Counterinsurgency: איך עובדת התורה החדשה למלחמה בטרור

בפוסט הקודם דיברנו כאן בינשוף על תורת הקונטר-התקוממות (counterinsurgency), האסטרטגיה המרכזית של האמריקאים בעיראק משנת 2007 ועד הנסיגה בשנת 2011. יותר מכל זוהתה התורה עם "נחשול הכוחות" המפורסם, הניצחון המסחרר על אל-קאעדה במחוז אנבאר, וגם עם אדריכליה הראשיים, הגנרלים דייויד פטריאוס וריי אודיארנו. אולם מהם עקרונות התורה, וכיצד היא עובדת בפועל? מה פירושו של הצירוף "המשג, טהר, אחוז, בנה, העבר", וכיצד ניתן להשתמש בו במציאות מסובכת של מלחמת אזרחים? ינשוף צבאי-אסטרטגי על דוקטרינה מרתקת ובעייתית, חיילים כעובדות סוציאליות ופעילת שלום בריטית אחת.

news-graphics-2007-_654564a

מקור: Telegraph

ב-2003, זמן קצר לאחר כיבוש עיראק בידי האמריקאים ובעלי בריתם, נחתה פעילת שלום בשם אמה סקיי בנמל התעופה בבצרה. סקיי, מומחית למזרח התיכון מאוניברסיטת אוקספורד ודוברת ערבית (ועברית) שוטפות, הגיעה לשם, באופן רשמי, כמתאמת אזרחית מטעם משרד החוץ הבריטי, אבל המטרה שלה היתה אידיאליסטית בהרבה. היא רצתה להתנצל בפני העם העיראקי על ה"פלישה הלא חוקית" של כוחות הקואליציה, כדי להראות לאוכלוסיה הכבושה ש"יש גם מערביים אחרים". עם נחיתתה, גילתה סקיי שאיש לא ממתין לה בשדה התעופה. היא התגלגלה לפה ולשם, בין בסיסים צבאיים בריטיים ואמריקאיים ברחבי עיראק. בלילה הראשון שלה בקירקוק מורדים פוצצו לה את הבית. בתגובה, הלכה סקיי למפקד האמריקאי המקומי, הקריאה לו את הסעיפים הרלוונטיים באמנת ז'נבה והבהירה שאם יבצע פשעי מלחמה כדי לתפוס את אלו שהרסו לה את הבית, תגיש עליו תלונה באופן אישי. עוז הרוח של סקיי הרשים את מפקד הגדוד, שהחליט להפוך אותה ליועצת אישית.

במידה רבה, דווקא הרדיקליות של סקיי שיחקה לטובתה. כוכבים על הכתף לא הרשימו אותה, ולכן לא היססה להטיח את האמת בפנים למפקדים בכירים. במהרה גילו מפקד הגדוד בקירקוק והממונים עליו כי סקיי מכירה את מפת הסיעות השונות בעיראק ודרכי הניווט ביניהן יותר מכל המפקדים באזור (וזה לא היה קשה, כי רובם לא ידעו דבר וחצי דבר). כשאחד הקצינים הבכירים דיבר על "המורדים", סקיי קטעה אותו מיד בבוטות. אין גוף מאוחד של "מורדים", היא אמרה. יש את ג'ונד-אללה, ויש את ג'ייש-מוחמד, ויש את אנסאר אל-סונה, ועוד סיעות רבות מאד, וכל אחת מהן הצטרפה למלחמה נגד הקואליציה מסיבות שונות. רק היכרות אינטימית עם הקבוצות, טענה, תאפשר התמודדות אמיתית עמן. ב-2007 הפכה סקיי ליועצת הצמודה של גנרל ריי אודיארנו, מספר שתיים בפיקוד האמריקאי בעיראק והאיש שמונה על המלחמה באל קאעדה בשנים הגרועות ביותר במלחמת האזרחים.

אמה סקיי. מקור: Telegraph

אמה סקיי. מקור: Telegraph

אודיארנו "קנה" את סקיי כאשר נמנע מלהתווכח עם התוכחות שלה כנגד המלחמה, ושאל אותה "מה אפשר לעשות כדי להציל משהו". השילוב ביניהם היה מוזר: פעילת השלום נמוכת הקומה והגנרל המסוקס, הקירח וגדול הממדים. אבל הם היו צמד מקורי ונמרץ. בחסותו של גנרל דייויד פטריאוס, המפקד העליון בעיראק, ניהלו השניים את "נחשול הכוחות" בעיראק והתוו אסטרטגיה של קונטר-התקוממות (counterinsurgency), גישה מהפכנית למלחמה בטרור שבמקורותיה עסקנו בפוסט הקודם. באותה תקופה נכתב גם המדריך הצבאי למרידות ומלחמה במרידות, שהפך לתנ"ך של חסידי הקונטר-התקוממות. המדריך נכתב בניצוחם של פטריאוס ואודיארנו ע"י צוות של קצינים. אודיארנו עצמו (כיום רמטכ"ל צבא ארה"ב) חתם על המסמך באופן רשמי. בפוסט הנוכחי, נעסוק בעקרונות תורת הקונטר-התקוממות. בשבוע הבא, נדבר על ביצועיה בפועל בעיראק ובאפגניסטן, ובביקורת שנמתחה עליה לאחר מכן.

צמד מוזר ונמרץ: אמה סקיי וגנרל ריי אודיארנו. מקור: The Guardian

צמד מוזר ונמרץ: אמה סקיי וגנרל ריי אודיארנו. מקור: The Guardian

כפי שכתבנו בשבוע שעבר, לקונטר-התקוממות יש חמישה שלבים: "המשג, טהר, אחוז, בנה, מסור", או בעברית, הטאב"ם. השלבים, יש לציין, אינם מנותקים זה מזה. המדריך מדגיש במפורש כי המפקד הצבאי חייב לשמור את האצבע על הדופק, ולבדוק האם לא ניתן לבצע כבר כעת צעדים שהתיאוריה משייכת לשלב מתקדם יותר. כמו כן, גם בשלבים מתקדמים, ייתכן ויהיה צורך לחזור אחורה, או להריץ מבצעים ששייכים לשלבים קודמים. כמו כן, בכל השלבים חובה על המפקד לבחון את הנחות היסוד שלו, ולשנות מדיניות לפי המצב בשטח: כוחם של המורדים, מדיניותה של הממשלה המארחת, יחסי הכוחות, שיקולי תקציב, הלכי הרוחות באוכלוסיה וכמובן, המטרות האסטרטגיות של ממשלת ארצות הברית.

חתום על המדריך: גנרל ריי אודיארנו

חתום על המדריך: גנרל ריי אודיארנו

שלב ראשון – המשגה (shape): המונח shape מתורגם בדרך כלל לעברית כ"עיצוב", אבל במשמעות של קונטר-התקוממות, יותר מתאים לתרגם אותו כ"המשגה". בשלב ההמשגה, המפקד הצבאי אוסף מודיעין מדויק ומפורט ככל האפשר על תא השטח הרלוונטי. כיצד בנויה האוכלוסיה באזור? מי הן האליטות? מה היחס בין האליטות למורדים? במיוחד קריטי להבין האם יש נקודות חיכוך או מריבות בין המורדים לגורמי כוח מקומיים שאפשר לנצל. באותה מידה, המפקד הצבאי חייב לדעת מה הם הצרכים של האוכלוסיה. אם מקומיים רבים מתנגדים לממשלה ונוטים לצד המורדים, יש להבין במדויק את הסיבות כדי לדעת לטפל בהן מאוחר יותר.

מבחינה אופרטיבית, המפקד הצבאי צריך למפות את ארגוני המורדים תוך כדי שימוש בכלים המתקדמים של תורת חקר הרשתות החברתיות. עליו למשל להבין שהאנשים הבכירים בארגון אינם בהכרח אלו ששולטים בו. לפעמים, "ברוקרים" או "קשרים" שמעבירים מידע בין חלקים שונים של הרשת חשובים הרבה יותר, ויש למקד בהם את מאמצי הסיכול. לעיתים קרובות, אנשים שנמצאים כביכול בשולי הרשת ראויים לתשומת לב מיוחדת, כי יתכן והם מקשרים את ארגון המורדים העיקרי עם רשתות אחרות שקיומן עדיין לא ידוע. (בהערת אגב, אני ממליץ לכל מי שמתעניין בתורת הרשתות לעיין במדריך. מעולם לא ראיתי הסבר כה ממצה ושווה לכל נפש של תורה מתמטית מורכבת כל כך). בו בזמן אין להזניח מודיעין טקטי: שכונות וערים, מפות מעודכנות, תוואי השטח, נוכחות של ארגונים בינלאומיים ופעילים למיניהם, וכל מידע אחר שיוכל להשפיע על המלחמה.

MITREJIEDDO

מעניין לציין כי דווקא שלב איסוף המודיעין היה נתון לביקורת חריפה ביותר מצד חלק ממתנגדי התורה. בשל החשיבות הקריטית של המודיעין בשלב ההמשגה, ולמעשה בכל יתר השלבים של התוכנית, הגנרלים פטריאוס ואודיארנו גרסו כי אין להותיר את איסוף המודיעין אך ורק לזרועות המודיעין המקצועיות. לעיתים קרובות, ארגוני המודיעין המקצועיים לא מגיעים לכל מקום, מגלים איטיות באיסוף וניתוח ולא קשובים מספיק למצב בשטח. בנוסף למקצוענים, כל חייל חייב לאסוף מודיעין באופן יומיומי על ידי יצירת קשרים עם האוכלוסיה, כמובן בפיקוח הדוק של מפקדיו ושל גורמי מקצוע. אגף המודיעין בצבא האמריקאי, כמו כל מונופול, התנגד נחרצות לאיסוף מודיעין בידי "חובבנים", בנימוקים מקצועיים ומשפטיים כאחד. אם אנשים שאינם מוסמכים יאספו מודיעין, טענה מפקדת האגף, הצבא יהיה חשוף לבעיות משפטיות. בסופו של דבר, לאחר שמאמצי השכנוע נכשלו, השתמש גנרל פטריאוס בסמכותו כדי להכריח את מפקדת אגף המודיעין לחתום על התוכנית.

הכריח את המפקדת לחתום: גנרל דייויד פטראוס

הכריח את המפקדת לחתום: גנרל דייויד פטריאוס

שלב שני – טיהור (clear): לאחר ש"המשגנו" את השטח, הגיע הרגע לעבור לשלב הטיהור. בשלב זה, מטרתו של המפקד הצבאי היא לחסל כל נוכחות גלויה, להבדיל מסמויה, של המורדים באזור הרלוונטי. ההבחנה הזאת חשובה ביותר, משום שכרגע אין ברשותנו אמצעים לעקור את הנוכחות הסמויה של המורדים בקרב האוכלוסיה, בין היתר משום שחלקים נרחבים ממנה מתנגדים לממשלה ותומכים במרד. המטרה היא לחסל את הצבא הגלוי של המורדים, ולהבהיר לאוכלוסיה שהמתקוממים אינם שולטים בה ללא עוררין.

שלב שלישי – אחיזה (hold): זהו שלב בעייתי ושנוי במחלוקת. לאחר שטיהרנו את השטח מנוכחותם הגלויה של הטרוריסטים, המטרה שלנו היא לעקור בהדרגה גם את הנוכחות הסמויה שלהם. מדובר במשימה קשה וסבוכה ביותר, משום שגם מקומיים שרוצים לשתף פעולה עם כוחותינו חוששים מפגיעתם הרעה של המורדים. בפוסט הקודם ציטטתי אישה עיראקית שהסבירה לחייל קומנדו אמריקאי שאם תשתף איתו פעולה, אנשי אל קאעדה יגיעו בלילה, יאנסו אותה ויהרגו את ילדיה. במצב כזה, אף אחד לא ישתף פעולה עם כוחות הקונטר-התקוממות.

6th_Marine_Rgt._on_patrol_in_Marja_2010-02-22_crop

כדי לפתור את הבעיה הזאת, אסור לכוחות הצבא להתנהג כפי שחיילים מתנהגים בדרך כלל, היינו – להסתגר בבסיסי צבא מוגנים ולצאת לפטרולים חמושים ומוגנים היטב בשעות היום. טקטיקה כזאת, שמניחה כי כוחות הצבא הם מלכי היום ואילו הטרוריסטים הם מלכי הלילה, תהפוך את השליטה בשטח לנומינלית בלבד, ותמנע שיתוף פעולה אמיתי מצד האוכלוסיה. ראשית כל, אסור להכיר ב-no go zones. בדיוק כמו החיילים של גנרל ווקר במערכה על מלאייה, כוחות הקונטר-התקוממות חייבים להתפרס בכל השכונות, גם העוינות ביותר, ולחיות עם התושבים. באמצעות המודיעין שנאסף בשלבים הקודמים, יהיה אפשר להבין אלו מהכוחות המקומיים מתנגדים למורדים כדי לקנות אותם בכסף, ואם יש צורך גם בנשק. הנוכחות המתמידה של הצבא, ביום ובלילה, תבהיר להם שאל להם לפחד מפגיעתם הרעה של חוליות עונשין טרוריסטיות.

היחסים הקרובים עם האוכלוסיה והאליטות המקומיות אמורות לספק לכוחות מודיעין טקטי באיכות גבוהה על המורדים. הכוחות בשטח יעבירו את המודיעין לקומנדו, שיפגע שוב ושוב בנוכחות הסמויה של המורדים כדי להחליש אותם ולחתור תחת מנופי הלחץ שלהם על האוכלוסיה. כתוצאה מכך, מקומיים יעבירו לצבא מודיעין נוסף, שיפגע במורדים עוד יותר, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, באמצעות תהליך של היזון חוזר, הנוכחות הצבאית הסמויה של המורדים בשטח אמורה להיחלש במידה רבה, אם כי סביר להניח שלא תיעלם לגמרי. אם אפשר, יש לגייס כוחות שיטור מקומיים מתוך האוכלוסיה. הבעיה העיקרית בשלב האחיזה היא שהוא מחייב קורבנות רבים מקרב כוחות הקונטר-התקוממות, במיוחד בימים הראשונים, כי הדוקטרינה מחייבת להגן על האוכלוסיה על ידי נוכחות צבאית רזה יחסית במקומות רבים בעת ובעונה אחת. בסופו של דבר החשבון אכזרי ופשוט: מקריבים יותר חיילים כדי להציל יותר אזרחים.

כוחות שיטור מקומיים הם חלק בלתי נפרד מאסטרטגית הקונטר-התקוממות. כאן בתמונה, מיליציות סוניות מועדות ההתעוררות, שנלחמו ביחד עם האמריקאים נגד אל-קאעדה בזמן נחשול הכוחות.

כוחות שיטור מקומיים הם חלק בלתי נפרד מאסטרטגית הקונטר-התקוממות. כאן בתמונה, מיליציות סוניות מועדות ההתעוררות, שנלחמו ביחד עם האמריקאים נגד אל-קאעדה בזמן נחשול הכוחות.

שלב רביעי – בנייה (build) – זהו השלב המסובך ביותר, שמהווה לדעת המבקרים את נקודת התורפה העיקרית של תורת הקונטר-התקוממות כולה. כפי שכתוב במדריך, "לפעמים, כלי הנשק הטובים ביותר הם אלו שאינם יורים" ("מלחמת פוליטיקלי-קורקט" – צנף אחד המבקרים הראשיים בבוז בתגובה למשפט הנ"ל). לאחר שנחלשה אחיזתם הצבאית של המורדים, הצבא צריך להתחיל לשקם את האזור בסיוע של מומחים אזרחיים: לבנות מחדש תשתיות שנהרסו, לשקם את החברה האזרחית, ליישב מחדש פליטים ועקורים וכיוצא בזה. המטרה היא לטפל באותם הגורמים שהובילו את האוכלוסיה לתמוך במתקוממים מלכתחילה. הבעיה, כמובן, היא שחיילים לא הוכשרו בדרך כלל למשימות מהסוג הזה. זוכרים את תגובתו של הקפטן מהתרגיל שתיארנו בפוסט הקודם? חיילים מאומנים לפגוע באויב, לא לשרת כעובדות סוציאליות. טקטיקה של קונטר-התקוממות דורשת הכשרה נרחבת, שחלקה מנוגדת לאינסטינקטים החיילים הבסיסיים ביותר, שיתוף הדוק עם גורמים אזרחיים (חלקם בעייתיים) והרבה מאד כסף.

Enduring Freedom

שלב חמישי – מסירה (transfer): הבעיה המרכזית של קונטר-התקוממות מודרנית היא ממשק שיתוף הפעולה עם הממשלה המארחת. לתיאורטיקנים הקלאסיים של קונטר-התקוממות, רובם ככולם נציגים של מעצמות קולוניאליות, לא היתה בעיה של שיתוף פעולה עם הממשלה המקומית. אחרי הכל, הם היו הממשלה. קונטר-התקוממות מודרנית, לעומת זאת, אמורה להכין את השטח כדי לתת אותו בסופו של דבר לממשלה שאינה ממשלת ארה"ב. פטריאוס בעיראק עשה כמיטב יכולתו כדי לטפל בבעיות של מחוז אנבאר, להעניק כוח לסונים ולהמריד אותם נגד אל קאעדה. בכך, הוא העניק אשראי לממשלה השיעית בבגדאד – אשראי ומרווח נשימה לטפל בבעיה ארוכת הטווח של השנאה העדתית שהובילה להתקוממות. מה קרה בפועל, כיצד עבד שלב המסירה ומה היו ההישגים והכשלונות בעיראק וגם באפגניסטן – על כך נדון בשבוע הבא. הישארו עימנו.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 4, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.

  1. שלב ארבע גם מצריך טיפול בשחיתות, מה שיכול לגרום למושחתים לפתוח בעוד התקוממות וחוזר חלילה

    • אכן, וזו אחת הבעיות הקשות ביותר, שהובילה בין היתר לכישלון באפגניסטן. הסוד לדעתי הוא לצמצם את המאבק בשחיתות רק בגילויי השחיתות הבעייתיים והמזיקים ביותר, ולא להוסיף מטרות לוואי כמו "המלחמה בסמים", למשל.

    • זו כבר בעיה של מנטאליות.

      לכן ציינתי בתגובות קודמות את ההכרח להשקיע בחינוך מתקן, כי את הדור הנוכחי יהיה קשה לתקן (הרגלים שהשתרשו עם השנים), אבל בדור שיבוא אחריו יש יותר סיכוי.

      יוצא מכאן שהמחשבה חייבת להיות *ארוכת טווח* – עוד דבר שחסר לאמריקאים.

  2. פשוט מרתק.

  3. נשמעת טיפוס מרתק, הבריטית הזו – מזכירה קצת את גרטרוד בל של שנות השלושים.

    לגבי הטיפול במרי, אעיר כי שלב האחיזה עלול לסכן גם אזרחים ולא רק חיילים. "בסופו של דבר החשבון אכזרי ופשוט: מקריבים יותר חיילים כדי להציל יותר אזרחים." – העניין הוא שפגיעות בחיילים גוררות לעתים קרובות גם פגיעות באזרחים. תרחיש פשוט לדוגמה – מארב ירי באיזור צפוף, חייילים נפגעים, משיבים אש (אין פקודה בעולם שתמנע מהם להשיב אש כשהם בסיכון מיידי) ופוגעים גם בעוברי אורח.

  4. המידיניות האמריקנית בעיראק עבדה יפה מאוד בתאוריה עד שהתפוצצה לרסיסים אל מול המציאות. העיראקים לקחו כל מה שיכלו מהאמריקנים במסווה של שיתוף פעולה, אך בפועל היה זה מצג שווא
    במבחן המציאות הצבא העירקי קרס מול כוח צבאי קטן של דאע"ש. התוצאה היא שכמות אדירה של נשק נפלה לרשותם והשאר היסטוריה.

    • מסכים איתך יניר. האמריקאים פשוט הלכו ושפכו טונות של כסף לראשי החמולות בעיראק וקודם לכן באפגניסטן.
      יש קטעי ווידאו מדהימים שבהם רואים חיילים אמריקאים מעבירים מיליוני דולרים במזומנים לראשי חמולות עיראקים סונים. אבל העיקר שאח"כ הם עוטפים את זה בשם יפה שנקרא "קונטר-התקוממות"….

      ברגע שהם עזבו ואיתו תזרים המזומנים אז הכל התמוטט. זה מאוד פשוט.
      העיראקים הסונים סחטו את האמריקאים בסגנון של מאפייה אמריקאית….

      בוש היה חייב שקט שם בכל מצב עקב הירידה הדרסטית בסקרים ותקשורת שהפכה לעויינת ולא הייתה לו בעיה לשפוך מיליארדים בשביל לשחד אותם בתמורה לקצת שקט.

      • ד' ויניר, אני חושב שתגובות מהסוג הזה נופלות כשבוחנים את העובדות מקרוב. שיתוף הפעולה עם השבטים הסונים אמנם הצריך כמויות גדולות של מזומנים, אבל לא מדובר רק בשוחד לחבורה של מושחתים. מדובר בסיוע כספי לאנשים שכל עולמם חרב עליהם, והם היו תלויים על כף הקלע בין ממשלה שיעית עוינת לטרור של אל קאעדה. מן הסתם, היה צריך להבטיח שיהיה להם עתיד, כלכלי ואחר, אם יקחו את הסיכון ויתמרדו כנגד AQI.

        אני ארחיב על זה בפוסט הבא – אבל תורת הקונטר-התקוממות מתוחכמת ומורכבת בהרבה מהאופן הקריקטורי שתיארתם אותה כאן. עובדה שהיא הצליחה לעשות מה שמבצעים צבאיים לאינספור לא הצליחו: להעיף את אל-קאעדה כמעט לחלוטין ממחוז אנבאר, ולמעשה מרוב שטחי עיראק. המבנה הזה קרס כשהאמריקאים יצאו לא רק כי הם יצאו מוקדם מדי, אלא גם ובעיקר כי:

        1. פרצה מלחמת אזרחים בסוריה שאיש לא היה יכול לצפות אותה באותו הזמן.

        2. ג'ו ביידן התעקש לתמוך דווקא באל-מאליכי ולהעלות אותו לשלטון על חשבון מועמד מתון וממלכתי בהרבה, שהאג'נדה המרכזית שלו היתה שילוב הסונים במדינה ושלטון לא עדתי.

        3. מאליכי עצמו בזבז את כל האשראי שניתן לו ע"י המבצע המוצלח של הקונטר-התקוממות, פיטר את רוב הקצינים שהאמריקאים הכשירו, הפך את הצבא לאחוזה פרטית ותקע סכין בגב של מנהיגי ועדות ההתעוררות (המיליציות הסוניות שסייעו לאמריקאים באנבאר).

        מפקד צבאי אינו קוסם שעושה ניסים, והוא גם לא קובע מדיניות פוליטית. התפקיד הוא להשיג אשראי, או מרווח נשימה, למדינאים. זו לא אשמתו עם המדינאים מבזבזים את האשראי הזה ולא מנצלים אותו כיאות.

      • דני,
        1. לא ידעתי שג'ו ביידן הוא זה שהעלה את אל-מאליכי לשלטון. לפי ידיעתי, בוש וצ'ייני היו בשלטון אז. בנוסף, בוש לא שעה לעצות לא למנות אותו כי הוא לא מתאים ולא הקשיב להם גם אח"כ כשהתברר שהוא מדיר את הסונים מהשלטון. אז שוב, גם בזה יק לו אשמה גדולה.

        2. תורה זו הינה רחבה ומעמיקה אבל האם אתה חושב שהיא הייתה יוצאת לפועל ללא מיליארדי הדולרים ששולמו לשבטים הסונים? אני בטוח שלא.

        בכל הפוסטים האלה וכנראה שבכל הספרים שהגנרלים האמריקאים כתבו לא מצויינת העובדה ה"קטנה" הזו.

        בואו לא נהיה תמימים. מהיכרותנו עם העולם הערבע, לכסף יש המון כח אצלהם. השחיתות אצלהם זה משהו על סף התורשתי.

        התורה הזו לא הייתה יכולה לצאת לפועל בוויאטנם כי הצפון וייאטנמים לא היו מושחתים וחדורי אידיאולוגיה לגרש את האמריקאים ויהי מה.

        לכל השאר, ברור שאני מטיל אשמה גדולה על העיראקים והמלחמה השבטית האיומה הזו שבה הם פתחו. אבל שוב, אם סדאם היה היום בשלטון אז רוב הסיכויים שזה לא היה קורה.
        תראו את מה שקורה היום בלוב, קטסטרופה. אז מה עדיף? דיקטטור מטורף אבל שקט עצור או הטירוף שקורה שם היום. אני בטוח שלנוכח גלי ההגירה האדירים שמגיעים לאירופה היום והסיכוי הגובר לטרור שיגיע לאיטליה מלוב, האירופים בטוח מתגעגעים לקדאפי.

      • ד, לא מדובר על הבחירות הראשונות שבהן מאליכי עלה לשלטון, אלא בהתמודדות שלו
        מאוחר יותר מול עלאווי. שם ג`ו ביידן התערב, ובאופן הרסני.

        בכל הספרים החשובים על קונטר התקוממות מצויינת העובדה שיש לממן את בעלי בריתך.
        אני לא רואה בעיה מיוחדת עם זה. אי אפשר לדבר על טוהר מידות במדינה שנתונה
        במלחמת אזרחים אתנית, כי כל קבוצה חייבת לדאוג לאינטרסים שלה לשם הישרדותה
        הפיזית והכלכלית. כסף הוא השמן במנוע הקונטר התקוממות.

      • אם כסף זה השמן במכונה אז זו תורה לטווח קצר. אם האינטרס העיקרי של הצד השני זה כסף ולא זהות אינטרסים ערכית או אחרת שאינה חומרית אז זה רק עניין של זמן עד שכל ההישגים ייעלמו, כפי שאכן קרה.

        זה נבלה וההוא טרפה כמו שאומרים….
        אסור היה להם להיכנס מראש לביצה הטובענית הזו. ואחרי וייאטנאם זה היה חייב להיות לבם ברור כשמש. מהלכחהם מצביעים על טיפשות, בורות ואפילו פשע כנגד העיראקים ואפילו כנגד האמריקאים עצמם.

      • התפקיד של כל תורה צבאית, לרבות קונטר-התקוממות, היא לפתור מצב חירום באופן
        זמני כדי לתת מרווח נשימה למדינאים להשיג פתרון מדיני. היא לא נועדה להחליף
        מדיניות חוץ. במקרה הזה, הקונטר-התקוממות נתנה מרווח רציני מאד לממשלה
        העיראקית להשיג פתרון בין-עדתי, ולממשלה האמריקאית מרווח נשימה כדי לעודד
        ממשלה עיראקית טובה יותר (והם היו יכולים לעשות את זה בקלות). בשני המקרים
        הממשלות נכשלו, אבל זה כבר מעבר לתפקידו של המתכנן הצבאי.

  5. שאלה לי דני, היפותטית למחצה:

    הבה נאמר שארה'ב אינה נחה לה מעדנות בבצ. אמריקה, אלא חיה בשכנות לא שאננה בין עירק לאפגניסטן. העוינות כלפיה גדולה, וכנופיות-ארגוני טרור פוליטיים למחצה מסיבות פנימיות וחיצוניות כאחת מטרידות את אזרחיה במטחי טילים.
    האם המשמעות של הדוקטרינה הזאת בהקשר הנ'ל לא תהיה כיבוש דה-פקטו של השטח-אוכלוסיה בסגנון המוכר מכאן?
    הלא איזו אפשרות אחרת, לדידה, תוכל לקיים הן מודיעין, הן התקפה ממוקדת על הטרוריסטים, הן הגנה על האוכ' היריבה, והן הבטחת בטחון אזרחיה שלה?

    או במילים אחרות: מה יגיד גנרל פטראוס על המציאות שלנו לו ישאל על כך בפרטי.?

    תודה

    • כל המאמר המלומד נובע מכך שמלכתחילה האמריקנים במהלך שנבע כנראה מרצון לנקום את הפגיעה במגדלי התאומים הרסו את המשטר של סאדם חוסיין. היוהרה שלהם שגורסת שהם הכי צודקים בשיטה הדמוקרטית שלהם פרקה את המנגנונים העדינים שקיימים גם היום בעולם הערבי. לדוגמא היום אירן שגם מורכבת מהמון לאומים. ויצרה תגובת שרשרת שיקח מספר דורות עד שהמצב יחזור להיות כמו קודם. אי אפשר לבוא מבחוץ ולנסות להשליט את בתאוריות שלך. זה לא עובד וגם לא יעבוד. ביפאן זה עבד כי היפאנים הם האיליטה של המזרח אבל פה זה לא יפאן וגם לא יהיה. כדאי שהאמריקאים יקחו את הפקלאות וכמה שיותר מהר יעופו מהאיזור כי בצדקנות שלהם ובחוסר ההבנה שלהם הם גורמים נזקים אדירים לכולם.

      • לא, אילן. לא רק האמריקאים. תושבי המזרח התיכון עצמם אחראיים יותר מכל לנזקים שהם גורמים לעצמם, והנטייה להאשים גורמים חיצוניים בכל הצרות היא אחת הרעות החולות של האזור. אם האמריקאים יעזבו מחר דברים לא יהיו טובים יותר. יש להניח שהם יהיו גרועים יותר, והנסיגה החפוזה של אובמה מעיראק ב-2011 תוכיח.

      • לדעתי בוש הבן רצה להשלים את מה שאביו לא הספיק. לקח לעצמו משימה להוכיח לאב שהוא בן מוצלח (אחרי שנפל לסמים לפרק זמן). זה עיקר המניע.

        מכאן כבר התגלגלה הפרשה – צ'ייני עם 'האליברטון' שלו תמך בו, כי רצה את הנפט הזול וחוזים שמנים לחברה שלו; שר החוץ שהיה ראש המטות המשולבים של בוש האב גם לא התנגד להשלמת העבודה ועוד. כולם מצאו את התירוץ המושלם – 'נשק להשמדה המונית'… הולכת השולל המוצלחת ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, אולי.

        קשה לבוא בטענות לחובבי הקונספירציה שמדברים על 11/9 כמזימה ממשלתית, כאשר סימני הקונספירציה בפלישה לעיראק כ"כ בולטים וגסים (לדעתי מימשל בוש הבן היה מהגרועים שהיו – יותר מניקסון, בחשבון היסטורי).

      • דני, אתה הורס לפקולטות שלמות את התזות על האוריינטאליזם והאימפריאליזם המערבי… שכל-כולן נועדו להסיר את האחריות מתושבי המזה"ת למצבם.

  6. מעניין שההתנגדויות לתוכנית נובעות סיבות לוקליות (זה לא יעבוד כאן זה זה גישה חרה) ומניחים שזה לא יעבוד כאן בגלל "משהו בדם של הערבים".

  7. תודה על המאמר.

    יפה לראות שאנשי הצבא שוקלים גם 'גישה לא ישירה'. היית מצפה שהם יקלטו את זה אחרי עשורים של התמודדויות כושלות מול התמרדויות אזרחיות (שרובן הצליחו, מאז המאה ה-19). אבל נראה שעד שלא מגיעים לשטח, לא חושבים על זה.

    אין ספק שהדבר החשוב ביותר כמו שצויין שם, הוא לזכות באמונה של האוכלוסיה האזרחית.

    אבל גם במצב המוצלח ביותר – אם המנטאליות במדינה הנכבשת איננה דמוקרטית (כלומר האזרחים לא חשים אי נוחות מחיי מלחמה ועוני מחפיר, או לפחות לא מספיק כדי להתמרד), אז התועלת שבמצע כזה תמיד תהיה זמנית, כי מרגע שהמבצע יסתיים, הדברים יחזרו לקדמותם. לאנשים לא יהיה איכפת מספיק. עובדה (ולאלה שכן – יהיו לפליטים וינטשו את המשחק).

    ניתן לשנות את המנטאליות הזו רק דרך חינוך – דבר שיחייב כיבוש לעשרות שנים… וכן החלטות פוליטיות מהותיות, כמו הענקת עצמאות / אוטונומיה לחבלים, בתמורה לכך שיבטיחו את ביטחונם בעצמם (עם די נשק).

    החלטה כזו אז למשל, היתה יכולה למנוע את כיבוש מוסול מהכורדים לפני שנה – אילו היה להם צבא חזק דיו, וללא הסתמכות על צבא עיראקי שלא התקיים במציאות.

    אבל אלה אכן החלטות בדרגים שמעל הצבא. ברמת הביצוע הצבאי נטו – היתה הצלחה, אבל לשעתה.

  8. אני נהנה כל פעם לקרוא את המאמרים שלך אבל אני חוזר ואומר. אם האמריקנים לא היו נכנסים ברגל גסה לאיזור היו סיכסוכים אבל הם היו בעצימות הרבה יותר נמוכה. תעשיית הנשק האמריקנית רוצה למכור ואז נוצר מצב שלדאאש יש היום ציוד כל כך מתקדם שקשה לעמוד נגדו וגם צבא לאומי כמו של הכורדים ניגף לפניו. תאר לעצמך שבקיבוץ דגניה היה מגיע טנק סורי משוכלל. הלוחמים העבריים לא היו יכולים לעשות כלום נגדו עם כל המוטיבציה. כל המאמר טוב אולי למדינה כמו ישראל שניצבת מול הפלסטינאים ומבצעת לחימה בעצימות נמוכה כבר 40 שנה בהצלחה די גדולה. עדיין לדעתי האמריקנים צריכים לעזוב את האיזור ולתת לגלי ההדף להרגע. מהר ככל האפשר. הם עושים פה רק נזק בגלל שהם באים מתרבות אחרת לגמרי.

  1. פינגבק: קונטר התקוממות במבחן: מה קרה בעיראק ואפגניסטאן? | הינשוּף

  2. פינגבק: לפרוץ את הלוקר: מערכת הביטחון והמלכוד של ה"מקצוענים" | הינשוּף

  3. פינגבק: חומה בירושלים: איך אפשר להחזיר את הביטחון | הינשוּף

  4. פינגבק: חומה בירושלים: איך אפשר להחזיר את הביטחון לבירה | הינשוּף

  5. פינגבק: אסטרטגיה חדשה לירושלים: איך אפשר להחזיר את הביטחון לבירה | הינשוּף

  6. פינגבק: קולונל בלימפ מסתער: על פוליטיקאים, גנרלים ומרחץ טורקי | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: