דיאלוג אסטרטגי: מדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה?

בשיחה עם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, המשיל הנשיא אובמה את הקרבות במדינה המרכז אסייאתית לפוליטיקה הפנימית בשיקגו. "חייתי הרבה זמן בעיר הזאת," אמר הנשיא לגנרל, "ואני עדיין לא מבין מה הולך שם."  בתגובה, אמר גנרל מק'קריסטל ש"אם היה מדובר בשיקגו, היינו צריכים הרבה יותר חיילים." בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, טוען האסטרטג אמיל סימפסון שהנשיא והגנרל עלו על תובנה קריטית, רק כדי להתנער ממנה בבדיחות הדעת. מה הקשר בין מלחמות במאה ה-21 לקמפיין פוליטי, ומדוע הצבא חייב להתערב בפוליטיקה? הינשוף על התורה האסטרטגית החדשה של אמיל סימפסון, קצין בריטי, שרוצה לשנות את האופן שבו אנחנו מבינים את הצבא ואת המלחמה. מאמר שני בסדרה.

=

אמיל סימפסון

בספרו, "מלחמה מלמטה למעלה", שסקרנו כאן בינשוף בשבוע שעבר, מספר האסטרטג אמיל סימפסון אנקדוטה ממלחמת אפגניסטן. במהלך המלחמה, נפגש מפקד הכוחות המערביים במדינה, גנרל סטנלי מק'קריסטל, עם הנשיא ברק אובמה, והציג בפניו מפה מבצעית של קנדהאר רבתי. קנדהאר, עיר בדרום אפגניסטן, ידועה כבירה של הטליבאן ומרכז הכובד שלהם, והקואליציה הבינלאומית ניהלה שם קרבות קשים ועקובים מדם. המפה הציגה את השבטים, הסיעות, הכפרים החמושים, ההתארגנויות השכונתיות וכנופיות הפשע בקנדהאר וסביבותיה ואת הקשרים ביניהם. מי שמכיר את אפגניסטן לא יופתע לשמוע שהמפה היתה סבוכה להפליא, כמעט לא מובנת. הנייר שהוגש לאובמה היה מלא בחיצים בכל צבעי הקשת, שהסתבכו והתערבלו זה בזה בתרשים זרימה מורכב שגם הצופה המנוסה והערני ביותר יתקשה לפענח. הנשיא אובמה הסתכל במפה ואמר לגנרל מק'קריסטל: "זה מזכיר לי את הפוליטיקה הפנימית בשיקגו. נקודות הקישור במפה מייצגות אנשי מפתח, פוליטיקאים, סיעות וכנופיות פשע בשכונות השונות, והקווים – את קשרי הפטרונות, הבריתות והיריבות ביניהן." "חייתי הרבה זמן בשיקגו," אובמה הוסיף, "ואני עדיין לא מבין מה בדיוק הולך שם."  "אם זו באמת היתה שיקגו," ענה מק'קריסטל בבדיחות הדעת, "היינו זקוקים להרבה יותר חיילים."

עלו על תובנה – הנשיא אובמה וגנרל מק'קריסטל

לדעתו של סימפסון, אובמה "עלה כאן על משהו" – אבל התובנה שלו היתה כל כך לא שגרתית, עד שגם הוא וגם הגנרל שלו פטרו את כל העניין כבדיחה. מלחמה רב-קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן דומה הרבה יותר לקמפיין פוליטי פנימי מאשר למלחמה קונבציונלית קלאסית. במלחמה, אנחנו רוצים להביס את כל מי שמוגדר כאויב. אבל בעולם שיש בו סיעות רבות, עולם של "מלחמה פסיפסית" (mosaic war), הניסיון "להביס" יכול להתגלות כהרסני. הוא עלול לדחוף סיעות נוספות לצד השני, למשל איכרים שבתיהם נהרסים בהפצצות, או אפגנים שמתנגדים לנוכחות צבאית זרה בכפר שלהם, אבל לא בהכרח לנוכחות של ממשלת קאבול (בתורת הקונטר התקוממות מכנים אנשים כאלה accidental guerillas). לעומת זאת, בקמפיין פוליטי, המטרה שלנו אינה "להביס" את הציבור שתומך במפלגה היריבה, אלא למשוך אותו לצידנו. כל פעולה שאנחנו מבצעים בקמפיין, בין אם מדובר בפגישות חשאיות, תשדירי אינטרנט, נאומים או מסיבות עיתונאים, נועדו למשוך כמה שיותר סיעות ויחידים (בעיקר אנשי מפתח משפיעים) מהמחנה היריב אלינו. בקמפיין, כל פעולה ופעולה נשפטת לפי האימפקט שלה בשכנוע קהל היעד האסטרטגי שלנו, ציבור הבוחרים. באותה מידה, טוען סימפסון, כל פעולה טקטית בשטח, צבאית או אחרת, חייבת לשרת את המטרה של "קניית קולות" של סיעות ויחידים שתומכים כרגע בטליבאן  (כל עוד אינם שייכים לגרעין הקשה שלו) או עומדים מן הצד.

התנהלות שכזאת במערכה רב-קוטבית מחייבת אסטרטגיה עקבית, הן ברמת ההנהגה והן ברמת השטח. ברמת ההנהגה, סימפסון מציין כי לעיתים קרובות האסטרטגיה הבריטית סתרה את עצמה. מצד אחד, הבריטים תמיד טענו שהמטרה העיקרית שלהם היא לרכוש את תמיכתו של העם האפגני על ידי שיפור ברמת חייו. מצד שני, הם הדגישו גם את האינטרס הלאומי הבריטי – ולעיתים קרובות יש סתירה בין השניים. למשל, האינטרס הלאומי הבריטי, כפי שנתפס בידי ההנהגה בוייטהול, הוא לחסל את סחר האופיום באפגניסטן. מנקודת מבט של מערכה צבאית קוטבית של "אנחנו" ו"הם" (בדיוק הגישה שסימפסון יוצא נגדה, והרחבנו על כך בשבוע שעבר) – מדובר גם במטרה צבאית הגיונית. סחר הסמים הרי הוא אחד ממקורות המימון העיקריים של הטליבאן. דא עקא, שהוא מקור מימון חשוב לסיעות רבות אחרות באפגניסטן, לשבטים לא מעטים ולחלק משמעותי מהאוכלוסיה הכפרית בכללה. כלומר – המלחמה באופיום, מטרה שנועדה לרצות קהלים בבית, פוגעת ביכולת של הבריטים לפנות לקהל האסטרטגי האמיתי שלהם באפגניסטן. אמיל סימפסון לא ממליץ על מדיניות ספציפית במלחמה באופיום. הנושא רגיש מאד, וכשהעליתי אותו בעצמי בסמינר, נתקלתי בהתנגדות חד משמעית של כל אנשי הצבא שהיו בחדר – כולם חונכו לראות באופיום רוע מזוקק שיש לחסלו ויהי מה. אבל סימפסון ממליץ, לכל הפחות, להכיר בסתירה האסטרטגית שקיימת. לגיטימי להסיק שהמלחמה באופיום כל כך חשובה, עד שיש לפגוע בדיאלוג עם הקהל האסטרטגי שלנו באפגניסטן על מנת לנהל אותה בהצלחה. אבל אם אנחנו לא מבינים שיש כאן סתירה מהותית, ושניצב בפנינו מכשול כבד, הרי אנחנו מתנהלים כסומים בארובה.

נתפס כרוע מזוקק - שדה פרג באפגניסטן

נתפס כרוע מזוקק – שדה פרג באפגניסטן

התיאום האסטרטגי שסימפסון מדבר עליו חייב להתרחש לא רק ברמת ההנהגה אלא גם ברמת השטח, וכאן אנחנו נוגעים בבעיה כאובה שידועה בחוגים צבאיים כבעית "הטוראי האסטרטגי". חשבו, למשל, על השערוריה של כלא אבו גרייב בעיראק. שורה של חיילים פשוטים אמריקאים, אף אחד מהם לא מבריק במיוחד, החליטו להתעלל באסירים עיראקים בשלל עינויים מיניים, ויצרו גל הדף עצום שפגע עמוקות במעמד של ארצות הברית בקרב הסיעות השונות בעיראק, וגם ברחבי העולם. פרשת אבו גרייב, באופן ספציפי, השליכה קבוצות סוניות שעד אותו הרגע ישבו על הגדר לזרועות ההתקוממות. כתוצאה של הגלובליזציה ומהפכת המידע הבינלאומית, פשע מקומי של טוראים התגלה כבעל השלכות אסטרטגיות מקיפות והרסניות. פרשות כמו אבו גרייב, כביכול, אפשר למנוע או לפחות לצמצם באמצעות הידוק המשמעת – אבל בעית הטוראי האסטרטגי אינה מסתכמת בפשעים שאפשר לסכל באמצעות אכיפת החוק הצבאי. במלחמה רב קוטבית כמו מלחמת אפגניסטן, שבה כל סיעה יכולה ללבוש כובע של "טליבאן" או "ממשלה" בכל רגע נתון ובהתאם להקשר, ולהפוך לאויבת או בעלת ברית של הקואליציה הבינלאומית, ישנה חשיבות עצומה לפעולות טקטיות מבודדות של קצינים זוטרים ואפילו חיילים פשוטים בשטח. כאשר קצין מחליט לבקש סיוע אווירי להפציץ כפר, למשל, הוא עושה זאת כי יורים עליו משם. אבל אולי בכפר גר נכבד מקומי שמשמש לשון מאזניים בסיעה חמושה ומשפיעה, שמתלבטת אם לתמוך בממשלה או במורדים? באותה מידה, רשות צבאית או אזרחית שמחליטה לבצע פרוייקט סיוע, תחזק באופן בלתי נמנע סיעה אחת על חשבון אחרת. לכל הפעולות הללו יש משמעות אסטרטגית שקצינים זוטרים אינם מודעים לה. למעשה, הקצינים הללו מאומנים לחשוב שתפקידם הוא לבצע פעולות צבאיות ולא להתערב בפוליטיקה. כלומר, אם נשתמש במילותיו של סימפסון, "הם לוחצים על הכפתורים הפוליטיים באפלה, בלי לדעת מה הכפתורים הללו עושים".

סיבוך מיותר - חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

טוראי אסטרטגי?  חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

כדי לפתור את הבעיה הזאת, מציע סימפסון הליך מורכב שנקרא "דיאלוג אסטרטגי", ותפקידו לאמן את החיילים והקצינים להבין את ההשלכות הפוליטיות של המבצעים. הדיאלוג האסטרטגי בין רמות הפיקוד השונות, הצבאיות והאזרחיות, אמור לשלב כל פעולה בשטח באסטרטגיה פוליטית. בפועל, הוא גורר איתו שינוי רדיקלי ביחסים בין הצבא לדרג המדיני שעלול, לטווח ארוך, להציב אתגרים קשים למשטר הדמוקרטי במדינות המערב. איך אמור להתנהל הדיאלוג האסטרטגי בפועל? סימפסון הולך רחוק, ומציע לשנות באופן רדיקלי את עצם התפיסה המקובלת של יחסי הצבא והדרג המדיני. בציבור וגם בקרב רבים ממקבלי ההחלטות נהוג לראות את הצבא והדרג המדיני כ"שני עולמות" שקיימת ביניהם כפיפות היררכית. הדרג המדיני קובע אסטרטגיה, כלומר – את מטרות המלחמה, ואילו הצבא הוא ארגון טכני שנועד להגשים את המטרות הללו באמצעים אלימים. הקשר בין הדרג המדיני לדרג הצבאי הוא חד סתרי. התפיסה הזאת נובעת מפרשנות (שגויה, לדעתו של סימפסון) של המכתם הקלאוזביציאני הנודע ש"המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפרשנות הזאת הופצה ברבים בשנות החמישים על ידי מדען המדינה סמיואל הנטינגטון (שחיבר לימים את הספר התנגשות הציביליזציות). דא עקא, שהפרשנות של הנטינגטון שגויה, מוטעית ומטעה. קלאוזביץ עצמו הכיר בכך שהצבא חייב להשתתף בקביעת המדיניות ולא רק לקבל פקודות מהדרג המדיני, והדבר נכון כפליים במציאות של מלחמה רב-קוטבית, "פסיפסית". כאשר לכל פעולה של חייל, אפילו ברמה הטקטית, יש משמעות פוליטית – לעיתים קרובות גדולה עשרות מונים בשל מהפכת המידע – הצבא חייב להיות מעורב באופן עמוק גם בתהליך קביעת המטרות הפוליטיות.

טעה והטעה - פרופ' סמיואל הנטינגטון

טעה והטעה – פרופ' סמיואל הנטינגטון

אסטרטגיה, כותב סימפסון, היא הצומת שבין ה"רצון" ל"מציאות". בניגוד לקביעתו של הנטינגטון, תפקידו של הצבא אינו רק לקבוע את הכלים להגשמת מטרות הדרג המדיני במציאות. הערכת המציאות שלו חייבת לעלות למעלה לדרג המדיני, ולשנות את המטרות האסטרטגיות עצמן בהתאם למצב הצבאי בשטח. כלומר, הדיאלוג האסטרטגי הוא תהליך דיאלקטי בין ה"רצון" ל"מציאות", בין הצבא לדרג המדיני. כל אחד מהם משפיע על השני, ומושפע ממנו. במלחמה קונבנציונלית, דו-קוטבית, הדיאלוג האסטרטגי הזה מתקיים בין המדינאים לבין קבוצה קטנה של גנרלים, משום שרק להחלטות שמתקבלות ברמת הצבא כולו יש השלכות פוליטיות. לעומת זאת, במאבק רב-קוטבי פסיפסי, גם להחלטות של קצינים זוטרים יש השלכות כאלה. לפיכך, הדיאלוג האסטרטגי חייב לכלול גם את הרמות הנמוכות של הצבא, וזה אתגר קשה מנשוא לדמוקרטיות ליברליות ולמערכות צבאיות מערביות באשר הן. בפרקים האחרונים של ספרו בונה סימפסון מודל מפורט של הדרכים לבנות דיאלוג רב-שכבתי כזה. כאן ראוי לסייג ולציין, שסימפסון לא מטיל בשום פנים ואופן ספק כלשהו בכך שהמילה האחרונה חייבת להיות שייכת לדרג המדיני. יתר על כן, הוא סבור שאפילו עמדותיו של הנטינגטון, אותו הוא מבקר בחריפות, היו הגיוניות בראשית המלחמה הקרה. באותה התקופה, גנרלים כמו דאגלס מקארתור התנהגו באופן עצמאי, והתקרבו באופן מסוכן למשחק חסר אחריות בפצצות אטום. לפיכך, באותם הימים, התנהגות עצמאית מדי של הדרג הצבאי היתה עלולה להביא להשלכות אפוקליפטיות. כיום, סימפסון סבור שאנחנו כבר לא עומדים בפני סכנה כזאת. הדרג הצבאי, לפיכך, לא צריך לקבוע מדיניות, אבל משום שכל מהלך צבאי הוא בסופו של דבר מהלך פוליטי, התובנות שלו הכרחיות בתהליך קבלת ההחלטות. במילים אחרות, הצבא אינו שותף שווה בקביעת מדיניות פוליטית, אבל הוא חייב להיות שותף. קצינים זוטרים (ואפילו בכירים) לא אמורים לשבת דרך קבע בישיבות ממשלה, אבל התובנות שלהם אמורות למלא חלק מהותי בדיונים הללו. ובכל זאת, אנחנו נתקלים בבעיה. היה והצבא יתחיל להיות מעורב בפוליטיקה, אפילו באופן הדרגתי, האם אין כאן מדרון חלקלק? האם לא יתכן שבטווח הארוך נעמוד בפני סכנה הולכת וגוברת של השתלטות צבאית על המדינה? סימפסון מודע לסכנה, והוא סבור כי אפשר להתגבר עליה על ידי הפרדה, קשה ככל שתהיה, בין שני המובנים המקובלים של פוליטיקה. הצבא צריך להתערב בפוליטיקה במובן של קביעת מטרות המלחמה, אולם אסור לו להתערב בפוליטיקה במובן של ויכוחים מפלגתיים. זו לא הבחנה פשוטה וברורה, וסימפסון עצמו הוא הראשון להודות בכך. השאלה המתבקשת היא, האם הקונפליקטים הסבוכים של המאה ה-21, מלחמות כגון המערכות בעיראק ובאפגניסטן שלכל החלטה טקטית בהן יש משמעות פוליטית – לא הופכים את הצבא לפוליטי בהכרח? והאם הדמוקרטיה הליברלית-מערבית תוכל לשרוד בצורתה הנוכחית כאשר הצבא יתערב בפוליטיקה דרך קבע? את השאלה הזאת אני רוצה לפתוח לדיון.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 11, 2015, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 43 תגובות.

  1. תודה על המאמר.

    אולי הסינתנזה המתבקשת היא 'ממשל צבאי'. מימשל דמוי-אזרחי, שמנוהל ע"י אנשי צבא.

    הבעיה העיקרית, וזה מן הסתם המסר של סימפסון, הוא פער-המנטאליות בין האוכלוסיה לבין הכוח הצבאי הזר – פער שתמיד יסתיים בעימותים (אגב טעימה מזה ניתן היה לקבל בעונה האחרונה, ה-4, של Homeland המצויינת).

    כך שרק מימשל אזרחי, שבו יש מגע קבוע בין הצבא לאוכלוסיה, יכול למתן את הפער.

    מגע כזה יכול גם להציע מודל שונה של חיים לאזרחים, שיראה להם אלטרנאטיבה מזו שהם רגילים לה.
    בנוסף מימשל כזה יכול לעודד טוב יותר פלגים מתונים.

    כמו בעיראק, גם באפגניסטן נשפכו כספים כמים (704 מיליארד – כולל עלות הצבא, לפי אתר nationalpriorities.org), וגם כאן רובם נספגו לכיסי פונקציונרים.

    מדוע זה? כי הפונקצ' לא מאמין שכסף ישנה את המדינה; מבחינתו היא דפוקה והדרך היחידה לשרוד היא לדאוג לעצמו. חוסר-אמון כזה הוא שורש כל רע. וקשה להאשים אותם – כך נראו חייהם מזה 40-50 שנה.

    אם ניצור מחדש אמון, נוכל לשנות את זרימת הכספים ולהבטיח שהם יגיעו לתשתיות שאותן הם אמורים לחזק. השאלה איך יוצרים אמון כזה. מימשל צבאי הוא אחת הדרכים.

  2. לאחר הפוסט הקוד והמצוין טרחתי לקרוא מעט אודות סימפסון ולהזמין את הספר המרתק שלו. למרות חשיבתו המקורית לטעמי בסוגיה זו הוא טועה ולא מפני שאין כאן לקונה המחייבת פיתרון, אלא משום שמתן כוח רב מדי בידי אנשים שעיסוקם הפעלת כוח אינה דבר בריא. אט אט תחלחל המחשבה בראש הגנרל כי לו יהיה בידו הכוח המוחלט יפעל טוב יותר. על כן טוב שישנה הפרדה. גם אז עשויה לקום משלה פאשיסטית ומסוכנת אבל לפחות תהיה זו ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. בכל מקרה פוסט מרתק ומאיר עיניים.

    • אני לא חושב שסימפסון סבור שצריך לתת לגנרלים את המילה האחרונה בקביעת מדיניות. למעשה, הוא אומר במפורש שלא- ואולי הייתי צריך להדגיש את זה יותר בפוסט. לדעתו, הגישה של הנטינגטון (שבד"כ הוא מבקר בחריפות), של הפרדה מוחלטת והיררכיה ברורה לחלוטין בין הדרג הצבאי והמדיני, היתה הגיונית בהקשר ההיסטורי של המלחמה הקרה, התנהגותו העצמאית של גנרל מקארתור והסיכון העצום של תרחיש יום הדין של שימוש בנשק גרעיני ע"י גנרל ממורמר כזה או אחר. אלא שהיום הכפיפות של הדרג לצבאי לדרג המדיני ברורה יותר מאשר היתה אז, וגם הסכנה קטנה יותר.

      ובכל זאת, סימפסון לא מבקש שוויון בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, אלא רשות לדרג הצבאי לשתף את הדרג המדיני בתובנותיו הפוליטיות ,ולא רק הצבאיות-מקצועיות. זאת משום שבמלחמה פסיפסית רב קוטבית, לכל מהלך צבאי בשטח יש השלכות פוליטיות ומדיניות. לא הגיוני שהגנרלים, וגם קצינים זוטרים יותר, שמבצעים פעולות שיש להן השלכות פוליטיות, לא ישותפו בשיקולים הפוליטיים, אחרת הם יכולים להזיק לאסטרטגיה הכללית ואפילו למוטט אותה. יתר על כן, התובנות הפוליטיות שלהם מהשטח חשובות מאד למקבלי ההחלטות, אחרת הם עלולים להישבות באשליות, כפי שקרה לא מעט פעמים בתולדות המלחמות בעיראק ואפגניסטן.

    • גל, בהקשר לתגובה שלי, הוספתי דברים ברוח זאת גם לפוסט עצמו, בשל חשיבות הסוגיה.

  3. אני חושב שהרעיון של דימוי מלחמה רב קוטבית למערכת מפלגתית אכן מאוד מעניין!

    סתם מחשבה, האם לפי ההשוואה הזה, ראוי שהצבא ישקול "תעמולה" בקרב הסיעות השונות כחלק מהמלחמה?

    • בוודאי! והצבא עושה זאת גם היום באופן נרחב במסגרת תוכניות של לוחמה פסיכולוגית, או winning hearts and minds, חלק בלתי נפרד מתורת הקונטר-התקוממות. הצבא מנהל או משתף פעולה גם בפרוייקטים אזרחיים בהקשר הזה.

  4. גם לי נראה שהרעיון שקצינים זוטרים יתחילו להיות מעורבים בישיבות ממשלה, מעבר לבעייתיות הדמוקרטית, הוא פשוט מסורבל מדי. העניין הוא שגם הצבא וגם הפוליטיקאים (והאזרחים!) צריכים לפתח מודעות לבעיית "הטוראי האסטרטגי", למורכבות החברה האזרחית העוינת שבתוכה הם פועלים, ולקבל סמכות שיקול דעת נרחב בשטח. כבר היו לדעתי מקרים שבהם צה"ל יישם את זה, וקשה לדעת כמה תקריות ביטחוניות (ודיפלומטיות) נמנעו כתוצאה מכך. עם זאת, חיילים עדיין מחונכים על רעיונות קצת מיושנים כמו "חתירה למגע" והכרעה בכל מצב, שהם בדיוק אלה שגורמים לבעיות שתוארו כאן. וגם פוליטיקאים, בעיקר מהימין, אוהבים לשלהב את הרוחות ולהציע ירי על מנת להרוג כפתרון מועדף לכל סיטואציה. חברה שנאלצת לנהל מלחמות אסימטריות חייבת להבין ש"הבני זונות שינו את הכללים".

    • נדב, ראה תגובתי לעיל לגל בנוגע ליחסים בין הדרג הצבאי לדרג המדיני. סימפסון לא מערער על הכפיפות של הראשונים לאחרונים, ובשום מקום בספר, למיטב ידיעתי, לא מציע שקצינים זוטרים ישתתפו בישיבות ממשלה. הוא כן מציע שקצינים זוטרים יורשו לחוות את דעתם בסוגיות פוליטיות שהם נתקלים בהם בשטח, וגם בנוגע למטרות המלחמה – אם הם סבורים שמטרות המלחמה אינן ריאליסטיות בהתאם לתנאים בשטח. הדרג המדיני יוכל לקבל את עמדותיהם או לדחות אותם, אבל במקרים רבים הוא אפילו לא מודע לעמדה של דרגי השטח, משום שפשוט אסור להם להביע אותה (הרי מדובר בעניינים פוליטיים, כביכול, ולא צבאיים). אלא שבמקרים רבים דרגי השטח מודעים לבעיות שהרמות הממונות, הן הפוליטיות והן הצבאיות, עיוורות לגביהן. סימפסון חושב שהתובנות הללו קריטיות לתהליך המשוב שנקרא דיאלוג אסטרטגי, ואסור לאבד אותן.

      • = שיקבלו מעמד של מושלים כלליים. 'נציגי הכתר' כמו שהיה בתקופת האימפריה הבריטית.

        קשה שלא לראות בדבריו קשר לעבר האימפריאלי הבריטי. למשל מושלי הודו ששלטו בה משך 90 שנה, והיו משנים-למלך (viceroy), אחרי השילטון החלקי של 'חברת הודו המזרחית'.

        בתקופתם לא היו כמעט מרידות, המושלים המקומיים נותרו (תחת סמכות בריטית, בלי נשק חם), והשילטון היה נאור רוב הזמן. מודל השילטון הבריטי באימפריה הוא מן הסתם לדעתו אידיאל (גם בדרום-אפריקה – שם היה הומאני יותר מהבלגים והגרמנים).

        אמנם באפגניסטן היתה להם תבוסה ידועה, אבל מבחינתם (מן הסתם) זה היה כי התרבות שם היתה נחשלת מדי.

  5. אפיכת – צריך להיות אכיפת.

  6. פוסט מאוד מעניין.
    אבל לדעתי הרעיון של מעורבות קצינים זוטרים בפוליטיקה זה טיפשי לחלוטין, במיוחד בכל הקשור לצבא האמריקאי.
    הצבא האמריקאי לא מצטיין בקב"א גבוה, כאשר רוב החיילים שלו סיימו בקושי 12 שנות לימוד וחלק לא קטן מהם היו על גבול הפלילי וגיוס לצבא זו האפשרות כמעט האחרונה שלהם לקבל מלגה מלאה ללימודים בהמשך וקבלת הטבות נוספות ויציאה לדרך הישר ויציאה מהשכונות הרעות שבהם הם גרים.
    נכון שהקצינים ברובם (אם לא כולם) הינם יוצאי אקדמיית ווסט פוינט והינם בעלי כישורים גבוהים יותר אבל בואו לא נהפוך אותם לאיזשהו קרם דה לה קרם…. גם הם לא יותר מדי מבריקים.

    הצבא האמריקאי הינו צבא מאוד גדול ומאוד מאוד היררכי ובנוי על הפעלת כח אש בעוצמה מאוד גבוהה (אפשר להגיד כמעט חסר פרופורציה) ולא על אינטלקט גבוה והפעלת כח גמישה ורכה.

    בעיה מאוד גדולה יכולה להיווצר בכך שכל קצין שיהיה אחראי על תא שטח מסויים יגלה כמובן הזדהות גדולה עם ה"שבט" השולט בתא שטח שלו וכך ייצא שקצינים זוטרים אמריקאים ינהלו ויכוחים פוליטיים פנימיים (של המדינה הנשלטת) בתוך ישיבות ממשלה של המדינה הכובשת. זהו מתכון ברור לאסון ולא צריך להיות מומחה גדול להבין את זה.

    האמריקאים לא הצליחו לנצח את הצפון וויאטנמים שם חוקי המשחק היו הרבה יותר ברורים מאשר אפגניסטן ועיראק ועוד היה להם משטר שלם שתומך בהם ומשתף פעולה איתם. הלקח שנצרב אצל האמריקאים זה לא לנהל מלחמה מהסוג החדש הזה אלא פשוט לא לנהל בכלל מלחמה מהסוג הזה כי לעולם לא יוכלו לנצח אותו.

    אין סיכוי לנצח מלחמה כזו. ולא משנה כמה תיאוריות וספרים ייכתבו בנושא.

    עובדה שהתקופה היחידה שהם הצליחו קצת להנחיל איזשהו שקט שם היה רק כשהם הפעילו המון כח אש וכח אדם ושיחדו מאסיבית את כל ראשי השבטים הסוניים.

    • ד', בנוגע להבהרת עמדתו של סימפסון באשר לכפיפות הדרג הצבאי למדיני, ראה תשובותי לעיל לגל ולנדב. בשום מקום הוא לא מציע שקצינים זוטרים ישתתפו בישיבות ממשלה, אלא רק שיתרמו מתובנותיהם לדרגים הממונים, וראה התגובות לעיל.

      באשר לטענה על הקב"ה – היא מקובלת ופופולרית מאד, אבל פשוט אינה נכונה. לאחרונה התפרסם מחקר שהפריך אותה באופן יסודי, וגילה שהחייל האמריקאי הממוצע דומה לצעיר האמריקאי הממוצע הרבה יותר מאשר נהוג לחשוב. המחקר הזה נראה לי אמין מאד בהתחשב בניסיון שלי עם קצינים אמריקאיים שלימדתי או שנתקלתי בהם בהרווארד. בלי יוצא מן הכלל, הם היו הרבה יותר מקוריים ומבריקים מהסטודנט הממוצע, ומדובר באליטה של הסטודנטים האמריקאיים. ולא הייתי מזלזל בתובנות של חיילים ברמת השטח – הרבה פעמים הן נכונות הרבה יותר מתיאוריות של שרים, פוליטיקאים וגנרלים שלא באמת יודעים מה קורה בשדה הקרב.

      • דני, ציינתי שאני חושב שהקב"א של הקצינים האמריקאים הינה גבוהה ואני בטוח שהם מוכשרים מאוד אבל לגבי החייל הפשוט הממוצע זה פשוט לא יכול להיות כי האנשים בעלי מנת משכל מעט מעל הממוצע שיש באפשרותם להתקבל לקולג' אז הולכים לקולג'. לצבא הפשוט הולכים אנשים באיכות נמוכה.

        לגבי העניין הפוליטי, אני מסכים לגמרי שלחיילים בשטח יש תובנות חשובות שהדרגים למעלה חייבים לקחת בחשבון. אז לפי הבנתי מתשובותיך פה, קצין זוטר יעלה את טיעוניו בפני מפקדיו והם יעבירו את זה למפקדם וכך הלאה. כך ייצא שמפקדים צבאיים יעסקו ויבחשו במשחקים פוליטיים פנימיים של המדינה הנכבשת. כידוע לך, ככל שעולים בדרגות בצבא (או בכל ארגון גדול) אז הפוליטיקה הפנימית של הארגון באה יותר ויותר לידי ביטוי והמון אגו (גברי בעיקר) וכך ייצא שההחלטה הפוליטית שתיבחר תהיה זו של הקצין הכי פוליטי, מקושר וחזק בדיון ולווא דווקא זו הנכונה.
        בחישת הצבא הכובש בפוליטיקה הפנימית של המדינה הנכבשת זה מתכון לאסון בכל צורה שינסו לעטוף את זה.

        אולי דרך פיתרון אחרת היא יצירת מערך אזרחי של יועצים שיעסוק בפוליטיקה הפנימית של המדינה הנכבשת וידווחו בנפרד לדרג הצבאי והפוליטי. הם כמובן יעבדו בשטח בצמוד לצבא (ענייני אבטחה וגם לקבל תובנות מקצינים וחיילים בשטח) אך הם בשום מצב לא יהיו תחת ההיררכיה הצבאית ויהיו זרוע עצמאית.

  7. מאכזב מאוד. לא ציפיתי לפתרון קסם, אבל קיוויתי לחזות באיזה מיצג של חשיבה מקורית. את המנטרה על כך ש"באקלים הפוליטי הנוכחי כל מ"מ בבט"ש עלול ליצור משבר בינלאומי" שמעתי כבר לפני 10 שנים כמעט, מפי בוגי יעלון במרכז שלם.
    ראשית כול, הטענה הזאת שגויה, הפתרון שלה מוכר מימים-ימימה – חינוך אתי ושמירה על טוהר הנשק. שנית, עיקר הבעיה של המ"מ וכל יתר הדרגים בצבא נובע מחוסר החלטיות של הדרג הפוליטי לגבי מטרות הלחימה. הםוליטיקאים שלנו כבר הגיעו לרמת הכסת"ח הנדרשת (בין היתר, כי רבים מתוכם הם תוצרים של המטכ"ל) והניחו לצבא לקבוע מטרות כאלה. כתוצאה, קיבלנו את הכותרות של "צוק איתן" – "הישג משמעותי, החלשה של האויב, יצירת הרתעה" ושאר הפרווה הדמגוגי חסר הפשר. הצבא מתכסת"ח לא פחות טוב מהפוליטיקאים, ואף יותר – בצבא מדיחים על כישלונות, בשונה מן הכנסת, למשל.
    כך שלצפות שהמפקדים שם יקבלו על עצמם אחריות פוליטית בנוסף לזו המבצעית – זה מגוחך.

    ואני אפילו לא מתחיל לדבר על הסיפור של הדרג הצבאי שמכתיב לדרג המדיני, מה לעשות. זה יותר ממגוחך, זה פשוט מסוכן. זו אקסיומה היסטורית, ומי כמוך יודע זאת.
    באופן כללי, מה שהצגת כאן זה ארמונות באוויר, וסימפסון של שנת 2015 מצטייר כמין פוקויאמה של 1989.

    • יגאל, לדעתי קצת נחפזת להגיב בלי לרדת לעומקו של הטיעון. אפשר כמובן לבקר את סימפסון, אבל רצוי לעשות זאת בשל מה שהוא טוען ולא בגין מה שהוא לא טוען, וראה התיקון של יונתן להלן.

      אם אני מבין את הטענות שלך, אפשר לחלק אותן לשלוש, ואני אנסה לענות לפי הסדר:

      1. סימפסון לא נותן תשובות לבעיות שהוא מציג. בזה אי אפשר להאשים אותו לדעתי: הרי הבעיה העיקרית שהוא מציג היא העדר מודעות פוליטית במלחמה רב קוטבית שלכל צעד קטן בה יש השלכות פוליטיות. כמו כן, העדר מודעות של קובעי המדיניות למצב בשטח, כפי שהוא משתקף בעיני הדרג הצבאי הזוטר. כתוצאה, כל הדרגים מגששים באפלה. הפתרונות שסימפסון מציע, הן המשלת המלחמה לקמפיין פוליטי פנימי והן תהליך המשוב המורכב שנקרא דיאלוג אסטרטגי, נועדו לפתור בדיוק את הבעיות הללו.

      2. עירוב הצבא בפוליטיקה מסוכן. סימפסון לא מציע לשלול את המילה האחרונה מהפוליטיקאים, אלא לאפשר לאנשי הצבא, זוטרים ובכירים, לתרום מידע לתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי, בעולם מלחמתי שבו ההבדל בין מלחמה ופוליטיקה אינו ברור.

      3. אין לדעתי צורך להכביר מילים על האשליה הנפוצה לצערי, שאין צורך בחשיבה צבאית מורכבת, וכל בעיה נפתרת בעוד כוח ועוד פיצוצים. יש מעט מאד אסטרטגים רציניים היום עם סימפטיה לגישה הזאת, שגרמה לאסונות איומים שוב ושוב לאלו שהחזיקו בה, וראה דונלד רמספלד ב 2003.

      4. ההשוואה לפוקויאמה באמת לא ברורה לי.

      5. הטוראי האסטרטגי זו רק דוגמא. גם פעולות צבאיות לגיטימיות לחלוטין במלחמה פסיפסית עלולות לגרום נזק פוליטי, אם הן לא משתלבות באסטרטגיה פוליטית עקבית, ונתתי שתי דוגמאות בפוסט.

      • נראה שלא הבהרתי את כוונתי די הצורך. לא אעקוב כאן אחר סדר הטיעונים שלך, אלא ארחיב מעט לגבי מה שכתבתי.

        1. אין דבר כזה "טוראי אסטרטגי". אין דבר כזה "מ"מ שמסוגל לחולל מהומה בינלאומית". מה שנדרש מן הדרג האופרטיבי בשטח הוא שמירה קנאית על טוהר הנשק וחשיבה אתית מפותחת. אני לא רואה סתירה בין אלה למציאות של בט"ש, או, אן תרצה, כיבוש. אל תכה אזרחים לא חמושים, אל תבזוז וכך הלאה. אין בכך חידוש, וחוסר הקפדה על כך הוא פאק של כל דרג פיקודי שמעורב בכך. זה הכול. החשיבה האסטרטגית היא נחלת הדרג המדיני, על-סמך המידע שמספק לו הדרג הצבאי הבכיר. החיילים והקצינים הזוטרים נדרשים לבצע לחימה, אין זה מתפקידם לברר, מי יורה עליהם. תפקידם הוא לחסלו ולשמור על חיי הבלתי-מעורבים במידה מרבית שמתאפשרת.
        תן לי לחדד זאת – אם הפיקוד האסטרטגי אינו מודע למה שקורה בשטח שבו מתפקד הדרג האופרטיבי, זהו דרג אסטרטגי דפוק, שיש לפטרו לאלתר. הכשרת הטוראים, המ"מים והמ"פיים אינה הפתרון שיסייע להתגבר על חוסר התפקוד של הדרגים הממונים עליהם.

        2. כרגע, חלוקת התפקידים בין הצבא לממשל היא שהצבא מפתח דרכי פעולה אפשריות ומציע אותן לדרג המדיני בצירוף כל המידע המודיעיני הדרוש, והממשל מחליט על דרך הפעולה הרצויה על-סמך המידע המוצע לו. אם כל מה שסימפסון מציע הוא זה, אזי אין בכך כל חידוש. אם הוא מציע להעניק לצבא סמכויות פוליטיות נוספות לכך – זה מסוכן. כל מה שיקרה הוא אחד מן השתיים:
        א. הצבא יהפוך לפוליטי עוד יותר ממה שהוא כרגע – ואז רמת הכסת"ח בו תעלה לשיאים חדשים.
        ב. הצבא ייטול על עצמו סמכויות של הממשל – הלכה למעשה, חונטה או דיקטטורה צבאית.

        מכאן, ששתי ההצעות שלו אינן מקובלות עלי כהוא זה.

      • יגאל, הבעיה בטיעון שלך, איך שאני רואה אותו, היא שאתה מתעקש לדמיין לעצמך צבא אידיאלי שלא קיים, במקום להסתכל על המציאות כפי שהיא. לפי נתונים של החוקרת טנישה פזאל, בצבא האמריקאי משקיעים מיליארדים בחינוך לטוהר הנשק ולהתנהגות נאותה כלפי אזרחים, וגם המשמעת שם מאד נוקשה (דרך אגב, הרבה יותר מאשר בצה"ל). ובכל זאת – קורות תקלות לעיתים תכופות יחסית. בעידן ה"טוראי האסטרטגי" והתקשורת שנמצאת בכל מקום, לתקלות הללו יכולה להיות משמעות הרסנית יותר מאשר אי פעם בעבר. לכן, חשוב שגם החיילים ידעו, במגבלות הסודיות, על האסטרטגיה הפוליטית של המלחמה בקווים כלליים. הם חייבים לדעת מה באמת הם עושים שם – ולא רק שהם צריכים לירות באויב ולכבוש את הגבעה, כי זה רק אמצעי ולא מטרה.

        אבל שוב – אתה התעקשת להתמקד בבעית הטוראי האסטרטגי שהיא רק חלק קטן מהעניין. אני רוצה להדגיש פעם נוספת: במלחמה פסיפסית רב-קוטבית, גם פעולות צבאיות שגרתיות ולגיטימיות לחלוטין הן בעלות משמעות פוליטית, לפעמים מכריעה. החלטה לתקוף כפר מסויים כי ירו ממנו על כוחותינו, עשויה לפגוע במאמצים שלנו להשיג תמיכה של סיעה כזאת או אחרת – דבר קריטי במלחמה פסיפסית רב קוטבית. החלטה להריץ פרוייקט אזרחי מסויים תמיד תעדיף סיעה כזאת על סיעה אחרת. האם הדבר קוהרנטי עם האסטרטגיה הכללית שלנו? הבעיה היא שבפועל, ההחלטות הללו מתקבלות על ידי קצינים זוטרים, שלא מודעים לאסטרטגיה הפוליטית הכוללת של המערכה, ולכן "לוחצים על כפתורים באפלה". כמו כן, האסטרטגיה הפוליטית נקבעת לעיתים קרובות על ידי אנשים שלא מודעים תמיד למצב הפוליטי בשטח. במצב העניינים הנוכחי, לדרגים הנמוכים אסור לדווח להם או להביע דעה על חוסר הראליסטיות של האסטרטגיה, כי הרי זה "עניין פוליטי" שאסור להם להתערב בו.

        לסיכום, הסכנות שהזכרת, אלו הנובעות ממעורבות הצבא בפוליטיקה, שרירות וקיימות. אבל הנקודה של סימפסון היא שבמציאות של מלחמות המאה ה-21, כמעט כל החלטה צבאית בשטח, אפילו ברמה הטקטית, היא למעשה החלטה פוליטית. ככזאת – חשוב שהיא תתאים לאסטרטגיה הפוליטית וגם תוכל לשנות אותה בתהליך של משוב. הבעיה שד' הזכיר למעלה (הקצין המקושר פוליטית ביותר ישפיע יותר) היא בעיה אמיתית שצריך לפתור, אבל היא לא משנה את העניין העיקרי. הצבא כבר מעורב בפוליטיקה. כל פעילותו בשטח פוליטית. והגיע הזמן להכיר בכך ולעצב את יחסי הדרג הצבאי והמדיני בהתאם.

    • אגב פוקויאמה – יש לו טרילוגיה חדשה… שיפר את דעותיו מאז.

  8. אם אני מבין נכון, ההצעה לשינוי אינה תחוקתית אלא בתרבות הניהולית. כלומר שהמערכת ההיררכית של "פוליטיקאים מחליטים">"אנשי צבא מבצעים" תישמר אבל שתוסף לה "קצינים זוטרים עוברים הכשרה רב-ייעודית (במקום "חתירה למגע והכרעה")"> "דרג השטח מייעץ לדרג הפיקוד בנוגע למטרות הראויות"> "דרגי הפיקוד מייעצים ומעדכנים בנוגע למטרות הראויות והיתכנותן הביצועית לצמרת האזרחית">"פוליטיקאים מחליטים בהתאם לכך ולשיקולים נוספים".

    זה אכן נשמע יותר נכון. בעייה אחת. אני יכול לחשוב על כמה דוגמאות בהן המערכת הצבאית היא זו שסירבה לשנות דיסקט והמערכת האזרחית כפתה שינויים דרושים במוד הפעולה. למשל, סוגיית השיירות הימיות במלחמת העולם הראשונה. איך נשמרת הסמכות האזרחית אם נוצר נוהג, שלעתים קרובות חזק מחוק, שנותן וטו בפועל בידי הצמרת הצבאית?

  9. דני, האם נראה לך שהמנגנונים של הצבא האדום (בזמן מלחמת האזרחים בסין), לרבות צרוף קומיסרים פוליטיים לכל יחידה צבאית – שאמורים להבין איזו פעולות בשטח יתרמו למפלגה ויחזקו את הקשר עם האוכלוסיה האזרחית (בדגש על איכרים ופועלים), יכולים להיות פתרון, חלקי, למצב במקומות כגון אפגניסטן ?

    • לטעמי יש הבדל מהותי בין שני המצבים. הקומיסרים הפוליטיים נועדו לכפות על הצבא אידיאולוגיה מלמעלה, וערבו שיקולים זרים בהחלטות הצבאיות. כאן אנחנו מדברים על אינפוט פוליטי מצד קצינים זוטרים, שנועד לתקן טעויות באסטרטגיה הפוליטית של הדרגים הממונים, וגם לאמן קצינים זוטרים לפעול נכון במסגרת אסטרטגיה פוליטית קוהרנטית.

  10. זה אמנם לא קשור בשיט, אבל ראיתי את הכתבה הזאת ונזכרתי בפוסט המבריק שלך שדיבר בין השאר על המקרה המוזר של וורד צ'רצ'יל. שוב תודה על הפוסט ההוא, וגם על זה כמובן 🙂
    http://www.haaretz.co.il/news/world/america/.premium-1.2659093

  11. דני,
    עם כל הכבוד, אני מתנגד בכל תוקף לאבחנה שלך.
    אם כבר, אזי סימפסון הוא זה שמציע לנו מודל של צבא שלא קיים בשום-מקום זולת דמיונו.
    אני, לעומת זאת, אומר, שהאמצעים הקיימים לחינוך/הכשרת הדרגים המבצעיים – די בהם בהחלט, בהנחה שמקפידים עליהם בחומרה והדרג האסטרטגי והפוליטי פועלים כנדרש (קרי, מניחים בפני החיילים בשטח מטרות מציאותיות, בנות-ביצוע ויעילות). במרבית המקרים, חיילי צה"ל פועלים באורח אתי ואחראי, והמקרים הספורים של ביזה או שימוש מוגזם בכוח מטופלים במהירות וביעילות (בהערת אגב, ובסייג לגבי המידע המצומצם שיש בידיי לגבי הפרטים, אני מוכרח להודות שהמקרה האחרון, עם חיילי "כפיר" ליד רמאללה, הוא יוצא דופן צורם להצהרה הזאת).

    אשר ל"פסיפס". תראה, הבעיה המערבית המודרנית בניהול המלחמה עומדת על שני פילים בגדלים שונים:
    1. חוסר ההחלטיות לגבי מטרות הלחימה, המשולב בתחושת מציאות קלוקלת לגבי התוצאות האפשריות.
    2. סיקור תקשורתי חודרני, המתסיס את דעת הקהל במערב כנגד הלחימה.

    מתוך השניים, הפיל השני הוא קטן יותר ובעייתי פחות. זה לא שהתקשורת נמצאת בכל מקום ומסקרת כל דבר בביקורתיות זהה. עובדה, ההפצצות בסרביה לא ממש לוו בקולות ביקורתיים, גם לא אלה בחוף השנהב (מבצע "חד-קרן") או אפילו, אם להיות כנים, לא אלה באפגניסטן. יש מקומות ואנשים שלתקשורת לא אכפת מהם כהוא זה, ויש מקומות ואנשים שאפשר להגביל את הסיקור התקשורתי שלהם לרמה הנסבלת.

    הבעיה הגדולה באמת נעוצה בגבו של הפיל השני, וסברתי שבה סימפסון הולך לעסוק: מה היא התוצאה הסופית שהמערב לבקש להשיג בלחימה שלו? נראה שאפשר כיום להסכים שממשל דמוקרטי וליברלי במדינות מוסלמיות התברר כחלום באספמיה. אם כך, השאלה היא בסך-הכול בברירה בין ייסודה וכינונה של דיקטטורה ריכוזית ידידותית למערב לבין "משהו אחר". אני, כפי שהסברתי בפוסט הקודם, תומך ב"משהו אחר", היות שהאתיקה שלי לא מרגישה בנוח עם כינון ותמיכה בדיקטטורות, ותחושת המציאות שלי ספקנית לגבי היעילות של ניסויים בהנדסה חברתית.
    בניגוד אליי, סימפסון, לדבריך, אינו מציע שום פתרון בנושא, וזה מרוקן את ספרו מכל תוכן פוזיטיבי.

    האם הסברתי את עצמי הפעם?

    • אבל סימפסון כמעט ולא כותב על צה"ל אלא על הצבא הבריטי באפגניסטאן, אז אתה מכוון למקום הלא נכון. מלבד זאת, עניין הטוראי האסטרטגי הוא רק בעיה אחת, כפי שהבהרתי.

      מעבר לזה, יש לי הסתייגות מהטון היהיר שלך. מי שירת כמפקד קרבי באפגניסטאן, אתה או סימפסון? מאיפה היהירות לומר, סתם כך, שהוא ממציא דברים שלא קיימים? מפקדים אחרים בשטח, דרך אגב, כותבים דברים מאד דומים. במקום עם אינטרנט מוגבל בטגיקיסטאן כרגע, ליתר אתייחס מאוחר יותר.

      • אם איני טועה, אתה כתבת שהמחקרים מראים שהצבא האמריקאי משקיע מיליארדים בנושא, הרבה יותר מצה"ל. הנחתי, אולי בטעות, שהטיעון הזה תקף גם לצבא הבריטי. מכאן, שאם צה"ל העני מצליח להתמודד בהצלחה ניכרת עם העניין, אפשר רק להתפלא על כך שצבאות עשירים ועתיקים יותר לא מסוגלים להתמודד עם התנהגות בלתי-הולמת.

        אני מצטער אם נשמעתי יהיר, לא הייתה לי כל כוונה לזלזל בניסיונו הקרבי או בתרומתו הקרבית של סימפסון. אשר ליתרונות שהדבר מעניק לו מבחינה תיאורטית – אני לא משוכנע שאלה תקפים. לו היו תקפים, אל לו למ"פ לעוץ עצות למג"דים, מח"טים וכיו"ב… האם העובדה שהוא קצין שירו עליו מכשירה אותו להיות מומחה לאסטרטגיה? ובכן, גם אני קצין וגם עלי ירו, אבל אני בטוח שתסכים איתי, שלא בגלל זה יש להתחשב בדעתי ובדעתו בנושאים הללו. לגופו של עניין, ההצעות שלו, יהיה ערכן אשר יהיה, טרם מומשו בשום צבא קיים, בעוד שאני התייחסתי למציאות כפי שהיא. זה הכול, לא היה פה זלזול מכוון.

        תהנה בטג'יקיסטן, ואל תיתן לנושא האפגני לסחוף אותך מעבר לגבול הדרומי. ))

    • רק שעניינו של סימפסון אינו במציאת פתרון למטרה הפוליטית באפגניסטן, אלא בניסיון לבחון מחדש הנחות יסוד תיאורטיות של מלחמה. כאן, דרך אגב, הסמכות שלו לא מתבססת רק על נסיונו הצבאי, אלא גם על שנים ארוכות של לימודים, דוקטורט בהיסטוריה צבאית ומחקרים מדוקדקים על מלחמות שונות בהיסטוריה המודרנית והקדם מודרנית.

      לעניין עצמו, הנקודה היא שוב, שהאופי של מלחמות פסיפסיות הוא פוליטי מאד. אי אפשר באמת להרחיק את התקשורת ממקומות גדולים יותר מעזה שיש לה עניין בהם. וגם אם היה אפשא זה לא מספיק, כי במלחמה פסיפסית אנחנו כל הזמן משחקים בין סיעות. כל פעולה טקטית בשטח פוגעת בסיעה אחת וככל הנראה עוזרת לסיעה אחרת. התובנה העיקרית של סימפסון היא שמלחמה כזאת דומה במובנים רבים לקמפיין פוליטי פנימי יותר מאשר למלחמה קלאסית. במצב כזה, הקצינים הזוטרים, שעוסקים בפוליטיקה, חייבים לא רק להבין לעומק את האסטרטגיה הפוליטית של המלחמה, אלא גם לדווח לדרגים העליונים שהיבטים מסויימים בה לא עובדים בשטח.

      סימפסון ועמיתיו נתקלו במצבים כאלה יום יום באפגניסטן. ודרך אגב, קצינים אחריםנשצמחו באותו שטח כתבו דברים די דומים. לפעמים הקצין הזוטר רואה שתמריצים מסויימים שמפעילים הפוליטיקאים, למשל, או אסטרטגיה מסויימת של הגנרלים, גורמת לתוצאה הפוכה מבחינת הסיעות בשטח מאשר המטרה המוצהרת. במקרה כזה, הוא חייב לא רק לדווח. הדיווח שלו, אם הוא נמצא כנכון, חייב להוביל לשינוי מסויים באסטרטגיה. ומכיוון שהתהלחך הזה מתרחש על בסיס יומיומי, גם תהליך המשוב האסטרטגי בשטח חייב להתבצע על בסיס קבוע. מי שידבק בטענה ש"אלו לו למפ לעוץ עצות למגדים, ואל לו לאוגדונר לייעץ לפוליטיקאים"ימשיך להיתקל באותם הכשלים והבעיות שסימפסון ואחרים, כולל מפקדים בכירים, מתארים בספרים שיצאו בתקופה האחרונה. ת.

      • בנושא הסמכות האישית, אם זה לא היה ברור קודם, סימפסון הוא לא רק קצין שירו עליו. הוא קצין שנאלץ, בתוקף תפקידו לנהל מומ עם נכבדים, ראשי חמולות ושבטים באזור שלו, כמו הרבה קצינים אחרים. כי אחרת אי אפשר לפעול בשטח בלי לגרום לאסונות. ואיך אפשר לעשות את זה כשאתה לא מודע, וגם אסור לך לחוות דעה, על האסטרטגיה הפוליטית שהיא הבסיס למומ המתמשך בשטח?

      • ראה, דני, זה לא שאני מתנגד לכך שהקצינים בשטח, בייחוד אלה שתופסים אחריות על תא שטח, יהיו משכילים במתרחש ויזכו לסמכויות מסוימות לניהול משא ומתן אד-הוק, ובטח לא לכך שיוכלו לספק לדרגים הממונים מידע טוב וכולל מהשטח.
        ברם, השאלה המרכזית שנשאלת כאן היא, מה היא מטרת הלחימה? הרי ברור לחלוטין ששום כמות של פוליטיזציה בצבא הבריטי והאמריקאי לא תגרום ליצירת מצב הרמוני באפגניסטן (או בשום מקום דומה) שבו כל הסיעות תהיינה מרוצות וישרור איזה אקוויליבריום שיביא לשלום המיוחל.
        כמו שאמרת, כמו שסימפסון אומר, ואני נוטה להסכים עמו בנקודה זו, כל פשרה עם סיעה אחת, פירושה זעם קדוש של סיעה אחרת.
        כך שבסופו של עניין, יש להחליט על התוצאה הסופית הרצויה. אם תוצאה זו היא יצירת רודנות צייתנית, אזי יש לפעול ביד קשה כנגד כל מתנגדיה, ואז הפיין-טיוניניג בין הסיעות הוא פחות משנה. אם לא, ואני מקווה שלא, יש לחשוב על אמצעים אחרים.

    • 'המקרה האחרון' הוא תמיד האחרון עד למקרה הבא, שתמיד יהיה (ר' הירי הקטלני לפני שנה, מתוך מחלקה שירתה רק כדורי גומי) כל עוד הנוכחות שם נמשכת.

      המקרים בלתי נמנעים, כל עוד צבא סדיר נאבק בחמושים בתוך אוכלוסיה אזרחית – החשש המתמיד מכל אזרח שיכול להיות חמוש ומפגע בפוטנציה, יוצר תיסכול אצל החיילים, שמתפרץ לבסוף בצורה אלימה כזו או אחרת.

      זה חלק מה'משחק'. ערכיות לא תשנה. אפילו הבריטים בעיראק נפלו בכמה דברים כאלה (אבל לא ברמה של 'אבו גרייב'). האמריקאים נפלו עוד יותר שם ובאפגאניסטן (עינויים).

  12. אני תוהא ם ניתן להרחיב את ההמלצה – אם הבנתי אותה נכון – ש"שקצינים זוטרים יתרמו מתובנותיהם לדרגים הממונים" גם למערכות אזרחיות? למשל, שעובדים זוטרים, או בדרג ביניים, יתנו אינפוט לקודקודים, אינפוט שהיה אינטגרלי לדרך שבה המערכת עובדת?

  13. אני תוהא ם = אני תוהה אם

  14. אם הם היו נוהגים בסגנון הרומאי ופשוט מעלים באש כל מחוז המראה התנגדות, לא היה להם הצורך לנסות להבין את המערכת הפוליטית הסבוכה שאין להם שום יכולת הבנה ותמרון בה.
    לדעתי האפגנים שיחקו משחק סכום אפס שבו מנסים להוציא מהאמריקאים כמה שיותר נשק וכסף ובאותה העת לבעוט אותם לכל הרוחות.

    • זו דוגמא קלאסית לאחת האשליות המסוכנות ביותר בהיסטוריה של המלחמה, שנקרא לה בשפת העם "אשליית הבום-בום": האשלייה שאם רק נשחרר את כל הרסנים והמעצורים, נשרוף ונטבח ונשמיד ונפציץ, אז ננצח. אבל בהרבה מאד מקרים זה לא עובד ככה: תלוי מאד מי הקהל האסטרטגי שאתה פונה אליו, מה מטרות המלחמה, ואיך מוגדרים ניצחון או הפסד. במקרה האפגני, המטרה של האמריקאים היא הרי לתמוך בממשלה של אפגניסטן, ולשם כך יש לזכות בתמיכה של חלקים גדולים מהציבור. שריפה של מחוזות, מעבר לעובדה שמדינה ליברלית לא יכולה לפעול כך, תאחד אם כבר את הציבור האפגני מאחורי הטליבן.

      דרך אגב, לאלו שדוגלים באשליית הבום-בום, אני תמיד מעלה את הדוגמא של בשאר אל-אסד. הוא השתמש בכל אמצעי אכזרי שניתן להעלות על הדעת, ותראה איפה הוא נמצא היום.

  15. לא באמת חשוב: "חד סתרי"- טעות. צריך להיות "חד סטרי" ("סטר" בארמית = צד, עבר).

  16. הייתי רוצה להעיר שהרומאים באמת היו צריכים להתמודד עם מרידות כל הזמן, ושהם לא "העלו באש כל מחוז המראה התנגדות", בדרך כלל המרידות פרצו אחרי המלחמה או בגלל שהמושל דחף את האוכלוסיה למרד בכוונה או מכיוון ששיטת המיסוי לא השאירה להם ברירה אחרת.

  1. פינגבק: הגמד והטרול: צבא סוריה החופשי וההטרלה הרוסית בסוריה | הינשוּף

  2. פינגבק: קולונל בלימפ מסתער: על פוליטיקאים, גנרלים ומרחץ טורקי | הינשוּף

  3. פינגבק: הפוליטיקה החמושה מאת גל פרל פינקל – על הכוונת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: