מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.