ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הלהבות המתפצחות בתוך הפרלמנט הגרמני פתחו סידרת אירועים דרמטית, שסייעה למפלגה הנאצית לבסס את שלטון היחיד חסר המעצורים שלה. מי שרף למעשה את הרייכסטאג? האם היה מדובר במבצע סולו של פירומן מטורף? או אולי מזימה של המפלגה הקומוניסטית, כפי שטענו הנאצים? שמא פרובוקציה נאצית – כפי שמיהרו הקומוניסטים לטעון? ספרו של החוקר האמריקאי בנג'מין הט מקרב אותנו לפתרון התעלומה, וחושף צללים נסתרים, שקרים ושלדים בארון, לא רק ברייך השלישי אלא גם בקרב ההיסטוריונים בגרמניה המודרנית היום.

Benjamin C. Hett, Burning the Reichstag (Oxford: Oxford University Press, 2014)

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הסטודנט קרא לשוטר מקוף שעמד בסביבה, וביחד הזעיקו תגבורת. כעבור מספר דקות, פרצו שוטרים לתוך בניין הפרלמנט, שהיה שקוע כולו בעשן סמיך. הם תפסו שם הולנדי חצי עירום, נוטף זיעה ומטורף למראה בשם מרינוס ואן דר לובה. כפי שאמר מיד, הוא הבעיר את הבניין באמצעות כותנתו. כששאלו אותו למה, ענה: "מחאה! מחאה!"

Credit: Ia_64, depositphotos.com

אדולף היטלר, ראש הממשלה החדש של גרמניה, דלק למקום ביחד עם עוזריו הבכירים: יו"ר הפרלמנט הרמן גרינג וראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית, ד"ר יוזף גבלס. היטלר, שנראה מופתע, הצהיר ש"העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה." "זו תחילתה של המהפכה הקומוניסטית," החרה החזיק אחריו גרינג, "ויש לדכאה לאלתר וביד ברזל." ההצתה אפשרה לממשלה החדשה להוציא חוקים ל"הגנת העם והמדינה", שהשעו את חירויות האזרח וחיסלו בפועל את הערובות שניתנו לאופוזיציה בחוקה. בכך, הניחה פרשת שריפת הרייכסטאג את המסד לדיקטטורה הנאצית כולה.

הרייכסטאג בוער

גל ההיסטריה התחזק בעקבות כותרות צעקניות בעיתוני הבוקר, ואלו השפיעו כמובן על דעת הקהל. "הם תכננו לרצוח, הם תכנו לשרוף," כתבה מורה אחת ביומנה, "במרעילים ומציתים יש לטפל באמצעות עונש מוות." רבים האמינו שהקומוניסטים אכן שרפו את הפרלמנט כהכנה למהפכה, אמונה שלא נראתה בלתי הגיונית באותה התקופה. כולם ידעו שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שקיבלה את הוראותיה ישירות ממוסקבה, תיעבה את הדמוקרטיה ותמכה במהפכה אלימה. באמצעות חיסול הקומוניסטים, הנאצים לא נפטרו רק מיריביהם השנואים ביותר, אלא גם איחדו מאחוריהם חלקים ניכרים מהעם. בימים שלאחר שריפת הרייכסטאג נעצרו כל הצירים הקומוניסטים בראשות יו"ר הסיעה, ארנסט טורגלר. ביחד עם ואן דר לובה ושלושה קומוניסטים בולגרים (ביניהם גיאורגי דימיטרוב, לימים מקורבו של סטלין וראש ממשלת בולגריה), הועמד טורגלר למשפט כמתכנן שריפת הרייכסטאג. רק ספקנים מעטים טענו שלא יתכן שהקומוניסטים שרפו את הבניין בשעה נוחה כל כך לנאצים. אולי הנאצים עשו זאת בעצמם, כפרובוקציה? התעלומה נותרה על כנה, כפי שנראה, עד ימינו. המשפט שנפתח בלייפציג הותיר יותר שאלות מתשובות.

אזרחים גרמנים צופים בשריפת הרייכסטאג

כבר בתחילת המשפט, הסתבר למנהיגים הנאצים שלא יהיה קל כל כך להפליל את המפלגה הקומוניסטית בהצתה. הראיות של המשטרה היו מפוברקות באופן מביך אפילו בעיני משקיפים ועיתונאים אוהדים. עדים מפוקפקים הובאו מהגורן ומהיקב ומלמלו האשמות סותרות ומנותקות מהמציאות; אחד מהם, אמרו משקיפים, נראה והתנהג כ"פסיכופט"; אסירי מחנות ריכוז לוו לדוכן בידי שומרי ס"א גברתנים, עמדו בדום ודקלמו טקסטים מגושמים שהוכתבו להם מראש; מלצר מסר עדות שמיעה שאפילו השופטים הפרו-נאצים נאלצו להגדיר כ"שקר גמור". באחד הרגעים הקומיים של המשפט, הציג אחד מבלשי המשטרה מדריך טיולים של ברלין שהוחרם מהנאשם דימיטרוב, ובו סימונים בעיפרון של אזור הרייכסטאג. דימיטרוב טען, באופן משכנע, שסימוני העיפרון הללו שורטטו בידי המשטרה, שנציגיה השתילו בלי בושה משפטים שלא נאמרו בפרוטוקולי החקירה. דימיטרוב, בחכמה רבה, סירב לחתום עליהם.

גיאורגי דימיטרוב

בינתיים, תכננה המפלגה הקומוניסטית את מכת הנגד שלה. צוות תועמלנים גולה, בראשותו של איל העיתונות וילי מינצינגר, פרסם מחקר שנודע כ"ספר החום", ובו האשים את הנאצים שביצעו את ההצתה כפרובוקציה. היטלר ועמיתיו החלו לחשוש כי המסר של ה"ספר החום" יחלחל בעוצמה רבה יותר לדעת הקהל העולמית. רבים התקשו להאמין שואן דר לובה, תמהוני עיוור למחצה, שרף את הרייכסטאג לבדו. אם למצית היו שותפים, ואלו לא היו הקומוניסטים, די ברור מי הם כן היו. רק לנאצים, חברי המפלגה האנטי-דמוקרטית השנייה, היה אינטרס לשרוף את הרייסטאג כדי לספק אמתלה לחוקי החירום שלהם. עדויות בעייתיות נוספות שעלו במשפט, כגון דיווחים עיקשים על ציר נאצי שנמלט מהבניין בשעת ההצתה, גרמו לגרינג, היטלר ושותפיהם לחשוש, ובצדק.

בתגובה, פנו הנאצים לאסטרטגיה רזרבית שהוכנה ככל הנראה מראש. מראשית המשפט, הם כפו על יו"ר המפלגה הקומוניסטית, ארנסט טורגלר, סנגור בשם ד"ר אלפונס זאק, פרקליט נאצי נודע שהגן על אנשי המפלגה (וגם על היטלר עצמו) במשפטים פוליטיים מפורסמים בתקופת ויימאר. למרבה האירוניה, זאק ניצל את מלוא כשרונו על מנת להוכיח את חפותו של טורגלר, אולם בתיאום מלא עם הגסטפו ובאופן ששירת את האג'נדה הנאצית. עכשיו, הכוונה היתה להוכיח שואן דר לובה פעל לבדו (וכך לשלול את ההאשמות של הספר החום), אולם עשה זאת עקב הסתה קומוניסטית ועל מנת לקדם מטרות קומוניסטיות. נאום הסיכום של זאק, כפי שמוכיח בנג'מין הט, נכתב ככל הנראה בידי הגסטפו.

אחד הרגעים הדרמטיים במשפט: המנהיג הנאצי הרמן גרינג (עם הגב למצלמה) מתעמת מול הנאשם גיאורגי דימיטרוב. דימיטרוב הצליח להשפיל את גרינג ולגרום לו לאבד את עשתונותיו.

כדי לקדם את קו ההגנה הזה, דאגו הנאצים להיפטר מעדים לא נוחים. ואן דר לובה עצמו סומם ככל הנראה במהלך המשפט. בניגוד בולט להצהרותיו הרהוטות במשטרה, במהלך הישיבות הוא היה צל של עצמו, דיבר בגרמנית שבורה מהולה בהולנדית ובדרך כלל ענה בתשובות חד-הברתיות. לרוב הוא ישב בראש מורכן, מטיף ריר ונזלת שהשומרים נאלצו לנגב. רק ביומיים שבהם נאלץ להעיד, חזרה לו מקצת מצלילות העבר. ההתנהגות המוזרה הזאת הובילה שני חוקרים גרמנים להאמין כי הוא סומם על ידי המשטרה בפוטאסיום ברומיד, סם מדכא נפוץ מאד באותה התקופה. ואן דר לובה קיבל ארוחות נפרדות באריזה אטומה, שעליהן היה כתוב שמו בבירור. הנאצים התעקשו לפטם אותו במנות גדלות באופן מוזר. פוטאסיום ברומיד הוא סם בעל טעם מלוח, וקל מאד לערבב אותו במזון. ראוי לציין שואן דר לובה, גם ברגעי הצלילות שלו, התעקש ששרף את הרייכסטאג לבדו. אין ספק כמעט שהאמין בכך. אבל במצבו המסומם למחצה, הוא לא ענה לשאלות רוב הזמן. אולי כך פחת הסיכוי שיספר סיפורים מביכים, כגון קשריו עם פרובוקטורים נאצים בבתי המחסה להומלסים שבהם שהה לפני ההצתה.

יתכן שסומם על ידי הנאצים: מרינוס ואן דר לובה במהלך המשפט (למטה) ובזמנים יותר טובים (למעלה)

עדים לא נוחים אחרים הורחקו אף הם מהזירה בידי השלטונות. איש ס"א שהחליט "לזמר" חוסל לאלתר בידי הגסטפו. מפקד הכבאים, שהתעקש שמצא עקבות בנזין וחומרי הצתה במקום, וטען כי ואן דר לובה לא היה מסוגל להצית בניין כל כך גדול באמצעות הכותנת שלו, הורחק מהזירה ולאחר מכן "חוסל" פוליטית בהאשמות שחיתות. אחד משומרי הרייכסטאג, שראה ציר נאצי נמלט מהמקום בשעת השריפה, פוטר מניה וביה בשל "שתיית אלכוהול בזמן התפקיד" ועדותו הוכרזה בדיעבד כבלתי אמינה. בכל זאת, לנאצים היה קשה יותר לפקפק בעדויות המהנדסים, הכימאים ומומחי הבערה שזומנו בידי בית המשפט: אלו כולם העידו כי אי אפשר להצית וילונות עבים, ואפילו רהיטים כבדים, באמצעות כותונת, מצית וחולצה בזמן קצר כל כך.

פסק הדין, כצפוי, תמך בגירסה הנאצית החדשה. טורגלר, דימיטרוב ושני הבולגרים האחרים זוכו. ואן דר לובה הוכרז כאשם הבלעדי, ומאוחר יותר הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה. נשיא בית המשפט פרש "מטעמי בריאות", ואלמנתו העידה כי סבל מייסורי מצפון תמידיים על עיוות הדין בו נאלץ לקחת חלק. אחד השופטים האחרים רמז במשך שנים רבות כי היו "אשמים אחרים", לא קומוניסטים, שאת זהותם נאלץ להסתיר. ובכל זאת, במהלך המלחמה, וגם לאחריה, אשמתם של הנאצים היתה ברורה לאויביהם וקורבנותיהם באירופה כולה. המצב הזה השתנה רק בשנות החמישים המאוחרות, בשל צירוף בלתי צפוי של נסיבות.

לאחר המלחמה, שירתו נאצים רבים לשעבר ברשויות המערב-גרמניות, כולל במשטרה, בתי המשפט ואפילו שירותי המודיעין. לאור זאת, הרשויות לא מיהרו להעמיד אפילו פושעים כבדים למשפט, והעונשים היו לעיתים קרובות מגוחכים. אולם בכל זאת, נאצים לשעבר חששו באופן תמידי מהפללה והרס הקריירה שלהם. ביניהם היו גם שניים מהבלשים המרכזיים שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, והיו מעורבים בפשעי מלחמה (לרבות השואה) במהלך שירותם המאוחר יותר בגסטפו. כמו רבים אחרים, הם ניסו לטעון לרקורד אנטי-נאצי, וניצלו לצורך זה את פרשת שריפת הרייכסטאג. כשוטרים מקצועיים, כך אמרו, הם טענו תמיד כי הקומוניסטים לא היו מעורבים בשריפה. הפושע היה ואן דר לובה לבדו. כדי להגן על עצמם, טענו אותם בלשים כי פעלו כנגד הרדיפה הפוליטית של השלטונות והגנו על הקומוניסטים מהאשמות השווא שהוטחו בהם.

ב-1960, מצאו אותם שוטרים לשעבר מליץ יושר, משפטן ואיש מודיעין גרמני סוציאל-דמוקרטי בשם פריץ טוביאס, חבר ושותף לעבודה שהיה מוכן להגן עליהם – וללא מעצורים. טוביאס כתב ספר בשם שריפת הרייכסטאג – אגדה ומציאות שהפך לקונצנזוס המחקרי הבלתי מעורער למשך עשורים. בספרו, תקף טוביאס בכישרון ובאכזריות את הספר החום, והוכיח שרבים מה"מסמכים" שבו הם זיופים קומוניסטיים מגושמים. ואן דר לובה, כך טוביאס, פעל לבדו – ללא סיוע קומוניסטי או נאצי. אולם במהלך המחקר שלו, סילף טוביאס עצמו את העובדות כדי להגן על חבריו. הוא התעלם מראיות, הסתיר מסמכי מפתח שהיו ברשותו, פסל את עדויות המומחים שטענו שואן דר לובה לא היה מסוגל להצית את הבניין לבדו תוך עשר דקות, ואף סחט באיומים היסטוריונים שהחזיקו במידע נוגד. במיוחד, הוא ערך רצח אופי לאחד מהעדים המרכזיים נגד הנאצים, איש גסטפו לשעבר ומתנגד משטר עקבי בשם האנס ברנד גיזביוס, והציג אותו (שלא בצדק) כשקרן פתולוגי והוזה הזיות. תגובתם של חוקרים קומוניסטים, שכהרגלם זייפו מסמכים כדי לנגח את טוביאס ולהוכיח את אשמת הנאצים, רק חיזקו את הקייס שלו עוד יותר. הגינויים החריפים של טוביאס עצמו למשטר הנאצי טשטשו את העובדה שניסה להגן על נאצים ולקדם גירסה מרוככת של טענות הנאצים עצמם.

גירסתו של טוביאס, כאמור, ביטלה בלי נימוקים משכנעים את כל הראיות המדעיות וההנדסיות. כל מומחי הבערה, ההנדסה, הכימייה והתרמודינמיקה שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, מ-1933 ועד המאה ה-21, היו מאוחדים במסקנה שואן דר לובה לא היה יכול להצית את הבניין לבדו. ניסויים אינספור הוכיחו את חוות הדעת המדעיות הללו. המצית, הכותנת והחולצה שברשותו פשוט לא היו מסוגלים לחמם את הרהיטים והוילונות הכבדים לטמפרטורה הדרושה במהלך עשר דקות. מישהו – או משהו – היה חייב להספיג את הבניין בחומר בערה קודם לכן. עדויות אינספור הצביעו על כך, ולמרות שטוביאס טשטש אותן במיומנות, הן הגיחו מעל פני השטח.

ביטל את הראיות הפורנזיות בלי נימוקים משכנעים – ספרו של פריץ טוביאס

בנג'מין הט מודה שכיום, לאחר כל כך הרבה שנים, קשה מאד לדעת מי שרף את הרייכסטאג. אולם העדויות הנסיבתיות מצביעות בסבירות גבוהה כי חוליית אנשי ס"א בפיקודו של מומחה הצתה, הנס גיאורג גוור ("הייני האקדח"), חדרה לרייכסטאג במנהרה שחיברה בינו לבין ארמונו הרשמי של נשיא הרייכסטאג. גוור, בריון ידוע לשמצה שלמד הנדסה וכימייה באוניברסיטה (אם כי מעולם לא סיים את התואר), פיתח שיטה להצתה של פוסטרים קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים במהלך השנים האלימות שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. הוא הספיג אותם בתערובת של דלק ותמיסת זרחן. כעבור מספר שעות, כשהנוזל בתמיסה התאדה, הזרחן התלקח והצית את הפוסטרים באש חזקה. הט משער, על סמך צירוף של ראיות נסיבתיות, כי הוילונות, השולחנות והכיסאות ברייכסטאג הוספגו בנוזל הזה. ואן דר לובה ככל הנראה סיפר על ההצתה ל"קומוניסטים" (למעשה פרובוקטורים נאצים) שפגש בבתי המחסה לחסרי בית. הם "המליצו" לו להיכנס לרייכסטאג בשעה תשע, השעה שבין הסיבובים הקבועים של השומרים ואנשי התאורה. ההולנדי האומלל באמת האמין שפעל לבדו. אבל הכותנת שלו לא היתה יותר מפעולת הסחה. יתכן, דרך אגב, שחלק המנהיגים הנאצים הופתעו מהפעולה (אם כי מיהרו לנצל אותה לתועלתם). אנשי ס"א לא תמיד ביקשו אישור לפני שיצאו להתקפות אלימות או פעולות כנגד יריבי הנאצים.

הדבר המדהים הוא שעד יציאת ספרו של הט, הממסד ההיסטורי בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית התעלם כמעט לחלוטין מהראיות המדעיות המוצקות, והתעקש להאמין לספרו המפוקפק של טוביאס. ההיסטוריון הגרמני הנודע הנס מומזן, במאמר למדני שנכתב בשנות השמונים, הפך את גרסת טוביאס לקאנונית ודחה בלעג את הדעה ההפוכה.

זיופי המסמכים הקומוניסטיים, כאמור, חיזקו את הגישה הזאת, אבל לא רק הם. הגישה ההיסטורית שנתפסה כ"רצינית" באותה התקופה נטתה לדחות סיפורים סנסציוניים, תיאוריות קשר צבעוניות ושערוריות מסעירות, והעדיפה הסברים שגרתיים ויומיומיים. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש כמו מומזן, הרי, לא עוסקים בקונספירציות. הם מאמינים בסטרוקטורות, במבנים, בתהליכים כלכליים ופוליטיים. כל מה שמסעיר – נדחה. כל מה ש"מנפץ מיתוסים" ומחליף אותם בהסברים יומיומיים ואפורים – מתקבל. השיעמום, כמו שכתבתי במקום אחר, הפך לסמל סטטוס. מבחינה לוגית, כמובן, אין שום סיבה להניח שסיפור "אפור" נכון או אמין יותר מסיפור "סנסציוני": יש להטיל ספק בשניהם במידה שווה ולבחון אותם לפי הראיות, אבל ההיגיון של חוקרים רבים הוביל אותם לפקפק בכל עדות "מסעירה" באופן אוטומטי. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש חשבו גם שלמעלה מכבודם להתייעץ במדענים ובמומחים אחרים מחוץ לדיסציפלינה. אין חוכמה מחוץ לגילדה.

מאמין בסטרוקטורות, לא בסנסציות – פרופ' הנס מומזן. קרדיט: A. Savin, Wikimedia Commons

מסיבה זו, זכה ספרו של הט לקבלת פנים צוננת מהנציג המובהק של הממסד ההיסטורי השמרני, החוקר הבריטי המפורסם ריצ'רד אוונס. אוונס, שנודע לתהילה בספריו רחבי היריעה על גרמניה הנאצית ובהתקפתו המנומקת, הקולעת והקטלנית על מכחיש השואה דייויד אירווינג, יצא בחריפות נגד הממצאים החדשים. הט, כתב אוונס, אינו היסטוריון אמיתי אלא משפטן, תובע שמנסה להרשיע את הנאשם ולא "חוקר מאוזן"; המומחים ב-1933 רצו לרצות את הנאצים, וממצאים של מהנדסים ומדענים עשורים רבים לאחר האירועים הם "חסרי ערך" (אין חכמה מחוץ לגילדה – כבר אמרנו?). אולם ממצאיו של הט משכנעים כל כך – עד שהיסטוריונים רבים אחרים מתחילים לקבל אותם. בפאנל שנערך לפני מספר ימים בכנס האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), תמכו כמעט כל הדוברים בממצאיו של הט והתקיפו את אוונס בחריפות, כאשר רק אחדים מעמיתיו ה"וטרנים" מנסים להגן עליו בלשון חצויה.

נציג הממסד ההיסטורי השמרני: סר ריצ'רד אוונס. קרדיט: James Franklin Gresham, CC BY-SA 4.0

פרשת שריפת הרייכסטאג עדיין לא הוכרעה באופן חד משמעי, וכנראה שלא תוכרע לעולם. אולם אשמתם של הנאצים נראית כעת יותר מסבירה. מגבלותיו של הממסד ההיסטורי, למרבה הצער, השתקפו מהסיפור בבהירות לא פחותה. המסקנה העיקרית מסיפור שריפת הרייכסטאג, ככל הנראה,  היא שכאשר היסטוריונים עוסקים בנושאים מחוץ לתחום ההתמחות שלהם (כגון תרמודינמיקה, הנדסה, כימייה ואפילו משפטים), ראוי שיגלו צניעות ראויה ויתייעצו במומחים המתאימים לפני שיחרצו דין. העובדה שאדם כמו פריץ טוביאס, עם מניעים מפוקפקים ופרקטיקות מפוקפקות עוד יותר, שלט בעולם המחקר במשך עשורים, היא סיבה לחשבון נפש רציני ומעמיק.