תזרום, נשמה, תזרום: האסטרטגיה של הטרור

מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

Angry-client

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

00-syrian-islamist-insurgent-terrorists

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אפריל 19, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. מסכים איתך לחלוטין. חזרת פה על פוסטים קודמים שלך אבל אני לא אומר את זה לגנאי. טוב שאנשים יחשפו למאמרו של יובל נוח הררי ולתאוריה הזו בנוגע לדרך הפעולה של הטרור.
    בזמן שקראתי את המאמר זה גרם לי לחשוב גם על התופעה המכוערת של ה"טרור" היהודי של "תג מחיר".
    כתבתי טרור במרכאות כי אני לא מחשיב ריסוס גריפטי ואפילו שריפת מסגדים עם רצח מכוון של חפים מפשע אבל יש דמיון כי באמצעות הפעולות האלה לדעתי אלה שמבצעים אותם מנסים לעורר פרובקציה (גם אם הם לא תמיד מודעים לזה) לא רק של הממשלה אלא גם של הפלסטינים ולהשיג הסלמה באלימות. לדעתי מי שרוצה להילחם בתופעה צריך להיזהר לא ליצור תגובת נגד חזקה אצל ציבור המתנחלים מהזרם המרכזי (ממלכתיים). "נוער הגבעות" פעמים רבות מצליח לעצבן הרבה יותר את ה"ממלכתיים" מאשר את השמאל גם אם הם לא כותבים על זה מאמרים ב"הארץ" אלא שומרים את הביקורת בתוך המחנה. צריך להמשיך לפעול במישור הפלילי אך ורק נגד הגורמים הקיצוניים ולא להכליל את כלל הציבור שחי מעבר לקו הירוק.
    בכל הנוגע לטיפול בטרור הפסטיני לצערי מקבלי ההחלטות שלנו לא תמיד פעלו בחוכמה למרות שיש הרבה שיפור לעומת ה"לשבור להם את הרגליים" והאינתיפאדה הראשונה. יאמר לזכות רבין שככל הנראה (לפי עדויות) הוא הבין את טעותו והבין שהטרור איננו איום אסטרטגי על ישראל גם אם התקשורת מפמפמת לנו אחרת.

    • האם אתה לא חושב שמשריפת מסגדים באמצע הלילה לא יכולים למות אנשים? מבחינתי זה
      ניסיון לרצח, מעבר לונדליזם המזעזע, לחילול הקודש ולפשע השנאה הגזעני. שלא
      לדבר על כך שטרוריסטים יהודים כבר תכננו וביצעו מעשי רצח בפועל כמה וכמה פעמים.

      • אנשים נשארים לישון במסגדים בלילות??? אנשי "תג מחיר" הם יחסית חלביים ביחס ל"מחתרת היהודית" של שנות ה80. מדובר באוסף של פרחחים ותימהונים שמקבלים תהודה גדולה מדי למעשיהם מהתקשורת. לטעמי לא צריך להילחם בהם מעבר למישור הפלילי והמודיעיני. כמו כן למיטב ידעתי גם ה"מחתרת היהודית" שכן עונה להגדרה של טרור לדעתי לא פעלה באותה רצחנות חסרת הבחנה כמו הארגונים הפלסטינים. כדאי שתקרא את הפוסט שכתבת ותשתה כוס מים להירגע. אתה נופל בדיוק לאותו פח שממנו הזהיר יובל נוח הררי ונותן למעשים מינורים יחסית להשפיע על שיקול הדעת שלך. גם רצח חסר הבחנה של חפים מפשע ע"י טרוריסטים (וזה לא משנה אם הקרבנות יהודים או ערבים) הוא לא עילה לתגובה חסרת פרופורציות. אסור לחזור על הטעות שבוצעה מול הפלסטנאים של פגיעה באוכלוסייה לא מעורבת כחלק מהמאבק בטרור.

      • אני דווקא מאד רגוע, אבל רוגע לא אמור להמעיט מהסכנות. המחתרת היהודית בשנות
        השמונים תכננה לפוצץ אוטובוסים מלאים בתלמידות. אם זו לא פגיעה חסרת הבחנה, אז
        אני לא יודע מה כן. אנשים בהחלט יכולים להתפלל במסגדים בלילה. אתה אף פעם לא
        יודע מי נמצא בבניין כשאתה מצית אותו, ולא יודע לאן האש יכולה להתפשט. מעבר
        לזה, קיימת בדיוק הסכנה של "אפקט זרקאווי" – פגיעה במסגדים שתגרום לזעם
        באוכלוסיה, ולגל של מהומות, דיכוי ומהומות שכנגד.

  2. רעיון מעניין, אבל חלקי. אתה כותב ש"השאלה הראשונה שצריכה להישאל… היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג" – וזו בעצם רק השאלה השנייה. השאלה הראשונה היא מה אנחנו רוצים להשיג. כמו בשחמט, חשוב מאוד לשקול למה הצד השני עשה עכשיו כך וכך, אבל לשקלל את זה ביעד שלנו, שהם אותה "שאלה ראשונה שצריכה להישאל".

  3. אני לא יודע איך מגדירים "איום אסטרטגי". אבל ברור לי שקבלת טרור בהעדר אמצעי תגובה שלא יגרור מאבק רחב יותר תביא, בטווח הרחוק, לקריסה מוראלית של האוכלוסייה שלך. בעולם גלובאלי משמעות הדבר הוא אחד- הגירה ונטישה. הטעות שנראה לי שאתה עושה היא שאתה מניח שאם ישראל לא תגיב, או תגיב בצורה סמלית, לתקיפות נגדה החמאס יהיה מאוכזב. לא כך- אם האוכלוסייה בקרה הוא חי לא תינזק מהתגובה הישראלית, ואם הוא עצמו לא יינזק, הוא פשוט ירוויח בדרך אחרת. יוקרתו בעיני הציבור שלו תגבר (מכיוון שפגע באוייב) ואיש לא יבוא אליו בטענות על כך שהביא לסבל בקרב האוכלוסייה שלו. התוצאה תהיה שהוא פשוט יגביר את רף ההתקפות שלו נגד האוייב, עד שזה יעבור את הסף שבה המערכת הפוליטית-חברתית שלו מסוגלת להכיל העדר תגובה. דוגמה לדינמיקה זו אפשר לראות בהתייחסות צה"ל לחיזבאללה בין 2000-2006 ובהתייחסות ארה"ב לאל קעידה בין 1998-2001. בשני המקרים ביצע ארגון הטרור שורת התקפות נגד מטרתו אותן הכיל הצד המותקף (או הגיב להן בצורה סמלית שלא פגעה בארגון הטרור או באוכלוסייה בה הוא דר). התוצאה? רף ההתקפות עלה עד לנקודה שבה לא יכל הצד המותקף להכיל.

    הדרך להתמודד עם התקפות כאלו אינה הכלה, אלא, במידה ולא ניתן להביא את המדינה ממנה מתבצעות ההתקפות לפעול נגדן באפקטיביות, או לפגוע בארגון בצורה אפקטיבית המייצרת הרתעה מבלי לפגוע באוכלוסייה האזרחית או בממשלה המארחת, אינו להימנע מפעולה. הפתרון הוא להיות מוכן לשלם את המחיר כדי לחסל לחלוטין את הארגון, וליצור הרתעה אמיתית ומכוונת מול האוכלוסייה ממנו הוא פועל וכל ממשלה עתידית שיקימו.

    • יונתן, בשום מקום לא כתבתי שלא צריך להגיב, ולמעשה – מסיבות דומות לאלו שהזכרת
      (ראה הפסקה האחרונה בפוסט – והלגיטימיות הפוליטית של המדינה). מה שכתבתי הוא
      שלא צריך להגיב באופן שישחק לידיו של הטרוריסט. הפנטזיה של חיסול מוחלט של
      ארגון הטרור, מה שההיסטוריון הצבאי קתאל נולאן מאונ' בוסטון מכנה the allure
      of battle, היא לרוב רק פנטזיה. המקרים שבהם הצליחו לחסל אויב באופן מוחלט,
      נוסח ה"מלחמה האידיאלית" של קלאוזביץ, הם ספורים ביותר, בוודאי כאשר מדובר
      בארגון טרור. למעשה, הדוגמא היחידה שאני יכול לחשוב עליה לחיסול מוחלט שכזה
      הוא המקרה של הנמרים הטמיליים בסרי לנקה, ושם מדובר באמת בצירוף נדיר של
      נסיבות.

      מה שכן אפשר לעשות הוא להחליש ארגוני טרור, כפי שעשה גנרל דייויד פטראוס לאל
      קאעדה בעיראק. והוא עשה את זה לא על ידי התגובה שארגון הטרור ציפה לו, אלא
      בדיוק ההיפך. על ידי שילוב של מכות מדוייקות ויעילות לארגון הטרור וגשרים
      לשיתוף פעולה עם האוכלוסיה שמסביב. באפגניסטן, דרך אגב, זה לא עבד. בקרוב אני
      מתכנן לכתוב פוסט מפורט על משנתו האסטרטגית של פטריאוס, אולי כבר בשבוע הבא.

      • כמו שציינתי בפוסט הקודם בנושא, לדעתי גם בעיראק זה לא עבד – פטריאוס התמקד באירגון טרור אחד, ולא בבעיה האתנית/דתית שבמדינה כולה, שייצרה מיד אחרי כן אירגון טרור חדש (ISIS).
        כך שהוא ניצח בקרב, אבל לא במלחמה.

        לדעתי ניתן לחסל אירגון טרור, כמו שמחסלים גרילה – ע"י שינוי התמיכה בהם בקרב האוכלוסיה (כי כל עוד יש תמיכה, אירגונים כאלה יתקיימו לאורך עשרות שנים).

        איך זה יעשה – זו כבר שאלה אחרת, שלא מיועדת בהכרח לאנשי הצבא (לדעתי ע"י חינוך, תעמולה חזקה והרבה תמריצים כלכליים אפקטיביים), כי דווקא להם יש בעיה מובנית – 'קלאוזוויצית' כמו שציינת – הם לא ערוכים למערכה שאין לה התחלה וסוף וקוים מוגדרים. הם יודעים רק להשתמש בכוח מול כוח.

        יתכן שעדיין לא קם התיאורטיקן שיציע פיתרון אפקטיבי לטרור. אבל אם כבר, לידל-הארט היה הרבה יותר קרוב (ולפניו סון-טסו) מאשר קלאוזוויץ.

  4. תודה על המאמר.

    לדעתי טרור יכול להצליח יותר במקומות מסויימים, כתוצאה מהמנטאליות המקומית. טרור יעיל יפצח את המנטאליות הזו, כפי שאכן עשה החמאס.

    יש מדינות שבהן לאנשים טרור פחות מפריע – ברוסיה של היום למשל. מבחינתם לפני כמה שנים, כשהיה גל טרור, לא היתה בעיה להרוג קהל שלם של מאות אנשים, *עם* הטרוריסטים… או אחרי פיצוצים בכמה תחנות רכבת באיזורים שמצפון לקווקז, לא ראית התעוררות מיוחדת.

    אבל אם תחנת רכבת סואנת בארה"ב תיפגע… מפציצים איסטרטגיים יוזנקו לאויר בחיפוש אחר מטרה. זה אכן מנוף מצויין, כי המנטאליות היום במערב היא של זירו טולרנס – אנשים לא מוכנים לאף דבר קיצוני.

    זה נובע גם מהשפעת התקשורת, שכיום היא בידור במסווה (דרמה, קומדיה וריאליטי) יותר מאי-פעם, ועל כן משפיעה יותר. כך למשל טרגדיה כזו תככב בחדשות למשך שבועות.

    זו גם הסיבה לתסמונת mean world שהוזכרה כאן בזמנו (אם כי אין ספק שהעולם הקצין משמעותית מאז שנות השבעים – כך למשל בביוגרפיה על סטיב ג'ובס שאני קורא כרגע, מסופר על היפים אמריקאים שנפגשים במסע טרמפים מהודו לאפגניסטן ב-72'…).

    כי מדהים לעיתים לגלות כמה טרור היה בעולם בשנות השבעים: פיצוצים בלונדון בפאבים מטעם המחתרת האירית (עם אזהרה מראש – ג'נטלמנים… אבל לא תמיד); חטיפות מטוסים בגרמניה; חיסולים שונים; אנרכיה מוכרת באמריקה הלאטינית ועוד (שלא לומר ג'נוסייד בקמבודיה, שכמעט ולא עניין אף אחד: מזכ"ל האו"ם דאז לא ממש ביקר שם; אין נאום ידוע של אף פוליטיקאי ידוע. קיסינג'ר העדיף לעסוק בנו), ועם זאת זה לא מנע ממליוני צעירים לנסוע בטרמפים, לחיות בקומונות ובכלל לחוש שהזמנים הם מהשלווים שהיו (או לערוך מסעות טרמפים מאירופה להודו, דרך איראן ואפגניסטן).

    כך שכיום *בעזרת התקשורת*, בעזרת הרעב המזוכיסטי שלנו לזוועות ופחדים, ובעזרת אשליית-השלמות שמתוחזקת מכל העברים – 'אפס סובלנות' לאפליה, לבריונות, לפשיעה ועוד החלטות בלתי-מציאותיות – הטרור חזק מתמיד ואפקטיבי.

    למעשה המשבר ההומניטארי בסוריה מתקשה לקבל תשומת לב במערב. הוא פשוט לא מעניין. מראה כמה התקשורת היום שמעולם לא היתה נפוצה וזמינה יותר, לא מצליחה לשבור את העקשנות המערבית לחיים טובים.

    כי הרבה יותר נוח ונעים לכל סטודנט אמריקאי נטול-בינה, להצטרף להפגנות של פלשתינאים בקמפוסים נגד ישראל. היא יעד הרבה יותר נוח – מדינה מערבית שמעיזה לחטא… יש מה להעניש שם, ולצאת בהרגשת עליונות מוסרית. הסורים – הם ממילא חיות… אין מה לחוש עליונות שם. שיהרגו אלה את אלה.

  5. ובעניין מאמרו של הררי – בדומה לספרו הידוע 'קיצור תולדות האנושות', גם הוא רווי רליטיביזם מוקצן ופוסט-מודרניזם (ופוקואיזם בפרט), כמובן מבלי לגלות את המקור (לא תמצאו איזכור לפוקו במילה בגוף הספר או בביבליוגרפיה, שאינה קיימת כלל בספר).

    אני מכין בימים אלה ביקורת מפורטת על הספר וחסריו הרבים – הוא אינו באמת ספר היסטוריה פופולארי, אלא הטפה פוסט-מודרניסטית מוסווית ופשטנית להחריד.

    במאמר, טוען הררי שהמציאות היא קונספירציה של כוח, שבה המניפולטור הגדול ביותר ('המדינה') הוא המנצח שכופה את האשליה שלו על האוכלוסיה. הטרור אינו אלא נסיון להתחרות במניפולציה הזו.

    כמה דוגמאות אופייניות מתוכו –

    – על המושג הפוסט-מודרניסטי 'אלימות פוליטית' –
    '… היכולת להפעיל אלימות הייתה כרטיס הכניסה למשחק הפוליטי, ו"הזכות לאלימות" הייתה הזכות הבסיסית ביותר של משחק זה'. וכן 'והשגת מונופול על השימוש באלימות פוליטית'.
    '…איש לא האמין אז, כי לנסיכים יש מונופול על אלימות פוליטית '

    על יכולת המדינה לקבוע את דעת תושביה (דעה ידועה של פוקו) –
    '…אחרי מסע תעמולה של מאות שנים הצליחה המדינה המודרנית '

    הנחה שהאזרחים יודעים מיהו הובס…
    '…מעוררת בהם פחדים קמאיים ונוטעת בהם את ההרגשה, שאם לא ייעשה דבר-מה דרסטי, יחזור לשרור "מצב הטבע" ההובסיאני,'

    '…ולהמחיז בכל דור ודור מחדש את הנרטיב המכונן שלה'. + '…מכאן הזיקה בין טרור לתאטרון:'

    משווה בין טרור לאונס –
    '…הסכנה הנשקפת לאזרחים מאלימות מינית חמורה לפחות כמו הסכנה הנשקפת להם מטרור פוליטי' + '….לכן אנס או בעל מכה אינם מערערים על הלגיטימציה של המדינה, ואפשר לפיכך לראות בהם דבר-מה טבעי, שצריך ללמוד לחיות אתו.'

    הרליטיביזם ממשיך כאשר הוא משווה טרור '…עם אלימות מינית, תאונות דרכים, מחלות קשות וסתם מוות מזקנה,'

    ככה זה אצל הרליטיביסטים – אין דבר שהוא ייחודי, ואין הבדל בין מוות מתאונה, פיגוע טרור או מחלה. כולם ראויים לאותו היחס… המדינה היא שכופה את דעתה על האזרחים ואומרת להם מה מסוכן ומה 'מותר' ('שצריך לחיות איתו').

    • שלום ywelis, אני חולק על ההבחנה שלך בנוגע לספרו של הררי.
      לדעתי הספר (וגם המאמר) אינו מבטא תפיסה רלטיביסטית. אין בו טענות בסגנון "המוסר שלי, האמת שלי" או "אתה לא יכול לבקר אותם על זה שהם צולים ילדים באש".

      בנוגע להשוואות שהוא עורך – השוואה היא כלי יעיל להבין דברים יותר טוב. למשל, האזרחים במדינה לא דורשים תגובה אגרסיבית צבאית לטיפול במקרי אונס, אבל כן במקרה של טרור. אז אנחנו משווים בין טרור לבין אונס וככה מנסים להבין יותר טוב מהו טרור, וגם מהי מדינה.
      אין פה טענה מוסרית לגבי הטרור, אין פה אפילו טענה לגבי מה צריך לעשות, יש פה הבחנה בנוגע לדברים.

      הערה קונקרטית לגבי התוכן של ההשוואה: אם הסיכון להיפגע בפיגוע נמוך מהסיכוי להיפגע בתאונת דרכים, אז כמובן שברמה האישית יותר נכון לפחד מתאונות דרכים, ויותר נכון לסגל אמצעים נגד תאונות דרכים. באותה מידה, אין סיבה לחשוש מפיגוע בטיול במדבר, כיוון שפיגועים מתרחשים במרכזי ערים ובאוטובוסים.

      אני סקרן לגבי הביקורת שלך על הספר. אני חושב שיש בו רעיונות טובים.

    • יובל, לא מספיק להכריז שמן דהוא הוא "פוסט מודרניסט" כדי לפסול את טיעוניו, ואפילו לא, רחמנא לצלן, לייחס חלק מהם לפוקו. צריך להוכיח שהוא טועה, ואת זה לא עשית כאן – בוודאי שלא בנוגע למאמר על הטרור.

      • עצם דעותיו אלה מראות שהפירוש שלו למציאות אינו יכול להיות אמיתי.

        המחשבה שלו קונספיראטיבית.
        דהיינו הוא מניח שכל אדם הוא לוח חלק, שעליו 'המדינה' (או כל גוף שילטוני אחר – שבכוונה אינו מוגדר) כותב עליו ומעצב אותו לרצונו. אין אופי עצמאי ואין אינסטינקטים מובנים. גם אין יחיד שקובע, אלא קבוצת לחץ או 'מוסד', שהם חסרי פנים ועובדים למען עיקרון כללי שכל מטרתו היא לשרת אותם.

        כאשר יש לך גישה כזו בבסיס הפרשנות, הפרשנות אינה יכולה להיות ריאלית. אני על כן דוחה כל תוצר של המחשבה הזו על הסף.

        לא ניתן לנתח את המציאות עם כלים כאלה, כי הם יפיקו תוצאות דמיוניות, שתמיד יחמיאו לאידיאולוגיה הקונספירטיבית של המנתח (שממילא יודע מראש מהן התשובות – הוא לא בא לגלות אותן, רק להדגים אותן).

        כך שאני פוסל מראש, אפילו מבלי להתייחס לפרטים, את התוצרים של הגישה הזו.

  6. אהלן דני ותודה על הרשומה,

    ראה נא, בצר אומר כי לא ממש השתכנעתי מדעתו של הררי בעניין.
    ארגון טרור וטרוריזם מסב נזק בכמה דרכים ורמות למדינה: מהרג, דרך כאוס, ועד נזקים מוראליים וכלכליים,
    ובכולם אין די כמובן בכדי להכריע את המדינה, אלא אך להשפיע על הלכי הרוחות והרגש בה (ומכאן "טרור"?).
    ברם, מכאן ועד להסיק כי עיקר מטרתם היא לגרור את המדינה לתגובות שיסבו לה נזק מכוחה שלה – המרחק רב. סביר בהרבה כי הטרוריסטים מכוונים את הנשק המדויק למדי שלהם כלפי האזרחים כיוון שהדבר מוביל למציאות בה איש אינו יכול לחוש בטוח, וע"כ כל אינדיווידואל בפני עצמו צפוי לשנות את אורחות חייו במידה זו או אחרת. דבר זה עשוי להביא חוסרי סדרים ונזק מצטבר גדול למדינה כשלעצמו (דוג': בשנה שלאחר ה11.9 מתו מאות רבות של אמריקאים בתאונות דרכים רק כי חששו לטוס).
    בנוסף, קשה לאנשים להכיל לחץ פסיכולוגי של פגיעה פיזית בהם או ביקיריהם לאורך זמן, כמו גם את התחושה הקשה של חוסר הוודאות, גם אם לצורך העניין "סטטיסטית" הסיכוי כי ייפגעו מפיגוע קטן בכמה מונים מזה שיינזקו מסיבות פרוזאיות יותר – מתאונת דרכים ועד נפילה במדרגות או החלקה באמבטיה.
    הלחץ הפסיכולוגי הקולקטיבי נוטה להצטבר ולהביא לשינוי הדרגתי בדעת הקהל (שמצדו ייטה להאמין שטרור הינה יוזמה "עממית" וספונטאנית" יותר, וע"כ עשוי להעלם כאשר צץ), כך ש"השקעה" קלה יחסית מצד טרוריסטים יכולה לעיתים להביא לתוצאה שאולי צבא סדיר יתקשה לספק (חלק מסיבת האצת נסיגת בריטניה מא"י, קושי של שלטונות מיליציות קטנות, בלתי צפויות, ומאורגנות). ע"כ להערכתי גרירת מדינה להסלמה שתתנקם בה הינה כמובן אחת מתוצאות השליליות שטרור יכול לגרור, אך וודאי שאינה הכוונה העיקרית הטרור, שהינו נשק פסיכולוגי שתכליתו להביא לשינוי פוליטי אצל היריב דרך הכפפת תודעתו באמצעות הפחדה – גם אם לא רציונלית לגמרי – של אזרחיו. התגובה, לכן, צריכה אולי כדבריך להיות מדודה ומושתת נסיון, אך ודאי שאין להכפיפה בעיני לדוקטרינת הררי שקוראת לסוג של 'שלום', כשיש להשיב על אלימות במאמץ מלחמתי, גם אם יהיו האמצעים 'יצירתיים' ומכווננים יותר. לסיום אציין כי העובדה שבעולם המודרני מדינות התקשו למגר טרור באמצעות מלחמה ישירה לא אומר בהכרח שהפעלת כוח עוצמתית לא עשויה להיות פתרון לפחות לחלק מרכזי מהבעיה (ה'סיכולים הממוקדים' כדוג' לטרור נגדי, ומוצדק, של מדינה). לא יודע עד כמה נכונה ההשוואה, אבל הבה נאמר שאימפריות בעבר די הצליחו, לצערנו, למגר בהצלחה את מאמצי הלחימה-מרידה של הכוחות היהודיים בא"י, שדמו לעיתים יותר למתקפות-פתע 'טרוריסטיות' מאשר למלחמה סדירה. על האמצעים והמחירים אפשר להתווכח, אך כנראה שלא על התוצאה.

    • בספרו הררי משבח את החברה הציידית-לקטית, ומוצא את שורשי כל הרע בחברה החקלאית. ההתייחסויות שלו לכך חוזרות שוב ושוב. זו תפישתו, והיא בהכרח מרוממת את כל מה שאינו מודרני (טוען שללקטת-ציידת היתה יותר אינטלגנציה מלאקדמאים היום… או בלשונו '50 דוקטורטים').

      ההקבלות בין טרור לפשעים 'ביתיים' או תאונות, מתעלמות מכ"כ הרבה גורמים, שהן רליטיביסטיות כמו מתוך אידיאולוגיה.
      למשל שאונס לרוב לא מסתיים ברצח; למשל שיש הבדל מהותי בין פגיעה במזיד לפגיעה באקראי; למשל שכוונת טרוריסט לפגוע בכמה שיותר, מה שלא קיים במקרים אחרים.
      אלה הבדלים של מהות ומציאות, שהתעלמות מהם מראה על רצון עז להתעלם מהמציאות, או ליצור אלטרנאטיבה בדיונית פרטית (שאופיינית לרוב ההוגים הפוסט-מודרניסטיים).

      המאמר נפתח בריליטיביזם נוסף – ההגדרות ל'טרור', שמבחינתו הן –
      '…הפלישה האמריקנית לעיראק, הנאו-קולוניאליזם הכלכלי של המערב, ואף הרס האקולוגיה של כדור הארץ.'
      עם דעות כאלה, אין הרבה סיכוי להבנה של המציאות.

      הספר עצמו לדעתי הוא הטעיה מאסיבית: הטפה פוסט-מודרניסטית תלושה שמתחזה למדע פופולארי. פה ושם יש כמה ציטוטים מעניינים, אבל הרוב כפוף לדעה שהררי מחזיק בה בלי קשר לעובדות, ושאת מקורותיה הוא לעולם לא חושף, או מעמיד למבחן.

      כשהספר יצא, שאלתי את עצמי מיד איך אדם כ"כ צעיר (החל להרצות על היסטוריה עולמית ב-09', בגיל 33; הספר יצא כשהיה בן 35) 'מעז' לכתוב על תחום כה רחב, מבלי שבילה שנים בקריאת אלפי ספרים, בהתייעצות עם מאות מומחים ובצבירת ביבליוגרפיה ענקית (אין ביבליוגרפיה בספר – רק 122 הערות שוליים; לדני בספרו 'ואלקירי' יש פי 4 יותר הערות).

      זה ההסבר. המטרה לא היתה לסקור את ההיסטוריה העולמית; המטרה היתה להדגים תיאוריות פוסט-מודרניסטיות עד רליטיביסטיות, תוך דילוג על כל דעות לא נוחות (כמו מחקרים אבולוציוניים) או שאינן מתאימות לתפישתו המוכנה-מראש.

      אפרט יותר כשאשלים את הסקירה.

    • הי אריאל,

      תודה על התגובה המעניינת והמפורטת. העובדות בחלק הראשון של הפסקה שלך נכונות, אבל עדיין אי אפשר לצרף אותן לתמונה מלאה ללא הבנת הגורם הפסיכולוגי שהררי מנסה להבין. מדוע, למעשה, פוחדים אנשים מטרור יותר מאשר מפשע פלילי או תאונות דרכים? בשני המקרים מדובר בסיכון חיים שאינו צפוי, ובגורם שמערער את הביטחון האישי באופן קבוע. במקומות רבים בארצות הברית, הסיכוי שלך להיקלע לקרב יריות בין כנופיות גדול אלף מונים מהסיכוי שלך להיקלע לפיגוע טרור של אל קאעדה. ובכל זאת – אנשים מצליחים בדרך כלל להדחיק איומים קבועים על חייהם שאינם איומי טרור. מדוע? כאן התיאוריה של הררי נכנסת לתמונה. זו בדיוק הסיבה שהשינוי שתיארת בדעת הקהל נגרם.

      אני מסכים איתך שאין ברירה אלא להגיב לטרור – ובדיוק משום שהוא מערער את הלגיטימציה הבלעדית של המדינה להפעיל אלימות פוליטית, אחד מהיסודות שהחיים המודרניים שלנו עומדים עליהם. אבל התגובה הזאת צריכה להיות חלק מדוקטרינה אסטרטגית ודיון מסודר של עלות-תועלת, ולא אוטומטית ופבלובית.

      ולסיום, האימפריה הבריטית *לא* הצליחה למגר בהצלחה את הטרור היהודי בארץ ישראל בסופו של דבר. בשום נקודת הזמן הארגונים לא חדלו מלהתקיים ולפעול, אפילו לא הלח"י שהיה החלש והקטן שבהם.

      • אגב המנדט, באותה מידה הררי טועה כשהוא מייחס לטרור המקומי ניצחון: 'הבריטים הובסו על-ידי תגובתם לטרור של האצ"ל'.

        מה שלא היה – הבריטים לא ממש ניסו להאבק באצ"ל ולכן לא הובסו. בשנת 48' הם החליטו באופן יזום לנטוש כמה ממדינות המנדט שלהם (הודו למשל), בלי קשר למצב שלהם בהן, שהתדרדר שנים לפני כן.

        הפחדים מפני טרור הם *אינסטיקטיביים*. לא פוליטיים.
        אבל מבחינת הררי *הכל פוליטי*, לכן הוא אידיאולוג ולא ריאליסט. לכן הוא לא מזכיר כמעט במילה מחקרים אבולוציוניים, שהופכים על פיהם טענות פילוסופיות מתקופת הובס, סמית', מיל ולוק (ר' 'מוצא המידות הטובות' של רידלי; ספר מהפכני). כי מהם מסתבר שבני אדם *מתוכננים* להגיב בצורה מסויימת לגירויים חיצוניים, ואינם 'לוח חלק' שניתן לעצב.

        ברור שיש סכנה גדולה יותר באמריקה להיפגע בתאונה או מאירוע פלילי. אבל ההבדל מהותי: זה לא יהיה מכוון, אלא *מקרי*. אתה לא תהיה היעד של אירוע כזה.

        המוח מנתח באופן מאוד ברור *מקרה* מול *כוונה*. הוא נבנה כך כדי לשרוד וכדי לשתף פעולה עם בני אדם אחרים.

        לכן *מקריות* לא תזכה לאותה תשומת לב של *כוונה*. ואין כאן שום 'מדינה' ו"אלימות פוליטית' ושאר המצאות בדיוניות שנועדו לשכנע אותך להאמין באידיאולוגיה הקונספיראטיבית הפוסט-מודרניסטית. אין, צר לי. זה הכל דיבורים באויר. לופט-גשעפט.

  7. תודה על התגובה דני,

    כמה הערות חוזרות בטובך:
    ראשית, הבהרה: צר לי שלא ציינתי במפורש – אך ב'אימפריות' התכוונתי בעיקר לאימפריה הרומית שדיכאה ביד ברזל שתי מרידות גדולות של היהודים בראשית האלף הראשון.. יש על מה להתווכח.?
    ולענייננו, לגבי הררי:
    יש כאן לדעתי יומרה לא קטנה מצדו לתת פרשנות פסיכולוגית-פסיכולוגיסטית לחשש אינדיווידואלי מטרור. לגיטימי, אך הצעתו בטעות יסודה, ואטעים:
    למדינה אין *מונופול* על אלימות בלבד, אלא גם על בטיחות הכבישים, המצב בחדרי המיון, החיסון שייבחר לשפעת הקרובה, והתרופות שיכנסו לסל. עם זאת, אנשים לא מגיבים בכזו עוצמה וחשש מפני תאונה או שפעת.
    אם בפסיכולוגיה עסקינן (ואני פסיכולוג, למרות שאיני טוען מתוקף כך..), הרי שלמיטב הערכתי הסיבה שאנשים ייטו להגיב בעוצמה גדולה ל'טרור' נטועה ככה"נ בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית:
    לאורך עידנים רבים (ועדיין אצל שבטים לקטים-ציידים מסוימים דוג' היאנוממו) הסכנה הגדולה ביותר בה היה נתון האינדיווידואל היתה פעולות לוחמתיות מצד השבט העוין השכן. העובדה כי המאה ה-20, ובפרט ה-21, הינן העידן השלו והשאנן ביותר בו חיו מעולם בני-אדם, לא מספיקה כמובן בכדי להכחיד נטייה פסיכולוגית בסיסית זו.
    הלכך, כיוון שהטרור – למרות שאינו לוחמה סדירה וסיכונו לאינדיווידואל זעום יחסית – עולה בקנה אחד עם האיום הנ"ל, תגובת האדם אליו תדמה לזו ההשרדותית שהנחתה אותו במשך עידנים. ובמקרה דנן: נטייה לצאת למלחמה כוללת מול הטרוריסטים. שוב, אפשר להתווכח על צורת התגובה ומחיריה השונים, אך נדמה לי שיש הבדל דרמטי בין המסגרת ההסברית שהציע הררי לאחרות, והוא אחריות – או 'אשמת' המדינה. נראה שהוא רומז ומציע כי כיוון שהמדינה מתיימרת (בצדק או שלא? בהסכמת כלל האזרחים או שלאו.?) לתת בטחון אישי באופן 'מונופולי' לתושביה באמצעות כוח הזרוע ונכשלת בתפקידה כביכול מול הטרור, אזי נוצרת 'חרדת כאוס' או תחושת 'מעילה בחוזה אמיתי או דמיוני' אצל האזרח, מה שמביא לחרדה גדולה אצלו. ברם, הררי מטעים שמטרת הטרוריסט הינה בעצם 'לנצל' הלך רוח 'טבעי' (אך אולי גם עממי-ספונטאני-מתלהם-בור?) זה אצל ההמון לטובת הפעלת לחץ פוליטי-פנימי על נבחרי הציבור שיעשו (לעיתים כחובבי אלימות הששים אלי-קרב?) החלטות נמהרות וייצאו לפעולות התקפיות מאסיביות – שהרי מיהם נבחרי הציבור והצמרת הצבאית המקצועית אם לא גמדים אינטלקטואליים חמומי מוח ופופוליסטיים שאינם משתווים בכישוריהם ליכולות האינטלקטואליות המזהירות של הדוקטורים להיסטוריה. אך הררי לא עוצר כאן, אלא מנדב עוד הערכה: התערבות צבאית עוצמתית דינה כמעט תמיד כישלון בהשגת המטרה, ואף סיבוך המדינה בנסיבות שימיטו עליה מחירים קשים בתחומי הכלכלה, יחסים בינ"ל, וחיי אדם, שגדולים בהרבה מאלו שיכולים היו להסב התקפות הטרור ה'ספורדיות', הכמעט בלתי מזיקות כשלעצמן. הלכך, המסקנה שהוא רומז לה היא, שבמקרים אלו דרושה דווקא פעולה "רציונלית" ולא רגשית, שתחתור לריסון מאמצים צבאיים-אלימים עד כמה שניתן (שהרי אלו ממילא מסוכנים יותר מאשר מועילים), ותפעל למען האינטרס ארוך הטווח כביכול של המדינה – שמהו אם לא דיפלומטיה והסכם שלום כזה ואחר. הווי אומר: פוליטיקה במסווה של הסטוריה-פסיכולוגיה-אסטרטגיה צבאית.
    לא שאני בהכרח מצפה מהררי שייטה לצאת מגבולות גזרת תחומי מחקרו כשהוא מציע הסברים מקיפים ואולטימטיביים-יסודיים, אך אולי צניעות קלה ביחס לתחומים אחרים (נכון ביתר שאת גם לגבי הסבריו הנדיבים על תחום הכלכלה והעתיד) היתה במקום.
    דעתך?

    תודה!

  1. פינגבק: הזכות להיות אנונימי – "האויב האחרון" « Cultureroll

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: