השטן על המפתן: תעלומת שריפת הרייכסטאג

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הלהבות המתפצחות בתוך הפרלמנט הגרמני פתחו סידרת אירועים דרמטית, שסייעה למפלגה הנאצית לבסס את שלטון היחיד חסר המעצורים שלה. מי שרף למעשה את הרייכסטאג? האם היה מדובר במבצע סולו של פירומן מטורף? או אולי מזימה של המפלגה הקומוניסטית, כפי שטענו הנאצים? שמא פרובוקציה נאצית – כפי שמיהרו הקומוניסטים לטעון? ספרו של החוקר האמריקאי בנג'מין הט מקרב אותנו לפתרון התעלומה, וחושף צללים נסתרים, שקרים ושלדים בארון, לא רק ברייך השלישי אלא גם בקרב ההיסטוריונים בגרמניה המודרנית היום.

Benjamin C. Hett, Burning the Reichstag (Oxford: Oxford University Press, 2014)

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הסטודנט קרא לשוטר מקוף שעמד בסביבה, וביחד הזעיקו תגבורת. כעבור מספר דקות, פרצו שוטרים לתוך בניין הפרלמנט, שהיה שקוע כולו בעשן סמיך. הם תפסו שם הולנדי חצי עירום, נוטף זיעה ומטורף למראה בשם מרינוס ואן דר לובה. כפי שאמר מיד, הוא הבעיר את הבניין באמצעות כותנתו. כששאלו אותו למה, ענה: "מחאה! מחאה!"

אדולף היטלר, ראש הממשלה החדש של גרמניה, דלק למקום ביחד עם עוזריו הבכירים: יו"ר הפרלמנט הרמן גרינג וראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית, ד"ר יוזף גבלס. היטלר, שנראה מופתע, הצהיר ש"העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה." "זו תחילתה של המהפכה הקומוניסטית," החרה החזיק אחריו גרינג, "ויש לדכאה לאלתר וביד ברזל." ההצתה אפשרה לממשלה החדשה להוציא חוקים ל"הגנת העם והמדינה", שהשעו את חירויות האזרח וחיסלו בפועל את הערובות שניתנו לאופוזיציה בחוקה. בכך, הניחה פרשת שריפת הרייכסטאג את המסד לדיקטטורה הנאצית כולה.

Urteil gegen Marinus van der Lubbe wegen Reichstagsbrands aufgehoben

הרייכסטאג בוער

גל ההיסטריה התחזק בעקבות כותרות צעקניות בעיתוני הבוקר, ואלו השפיעו כמובן על דעת הקהל. "הם תכננו לרצוח, הם תכנו לשרוף," כתבה מורה אחת ביומנה, "במרעילים ומציתים יש לטפל באמצעות עונש מוות." רבים האמינו שהקומוניסטים אכן שרפו את הפרלמנט כהכנה למהפכה, אמונה שלא נראתה בלתי הגיונית באותה התקופה. כולם ידעו שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שקיבלה את הוראותיה ישירות ממוסקבה, תיעבה את הדמוקרטיה ותמכה במהפכה אלימה. באמצעות חיסול הקומוניסטים, הנאצים לא נפטרו רק מיריביהם השנואים ביותר, אלא גם איחדו מאחוריהם חלקים ניכרים מהעם. בימים שלאחר שריפת הרייכסטאג נעצרו כל הצירים הקומוניסטים בראשות יו"ר הסיעה, ארנסט טורגלר. ביחד עם ואן דר לובה ושלושה קומוניסטים בולגרים (ביניהם גיאורגי דימיטרוב, לימים מקורבו של סטלין וראש ממשלת בולגריה), הועמד טורגלר למשפט כמתכנן שריפת הרייכסטאג. רק ספקנים מעטים טענו שלא יתכן שהקומוניסטים שרפו את הבניין בשעה נוחה כל כך לנאצים. אולי הנאצים עשו זאת בעצמם, כפרובוקציה? התעלומה נותרה על כנה, כפי שנראה, עד ימינו. המשפט שנפתח בלייפציג הותיר יותר שאלות מתשובות.

Reichstagsbrand

אזרחים גרמנים צופים בשריפת הרייכסטאג

כבר בתחילת המשפט, הסתבר למנהיגים הנאצים שלא יהיה קל כל כך להפליל את המפלגה הקומוניסטית בהצתה. הראיות של המשטרה היו מפוברקות באופן מביך אפילו בעיני משקיפים ועיתונאים אוהדים. עדים מפוקפקים הובאו מהגורן ומהיקב ומלמלו האשמות סותרות ומנותקות מהמציאות; אחד מהם, אמרו משקיפים, נראה והתנהג כ"פסיכופט"; אסירי מחנות ריכוז לוו לדוכן בידי שומרי ס"א גברתנים, עמדו בדום ודקלמו טקסטים מגושמים שהוכתבו להם מראש; מלצר מסר עדות שמיעה שאפילו השופטים הפרו-נאצים נאלצו להגדיר כ"שקר גמור". באחד הרגעים הקומיים של המשפט, הציג אחד מבלשי המשטרה מדריך טיולים של ברלין שהוחרם מהנאשם דימיטרוב, ובו סימונים בעיפרון של אזור הרייכסטאג. דימיטרוב טען, באופן משכנע, שסימוני העיפרון הללו שורטטו בידי המשטרה, שנציגיה השתילו בלי בושה משפטים שלא נאמרו בפרוטוקולי החקירה. דימיטרוב, בחכמה רבה, סירב לחתום עליהם.

גיאורגי דימיטרוב

בינתיים, תכננה המפלגה הקומוניסטית את מכת הנגד שלה. צוות תועמלנים גולה, בראשותו של איל העיתונות וילי מינצינגר, פרסם מחקר שנודע כ"ספר החום", ובו האשים את הנאצים שביצעו את ההצתה כפרובוקציה. היטלר ועמיתיו החלו לחשוש כי המסר של ה"ספר החום" יחלחל בעוצמה רבה יותר לדעת הקהל העולמית. רבים התקשו להאמין שואן דר לובה, תמהוני עיוור למחצה, שרף את הרייכסטאג לבדו. אם למצית היו שותפים, ואלו לא היו הקומוניסטים, די ברור מי הם כן היו. רק לנאצים, חברי המפלגה האנטי-דמוקרטית השנייה, היה אינטרס לשרוף את הרייסטאג כדי לספק אמתלה לחוקי החירום שלהם. עדויות בעייתיות נוספות שעלו במשפט, כגון דיווחים עיקשים על ציר נאצי שנמלט מהבניין בשעת ההצתה, גרמו לגרינג, היטלר ושותפיהם לחשוש, ובצדק.

בתגובה, פנו הנאצים לאסטרטגיה רזרבית שהוכנה ככל הנראה מראש. מראשית המשפט, הם כפו על יו"ר המפלגה הקומוניסטית, ארנסט טורגלר, סנגור בשם ד"ר אלפונס זאק, פרקליט נאצי נודע שהגן על אנשי המפלגה (וגם על היטלר עצמו) במשפטים פוליטיים מפורסמים בתקופת ויימאר. למרבה האירוניה, זאק ניצל את מלוא כשרונו על מנת להוכיח את חפותו של טורגלר, אולם בתיאום מלא עם הגסטפו ובאופן ששירת את האג'נדה הנאצית. עכשיו, הכוונה היתה להוכיח שואן דר לובה פעל לבדו (וכך לשלול את ההאשמות של הספר החום), אולם עשה זאת עקב הסתה קומוניסטית ועל מנת לקדם מטרות קומוניסטיות. נאום הסיכום של זאק, כפי שמוכיח בנג'מין הט, נכתב ככל הנראה בידי הגסטפו.

אחד הרגעים הדרמטיים במשפט: המנהיג הנאצי הרמן גרינג (עם הגב למצלמה) מתעמת מול הנאשם גיאורגי דימיטרוב. דימיטרוב הצליח להשפיל את גרינג ולגרום לו לאבד את עשתונותיו.

כדי לקדם את קו ההגנה הזה, דאגו הנאצים להיפטר מעדים לא נוחים. ואן דר לובה עצמו סומם ככל הנראה במהלך המשפט. בניגוד בולט להצהרותיו הרהוטות במשטרה, במהלך הישיבות הוא היה צל של עצמו, דיבר בגרמנית שבורה מהולה בהולנדית ובדרך כלל ענה בתשובות חד-הברתיות. לרוב הוא ישב בראש מורכן, מטיף ריר ונזלת שהשומרים נאלצו לנגב. רק ביומיים שבהם נאלץ להעיד, חזרה לו מקצת מצלילות העבר. ההתנהגות המוזרה הזאת הובילה שני חוקרים גרמנים להאמין כי הוא סומם על ידי המשטרה בפוטאסיום ברומיד, סם מדכא נפוץ מאד באותה התקופה. ואן דר לובה קיבל ארוחות נפרדות באריזה אטומה, שעליהן היה כתוב שמו בבירור. הנאצים התעקשו לפטם אותו במנות גדלות באופן מוזר. פוטאסיום ברומיד הוא סם בעל טעם מלוח, וקל מאד לערבב אותו במזון. ראוי לציין שואן דר לובה, גם ברגעי הצלילות שלו, התעקש ששרף את הרייכסטאג לבדו. אין ספק כמעט שהאמין בכך. אבל במצבו המסומם למחצה, הוא לא ענה לשאלות רוב הזמן. אולי כך פחת הסיכוי שיספר סיפורים מביכים, כגון קשריו עם פרובוקטורים נאצים בבתי המחסה להומלסים שבהם שהה לפני ההצתה.

יתכן שסומם על ידי הנאצים: מרינוס ואן דר לובה במהלך המשפט (למטה) ובזמנים יותר טובים (למעלה)

עדים לא נוחים אחרים הורחקו אף הם מהזירה בידי השלטונות. איש ס"א שהחליט "לזמר" חוסל לאלתר בידי הגסטפו. מפקד הכבאים, שהתעקש שמצא עקבות בנזין וחומרי הצתה במקום, וטען כי ואן דר לובה לא היה מסוגל להצית בניין כל כך גדול באמצעות הכותנת שלו, הורחק מהזירה ולאחר מכן "חוסל" פוליטית בהאשמות שחיתות. אחד משומרי הרייכסטאג, שראה ציר נאצי נמלט מהמקום בשעת השריפה, פוטר מניה וביה בשל "שתיית אלכוהול בזמן התפקיד" ועדותו הוכרזה בדיעבד כבלתי אמינה. בכל זאת, לנאצים היה קשה יותר לפקפק בעדויות המהנדסים, הכימאים ומומחי הבערה שזומנו בידי בית המשפט: אלו כולם העידו כי אי אפשר להצית וילונות עבים, ואפילו רהיטים כבדים, באמצעות כותונת, מצית וחולצה בזמן קצר כל כך.

פסק הדין, כצפוי, תמך בגירסה הנאצית החדשה. טורגלר, דימיטרוב ושני הבולגרים האחרים זוכו. ואן דר לובה הוכרז כאשם הבלעדי, ומאוחר יותר הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה. נשיא בית המשפט פרש "מטעמי בריאות", ואלמנתו העידה כי סבל מייסורי מצפון תמידיים על עיוות הדין בו נאלץ לקחת חלק. אחד השופטים האחרים רמז במשך שנים רבות כי היו "אשמים אחרים", לא קומוניסטים, שאת זהותם נאלץ להסתיר. ובכל זאת, במהלך המלחמה, וגם לאחריה, אשמתם של הנאצים היתה ברורה לאויביהם וקורבנותיהם באירופה כולה. המצב הזה השתנה רק בשנות החמישים המאוחרות, בשל צירוף בלתי צפוי של נסיבות.

View of the defendants bench and defense team at the Reichstag Fire trial in Leipzig.  Pictured are the defendants Ernst Torgler and Marinus van der Lubbe (second row); and Blagoi Popov, Vassili Tanev, and Georgi Dimitrov (third row).  Seated in the first row are the defense attorneys.

נאום הסיכום נכתב בידי הגסטפו: הנאשמים וצוות ההגנה במשפט

לאחר המלחמה, שירתו נאצים רבים לשעבר ברשויות המערב-גרמניות, כולל במשטרה, בתי המשפט ואפילו שירותי המודיעין. לאור זאת, הרשויות לא מיהרו להעמיד אפילו פושעים כבדים למשפט, והעונשים היו לעיתים קרובות מגוחכים. אולם בכל זאת, נאצים לשעבר חששו באופן תמידי מהפללה והרס הקריירה שלהם. ביניהם היו גם שניים מהבלשים המרכזיים שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, והיו מעורבים בפשעי מלחמה (לרבות השואה) במהלך שירותם המאוחר יותר בגסטפו. כמו רבים אחרים, הם ניסו לטעון לרקורד אנטי-נאצי, וניצלו לצורך זה את פרשת שריפת הרייכסטאג. כשוטרים מקצועיים, כך אמרו, הם טענו תמיד כי הקומוניסטים לא היו מעורבים בשריפה. הפושע היה ואן דר לובה לבדו. כדי להגן על עצמם, טענו אותם בלשים כי פעלו כנגד הרדיפה הפוליטית של השלטונות והגנו על הקומוניסטים מהאשמות השווא שהוטחו בהם.

ב-1960, מצאו אותם שוטרים לשעבר מליץ יושר, משפטן ואיש מודיעין גרמני סוציאל-דמוקרטי בשם פריץ טוביאס, חבר ושותף לעבודה שהיה מוכן להגן עליהם – וללא מעצורים. טוביאס כתב ספר בשם שריפת הרייכסטאג – אגדה ומציאות שהפך לקונצנזוס המחקרי הבלתי מעורער למשך עשורים. בספרו, תקף טוביאס בכישרון ובאכזריות את הספר החום, והוכיח שרבים מה"מסמכים" שבו הם זיופים קומוניסטיים מגושמים. ואן דר לובה, כך טוביאס, פעל לבדו – ללא סיוע קומוניסטי או נאצי. אולם במהלך המחקר שלו, סילף טוביאס עצמו את העובדות כדי להגן על חבריו. הוא התעלם מראיות, הסתיר מסמכי מפתח שהיו ברשותו, פסל את עדויות המומחים שטענו שואן דר לובה לא היה מסוגל להצית את הבניין לבדו תוך עשר דקות, ואף סחט באיומים היסטוריונים שהחזיקו במידע נוגד. במיוחד, הוא ערך רצח אופי לאחד מהעדים המרכזיים נגד הנאצים, איש גסטפו לשעבר ומתנגד משטר עקבי בשם האנס ברנד גיזביוס, והציג אותו (שלא בצדק) כשקרן פתולוגי והוזה הזיות. תגובתם של חוקרים קומוניסטים, שכהרגלם זייפו מסמכים כדי לנגח את טוביאס ולהוכיח את אשמת הנאצים, רק חיזקו את הקייס שלו עוד יותר. הגינויים החריפים של טוביאס עצמו למשטר הנאצי טשטשו את העובדה שניסה להגן על נאצים ולקדם גירסה מרוככת של טענות הנאצים עצמם.

Zur Person

פריץ טוביאס

גירסתו של טוביאס, כאמור, ביטלה בלי נימוקים משכנעים את כל הראיות המדעיות וההנדסיות. כל מומחי הבערה, ההנדסה, הכימייה והתרמודינמיקה שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, מ-1933 ועד המאה ה-21, היו מאוחדים במסקנה שואן דר לובה לא היה יכול להצית את הבניין לבדו. ניסויים אינספור הוכיחו את חוות הדעת המדעיות הללו. המצית, הכותנת והחולצה שברשותו פשוט לא היו מסוגלים לחמם את הרהיטים והוילונות הכבדים לטמפרטורה הדרושה במהלך עשר דקות. מישהו – או משהו – היה חייב להספיג את הבניין בחומר בערה קודם לכן. עדויות אינספור הצביעו על כך, ולמרות שטוביאס טשטש אותן במיומנות, הן הגיחו מעל פני השטח.

בנג'מין הט מודה שכיום, לאחר כל כך הרבה שנים, קשה מאד לדעת מי שרף את הרייכסטאג. אולם העדויות הנסיבתיות מצביעות בסבירות גבוהה כי חוליית אנשי ס"א בפיקודו של מומחה הצתה, הנס גיאורג גוור ("הייני האקדח"), חדרה לרייכסטאג במנהרה שחיברה בינו לבין ארמונו הרשמי של נשיא הרייכסטאג. גוור, בריון ידוע לשמצה שלמד הנדסה וכימייה באוניברסיטה (אם כי מעולם לא סיים את התואר), פיתח שיטה להצתה של פוסטרים קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים במהלך השנים האלימות שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. הוא הספיג אותם בתערובת של דלק ותמיסת זרחן. כעבור מספר שעות, כשהנוזל בתמיסה התאדה, הזרחן התלקח והצית את הפוסטרים באש חזקה. הט משער, על סמך צירוף של ראיות נסיבתיות, כי הוילונות, השולחנות והכיסאות ברייכסטאג הוספגו בנוזל הזה. ואן דר לובה ככל הנראה סיפר על ההצתה ל"קומוניסטים" (למעשה פרובוקטורים נאצים) שפגש בבתי המחסה לחסרי בית. הם "המליצו" לו להיכנס לרייכסטאג בשעה תשע, השעה שבין הסיבובים הקבועים של השומרים ואנשי התאורה. ההולנדי האומלל באמת האמין שפעל לבדו. אבל הכותנת שלו לא היתה יותר מפעולת הסחה. יתכן, דרך אגב, שחלק המנהיגים הנאצים הופתעו מהפעולה (אם כי מיהרו לנצל אותה לתועלתם). אנשי ס"א לא תמיד ביקשו אישור לפני שיצאו להתקפות אלימות או פעולות כנגד יריבי הנאצים.

הדבר המדהים הוא שעד יציאת ספרו של הט, הממסד ההיסטורי בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית התעלם כמעט לחלוטין מהראיות המדעיות המוצקות, והתעקש להאמין לספרו המפוקפק של טוביאס. ההיסטוריון הגרמני הנודע הנס מומזן, במאמר למדני שנכתב בשנות השמונים, הפך את גרסת טוביאס לקאנונית ודחה בלעג את הדעה ההפוכה.

זיופי המסמכים הקומוניסטיים, כאמור, חיזקו את הגישה הזאת, אבל לא רק הם. הגישה ההיסטורית שנתפסה כ"רצינית" באותה התקופה נטתה לדחות סיפורים סנסציוניים, תיאוריות קשר צבעוניות ושערוריות מסעירות, והעדיפה הסברים שגרתיים ויומיומיים. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש כמו מומזן, הרי, לא עוסקים בקונספירציות. הם מאמינים בסטרוקטורות, במבנים, בתהליכים כלכליים ופוליטיים. כל מה שמסעיר – נדחה. כל מה ש"מנפץ מיתוסים" ומחליף אותם בהסברים יומיומיים ואפורים – מתקבל. השיעמום, כמו שכתבתי במקום אחר, הפך לסמל סטטוס. מבחינה לוגית, כמובן, אין שום סיבה להניח שסיפור "אפור" נכון או אמין יותר מסיפור "סנסציוני": יש להטיל ספק בשניהם במידה שווה ולבחון אותם לפי הראיות, אבל ההיגיון של חוקרים רבים הוביל אותם לפקפק בכל עדות "מסעירה" באופן אוטומטי. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש חשבו גם שלמעלה מכבודם להתייעץ במדענים ובמומחים אחרים מחוץ לדיסציפלינה. אין חוכמה מחוץ לגילדה.

מאמין בסטרוקטורות, לא בסנסציות – פרופ' הנס מומזן

מסיבה זו, זכה ספרו של הט לקבלת פנים צוננת מהנציג המובהק של הממסד ההיסטורי השמרני, החוקר הבריטי המפורסם ריצ'רד אוונס. אוונס, שנודע לתהילה בספריו רחבי היריעה על גרמניה הנאצית ובהתקפתו המנומקת, הקולעת והקטלנית על מכחיש השואה דייויד אירווינג, יצא בחריפות נגד הממצאים החדשים. הט, כתב אוונס, אינו היסטוריון אמיתי אלא משפטן, תובע שמנסה להרשיע את הנאשם ולא "חוקר מאוזן"; המומחים ב-1933 רצו לרצות את הנאצים, וממצאים של מהנדסים ומדענים עשורים רבים לאחר האירועים הם "חסרי ערך" (אין חכמה מחוץ לגילדה – כבר אמרנו?). אולם ממצאיו של הט משכנעים כל כך – עד שהיסטוריונים רבים אחרים מתחילים לקבל אותם. בפאנל שנערך לפני מספר ימים בכנס האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), תמכו כמעט כל הדוברים בממצאיו של הט והתקיפו את אוונס בחריפות, כאשר רק אחדים מעמיתיו ה"וטרנים" מנסים להגן עליו בלשון חצויה.

נציג הממסד ההיסטורי השמרני: סר ריצ'רד אוונס

פרשת שריפת הרייכסטאג עדיין לא הוכרעה באופן חד משמעי, וכנראה שלא תוכרע לעולם. אולם אשמתם של הנאצים נראית כעת יותר מסבירה. מגבלותיו של הממסד ההיסטורי, למרבה הצער, השתקפו מהסיפור בבהירות לא פחותה. המסקנה העיקרית מסיפור שריפת הרייכסטאג, ככל הנראה,  היא שכאשר היסטוריונים עוסקים בנושאים מחוץ לתחום ההתמחות שלהם (כגון תרמודינמיקה, הנדסה, כימייה ואפילו משפטים), ראוי שיגלו צניעות ראויה ויתייעצו במומחים המתאימים לפני שיחרצו דין. העובדה שאדם כמו פריץ טוביאס, עם מניעים מפוקפקים ופרקטיקות מפוקפקות עוד יותר, שלט בעולם המחקר במשך עשורים, היא סיבה לחשבון נפש רציני ומעמיק.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 9, 2015, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. תודה על פוסט מרתק . יש לי ניסיון עצום בניתוח מקרים מסובכים והזויים כאילו . אבל , במחשבה ראשונה , נזכרתי בפוסט שלך על אותו סוכן / בכיר ביון : קומוטו , שארגן איזה רצח מגוחך , עם שני מסוממים סינים מאופיום משהו . כך סוכן ביון מנוסה מארגן רצח ? מגוחך !! לכן ננעלתי על דחפים לא מודעים להיתפס או לגרום לפרשיה להיחשף מצידו , גם תיארת היסטוריה של אישיות מרדנית מצידו ( אם כי צריך לבדוק יותר לעומק הדבר ) .

    מזכיר לי הדבר . שהרי : המחשבה שהם יקחו איזה מטורף למחצה , וישרפו את הרייכסטאג , מבלי שדרגים גבוהים ביותר יהיו מעורבים , או יתנו אישור בעקיפין או במשתמע , נראית לי קצת לא סבירה חייב להודות . מילא פעולה אלימה , אבל שריפת היירכסטאג ? אז ביננו דני : כך הם היו עושים זאת ? אפשר לחשוב על הרבה דפאו"ת , אחת האחרונות תהא זו המתוארת . אם רוצים להאשים המפלגה הקומוניסטית , למה מטורף למחצה ? מטורף למחצה , יפתח משרעת של המון ספקולציות , הכל במקום לכוון למפלגה הקומוניסטית .

    אגב , סימולציה במחשב , יכולה להאיר מבחינה טכנית את האופן שבו תכל"ס נשרף המקום . מענין אם מישהו עשה זאת .

    ועוד : אתה כותב על איזה עדות שמיעה שם . האם אתה מתכוון לכך שמישהו שמע באוזניו משהו , או אתה מתכוון למינוח המשפטי מקצועי : " עדות מפי השמועה " שהרי אין שום קשר בין השניים . לרוב , מבלבלים ( גם הדיוטות וגם משפטנים ) בין שני המינוחים . תואיל להבהיר . תודה

  2. ואגב דני , האם ידוע לך באם חקרו או חשדו באותו סטודנט לתיאולוגיה ? תודה

    • למיטב ידיעתי, הנס פלטר (הסטודנט לתיאולוגיה) מעולם לא נחשב חשוד – רק עד. בסך הכל הוא קרא לשוטר מיד, וגם לאף אחד לא היה אינטרס פוליטי להתנכל לו.

      ליתר הנקודות: אני לא יודע אם עשו סימולציות מחשב. אאל"ט היה ניסוי מאד מתקדם של מדענים ב-2007 ששחזר את האירועים בטכנולוגיה חדישה, יכול להיות מאד שהם השתמשו גם בסימולצית מחשב. מה שבטוח שהם ניסו להבעיר חומרים דומים בתנאים דומים, ולבדוק כמה מהר הם בוערים וכאשר הם בוערים, כמה מהר מתפשטת האש בתנאים דומים של חמצן ולחץ אוויר (במקרה של שריפת הרייכסטאג, האש התחילה להשתולל אחרי כשלוש דקות, כשכיפת הזכוכית בתקרה התפוצצה ואוויר נכנס פנימה בלחץ גבוה).

      אתה צודק בנוגע לואן דר לובה: הוא היה שעיר לעזאזל מאד בעייתי למי שרוצה להאשים את המפלגה הקומוניסטית. לכן, בנג'מין הט מעלה את האפשרות שאנשי הס"א עשו זאת על דעת עצמם (אם כי הוא חושב שגרינג או גבלס או שניהם היו מעורבים – אבל לא היטלר). ובכל זאת: ארגונים לא תמיד נוהגים באופן מחושב בתנאים של לחץ. יכול להיות שואן דר לובה הזדמן להם במועד הנכון, והם השתמשו בו בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות.

      ותודה על האיזכור של קומוטו דאיסקו. ההשוואה באמת יכולה להיות מעניינת, אם כי מדובר כמובן במקרים שונים לחלוטין.

      • דני , לא פעם , עד לעבירה מתחיל כך אמנם , ומסיים כחשוד ונאשם ( הפלא ופלא ) . בחקירה סבוכה , לא משאירים אבן הפוכה , בטח ובטח עד , שאולי " לגמרי במקרה " היה במקום . הנה תסריטים בקטנה :

        1) הוא בדיוק עבר במקום , בדיוק בזמן , על מנת לוודות שאותו המטורף יתפס , ולא מישהו אחר , או לא : אף אחד .
        2) הוא בדיוק עבר במקום , על מנת שלא ישרף הרייכסטאג כליל , אלא רק בקטנה ( לא תיארת אגב לגמרי עד כמה נשרף כמדומני ) . שהרי , הענין עשוי היה להיות , הפללה של מישהו או גוף , ולא עצם שריפת הרייכסטאג עד היסוד , עד כלות , עד עפר .

        לכן , אם אכן פסחו עליו בחקירה כפי שאתה טוען ( ואין לי ממש סיבה לפקפק בידענותך בענין ) הרי זה מחדל רציני ביותר ברמה המושגית . זה שאין לא אינטרס פוליטי , כלל לא קשור !! ייתכן שזה רק למראית עין , אבל קשרים מוכמנים היו מפלילים אותו . ייתכן בצע כסף , אלוהים יודע נתיבות הרוח ….. תודה

      • אף אחד מחוקרי הפרשה הרבים לא חשד עד עכשיו בהאנס פלטר, ולדעתי אין סיבה לחשוד בו. ראשית כל, הוא קרא למשטרה בשעה שהמצית היה בפנים. לא היו לו שום קשרים לחשודים בעבירה, והוא גם לא היה העד היחיד (היו עוד כמה). אם כבר, היה צריך לחשוד באותו חבר פרלמנט נאצי שנמלט באופן חשוד מהמקום, ושהגירסה שלו במשפט (שמעתי שהרייכסטאג נשרף ורצתי להציל מסמכים) היתה חשודה לכל הפחות. אבל כל אלו שידעו על זה סולקו בידי הנאצים.

      • דני , אין קשר אם הוא חשוד על פניו , אם לאיו , אין קשר לכלום !! הקשר היחידי , זה שהוא עד למעשה העבירה , וצריך היה לחקור אותו , בשביל לא להשאיר אבן הפוכה . ואגב אורחא ציינתי : לא פעם אדם מתחיל כעד , תמים לגמרי , ובסוף יושב על ספסל הנאשים . חוקר טוב , חקירה טובה , אוספים וממצים כל אינפורמציה רלבנטית , אפילו הזויה , אפילו שולית . וחוקר טוב אגב , חושד בכל אדם , אלא מבדיל היטב לצורך החקירה , בין פגיעה בזכויות של עד או נחקר , לבין חקירה עינינית ורלבנטית .אחרי שחשד סביר מתגבש , אז מתחילים לפגוע בזכויותיו של עד כעד . תודה

  3. נשמע באמת ספר מרתק. אבל אני מצטרף לתהיות של אל רום: האם יש ראיות חדש משמעיות לתכנון מוקדם מצד הנאצים? וכמו כן, אם התמיסה שבאמצעותה הציתו את הוילונות אכן כה יעילה, וכל כך פשוט להשתמש בה מבלי להתגלות, האם לא נעשו נסיונות להשתמש בה במקרים אחרים בה במקרים אחרים בהיסטוריה?

    • נדב, אני מאד מעריך את הזהירות של הט בעניין הזה. הוא אומר פחות או יותר משהו כזה:

      1. אנחנו יודעים בוודאות דבר אחד: לא יתכן מבחינה מדעית שואן דר לובה הצית את הבניין לבדו.

      2. אין ראיות חותכות וודאיות שמוכיחות מעבר לכל ספק סביר שהנאצים (או מישהו אחר) שרף את הרייכסטאג – רק שמישהו שאינו ואן דר לובה עשה את זה.

      3. אבל יש ראיות *נסיבתיות* חזקות שמצביעות על אשמתן של חוליות ס"א בברלין, חלקן נחשפו על ידי הט או רק לאחרונה מארכיונים סובייטיים. ראשית כל: איש ס"א שרצה לזמר ואמר ש"יש לו משהו חשוב לומר לבית המשפט" נרצח מיד לאחר מכן על ידי חבריו. שנית: שני אנשי גסטפו ששנאו זה את זה שנאה עזה וניסו להתנכל זה לזה בכל דרך אפשרית, הנס ברנד גיזביוס (לעתיד מתנגד משטר) ומפקד הגסטפו באותה העת רודולף דילס, הסכימו שניהם לאחר המלחמה שהנס גיאורג גוור אחראי לשריפה. גיזביוס כתב זאת בספרו מהזיכרון, ורק כעבור עשרות שנים התגלו ראיות שחיזקו את גירסתו במידה משמעותית. דילס כתב זאת במכתב פרטי (שהט חשף), אם כי מאוחר יותר הציג גירסה שונה בזכרונותיו ובעדויותיו הפומביות. הט חושב שאם גיזביוס ודילס, היריבים המושבעים, הסכימו בעניין הזה – ככל הנראה יש דברים בגו. שלישית, יש מספר התבטאויות "חשודות" של גרינג, מלפני ואחרי השריפה, וכן נאום של יו"ר הסיעה הקומוניסטית טורגלר שמזהיר מפרובוקציה נאצית ממשמשת ובאה מספר ימים לפני השריפה. לבסוף, כמה מהשופטים רמזו לאחר המשפט שהיתה איזו "אמת לא נוחה" שהם נאלצו להסתיר.

      4. עד כמה המנהיגות הנאצית היתה מעורבת – זו שאלה אחרת. הט סבור שהיטלר לא ידע ולא היה מעורב, ובאמת האמין שהקומוניסטים אחראיים לשריפה. המסקנה הזאת נראית לי סבירה: ההתנהגות של היטלר באותה השעה מלמדת על כך שהופתע באמת ובתמים. גרינג זה סיפור אחר: ההשפעה שלו על הס"א באותו הזמן היתה עצומה, וכאמור מספר התבטאויות שלו מרמזות לפחות על מעורבות. לפי הגירסה המקובלת, החולייה גם נכנסה לרייכסטאג דרך מנהרה שהתחילה במעונו הרשמי, ומישהו היה צריך לתת להם את מפתח המסטר. לגרינג, שהיה נשיא הרייכסטאג, היתה ככה"נ גישה הן למנהרה והן למפתחות הללו. המעורבות של גבלס היא שאלה נפרדת. גם כאן יש ראיות חזקות שמצביעות על מעורבותו, אבל הוא לא כתב על זה כלום ביומן – ואף כתב ביומן שהוא מופתע לאחר השריפה. הט טוען שגבלס שיקר פעמים רבות ביומן, ומביא ראיות לכך, משום ששיער שהיומן התפרסם בימי חייו.

      • ואללה. עם כל המחקרים שנעשו על עליית הנאצים, באמת מעניין שאף אחד לא עירער על החוכמה המקובלת בעניין הזה עד עכשיו. וקשה שלא לתהות, אם המשפט היה מתנהל אחרת (נניח, אם לא היו מצליחים להתנקש בחיי העדים), האם זה היה משנה את כל ההיסטוריה.

      • בעניין גבלס – ר' הרשומות ביומנו ב'ליל הבדולח'.

        לא הייתי מוציא את היטלר מהקונספירציה. אין סיכוי שגרינג או גבלס היו עושים משהו ללא ידיעתו או בירכתו. גרינג שימש בעוד מקרים כ-FRONT נוח להיטלר, בדברים שלא רצה להיחשף (כמו הפקודה הידועה להיידריך ביולי 41' על הפיתרון הסופי, ולפני כן בינואר 39').

        העובדה היא ששריפת הרייכסטאג היתה תירוץ להעברת חוקים שהנאצים תיכננו, ושהיו חיוניים לביצור שילטונם. זה היה אינטרס עליון של היטלר ופקודיו.

    • נדב, שכחתי לענות בנוגע לתמיסה. הס"א השתמש בה באופן קבוע במערכות הבחירות בשלהי רפובליקת ויימאר כדי להצית פוסטרי בחירות קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים. גוור באופן ספציפי התמחה בכך, ויש כאלה שטוענים שהוא המציא את השיטה על סמך משהו שלמד באוניברסיטה. אני לא מכיר שימוש בארצות אחרות או זמנים אחרים בהיסטוריה.

    • לדעתי נקודת המפתח כאן היא פתיחות מצד היסטוריונים להתייעץ עם מומחים אחרים: מהנדסים, כימאים, מומחים לתרמודינמיקה, משפטנים, ולא לחשוב שהם יכולים וצריכים להמציא את הגלגל בעצמם בכל פעם. אבל מכיוון שאותם המדענים פרסמו את תוצאות הניסויים שלהם בעיתונות פופולרית ובתחקירי טלוויזיה, מבחינת ההיסטוריונים זה לא היה "רציני" מספיק.

      הט לא חושב שתוצאה אחרת במשפט שריפת הרייכסטאג (או אי קיומו של האירוע) היו משנים את המציאות באופן משמעותי, וסבור שהנאצים היו מוצאים תירוץ אחר כדי לעשות את אותם הדברים (שכבר תוכננו קודם לכן). אני לא יודע אם אני מסכים איתו לגמרי, אבל יש סיכוי גדול.

  4. תודה על המאמר.

    השגתי את הספר של הט לפני שנה ומשהו (יש ברשת בגירסה אלקט') והצצתי – מרתק ומשכנע.

    החשיבות שלו גדולה – מראה את אופן הפעולה הנאצי, והעדפתם להסתיר את פעולותיהם מאחורי אירועים אחרים. השיטה הזו חזרה גם בהמשך (כמו בתרגיל בגלייוויץ בפלישה לפולין, עם בימוי ההתקפה ה'פולנית' על תחנת הרדיו הגרמנית; למעשה כל 'ליל הבדולח' לא היה אלא כיסוי למעצר של עשרות אלפי יהודים, שתוכנן עוד לפני).

    עצם זה שגרינג הופיע במקום תוך *דקות*, ובפיו הסברים מפורטים והאשמות ספציפיות, ושחוקים שלמים הועברו בימים שאחרי *כתוצאה* מהשריפה, מראה טוב יותר מכל דבר אחר על תיכנון מוקדם.

    מבחן התוצאה כמו תמיד מספק את התשובות הנכונות.

    אבל מומזן האולטרא-פונקציונאליסט לא היה מוכן לקבל דעות שכאלה, ולו כי הן אנטי-פונקצנליסטיות במיוחד (דוגמא מוקדמת לשיכנוע האידיאולוגי הפנימי של האסכולה הזו, שמעודדת מחקר מוטה וסלקטיבי).
    מבחינתו לא היה מקום לתיכנון מוקדם או קונספירציה (אולי כי זה היה הטיעון המרכזי של בעלות הברית בנירנברג) – רק 'תהליכים', שאיכשהו קורים; אולי 'טלפאתית', כמו שהילברג ציין בהקדמתו לספרו הידוע.

    אגב בניספח לספר, הט מתאר ביקור אצל אחד מהעדים במשפט, ששיכנע אותו סופית בקו שאותו אימץ. כדאי להזכיר גם את זה.

    הט אגב נמנע בצורה מרשימה מכל סנסציה, התלהמות, ולא חושש להיות משמים לעיתים מרוב עובדתיות והקפדה על סקירה מקיפה של כל הטענות שהועלו. אבל בסוף הוא חותם יפה עם מסקנתו.

    • יובל, לא מדויק לדעתי במאה אחוז. בפאנל שהיה ב-AHA לכבוד הספר, דיברה גם פרופ' פמלה סוויפט שהתמחתה באלימות הבחירות בשנים שלפני 1933. היא ציינה, כביקורת על הט (אם כי הוא לא חלק על דבריה) ש"חוק שריפת הרייכסטאג" הוכן זמן רב קודם לכן, רשימות מעצרים הוכנו פעמים רבות החל מ-1930 ובוודאי ש-1931, וחלקים מסויימים מ"חוק שריפת הרייכסטאג" הועברו אף קודם תחת שלטונו של פאפן.

      • אגב בפרק הסיכום של הספר מוזכר שמבין הנעצרים אחרי השריפה, היו יריבים פוליטיים רבים. מכאן והלאה, הוצאת הקומוניסטים מחוץ לחוק היתה קצרה.

        עוד מוזכר בפרק הסיכום שקרשאו בביוגרפיה שלו על היטלר שאב ישירות מ-מומזן וטוביאס (כצפוי; ברושאט היה המנטור שלו בשנות השבעים), ובנספח על הראיון שלו עם טוביאס לפני מותו, מוזכר גילוי מכתבו של דיילס מ-46' (באחד מהקלסרים ששמר טוביאס), שטוביאס מעולם לא טרח להזכיר: אי-האיזכור הזה הוא שהביא לשינוי בדעתו של הט.

        כך גם אצלי – סימנים של השמטת עדויות שמצאתי, הם שמשכנעים אותי יותר מכל דבר אחר שהחוקר שהשמיט אותן, פעל תחת אג'נדה מסויימת – שסביר להניח שמוטעית.

      • ועוד מהפרק שלפני הסיום – על נסיונות הסחיטה של טוביאס נגד קראוזניק, ראש המכון להיסטוריה במינכן; סיפור מרתק. בניגוד לטענת אוואנס במאמרו, הוא בהחלט לא רצה להיחשף. עובדה שעברו של ברושאט כחבר מפלגה נחשף רק אחרי מותו ע"י ברג.

        אגב זה, צריך לציין את ההתכתבות בין ברושאט להיסטוריון היהודי-פולני יוזף וולף, שתוארה בספרו של ברג (מאמר מסכם שלו תורגם באסופה 'זיכרון ושיכחה' ב-2005), שבהם ברושאט מאיים על וולף בתביעה אם יזכיר אישים בכירים במערב-גרמניה (כמו האגן, לשעבר מהמימשל הגרמני בוורשה) בהקשרים נאציים.

        אוואנס לדעתי מאכזב במאמרו, בעיקר אחרי הרקורד האינטנציונליסטי הטוב שלו בטרילוגיית הרייך השלישי (למרות שנמנע מלשייך את עצמו – הודה בהערכתו הרבה לבראכר).
        גם הוא נמנע מלהזכיר עדויות שמופיעות בספר: המכתב של דיילס מ-46' שהט מזכיר כנקודת המפנה עבורו; העובדה שדיילס היה הראשון שהפנה אל גווהר בראיון עיתונאי ב-57' (לפני גיזביוס) ואולי עוד. כמו כן לא מציין שהנאצים תמיד חיפשו תירוץ חיצוני ושדעת הקהל היתה מבחינתם מעל הכל.

        אגב גם במקרה תרמית גלייוויץ, מכל המשתתפים בתקרית רק אחד נשאר חי אחרי המלחמה, ועדותו בנירנברג היא היחידה שקושרת את היידריך.

      • ונקודה אחרונה – ב-98' הועבר חוק בפרלמנט הגרמני שמורה לבטל כל הרשעות לא-חוקיות שנעשו בתקופת הנאצים.

        אבל נדרשו עוד עשר שנים, עד שהרשעתו של ואן דר לובה בוטלה רשמית –
        http://www.theguardian.com/world/2008/jan/12/secondworldwar.germany

  5. אגב דני, אתה יכול להעריך , או האם מחקרים בנדון יכולים : בתוך כמה זמן , היה נשרף בעצמו אותו מטורף ? הכל אם היה נשאר בבנין , והפריצה של השוטרים הייתה לוקחת עוד כמה דקות על הזמן שממילא ? במחשבה שניה , זוהי שאלה שיכולה להיות קריטית להערכתי !! תודה

    • שאלה יפה. החלק שבער באש חזקה בבניין היה בעיקר אולם המילאה. במקומות אחרים (למשל הקפטריה) היו להבות קטנות יותר. האש לא התפשטה בכל המקומות באופן שווה – עוד אינדיקציה לכך שמישהו פיזר חומרי הצתה מרוכזים בחלקים מסויימים של הבניין. יתכן ואם ואן דר לובה היה נשאר בבניין יותר מדי זמן הוא היה נחנק מעשן.

      • אוקיי דני , אז אתה צריך להיכנס בנעלי האיש המתכנן ( לפי גרסתך וגרסת רבים משהו ) ולנסות לדמיין ולהבין , מה הוא צפה שיקרה למטורף הזה ? יחנק מעשן ? ישרף ? יתפס ? האם הוא בכלל חשב שהוא יהא בר דעת , לא פסיכוטי , ויצליח להימלט ? זו נראית נקודה מאוד חשובה בהבנת הדמיון היוצר של המתכנן לגבי דידך ורבים . אם תגיע למסקנה שהוא רצה שישרף , יחנק , ימות , או ינצל וימצא על ידי הפורצים , הרי השלכות קריטיות ממש . תודה

  6. אל רום, אם היו מצפים שימות היו מביאים גוויה. אם סיממו אותו אחרי השריפה אז מדוע לא לסמם אותו לפני כדי להיות בטוחים שיתפס הרי היה לו די זמן להסתלק? רצו שימצא

    • אורי , אתה מתאים או מנסה להתאים בדיעבד את הציפיה של המתכנן , עם התוצאות , זה קטש ידוע !! פשוט לא עולה על דעתך , שהעסק מבחינת המתכנן , השתבש , ואתה לא מבין את זה . אם כתבתי את זה , זה לא סתם !! שהרי שוב : למה המפלגה הנאצית , או מתכנניה , כחשודים עיקריים , לא כיוונו למפלגה הקומוניסטית , באמצעות ראיות מחשידות וישירות , ולא באמצעות השערות בדיעבד ? למה מטורף או מטורף למחצה ? בשביל להפליל המפלגה הקומוניסטית? כך עובדת מפלגת שלטון טוטאליטרית חסרת עכבויות ? היו עושים את זה הרבה יותר מאורגן ( ונאצי , תעשייתי ) מלמעלה ( לא כל שכן כאשר מדובר בשריפת הרייכסטאג ) ועם תחכום מינימלי שיעיד ויצביע בעליל על המפלגה הקומוניסטית . זה לא מה שהבנתי כלל מן הפוסט . תודה

  1. פינגבק: למכור עגבניות באפגניסטן: הדרך הנסתרת לגלות את האמת | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: