחמת העולם השניה, אפשר לראות קו רציונלי לגמרי שמתחיל ברפורמות הדמוקרטיות/כלכליות, עובר בהרפתקאות צבאיות קולוניאליות ומגיע עד להצטרפות למדינות הציר – יותר ממשיכה להיבט כזה או אחר במערב, אני סבור שמדובר בהכרה הגוברת והולכת (והדי מבוססת) שהעולם הגלובלי הוא ג'ונגל שבו החזקים שורדים, ועדיף להצטרף אליהם (ואני בהחלט יכול להבין למה מי שהיה קורא את המפה הפוליטית של שנות ה-30 היה יכול להבין שהמדינות הפאשיסטיות משחקות את תפקיד החזקים בסיפור).
    נ.ב.
    האם קיבלת את המסר האחרון ששלחתי לך בפייסבוק?

    • רז, אני מסכים איתך בהחלט שהכמיהה למערב האחר, הפשיסטי, לא היתה הסיבה היחידה שיפן בחרה כפי שבחרה בשנות השלושים. היו לכך עוד סיבות אחרות משמעותיות, פנימיות ולאומיות, ואת חלקן מנית. שים לב שההחלטה לכרות ברית עם המדינות הפשיסטיות, אין משמעותה בהכרח קבלת האידיאולוגיה הפשיסטית. לדעתי, מדובר בשני תהליכים נפרדים שהשפיעו זה על זה. בעוד ההנהגה ביפן מעולם לא קיבלה (או יישמה) את הפשיזם באופן מלא, חלק גדול מהאליטה האינטלקטואלית דגל בפשיזם באופן רשמי כמעט, וכדי להדגים את צדקתו העלה שוב ושוב מודלים אירופיים (ואני מפנה בהקשר הזה לספרו של מיילס פלטשר, וכן הניתוח של בן עמי שילוני ב-Japan at War בנוגע לתדמית גרמני הנאצית ביפן. הביטוי The other West לקוח למעשה ממנו). קארול גלאק, אם אני זוכר, מצטטת אינטלקטואלים מתומכי הפשיזם, שהאשימו את יריביהם הליברלים באנכרוניזם: הפשיזם, כך טענו, הוא העתיד, והזרם הליברלי המרכזי הולך ושוקע. בשיח הגרמני-יפני שליווה את ברית הציר, במיוחד בקרב אינטלקטואלים, הטיעון הזה חזר שוב ושוב: מדינה אסייאתית ומדינה שמייצגת "מערב שונה", שחוברות ביחד כנגד הקולוניאליזם, האימפריאליזם והניצול המערבי של ימינו. במידה משונה ואירונית, אותם אינטלקטואלים שייצגו את הלובי היפני בגרמניה הנאצית, היו מבין הראשונים להעלות טענות שמקובלות היום בקרב פוסט-קולוניאליסטים.

  9. אגב אצל שני הצדדים, הגרמנים והיפאנים, היתה הסכמה (בדרגים גבוהים כמובן) שהברית בינהן היא רק לתקופת המלחמה. אחרי ה'הניצחון' – הקשר ישקל מחדש, כי גזע הוא גזע, ואין מקום לשניים בעולם.

    הימלר למשל, בנאומו הידוע מאוקט' 43' בפוזן, סיים בנבואה לעתיד – מלחמה נגד הגזע הצהוב, שתהיה ההתמודדות הגזעית הגדולה הבאה; משהו בסדרי גודל של מאות מליונים…
    היטלר אגב בימיו האחרונים ציין בנדיבות נדירה ש'אין לו שום בעיה עם הסינים'.

    • אני לא מכיר שום "הסכמה" כזאת בדרגים יפניים גבוהים. התקפות על גרמניה החלו ביפן רק לאחר הכניעה שלה ב-1945. גם בגרמניה לא ידוע לי על תוכניות להילחם ביפן אחרי המלחמה. להיפך: בס"ס (ובמיוחד אצל הימלר) היתה הערצה גדולה לתרבות הסמוראית, ואפילו אמונה שהיפנים הם סוג של ארים.

      • יתכן שהימלר היה יכול להשתדל אצל היטלר עבורם… אבל בעולם הבדיוני שבו שניהם חיו, רווי הסתירות הפנימיות והדמיון הילדותי, כל דבר היה יכול להתקיים.

        ג'נגיס חאן למשל נחשב על ידם 'ארי' (ר' חיבתם לספרו של פראבדין) למרות שנראה 'אסיאתי' (שבויים סובייטים עם מראה מונגולי זכו ליחס גרוע במיוחד; או 'שיטות של ג'נגיס חאן' שהימלר ציין במאי 1940, כבלתי-ראויות לגרמנים).

        מבחינתם ה'אריות' היתה גם ביכולת להשמיד ולכבוש (כי רק הם מסוגלים להישגים), ולא רק במראה החיצוני (ר' תשובת הימלר לשאלה נועזת ביותר של אשת קצין, על המראה החיצוני שלו). אבל לא ניתן לדעת ברגע נתון מי משני הצדדים (המראה או היכולת) חשוב יותר.

        הימלר היה גמיש במיוחד בקטע הזה, כמו שהודגם בסוף המלחמה עם נכונותו לשאת ולתת על היהודים.

      • צריך להבדיל בין אידיאולוגיה לבין שיקולים פרקטיים (הנכונות של הימלר לשאת ולתת עם יהודים בסוף המלחמה, כצעד של ייאוש, שייכת באופן מוחלט לקטגוריה השנייה). בנוגע ליפנים, היתה כאן (בס"ס לפחות) גם אידיאולוגיה, לא רק פרקטיקה. לא הייתי אומר שמדובר דווקא ביכולת לכבוש ולהשמיד, או לפחות הם לא הציגו את ככה. מדובר אכן בתרבות לוחמים, אבל יותר מזה – ביכולת לשמור את הגזע שלך טהור מהשפעות זרות. זה משהו שהנאצים לקחו מתורת הגזע הקלאסית: הטוהר של הגזע שלך חשוב לא פחות, ולפעמים גם יותר, ממקומו בהיררכית הגזעים הכללית.

    • דרך אגב, יש לך איזה לינק שמוכיח שהימלר אמר דבר כזה בפוזן (בנוגע ל"צהובים")? כי לא ראיתי אזכור לזה בתיאורים של הנאום (לא הצלחתי למצוא בינתיים את הגירסה המלאה באינטרנט, אלא רק קטעים).

      • יש באתר הזה – http://www.cwporter.com/posen.htm (מסמך נירנברג PS-1919. הגירסה הגרמנית מובאת בכרך IMT מס' 29 שברשת; יש נאום שני שהימלר נשא יומיים לאחר מכן, לפי הגאולייטרים, וכן שלישי מתחילת 44' לפני מפקדי הוורמאכט).

        הקטע הפתיע אותי בשעתו (קראתי אותו אצל נוקס ופרידהאם), כי לא נהוג לצטט אותו כמעט. בהמשך מצאתי עוד התייחסות או 2 לעתיד הזה, משנת 42' אפילו (בהקשר לגנראלפלאן אוסט, אאל"ט).

        ציטוט –
        When the "mass man" [Masse Mensch] arises on the other side with 1 to 1.5 billion people, then the Germanic people with its, I hope, 250 to 300 million people, together with the other European peoples, for a total of 600 to 700 million people, on a perimeter extending the Urals, or, in one hundred years, extending over the Urals, will carry on its battle for life against Asia. Woe, if the Germanic people should fail to resist in this struggle.

        – נוקס ופרידהאם מתרגמים 'מאסה מנש' כ'שאר האנושות'. כלומר המאסה הגדולה שנשארה באסיה.

        * היטלר הכתיב לבורמן ב-3.2.45: (מתוך ספרם של טרבור-רופר ופונסה – Hitlers politisches Testament)
        '…מעולם לא סברתי שהסינים או היפאנים למשל, נחותים גזעית. שניהם משתייכים לתרבויות עתיקות, שעלי להודות שהינן נעלות על שלנו. …אני אפילו מאמין שיהיה לי קל יותר להגיע להבנה עם הסינים והיפאנים, ככל שאלה ישמרו על גאוותם הגזעית. תודעת הגזע הנורדי שלנו תוקפנית רק כלפי היהודים….'

        מה שמראה שבעבר היתה מחשבה כזו.

        אכן היתה הערכה של הימלר ליפאנים. פרינגל ב'גזע הפורענות' מצטטת מ-שיפר, 'הימלר ציין גם שהנספח הצבאי היפאני מאמין בדברים דומים [על מקור התרבות של אסיה באטלנטיס] 'בכל הנוגע למקורם של בני המעמדות הגבוהים ביפאן'.

      • לי נראה דווקא שהימלר מתכוון לסינים, ולא ליפנים, לפי המספרים (1.5 ביליון).

  10. התמודדות עם תרבויות בעלות יכולת טכנולוגית וכלכלית גבוהה יותר (אני מאוד לא אוהב את המונח "עליונה" בקשר לתרבות) היא בעיה ידועה. הדרך המועדפת עלי להתמודד עם הבעיה הזאת מתוארת בסיפור "אריסטו והאקדח" של ליון ספראג דה קאמפ. מה חבל שהדרך הזאת אינה מציאותית.

  11. ניטפוק : להניא מלפעול ולא להניע

  12. לא קשור לפוסט הנ"ל אבל משהו מעניין שקראתי כרגע אז אני אשאיר את זה פה:
    http://blogs.haaretz.co.il/orikatz/311/

    • נ.ב.
      נא לזכור את תרנגול ההודו של נסים טאלב.
      אני עדיין אהבתי את הפוסט בלינק הנ"ל אבל אסור לשכוח את החלק של הספקנות באמפריציזם הספקני.

      • בגלל תרנגול ההודו של טאלב כתבתי בטקסט את הפסקה הזו:
        "ניתן להתבונן בתרשים של התוצר העולמי לנפש, לראות כי הוא עלה דרמטית במאה האחרונה ולהניח עקב כך שהוא ימשיך לעלות באותו אופן בעתיד, אך רידלי עושה יותר מכך: הוא מתבונן בגורמי היסוד לאותה עלייה דרמטית וטוען שהם רק הולכים ומתגברים. הוא לא מכחיש את האפשרות שייתכן שיהיה רע יותר, אך טוען שבעולם מקושר ומרושת יותר יהיה קשה יותר "לכבות את שלהבת החדשנות", כפי שקרה בעבר במקומות שונים."

    • אני קורא אותו עכשיו. מרתק. עדיין לא ראיתי שילוב משכנע כ"כ של עקרונות הכלכלה עם ההיסטוריה – ההתייחסות למשל להמצאות כאל השקעות, או פירוק של תהליכים לתועלת כלכלית וכספית (השקעות רווחיות, תשואות ועוד).
      יתכן שפרגוסון גם הדגים את זה (מחכה לי עדיין; רק את ספרו על מלחמות העולם קראתי עד כה, ושם הכסף די משני), אבל נראה לי שרידלי משלב אותם בטבעיות מרשימה. הביולוג-כלכלן הראשון…

      מצד שני הקפיטליזם שלו בולט מאוד והרצון לסילוק כל פיקוח ממשלתי. מבחינתו זו משאת-נפש, וניתן לעקם עובדות בדרך (כמו על האויר שלדעתו נקי יותר היום מאשר לפני מאה שנה). כך שצריך לקחת את זה בחשבון.

      עדיין – זו קריאה מרתקת. שווה להשקיע את הזמן.

      יש לי כבר ציטוטים מצויינים משם למאמר עתידי (על חשיבות המידע). הוא אגב כמעט קלט את העיקרון הזה, אבל חסר לו קצת כדי להגיע למסקנה המתבקשת. מקוה שאוכל לפרט אותה במאמר – אם יהיה זמן.

      • טוב, נו.
        זה לא שאין לאורי רעיונות טובים (אם כי במקרה הזה, מדובר ברעיונות של רידלי). אבל בהתייחסות לעולם שהוא מציע יש שתי בעיות בולטות.

        א) בעיית הממוצע. אם תקח אישה שנמצאת בסוף הריון, ותצמיד אליה שמונה נשים שאין להן צאצא בדרך, תקבל שהאישה הממוצעת בקבוצה נמצאת בחודש הראשון להריונה. אבל אם אתה בן הזוג של הגברת ההרה, אתה עדיין צריך להתכונן לכמה לילות נטולי שינה בעוד חודש, לא בעוד שמונה חודשים.
        ומהמשל לנמשל: נניח שאם המדינה לא תשקיע משאבים בסבסוד של מתפרות, יקומו בישראל עוד כמה חברות היי-טק (למרות שזה לא בהכרח נכון). אבל המדינה אינה מסבסדת הקמת מתפרות חדשות; היא מנסה, במקרה הטוב, לשמר את אלו הקיימות. במתפרות הקיימות, הפלא ופלא, עובדים אנשים (בעיקר נשים) בגיל די מתקדם. אם המתפרות יפשטו רגל, אותן נשים תישארנה בלי עבודה. ולא, הן אינן הולכות לעשות הסבה מקצועית לתכנות. יש עוד מטרות שהמדינה צריכה להציב בהתנהלות הכלכלית שלה מלבד לתת לאזרחיה כמה שיותר מוצרים בכמה שפחות כסף.

        ב) בעיית הבדידות של טובין כלכליים (לא במובן הרגשי, אלא במובן שהרבה מוצרים הם בדידים – יש להם חשיבות סגולית שאינה מתמצית בערכם בשוק החופשי). בעצם, כמעט כל מוצר הוא בדיד במידה כזאת או אחרת, אבל יש כאלה שבדידותם בולטת לעין. למשל, אורי טוען שעליית מחירי הדיור בישראל בעשור האחרון היטיבה עם אלה המחזיקים בבעלותם דירה (ההורים של הדור של דפני ליף). ובכן, לי ולאשתי יש דירה. קנינו אותה בתחילת שנות ה-2000, כשהמחירים עוד היו שפויים. עכשיו, ככל הנראה, המחיר השקלי שלה גבוה פי שניים. אבל זה מעניין לנו את הישבן. גם אם אנחנו מוכרים אותה מחר, אנחנו עדיין נצטרך לגור איפשהו, ואת כל הרווח לכאורה שנגרוף בגלל עליית מחירי הדיור אנחנו נוציא על דיור חלופי. אה, כן, פעם במחיר הדירה שלנו יכולנו לקנות 120 מחשבים ניידים, והיום אנחנו יכולים לקנות במחיר שלה 600 מחשבים ניידים (נניח). אבל איננו צריכים 600 מחשבים ניידים. אנחנו צריכים דירה. ומילא אנחנו. יש לנו ילדים, שאומנם עדיין אינם נמצאים בגיל של להקים משפחות משלהם, אבל יהיו שם בעוד כ-20-12 שנה. כשאני חושב על זה שהם יצטרכו לקנות דירות, אני נתקף חלחלה. אז בכל מה שנוגע אלינו, אנחנו רוצים שמחירי הדירות יצנחו לרצפה. זה שנפסיד מחצית מההון שלנו "על הנייר", לא ממש משנה במקרה הזה. אי-אפשר לגור על הנייר.
        בעצם, הכסף נוצר מלכתחילה ע"מ להתגבר על בעיית הבדידות של טובין כלכליים. אבל הכסף הוא כלי. להתייחס אליו כאל מדד ערך אבסולוטי זה מטומטם, ולהתייחס לכל מה שניתן לקנות באותו סכום כסף כאל דברים שווי-ערך זה אומנם לא מטומטם, אבל הופך אותו לסוג של פטיש שכאשר נותנים אותו לילד, כל העולם הופך להיות מסמר.
        אם במיליון שקל אתה יכול לקנות דירה או שתי מכוניות מרצדס (סתם לדוגמא), זה עדיין אינו אומר ששתי מכוניות מרצדס חשובות לאדם, או לחברה, כמו דירה אחת. מבחינתי, לפחות, כל אדם זכאי לדיור הולם, ושנוסעי המרצדס יסעו באוטובוס.

      • הסבתי את תשומת ליבו של אורי לדיון הזה. אם הוא יגיע בכלל יהיה מעניין.

      • התייחסתי כמובן לספר של רידלי. את הביקורת שבבלוג קראתי באופן חלקי. אין צורך בהשוואות עם המצב בארץ – הספר עוסק יותר בהיסטוריה.

      • מני זהבי –
        א) שימור מתפרות קיימות אינו שונה מסבסוד הקמת מתפרות חדשות בשום צורה. אתה כמובן צודק כשאתה טוען שאנשים יפגעו, והתשובה שלי לזה היא שבמקום הנשמה מלאכותית של המתפרות פשוט תתן את הכסף הזה ישירות לאותם עובדים שיפגעו כדמי אבטלה. כיום אתה לא מסבסד רק אותם, אלא גם את בעלי המפעלים (שעליהם אין סיבה מיוחדת לרחם) וגם כל מני ספקים וקבלי משנה ועובדים שלא יפגעו מהסגירה וכיום כל ההון והעבודה שלהם מושקעים במקום פחות רווחי למדינת ישראל.
        כל שינוי גורר מפסידים, אבל באיזה שהוא שלב אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה היה קורה אם הפרלמנט הבריטי היה עוצר את תהליך התיעוש במאה ה-19 על מנת שלא לפגוע בתנאי חייהם של הלודיטים.

        ב) אין כאן שום בעיה, ואף אחד לא טוען שאתה צריך 600 מחשבים. דירה יכולה להיות מוצר השקעה ויכולה להיות מוצר צריכה. בתור מוצר צריכה, לא אכפת לך מזה שהערך שלה עלה או ירד. בתור מוצר השקעה כן אכפת לך. אם הדירה שלך היא עבורך מוצר צריכה, זה באמת לא משנה לך בשום צורה. אם הייתה לך תכנית לשפר לדירה טובה יותר, ואם כל מחירי הדירות עלו באותו האחוז, אתה בהחלט הפסדת מעליית מחירי הדיור (צריך יותר כסף כדי לשפר מדירה שעולה מיליון לדירה שעולה שני מיליון בהשוואה לשיפור מדירה שעולה חצי מיליון לדירה שעולה מיליון).
        אבל להרבה ישראלים בני 50+ יש דירות שהם ירשו מהוריהם שנפטרו, והדירות האלו הן כבר לא מוצר צריכה. הן מוצר השקעה. בד"כ משכירים אותן או מוכרים אותן, ובעליהן הרוויחו הרבה מעליית מחירי הדיור.

        שאר הדברים שאתה כותב אינם רלוונטיים. אין כזה דבר "מוצר עם חשיבות שאינה מתמצית בערכו בשוק החופשי". יש מוצר, ולכל אחד יש ערך סובייקטיבי עבורו. אם הערך שלך גבוה יותר מהערך שלי, אתה לא תמכור לי. הנה, החשיבות כרגע התמצתה בשוק החופשי. כסף הוא מדד הערך המושלם ביותר, ואין שום בעיה למדוד בעזרתו את ערכם של מוצרים, ולא רק זה – כלכלנים מודדים בכסף את ערכה של אהבה, את ערכן של שנת חיים לאנשים במצבים שונים של חולי, את הערך של ילד שנפטר, את הערך שיש לך לחיים של עצמך, כל דבר שאתה יכול לדמיין ניתן למדוד בכסף שהוא שווה ערך למוצרים אחרים. וזה נורא מפריע לאנשים שהם לא כלכלנים, כי זה נשמע נורא טכני וקר ומרושע ולא נכון לומר משהו כמו "מוות של ילד בן 4 שווה למני זהבי כמו 543 מחשבים ניידים חדשים", אבל זו האמת…

      • אורי, כלכלנים מודדים דברים בכסף כי זה הדומיין שלהם ואין להם ממש ברירה. אבל אל תציג את זה בשם "האמת", בבקשה. האמת לדעתי קרובה להיות הפוכה, כמעט אין דבר שערכו הכספי מייצג את ערכו האמיתי. זה נובע מכך שבני האדם הם לא סוכנים רציונאליים. הם ניתנים למניפולציות, והרצון שלהם לא עקבי (חולשת הרצון). האופן שבו הם מתרגמים ערך לכסף אינו רציונאלי וגם לא עקבי. בקונסטלציה אחת תקבל שהאנושות מוכנה להקריב חיים של אדם תמורת 500 מחשבים, ובקונסטלציה אחרת לא.

        אם למשל, מדברים על מחיר האהבה – תוכל לגרום לכך שבזמן נתון, אדם יקריב את הזוגיות שלו לטובת בגידה חד פעמית באמצעות מניפולציה; אבל יתכן מאוד שבכל רגע אחר של חייו, לפני או אחרי הבגידה, הוא *באמת* לא מוכן לשלם את המחיר הזה תמורת הבגידה.

        עניין בעייתי נוסף, הוא שהמטריקה הכספית מתרגמת ערכים לכסף באופן יחסי לכוח הקניה של האדם. למשל, כתבת "אם הערך שלך גבוה יותר מהערך שלי, אתה לא תמכור לי". זה לא נכון, יתכן שהערך שלי גבוה יותר. למשל, יותר חשוב לי לגור בירושלים מאשר שחשוב לך שיהיה לך בית קיט בירושלים למשך שבועיים בשנה, רק שלך יש הרבה כסף, ולכן אתה לא תמכור לי אעפ"י שערך הדירה גבוה יותר עבורי. הדבר הזה קורה בשכונות שלמות בירושלים, וזה באמת יוצר בעיה בשוק כמו נדל"ן, שההיצע בו סופי מאוד.

      • אורי,
        לגבי מדידת דברים בכסף – מה שתומר אמר. אפשר להרחיב, כמובן, אבל בשורה התחתונה הכסף הוא כלי. הוא אינו רע או טוב לכשעצמו, פשוט צריך לדעת שיש גבולות ליכולת השימוש בו. אחרת אנחנו מגיעים למצב של ילד, פטיש, ועולם שהופך למסמר.

        לגבי הדוגמאות שהבאתי – ובכן, חשבתי שלא קשה להבין שמדובר בדוגמאות. הן נועדו להדגים פן מסוים של הבעיות שציינתי, אבל בשום אופן אינן ממצות את הבעיות (בכל זאת, זוהי תגובה בבלוג, לא ספר).
        אבל אם כבר נתתי את הדוגמאות האלה, בו נישאר אתן.

        > שימור מתפרות קיימות אינו שונה מסבסוד הקמת מתפרות חדשות בשום צורה

        ודאי שהוא שונה. אני לא חושב שלחברה הישראלית יש עניין כלשהו בהקמת מתפרות חדשות אם את המוצר שהן אמורות לייצר ניתן לייבא מסין במחיר זול יותר. לעומת זאת, לחברה הישראלית יש עניין לדאוג לפרנסת הנשים העובדות במתפרות הקיימות (והרי גם אתה מסכים לכך). אנחנו חלוקים לגבי הדרך הטובה ביותר לעשות את זה, אבל עצם קיומן של נשים שיש לדאוג להן נגזר (במקרה הזה) מקיומן של המתפרות הקיימות. זה מצב שאינו קיים ביחס להקמה היפותטית של מתפרות חדשות.

        > שבמקום הנשמה מלאכותית של המתפרות פשוט תתן את הכסף הזה ישירות
        > לאותם עובדים שיפגעו כדמי אבטלה

        יוסטון, יש לנו בעיה. בעצם, כמה בעיות.
        1. במדינת ישראל, וכנראה בעולם כולו, דמי אבטלה זה משהו שמשלמים לעובד מפוטר לתקופה מוגבלת לאחר פיטוריו. אפשר להתווכח לגבי השאלה האם דמי האבטלה מספיקים לאדם ע"מ למצוא עבודה חדשה. אבל אם לצורך מציאת עבודה חדשה נדרשת הסבה מקצועית, ואם מדובר באוכלוסייה שעובדת במתפרות, ביישובים שבהם אלו עדיין קיימות במדינת ישראל, ברור למדי שדמי האבטלה (במובנם כיום) יעזרו לעובדות המפוטרות להתקיים כמה חודשים, ואז הבעיה תחזור לקדמותה. יכול להיות שאתה מציע לעבור למשהו כמו הכנסה מינימלית מובטחת (GMI), אבל אז זה כבר הופך לדיון אחר.
        2. מבחינה חברתית, מצב של חוסר תעסוקה בקרב אוכלוסייה שלמה הוא מצב בעייתי. זוהי אחת הסיבות שבגללן עבודה עדיפה על קצבאות (זה כמובן שייך גם לדיון על GMI).
        3. במדינת ישראל יש כל מיני גורמים שקונים בגדים. חלקם משקי בית פרטיים, חלקם חברות עסקיות, וחלקם גופים שחיים מתקציב המדינה (למשל, צה"ל). בעולם המפותח, כולל מדינת ישראל, בגדים כבר מזמן אינם מוצר "קשיח" (כלומר, תושבי העולם המפותח קונים, בדרך כלל, הרבה יותר בגדים מהמינימום ההכרחי; אם הכנסותיהם ייפגעו באופן פתאומי, לא תהיה להם בעיה לצמצם את צריכת הבגדים באופן משמעותי). במצב הזה, אם תסגור מתפרות בישראל ותאפשר ייבוא המוני של ביגוד זול יותר מסין, הגורמים שהכנסותיהם אינן מגיעות מתקציב המדינה יוכלו לקנות יותר בגדים או להוציא פחות כסף על הבגדים שהם קונים כיום. סבבה, אבל לא יהיה בכך שינוי חיובי מכריע בחייהם של האנשים המאוגדים בגורמים האלה. לעומת זאת, סגירת המתפרות תביא לשינוי שלילי מכריע (איבוד פרנסה) עבור בני האדם המועסקים במתפרות בישראל. הנה לך ביטוי מובהק לבעיית הממוצע: בממוצע, כל תושב ישראל יכול לחסוך 50 שקל בחודש על קניית בגדים (נניח), אבל עבור הרוב המוחלט של התושבים זה לא ממש משנה, ואילו עבור מיעוט משמעותי מדובר גם בהפסד משכורת של 4000 שקל בחודש (נניח) וגם באיבוד של עוגן חברתי משמעותי בחייהם (עבודה היא בהחלט עוגן חברתי, וזה קשור לסעיף 2 לעיל).
        בעצם, אפילו כאשר מדובר בקוני בגדים שחיים מתקציב המדינה (כמו צה"ל), הרי שהוצאות הביגוד בגופים האלה מהווים בד"כ חלק קטן מכלל התקציב שלהם. בכל הנוגע לגיבוש של תקציב המדינה, קל יותר למצוא עוד 10 מיליון שקל בתקציב צה"ל לקניית ביגוד יקר יותר מתוצרת ישראל מאשר להגדיל ב-10 מיליון שקל את הסעיף התקציבי שאמור לסייע לעובדות של המתפרות.

        > מה היה קורה אם הפרלמנט הבריטי היה עוצר את תהליך
        > התיעוש במאה ה-19 על מנת שלא לפגוע בתנאי חייהם של הלודיטים.

        אינני חושב שלפרלמנט הבריטי הייתה אי-פעם יכולת לעצור את תהליך התיעוש (ודאי לא באמצעי הפיקוח שעמדו לרשותה של ממשלת בריטניה במאה ה-19). אבל העניין אינו בינארי. זה לא שאנחנו יכולים או לתת לטכנולוגיה וליתרון היחסי לעשות את שלהם באין מפריע או לעצור את פעילותם לנצח. כל מדינה יכולה, וצריכה, להתמקם איפשהו באמצע בין הקצוות האלה. איפה בדיוק? זו שאלה של הנתונים הקיימים בכל רגע בכל תחום נתון. למשל, בדוגמא לעיל עם הביגוד, אילו היה מתברר שייבוא של ביגוד מסין מאפשר לכל תושב ישראל לחסוך 1000 שקל בחודש בממוצע, אני לא חושב שהייתי תומך בסבסוד המתפרות.

        > אין כאן שום בעיה… דירה יכולה להיות מוצר השקעה ויכולה להיות מוצר צריכה

        נו, זאת בדיוק הבעיה. אני טוען שמצרי צריכה הם בדידים – כלומר, שיקולים לגבי ערכם עבור בני האדם, והערך שמייחסת החברה הכללית לכך שהמוצרים האלה יהיו נגישים לכל בני האדם החיים בקרבה, אינם יכולים להתמצות במחיר של אותם מוצרים בשוק החופשי (בעצם, על הרעיון הזה נשענת מדיניות הסבסוד של מוצרי היסוד, שמקובלת, בהיקף כזה או אחר, בכל העולם המערבי).
        והדיור, לא רק שהוא מוצר יסוד אלא הוא מוצר יסוד בעייתי למדי. בעצם, הוא ה-דוגמא של מוצר "קשיח". בעולם המפותח, כמעט ואין אנשים הסובלים מתת-תזונה. כלומר, אם משפחה ממוצעת בעולם המערבי פתאום רואה שהכנסותיה אינן מכסות את ההוצאות, אין לה בעיה גדולה לצמצם את צריכת המזון כדי לאזן את התקציב שלה. הוא הדין לגבי צמצום של צריכת ביגוד, מוצרי פנאי, וכיו"ב.
        לעומת זאת, אם משפחה ממוצעת בעולם המערבי רוצה לאזן את התקציב שלה ע"י צמצום הוצאות הדיור, הרבה יותר קשה לעשות את זה. מחירי הדיור הם דבר שאנשים מתחייבים לו לטווח ארוך, בין אם מדובר במחיר קנייה או שכירות (כמובן, במקרה של מחיר קנייה המחיר מיתרגם להחזר המשכנתא). מחירי הדיור קובעים, במידה רבה, את מקום מגוריו של אדם ואת האפשרות שלו לתעסוקה בהמשך (משפחה מסוימת יכולה לעבור מתל אביב לירוחם כדי לחסוך בהוצאות דיור, אבל ברור למדי מה זה יעשה לכושר ההשתכרות שלה). מחירי הדיור תלויים במפרט טכני תקני של דירות שקשה לשנות אותו תוך כדי ייצור ושיווק (כלומר, אם גוף עסקי שבונה דירות תכנן אותן במפרט מסוים והמפרט עבר אישור ע"י הרשויות, אי-אפשר לשנות את המפרט, גם אם מתברר שהוא מייקר את מחיר היעד מעבר לרמה הרצויה).
        מהסיבות האלה (ועוד כמה נוספות), אני רואה חשיבות עצומה בכך שהמדינה תבטיח לכל תושביה דיור בר השגה. איך לעשות את זה, זו שאלה שאפשר לדון בה. אבל חברה בריאה אינה יכולה לפתור את עצמה מהדיון בשאלה הזאת בתירוץ שבזמן שלבני 25 אין כסף לדירה, בני 50 גורפים מיליונים מדירות להשקעה. אם כבר, אז התירוץ הזה הוא בעיה בפני עצמו.

  13. תומר, כוח הקניה הוא השיקול לגבי ערך, לך חשוב לגור בירושליים אבל לי יש יותר כסף מאשר לך חשוב, זה הכל נגמר במספר. אם לך חשוב להקבר בהר הזיתים ואתה מחזיק בחלקה שם אולי כל מחיר שבעולם לא יוציא אותך משם. זו אמונה. כמובן אותו הדבר לגבי תרופה למחלה סופנית. אף אחד לא מת כי זה היה כדאי לו כלכלית אבל יש דברים שאנשים יעשו או לא יעשו בכל מחיר וזה על פי רוב קשור לבני משפחה מדרגה ראשונה.
    איזה סכום תצטרך לתת לכל תושבי ישראל כדי שיעברו לאוגנדה או לארה"ב? יש להניח שתמצא אנשים שבכל מחיר לא יעברו. האם לא היה זול יותר לשלוח את הפלסטינים למקום אחר? האם למוסר יש מחיר?

  1. פינגבק: ארץ ערפילים ואש: מסע לדרום יפן | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: