מברישים שיער במעגלים: על רפונזל, גזענות ושליטה במחשבות

מה הקשר בין הסרט של וולט דיסני על רפונזל, הויכוחים על יחסי שחורים-לבנים ואפלייה גזעית בארצות הברית? ינשוף פוליטי-מדיני על טיבה של תנועה מעגלית, שימוש מטעה בנתונים והניסיון למשטר את הנשימה. כיצד הפך המדרון החלקלק למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות, ומי למעשה מרוויח מכל הסיפור?

540717b286a414e41fb3c3ca075b2d54

ב"פלונטר", סרט של וולט דיסני המבוסס על סיפורה הנודע של רפונזל, קובלת הגיבורה על השיעמום שהיא חווה ב"כלוב הזהב" שלה. לאחר תיאור מוזיקלי של עיסוקיה היומיים, אומרת רפונזל (שכידוע שיערה ארוך במיוחד) כי כל ערב היא "מברישה את השיער תוך הסתובבות במעגלים". למרבה העניין, המירוק העצמי המעגלי והאינסופי אינו מאפיין רק את רפונזל, אלא גם אינטלקטואלים, חוקרים ואקטיביסטים לא מעטים. ואכן – הסצינה בו רפונזל מסתובבת במעגלים אינסופיים ומסרקת את השיער היא מטפורה הולמת לשורה ארוכה של טיעונים על גזענות, גזע, אפלייה ויחסי שחורים-לבנים בארצות הברית ומעבר לה.

לפני זמן מה, יצא לי לדבר עם סטודנט ישראלי למשפטים על אי אלו נושאים חברתיים ופוליטיים. במהלך השיחה, אמר לי, לתדהמתי, שהרווארד היא "מוסד לבן, גברי וגזעני", אפילו "גזעני באופן קיצוני". אבל בהרווארד יש סטודנטים מכל צבעי הקשת וכל הגוונים התרבותיים, האתניים והדתיים, וקבוצות מוחלשות מקבלות העדפה מתקנת (במסגרת מדיניות הגיוון של הקמפוס). למעשה, האפלייה המתקנת כל כך אינטנסיבית, עד שקבוצות שמצליחות מעל ומעבר באופן טבעי (ע"ע אסייאתים ואסייאתים-אמריקאים) נפגעות ממנה. רק לאחרונה, עתרו סטודנטים אסייאתים לבית המשפט נגד מדיניות הגיוון האתני של הרווארד ואוניברסיטאות עילית אמריקאיות אחרות.

מדיניות אפליה מתקנת - סמל אוניברסיטת הרווארד

מדיניות אפליה מתקנת – סמל אוניברסיטת הרווארד

אבל, אמר לי אותו הסטודנט, בהרווארד יש רק "פרופסור היספאני אחד עם קביעות". העובדה הזאת, לאחרונה, הפכה למעין קריאת דגל של אלו ה"נאבקים בגזענות" בקמפוס. משום שיש בסגל לא מעט חוקרים שחורים עם קביעות, רובם מהמובילים בתחומם, כמו גם חוקרים הודים ואסייאתים, יש למצוא בדחיפות קבוצה מקופחת אחרת. חוץ מזה, כל יתר הטיעונים על "גזענות בקמפוס" שייכים לתחום הפסיכולוגיה. לאחרונה, קבוצה של אקטיביסטים פרסמה מודעות ברחבי הקמפוס עם שורה של טרוניות, טענות ומענות. מדוע יש "רק קורס אחד בסילבוס על תולדות האסייאתים בארצות הברית"? מדוע עדיין רואים כל כך הרבה לבנים מסביב? ובכלל, מה, "האם אני צריך להסביר למישהו מדוע אני נפגע"?

למשפט האחרון עוד נחזור, אבל כבר כעת ראוי להצביע על נקודה מרכזית בטיעונים הרדיקליים על אפליה בקמפוס, סימפטום שמאפיין את השיח על אפליה גזעית בארצות הברית כולה: הם לקויים ומעגליים באופיים. בביטוי "מעגלי" אני מתכוון לפרוגרמה פוליטית שבנויה באופן כזה שמונע הגשמה ויישום, באופן שמנציח את הטרוניות והקובלנות והופך אותן למצב קבוע. בכך אינני טוען בשום אופן שאין אפליה גזעית בארצות הברית: היא בוודאי קיימת, ובמקרים מסויימים יש הוכחות בלתי מעורערות לקיומה. אולם שימו לב לטיעון הרחב יותר. דורות על דורות של משפטנים, מלומדים ופעילים רדיקליים מצטטים נתונים סטטיסטיים המוכיחים, כביכול, כי המערכת האמריקאית כולה מנציחה אפליה גזעית. למשל: מספר השחורים בבתי הכלא גדול מעבר לשיעורם באוכלוסיה, אולם מספרם בקרב המומחים למשפט חוקתי קטן יותר משיעורים באוכלוסיה. מכאן שהם ניצבים בפני אפליה מכוונת.

סורגים אמריקאיים - האם נתוני הכליאה מצביעים על גזענות?

סורגים אמריקאיים – האם נתוני הכליאה מצביעים על גזענות?

טיעון לקוי

אולם דא עקא, שמשפחת הטיעונים הזאת (שניתן למצוא אותה דרך אגב גם בדיונים על יחסי אשכנזים-מזרחיים בישראל) מתבססת על הנחת יסוד מסויימת, הגורסת כי ללא אפלייה יזכו הקבוצות האתניות השונות לייצוג פרורופרציונלי במגזרי החברה השונים. אלא שדונלד הורוביץ, חוקר מאוניברסיטת דיוק בארצות הברית, הוכיח במחקר מקיף כי מדובר במגדלים פורחים באוויר. כפי שכתב תומס סוול במאמר קלאסי בסוף שנות השמונים, בשום חברה אנושית שהיא אין ולא היה מעולם "ייצוג פרופורציונלי" כזה לקבוצות שונות. ללא ספק, אפלייה הינה חלק מהסיפור במקרים רבים, אולם לעולם היא אינה מהווה את הסיפור כולו. לקבוצות שונות, למשל, יש קודים תרבותיים שונים – אמת בסיסית שנוטים להתעלם ממנה לעיתים קרובות משיקולי פוליטיקלי-קורקט. קודים תרבותיים עשויים, למשל, להכתיב העדפות שונות בבחירת מקצוע. בארצות הברית של סוף המאה התשע עשרה העדיפו מהגרים יהודים רבים לעסוק בחייטות זעירה, איטלקים נטו לפתוח מסעדות משפחתיות ואילו אירים העדיפו את המשטרה והפקידות. כל מסלול כזה, עם הקשיים והיתרונות הגלומים בו, יוביל בסופו של דבר לייצוג שונה לחלוטין של קבוצת המהגרים בשדרות החברה. כמובן, ברגע שהדורות הראשונים של קבוצה אתנית העדיפו מקצוע או עיסוק מסויים, ייבנו בהדרגה רשתות של קשרים חברתיים ומקצועיים שימשכו גם את הדורות הבאים לעיסוקים דומים. אם יש לי כבר שלושה דודים במשטרה, יהיה לי קל להתקבל לשם יותר מאשר (למשל) למחלקה למשפט חוקתי באוניברסיטה.

העדיפו להקים עסקים משפחתיים - מהגרים איטלקים בארה

העדיפו להקים עסקים משפחתיים – מהגרים איטלקים בארה"ב, תחילת המאה העשרים

מעבר לכך, קודים תרבותיים עשוייים להשפיע גם על הצלחה בדרכים אחרות. תרבויות או תת-תרבויות מסויימות עשויות, למשל, לתגמל לימודים והשכלה יותר מאשר תרבויות אחרות. אי אפשר להפריד, למשל, בין ההצלחה המסחררת של האסייאתים, ההודים והיהודים (קבוצות שסבלו מעוינות ואפלייה משמעותיות בתחילת דרכן בארה"ב) לבין הדגש על לימודים והשכלה בתרבויות הללו. לעומת זאת, בקבוצות חברתיות שבהן השכלה אינה נחשבת לדבר חשוב, סביר שיהיו פחות אנשים שיתקדמו למעלה בסולם החברתי, ואלו שינסו לעשות זאת יתקלו במכשולים משמעותיים בסביבה החברתית הקרובה שלהם.

הכתבה הנ"ל בניו יורק טיימס, למשל, מספרת על שלוש נערות מרקע סוציו-אקונומי נמוך (שתיים מהן היספאניות) שניסיונן להשיג תארים אקדמיים הוכשל בידי גורמים שקשורים לעולם ממנו באו: שותפים רומנטיים וקרובי משפחה שלא העריכו את הלימודים, וראו בהם פרה חולבת או סתם "אנוכיות" ו"התנשאות", או חוסר היכרות עמוקה עם דרך ההתנהלות של חיי האוניברסיטה, חיסרון מובהק של אנשים המגיעים מקבוצות שלימודים אינם חלק טבעי מחייהן. כאן בוודאי שלא מדובר על אפלייה. ה"ממסד", שכביכול אשם ב"גזענות מובנית", הרי סיפק להן הזדמנויות אינספור, בין אם מדובר במלגות, ייעוץ אקדמי או אפלייה מתקנת. אין מנוס מאמירת האמת הקשה: אנגליקה, ביאנקה ומליסה נגררו אחורה בשל כשלים יסודיים בתרבות שהגיעו ממנה. יתכן ומדובר בתת תרבות מקומית, ובוודאי שאין כאן שום דבר דטרמיניסטי. ניתן להתגבר על קשיים שנובעים מסביבה מדכאת, אולם ללא ספק תרבות רקע כזאת היא משקולת על הרגליים. מכאן שהצלחה או חוסר הצלחה אינם נובעים בהכרח מגזענות של הממסד, אלא גם ואולי בעיקר ממאפיינים תרבותיים של הקבוצה עצמה.

 

המעגליות של הטיעון

בעיה נוספת עם הטרוניות הרדיקליות על אפליה גזעית בארצות הברית היא המעגליות הבסיסית שלהן. אותו הסטודנט שהזכרתי בתחילת הפוסט, למשל, טען גם ש"הרווארד היא מוסד גברי ושוביניסטי". ולפני שהספקתי להגיב, הוא הוסיף: "זה שהנשיאה היא אישה לא אומר שום דבר." כמובן, גם העובדה שהדיקאנית החזקה ביותר באוניברסיטה היא אישה, ושיש יותר נשים מגברים במחזור הסטודנטים החדש שהגיע, ושנשים נמצאות בסגל האקדמי בשיעורים גבוהים – לא משנה דבר. שימו לב גם להסברים שאותם אנשים בדיוק מספקים לאירועים האחרונים שהתרחשו בבולטימור. שחור נהרג שלא בצדק בידי המשטרה, בשילוב של אכזריות ורשלנות פושעת. התשובה, כרגיל, היא שהאשמה נעוצה בממסד הגזעני. אמנם כבר במבט ראשון רואים שחלק גדול מהשוטרים הנאשמים הם שחורים – אבל את זה קל להסביר בכך ש"עליהם לאמץ את הנורמות הנהוגות במשטרה לבנה". דא עקא ששחורים מיוצגים גם בדרגות העליונות, ולא רק בדרגות השטח. בבולטימור ראשת העיר שחורה ומפקד המשטרה שחור. בתגובה, יאמרו הטוענים הרדיקלים כי "גם שחורים יכולים להיות גזעניים כלפי שחורים", ידגישו כי מנהיגי העיר הם "שחורים חסרי מודעות" או ישתמשו בשלל ביטויים מאולצים כמו "גזענות עיוורת צבעים", "גזענות עצמית", "גזענות ללא גזענים" וכיוצא בזה. הנחת היסוד היא שגזענות קיימת. כדי לבסס את הטיעון הזה, שנע כאמור במעגלים, נעשה שימוש בפלפולים פסיכולוגיים וסוציולוגיים סבוכים. רק אפשרות אחת מעולם לא נשקלת: אולי דווקא אין כאן גזענות כלל, והאירועים בבולטימור נובעים מסיבות אחרות לגמרי?

סטפני רולינג-בלייק, ראשת העיר בולטימור

סטפני רולינג-בלייק, ראשת העיר בולטימור

מירוק מעגלי

לסיום, אי אפשר לצאת פטור בלי לכתוב מספר מילים על אינטרסים מעמדיים. חוקרים ואקטיביסטים רדיקלים, כידוע, מעלים את ה"אינטרס המעמדי" על ראש שמחתם. כולם פועלים, במודע או שלא במודע, מ"אינטרס מעמדי" כלשהו, והמציאות מוכתבת בידי שורה של גורמים מבניים הנובעים מהאינטרסים המעמדיים המושרשים הללו. התיאוריה הביקורתית של המשפט (Critical Law Studies), רואה למשל בחוק ובמערכת המשפט ביטוי לאינטרסים מעמדיים כאלו. לפיכך, עצם המבנה של המערכת גזעני ונועד לשמר את ההיררכיה הגזעית והמעמדית הקיימת. אבל אם נמשיך את קו הטיעון הלאה, מהו ה"אינטרס" של הרדיקלים עצמם לתחזק תיאוריות מאולצות ומעגליות כמו אלו שתוארו לעיל?

התשובה טמונה באינרציה בירוקרטית. ארגונים מכל סוג, ותנועות אקטיביסטיות אינן יוצאות מכלל זה, מעוניינים לעיתים קרובות בשימור הבעיה כנגדה הם כביכול נלחמים, שהרי עצם המאבק מספק להם עבודה, סמכויות, כיבודים וכספים. כשהתנועה לזכויות האזרח בשנות השישים, למשל, נאבקה כנגד חוקים שהפלו שחורים בכל תחומי החיים בארצות הברית, המטרה שלהם היתה תחומה ומדידה. המאבק היה אמור להסתיים ברגע שהחוקים בוטלו. אולם מרגע שהמאבק עבר לתחומים מעורפלים יותר, או שהציב לעצמו מטרות בלתי אפשריות כמו פיזור שווה של מיעוטים בכל שדירות החברה, ובמיוחד מרגע שהוכרז כי אפילו מינוי של מנהיגים אפרו-אמריקאים לתפקידים הבכירים ביותר אינו מהווה פתרון לבעיה – הרי שמדובר במאבק אינסופי. ואם המאבק אינסופי, הרי שיש צורך אינסופי באקטיביסטים, פעילים, מומחים ויועצים שינהלו אותו, אנשים שמגיעים (ראו זה פלא) מהחוגים האקדמיים ה"ביקורתיים" עצמם.

מטרות תחומות ומדידות - המצעד על וושינגטון של התנועה לזכויות האזרח, 1963

מטרות תחומות ומדידות – המצעד על וושינגטון של התנועה לזכויות האזרח, 1963

אם היה מדובר רק בהעסקת מומחים, אז מילא. אולם הבעיה היא שבשם המאבק בגזענות, החוגים ה"ביקורתיים" דורשים עוד ועוד סמכויות שיטור, שיפוט וענישה, בעיקר בקמפוסים. התרגלנו כבר שאינקוויזיצית הפוליטיקלי-קורקט ממשטרת וממשמעת דיבור, תוך איום בלינצ'ים ציבוריים, בחרמות ובפיטורים של אנשים מעבודתם. התרגלנו כבר, כפי שכותב ניק כהן, למדרון החלקלק של פגיעה בחופש הדיבור, ולא שמנו לב שהפך כבר מזמן למצוק תלול של השתקה וסתימת פיות. בשנות השמונים, עלתה התביעה לאסור על "דיבור פוגעני" כי "יש מילים שפוצעות". היום, בשנות האלפיים, אין כבר צורך להוכיח פגיעה. מספיק להראות שהדיבור גורם "חוסר נוחות" למישהו. זוכרים את המודעה בהרווארד שהזכרתי בתחילת המאמר? עכשיו כבר יש סטודנטים ואקטיביסטים שטוענים שאפילו לא צריך להוכיח או להסביר פגיעה. מספיק שמישהו חש "חוסר נוחות", וכבר מכונת ההשתקה נכנסת לפעולה.

ההברשה האינסופית של השיער, תוך כדי תנועה במעגלים, חדלה כבר מזמן מלתפקד כמאבק קונקרטי, והפכה בבסיסה לדרך מתוחכמת של קבוצת מומחים לתבוע לעצמה עוד ועוד כוח בדרכים לא דמוקרטיות. בשלב הנוכחי, יש שלא מסתפקים אפילו במישטור של דיבור פומבי, או התבטאויות ברשתות החברתיות. לפני כשבועיים, שמעתי הרצאה של חוקרת צעירה במחלקה לפילוסופיה בהרווארד, שכותבת דוקטורט על Micro-aggressions, וספציפית – על "מבטים לבנים" שמעליבים שחורים במעליות. כדי להתגבר על הבעיה, מציעה אותה החוקרת ללמוד תרגילי נשימה שיאפשרו לשרירי הפנים שלנו לתפקד כמצופה כאשר אנחנו נתקלים באדם שחור. אולי, לאחר שסיימנו למשטר את הדיבור, עברנו לשלב הבא – מישטור ומשמוע של הנשימה? ומה יהיה השלב הבא – שליטה במחשבות?

וכך, מתוך תנועה סיבובית של הברשת השיער הקולקטיבי, נושרת הקליפה הליברלית ומגלה תחתיה את פניה האמיתיות, הפנים של העריצות הטוטליטרית.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-מאי 25, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 33 תגובות.

  1. תודה דני,
    מאמר מעולה כרגיל.

    אני לא יודע אם מותר לשים פה לינקים ל"מידה" אבל יש שם מאמר שמשלים את המאמר שלך.

    http://mida.org.il/2015/05/17/%D7%94%D7%A7%D7%A0%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/

  2. http://www.theamericanconservative.com/articles/the-myth-of-american-meritocracy/

    אתה שוב נופל באותו פח ישן. מהעובדה שנתקלת בדובר לא אינטיליגנטי שטוען א', לא נובע ש-א' שקרי.

    • אני לא יודע למה מדובר ב"פח". הטיעון שלי אינו קשור לדובר זה או אחר, אלא לזרמים אינטלקטואליים מסויימים שאני מבקר. מכאן שנתקלתי בתופעות הנ"ל אצל הרבה יותר מדובר אחד.

    • עומר, אתה מודע לכך שהמאמר ששיתפת הוא מאמר שמרני שטוען *נגד* אפלייה מתקנת באופן הרבה יותר קיצוני מאשר אני טענתי? אני לא מסכים עם הכותב, אבל יש שם טיעונים שכדאי להתמודד איתם. אבל קודם כל אני רוצה לדעת אם זו העמדה שלך.

      • הוא קודם כל מנתח את הבעיה בצורה מעמיקה. ובניגוד למה שאתה עושה, כשאתה כותב על שמאל רדיקלי, הוא מצליח לעשות את זה בלי תורות קנספירציה מיותרות. אפשר אולי להתווכח עם המסקנות שלו. אבל הניתוח נראה לי מעמיק, הוגן, רגיש לניואנסים, וענייני. כמו מה שאתה עושה כשאתה כותב על יפן, או על המדיניות הישראלית.

        כמו במקרה של הניתוחים הטובים יותר שלך, רון אונץ נרשה לעצמו להיות חריף למדי כשזה אכן דרוש (הוא מכנה את מדיניות הקבלה ל Ivy league "מושחתת"). הוא טוען, בניגוד למה שכתבת למעלה, שאפשר לראות בעיות חמורות במדיניות הקבלה, ושכנראה יש ניחוח גזעני חריף למדיניות הקבלה לאוניברסיטאות הנחשבות. שים לב לסיום המאמר.

        העניין הוא, שאחרי כל אלה הוא יודע לנתח את המצב מכוונים נוספים. הטיעון שלו מספיק מעניין. אני חייב להודות שהוא משכנע:

        "Eliminating at a stroke the enormous expense and complexity of our baroque admissions process might actually raise the quality of the students attending elite colleges by drawing more applicants into the system, especially if, as I suggest elsewhere, tuition at our top private colleges were drastically reduced or even eliminated"

        זה לא נראה לי שמרני במיוחד.

      • מצד שני, כמובן, כדי לעשות את כל זה הוא כותב טקסט באורך 20 אלף מילה. אני מודה שההשוואה קצת לא פיירית.

      • דווקא הטיעון של אונץ לקוי במובנים רבים מאד.

        ראשית כל, הוא מערבב באופן לא ישר כל כך מספר נמוך מאד של *אנקדוטות* על שחיתות, עם סיפורים משנות העשרים והארבעים (אז מדיניות הקבלה היתה שונה מאד). משם, הוא עובר לתקוף את מדיניות הגיוון האתני בקמפוס, סיפור שונה לחלוטין שהוא בוחש פנימה בתקווה שלא ישימו לב. הוא מנסה להציג את זה כגזענות נגד אסייאתים, בלי להתמודד עם הבעיה העיקרית. האם אנחנו מעוניינים בקמפוס מגוון מבחינה אתנית, או לא? זו השאלה העיקרית כאן. מניסיון של מוסדות אחרים, אם יקבלו סטודנטים רק לפי סטנדרטים אקדמיים (כפי שהוא ממליץ), אז הפלורליות והגיוון בקמפוס יפתחו פלאים, והוא יהפוך להיות יותר אחיד, לא פחות. כמי שחושב שמפגש עם קשת רחבה של אנשים וקבוצות הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה, אני מעדיף את המציאות הנוכחית בהרווארד.

        כל זה מעורבב, כמובן, עם האיבה השמרנית הלא רציונלית ל"אליטות" שמזוהות עם מוסדות מסויימים. מענייין שדווקא שמרן שאמור להבין דבר או שניים בשוק חופשי לא מפנים שאם חברות פרטיות רבות מספור מעדיפות את הבוגרים של הרווארד, כנראה שיש להן סיבה טובה לכך. ו*יש* להם סיבה טובה לכך: המוניטין פשוט מוצדק. במעט מאד מקומות בעולם מעניקים חינוך איכותי כמו שאנחנו מעניקים לסטודנטים שלנו כאן.

        דרך אגב, מה שהוא לא מספר לקוראים זה שהרווארד מציעה אינספור מלגות לסטודנטים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. למעשה, שבעים אחוז מהסטודנטים לתואר ראשון (ורוב מוחלט של הדוקטורנטים) נמצאים על מלגה כזאת או אחרת.

        ולסיום, אין בטקסט שלי שום תיאורית קונספירציה. זו קריאה נאיבית. מה שיש זו הבנה נכונה של אינרציה בירוקרטית, תהליך שמתרחש כמעט בכל ארגון, ושתוכל לקרוא עליו במפורט בספרות המקצועית הרלוונטית. כלומר, לא מדובר בתכנון מראש אלא פשוט בדינמיקה ארגונית.

  3. נראה לי שהוא התכוון להדגים שמדובר בדובר לא אינטיליגנטי וש

  4. יש ניסוח סטטיסטי לתופעה של תיארת לגבי ייצוג – פרדוקס סימפסון.

  5. מאמר ביקורת טוב אבל מה בכל זאת האיזון הנכון לחקיקה המיועדת לשלב ולהפחית פערים מבוססי מוצא וקבוצה? לצורך העניין, מה האיזון הראוי בהתייחסות הציבורית לטענות הלא תמיד מדוייקות של קבוצה שחלק מבעיותיה נובעים מעוולות היסטוריות, חלק מאפלייה על בסיס אישי (כלומר, ללא חקיקה מפלה ברורה) מתמשכת בקנה מידה כזה או אחר, וחלק מנורמות תרבותיות בתוכה שמקנות לחברים בה חיסרון תחרותי?

    האם אתה רואה הבדל, אם להגיע למקרה הישראלי, להתייחסות לאתיופים/מזרחים לעומת ערבים או, להבדיל, חרדים?

    • ההבדל ברור. נגד ערבים יש חקיקה ו/או מדיניות מפלה ברורות, ונגד אתיופים יש יותר מדי מקרים של גזענות גלויה, בוטה ומתועדת. הסיפור של יחסי אשכנזים-מזרחיים דומה מאד לדעתי למה שתיארתי בפוסט בארה"ב.

      אני חושב שהמאמץ החקיקתי העיקרי צריך להיות מופנה להסרת חסמים שיש בדרכה של קבוצה להצליח, אם יש כאלה, ולסיוע סוציו-אקונומי לכל מי שמגיע מרקע חלש. אני גם חושב שגיוון אתני בקמפוס הוא דבר טוב וחשוב, במיוחד במדינה כמו ארה"ב.

      • אתיופים (וערבים) ללא ספק סופגים מקרים של גזענות גלוייה. אבל נראה לי שהאתיופים סופגים פחות ושמשא העוול ההיסטורי נמוך מכפי שהוא בארה"ב. הם הגיעו לכאן כבנים רצויים על ידי הרוב של אותו השבט, לא כחטופים למטעי עבדים ומעולם לא סבלו מחקיקה מפלה. אני בהחלט בעד מלגות המתחשבות במוצא, ומכסות העסקה והכשרה מינימליות בשירותים הציבוריים (בעיקר במשטרה אבל לא רק), לפחות לפרק זמן של דור או שניים. אבל אם להיות ריאליים, קרוב לוודאי שזה לא יביא לשינוי בטווח הקצר וששווין בהצלחה, ולא רק בהזדמנות לה, יקרה רק לאחר כמה דורות של נישואי תערובת ואיזון היתרונות מהבית (רכוש, קשרים, הכשרה, קודים תרבותיים). יש דברים שהמדינה יכולה לעשות כדי לקדם את התוצאה הזאת.

        זה לא יקרה עם הערבים. הבעייה אינה בחקיקה מפלה אלא אם כוונתך בחוק השבות ובסמלי המדינה. מלבדם אין חקיקה מפלה גלוייה. מדיניות מפלה יש אבל היא ברובה בכסות, ולעתים קרובות בהצדקה בטחונית. העניין הוא שהן מה שהערבים תופסים כחקיקה מפלה, האחראית מבחינתם לכל מדיניות וכל התנהגות אישית גזענית לאחריות המדינה, והן הסיטואציה הבטחונית לא עומדים להשתנות בדור הקרוב (כן, גם אם יהיה הסכם שלום).

        עם זאת, ההנחה שלי שהחקיקה והמדיניות אינן הגורם לרוב החוסר שווין שבין יהודים לערבים. ולראיה- ערבים נוצרים מגיעים לשיעורי הצלחה ברמת ההכנסה, ההשכלה ושיעור פשיעה נמוך דומים לאלו של היהודים. הדרוזים, שיש להם מוניטין טוב יותר בקרב החברה היהודית בזכות השירות הצבאי- לא. ינראה שהמשקל התרבותי (ובעיקר גיל הנישואין, כובד החמולה ומספר הילדים) הוא הגורם העיקרי כאן.

        ארה"ב הצליחה לקלף, שכבה אחר שכבה, את הסיבות האמיתיות וגם שלל תירוצים לא סבירים לחוסר שוויון. זה טרם הצליח להוציא את ההאשמה בגזענות סמויה מהלקסיקון שם, אבל עדיין יש סיכוי שזה יקרה. מה הסיכוי שנצליח אנחנו לקלף את שכבת התירותים האחרונה לכישלון כאן בהינתן סכסוך בעצימות מסויימת?

  6. "הכתבה הנ"ל בניו יורק טיימס, למשל, מספרת על שלוש נערות היספאניות"

    אכן, השם ההיספני הידוע "O'neal"

  7. מאמר מעניין:) תמשיך לכתוב מאמרים כאלה

  8. תודה על המאמר

    אגב ה'מיקרו-אגרסיה' – אין סוף לדרך הזו… כמו בדיווח שהיה ב'הארץ' (כנראה לפני שנה או 2) על כנס פמיניסטי מרכזי בארה"ב, שבו מאחר ולא היו מיעוטים שאין להם ייצוג, המשתתפות חיפשו בכל דרך להמציא מיעוט חדש, שאינו מקבל את היחס הראוי. זה הגיע לידי כך שקבוצה של 2-3 משתתפות, הפכו ל'מיעוט'…

    כל עוד הדרך שנראית למיעוטים, היא דרך ההתקרבנות והיללנות, נמשיך לראות הקצנה בקו הזה – וכמובן פער מתמשך שרק מסתיר מציאות סוציו-אקונומית כמו שהזכרת (היספאניים ושחורים שלא זוכים להשכלה, כי החברה והבית לא תומכים בהם).

    זה אולי מתקשר לפנומנה שאני מאבחן בשנים האחרונות – עליה ביכולת ההדחקה של המערב, מפני דברים שלא נוחים לו (כמו טרור). עיסוק ב'מיקרו-אגרסיות' שכאלה, היא דרך כזו (לעומת טרור איסלאמי, למשל, או העליה במקרי האונס בקמפוסים).

    ככל שהמציאות תהיה קיצונית יותר, כך יומצאו כללים הולכים ומסתבכים להסתיר אותה.

  9. דני, תודה על עוד פוסט מעניין. הביקורת על "הביקורתיים" חזקה ומבוססת.
    הייתי רוצה לשמוע את התייחסותך בצורה קצת יותר מנומקת לכל הדינמיקה של מאבקים קבוצתיים שאינם נוגעים לזכויות ולשוויון במובנו הקלאסי של יחס דומה לדומים.
    אתה בעצם רומז לכך שמאבק השחורים בארה"ב היה צריך להסתיים לאחר ביטול האפלייה הממוסדת באמצעות החוק. אתה גם מציג יפה סיבות להמשך המאבק המזיק הזה וביטויים כמעט אבסורדיים שלו. אבל מדוע אתה לא מוכן לעשות את הצעד המתבקש ולדבוק בעקרונות הליברליזם, לאמור: כל אזרח זכאי ליחס שווה לזה של רעהו ללא קשר להשתייכות קבוצתית כזו או אחרת (והמדינה מצידה מחוייבת לנהוג בו בשוויון)? אם ניישם זאת בהקשר של הכתבה וברוח תגובות קודמות, הרי שהרווארד צריכה לקבל אך ורק את הסטודנטים המתאימים מבחינה אקדמית (עם או בלי מלגות למי שלא מסוגל לממן את לימודיו, אבל בלי קשר לשיוך אתני/של צבע עור). השאלות האלה, כמובן, נכונות ביחס לישראל, ובפרט ערבים ואתיופים שמקבלים העדפה בוטה באקדמיה הישראלית (גם במימון, אבל ענייננו בתנאי הקבלה).

  10. תודה על המאמר.

    בתור מי שחי בארהב כבר לא מעט שנים, עושה עסקים שם ובמשך תקופה ארוכה העסיק עובדים אני שמח לקרוא מאמר מרענן בנושא. דווקא כמי שחי בארהב אבל יש לו מבט של מסתכל מבחוץ, אני רואה עד כמה ארהב טבעה בשיטפון הזה של פוליטקלי קורקטנס שלדעתי מהווה כפתור איטי של השמדה עצמי וחיסול ערך כלכלי ( כחלק מתהליך ירידה ארוך טווח שארהב באופן כללי עוברת). הפוליטקלי קורקטנס הזה משמיד ככ הרבה חלקות טובות והמגוחך שהוא רק מהווה גורם שיתוק ומעצור, שכן אינו משנה הרבה במציאות ובפועל משתיק את דיעותיהם האמיתיות של אנשים. זה רק מעין מכשיר דיכוי וחסם בפני דיעות אחרות שהמשמיע אותם מיד מתויג כ ״ גזען״. כמעסיק, לא ראיתי למשל מדוע יש להזהר בשכירת אפרואמריקאים לעבודה (וכמובן אי העסקה מכוונת שלהם היא אפלייה חמורה). בעלי עסקים הזהירו אותי ואני בתור יהודי וישראלי ראיתי בכך דבר נורא. אמרו לי ״ אתה כבר תראה בעצמך״. והם צדקו. הסתבר ת׳וך זמן קצר שבאופן סטטיסטי אלו היו עובדים בעייתים, בין שנשכרו בתפקידי ניהול בכירים ובין כעובדים זוטרים ( אגב לעניין אפלייה – בחברה פרטית קטנה מנהל עצמאי אפרו אמריקאי ייטה לשכור באופן מכוון תוך אפליית אחרים רק אפרו אמריקאים). ברור שאין מדובר על 100% אבל לבעלי חברות קטנות ובינוניות אין כסף וזמן לניסוי וטעייה. כל הערה או ביקורת עניינית שוטפת כלפי עובד שחור ( ואפילו מנהל בכיר!) מיד הופכת ל״ גזענות״ והחברה מיד סופגת תלונות במשרד ל equal opportunity ( חבורה נוספת של בירוקרטים שמעיקה על עסקים פרטיים). במקום לעסוק 100% בעבודה ותחרות הרי שחברה שמעסיקה שחורים מנהליה יבלו חלק מזמנם בתשובות לתלונות עובדים שפוטרו או העירו להם ( ויש לך כתוצאה חשש לפטר באופן לגיטימי) שמיד התלוננו נגד החברה . ואין חשיבות לכך שלבנים הם מיעוט בחברה ויש היספנים אסיאתיים וכו. בפועל חברות מעדפות ואת לשכור אסיאתיים ולבנים ונמנעות מהעסקת שחורים. לא מעט שחורים מצליחים יודו בכך בשקט , ויתלוננו על שופרי הקיפוח העצמי שרק דופקים אוכלוסייה זו. יש אלפי דוגמאות אחרות. מקצועני הקיפוח אינם צריכים טיעונים אמיתיים לשם ״ עבודתם״ ולטעמי ( ולדעת הרבה מאוד מעסיקים) הם גוררים את החברה האמריקאית למטה במקום לכאורה למשוך אותה קדימה לעבר קידמה. אבל העלת טיעונים כמו שהעלית או מאמין מסוג זב יסווגו אותך אוטומטי כ״ גזען״. זו המציאות. הרבה מאותם מקצועני קיפוח. מעולם לא העסיקו אנשים לא חיו בעולם האמיתי ובעיקר ״נלחמו״ באמצעות כתיבת מאמרים.
    באופן דומה ניתן לראות כותרות ״ מזעזעות״ בעיתונים כדוגמת ״ שוטרים עוצרים שני שחורים לבדיקת רשיונות ויורים בראש אחד מהם״. שקוראים לעומק מגלים שאכן נעצרו לבדיקת רשיונות, והסתבר שזה סוחרי סמים עם רכב מלא בכלי נשק אוטומטיים , שאחד הנוסעים הרג בעבר את השותף של השוטר שעצר את הרכב ( שבעצמו שחור!) ועמד לשלוף אקדח מתא הכפפות ולירות בשוטר שעצר את הרכב… אבל מי שלא קורא לעומק חושב שהנה, עוד פעם גזענותו ירי נגד עוברי אורח תמימים.

    • היסטוריונים היום לא מחבבים את זה, אבל סביר שיש מנטאליות שניתן לייחס לקבוצות ואפילו עמים, ולקבוע *לפיה* את הפוטנציאל הכלכלי שלהם.

      לא מדובר בגזענות (ממילא 'עם' לרוב אינו גזע אחד היום) אלא במסורת שמועברת מדור לדור, והיא חזקה כמו תורשה גנטית. גלאדוול הביא מספר דוגמאות כאלה ב'מצויינים' שלו, וזה עניין שראוי לחקור אותו.

      הבעיה שמאז שהמועמד מ-2012 מיט רומני הזכיר את העניין בביקורו בירוש', כל מי שמזכיר 'מנטאליות' מיד נחשד בשמרנות. אבל זו אשליה מיותרת. יש כאן עניין מדעי סוציאלי אמיתי (וב'אמיתי' אני מתכוון לאמיתי יותר מהמרקסיזם או הפסיכולוגיה של פרויד) שראוי לחקור.

      איך אגב משנים מנטאליות? ע"י חינוך מגיל צעיר מאוד.

      זו אגב שיטתם של המוסלמים הקיצונים – כך הם לוקחים מנטאליות פאסיבית בעיקרה (פקיסטנים-אפגאנים) והופכים אותה למיליטנטית.

      • שום מסורת אינה חזקה כמו תורשה גנטית. הבעיה ב"מנטאליות" שזה מושג מעורפל מאד וכוללני שקשה לבדוק, ואפשר למתוח אותו ליותר מדי כיוונים. קשה להשתמש במחקרים רציניים במונח מעורפל וגורף כל כך. ממתי, דרך אגב, לפקיסטנים ולאפגאנים יש "מנטליות פסיבית"? כל מי שמכיר את הארצות הללו יפער את הפה בתדהמה למשמע סטריאוטיפים כאלה.

      • מנטאליות יכולה להסביר התנהגות חריגה.

        למשל מאבק-הדמים בין משפחות מקוי והטפילד כמה שנים אחרי מלחמת האזרחים בארה"ב. לדעת גלאדוול הוא נבע ממוצאן הסקוטי של המשפחות, השבטיות שלהן. עוד במולדתן הקודמת הן נהגו להתכתש.

        בדוק מתי האפגאנים יצאו למלחמה *מחוץ* לגבולותיהם. כנ"ל הפקיסטנים. אלמלא האיסלאם הקיצוני – למי הם היו מזיקים? ההודים (אותה מנטאליות) פלשו פעם לאיזו מדינה? אפילו את הטאמילים בדרום הם חיסלו רק בתום 4 עשורים של טרור. על כן הפאסיביות היחסית.

        כמובן שכלפי מי שפולש אליהם – היחס שונה. אבל גם כאן היחסים עם הבריטים היו מהחיוביים שהיו בין כובש לנכבש (גם בזכות ההתנשאות המוגבלת של הבריטים).

        לדעתי זה נתמך ע"י יחסם של עמים שונים ליהודים במלחמת העולם השניה + האפקטיביות הצבאית שלהם בשדה הקרב. ההבדלים המנטאליים מתבטאים שם היטב.

        כמובן שהמונח חמקמק, אבל הוא מייצג טוב יותר מכל דבר אחר תרבות מקומית, שמבוססת דרך מסורות עממיות, חינוך מבית, שפה, פולקלור ועוד.

        אחרי הכל התורות הסוציולוגיות מודות בכך שזה קיים, אבל מתאמצות שלא להסיק מסקנות מעשיות מכך, כי התקינות הפוליטית מונעת מהן.

    • אני לא בטוח שאני מסכים לכל ההכללות, אבל כמה הערות. ראשית כל, בניגוד למה שכתבת, מחקרים הראו שאפליית שחורים בקבלה לעבודה קיימת אצל מעסיקים שחורים לא פחות מאשר אצל מעסיקים לבנים. שנית – מסכים איתך שהדגש על קורבנות וגזענות דופק את האוכלוסיה האפרו-אמריקאית באופן עקיף, כי היא מאפשרת להאשים אחרים בצרות ולהסתמך על מערך שלם של NGOs כגלגל רזרבי, דבר שמוריד את המוטיבציה לעבוד ולהצליח באופן עצמאי.

  11. אני נוטה להסכים.
    למשל, למדתי ( כמו אחרים) ממש להעריץ את המהגרים הסינים והאסייתיים בכלל בארהב. הם אפשר ויסבלו מקיפוח , מזרות, מקשיי שפה והתנכרות. אבל הם יעבדו קשה באופן בלתי רגיל, יחיו בעוני נורא, יקימו עסקים, לעולם לא יכנסו להלוואות או לקבלת אשראי ( נגד התרבות הסיני ) ותוך דור יעקפו את המקומיים בסיבוב.
    לעומתם קהילות אפרו אמריקאיות ישמיעו אותה מנגינה במשך עשרות רבות של שנים.
    גם תרבותית.
    הדור הבא של אסיאתיים ידבר אנגלית ללא מבטא ויטמע לגמרי ב ( מה שניתן לכנות) תרבות האמריקאית. באוכלוסיה האפרו אמריקאית לרוב הילדים יקבלו שמות ״ ייחודיים״ וידברו בעגה ייחודית ( אפילו שהוריהם נולדו בארהב ודיברו אנגלית ולא סינית!)

    • אלון, יש כאן הכללות גורפות מדי. מכיוון שסינים מעורבים לא מעט בפעילות עסקית, ואי אפשר בד"כ להקים עסקים בלי אשראי והלוואות, ככל הנראה הם לוקחים הלוואות כמו כולם. בתור מי שמתעסק בתרבות סין די הרבה זמן, בילה במדינה ומדבר את השפה, גם לא שמעתי מעולם שלקיחת אשראי נוגדת את התרבות הסינית, ובוודאי שלא הייתי משתמש בהכללות גורפות או במילה "לעולם".

      שנית, גם לסינים אמריקאיים יש לעיתים קרובות שמות ייחודיים, בוודאי שמות משפחה, ובמקרים מסויימים – הרבה מאד גאווה בתרבות ובמורשת שלהם. אני לא חושב שזו דווקא הבעיה. אפשר להשתלב בקבוצת הרוב ובכל זאת לשמור על ייחוד תרבותי.

  12. נהניתי לקרו אתא הפוסט. אני אשמח אם יתחשק לך להתייחס לנושא כפי שהוא בארצנו (אני יודע שזה נראה יותר מסוכן ומלא מוקשים, אבל דוקא בגלל זה…). יש כאן טענות על אפליה עדתית – קיפוח המזרחים – ויש לי רושם שזה לא נכון.

    • בעניין הזה היה מרתק לראות ראיון עם זגורי, יוצר הסידרה 'אימפריית זגורי' (בכתבה על השחקנית שרה פון שוורצה, שמגלמת את אם המשפחה) על הסצינה הידועה שבה ראש המשפחה מסרב לעמוד בצפירה של יום השואה.

      הוא אמר שבדה אותה מדמיונו, ושבמציאות לא היה דומה במשפחתו… יותר מזה – טען שגילויי הגזענות שחש בצעירותו היו ממזרחיים אחרים, ולא מאשכנזים…

      כך שנשאלת השאלה עד כמה היה קיפוח, ואם עדיין יש; ועוד יותר עד כמה יש אנשים שזקוקים לקיפוח כדי לקדם את האג'נדות שלהם כיום, בין אם על בסיס מציאותי ובין אם בדיוני.

    • זה דווקא מצריך פוסט נפרד. הייתי אומר בקצירת האומר, שאני חושב שפעילים עדתיים מנפחים את הנושא הרבה מעבר למה שהוא, ומאותן הסיבות כמו בארה"ב.

  13. תודה על עוד מאמר מצויין ומעניין.
    שתי הארות:
    1. יש הטוענים ששימת דגש על קבוצות ותת-קבוצות באוכלוסיה היא חלק מהתפישה הבסיסית של הקפיטליזם. אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב את הטיעונים, אבל ישראל וארה"ב אינן היחידות בעולם שבהן יש מהגרים רבים. אבל בעוד שבמדינות יותר סוציאליסטיות, אם יש התייחסות לתת-קבוצות באוכלוסיה היא באמת תהיה על בסיס גזעני (נניח קבוצות נאו-נאציות), בארה"ב ואצלנו יש נטייה לייחס גזענות לכל מתח בין-תרבותי.

    2. בארה"ב הכניסה לאוניברסיטה מליגת הקיסוס נחשבת מפתח לרווחה כלכלית. זה בסיס הנימוק (השקרי) להאמרה הבלתי נתפשת בשכר הלימוד. ומכייוון שיש פחות ופחות מעמד ביניים מבוסס, ויותר קיטוב כלכלי, אפשר להבין מדוע מוסדות לימוד גבוהים ומקומות עבודה נחשבים למוקדים בוערים במיוחד של מתח (לעומת, לדוגמה בתי ספר יסודיים ומועדוני חברים שאכן היפלו על בסיס גזעי בעבר).
    וכדי להדגיש את עומק הבעיה:
    http://www.themarker.com/wallstreet/1.2648608

  14. כיצד אתה מעז לצטט גזען חשוך כמו סוול?! לא מספיק שהוא אפרו-אמריקאי שמרן, הוא גם תומך ישראל מובהק ועקבי ומבקר את מאבק השחרור הפלסטיני! הוא אף מרהיב עוז, וברוב חוצפתו פורש את תורתו הפוגענית אגב שימש בעובדות ובשום-שכל! בלתי-נסבל!!!

  1. פינגבק: הגל החדש: אמילי עמרוסי, חיים לוינסון והמשפטיזציה של חיי היומיום | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: