"רבים מחברי הטובים": על ביקורת, גזענות ו-BDS

מדוע הטיעון "רבים מחברי הטובים הם שחורים", נחשב לאמירה מפוקפקת המסתירה מאחוריה גזענות? מה ההבדל בין ביקורת לגיטימית על תרבויות אחרות, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות, והאם יש קשר בין שתיהן לבין ה-BDS וגל האנטישמיות החדש במדינות המערב? ינשוף-פוליטי מדיני על גזענות מוחלטת, גזענות בוררת, ביקורת לגיטימית ומה שביניהן.

 

47384-Some-Of-My-Best-Friends-Are-Flakes

האם נתקלתם פעם בסיטואציה הבאה? מישהו מאשים אתכם בגזענות נגד שחורים, לבנים, מזרחים, אשכנזים, ערבים, אתיופים או קבוצה אחרת; אתם, שאף פעם לא ראיתם בעצמכם גזענים, חושבים על דרך להתגונן. בתודעתכם עולים מיד כל חבריכם השייכים לקבוצה האמורה. "אבל יש לי הרבה חברים מ…" עולה המחשבה על דל שפתיכם, ומיד נעצרת שם. מי משוגע מספיק כדי להשתמש בטיעון השחוק ביותר בספר, "הרי רבים מחברי הטובים ביותר הם שחורים/ערבים/יהודים/מזרחים?" מדובר כמעט בקלישאה – שידועה ברבים כטיעון השחוק ביותר של גזענים המנסים להסוות ראיות מפלילות. והרי מן המקובלות הוא שעצם ההכחשה רק הופכת את הגזענות לגרועה יותר, ומהווה, בפני עצמה, הודאה באשמה.

מהיכן נובע המוניטין המפוקפק של טיעון "רבים מחברי הטובים ביותר?", והאם הוא מוצדק? מה מקור המבוכה הקשורה בו? הרי כולנו אוהבים את חברינו הטובים, והאינסטינקט אומר שאם אנחנו אוהבים חברים מסויימים בקבוצה, הרי מן הסתם איננו שונאים את הקבוצה כולה, ולכן ההאשמה בגזענות היא מגוחכת. כמו קלישאות רבות, מקור המבוכה כאן הוא בבלבול מסויים בין שני סוגים שונים של גזענות: גזענות מוחלטת וגזענות בוררת. בעוד הראשונה חד, ברורה וקלה לזיהוי, השנייה מעורפלת מאד ומנמנמת בשטח האפור שבין שנאה גזענית לביקורת לגיטימית. כפי שנראה בקרוב, לסוג השני של גזענות יש קשר הדוק לשאלת ה"אנטישמיות החדשה", אנטי-ציונות נוסח השמאל הרדיקלי שרבים רואים כגלגול חדש של שנאת היהודים הישנה.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

ג'ורג' גאלווי, אחד ממבקריה הארסיים ביותר של ישראל בבריטניה. ניסה לחסום את אזור הבחירה שלו לתיירים ישראלים ומסרב לדבר עם ישראלים. ובכל זאת, טען שאינו אנטישמי כי יש לו חברים יהודים.

גזענות מוחלטת היא שנאה או ייחוס תכונות דמוניות לכל פרט ופרט בקבוצה. האנטישמיות הנאצית, לדוגמא, היתה דוגמא מובהקת, וקיצונית במיוחד, לגזענות שכזו. בנאומיו, לעג יוזף גבלס פעמים רבות לאותם גרמנים שסולדים מיהודים באופן כללי, אבל אוהבים את ה"יהודים ההגונים" הבודדים שהם מכירים מהשכונה או הרחוב, או סתם מרחמים על זקנה יהודיה שנאלצת לשאת את הטלאי הצהוב. באחד מנאומיו המפורסמים, הבהיר גבלס כי אין "יהודים טובים". "כל יהודי הוא האויב שלנו במאבק ההיסטורי שאנו מנהלים, בין אם הוא רובץ בגטו פולני, מנהל את קיומו הטפילי בברלין או המבורג או תוקע בחצוצרות המלחמה בוושינגטון וניו יורק." שימו לב לשפה של שר התעמולה הנאצי: הדרך הטובה ביותר לזהות גזענות מוחלטת, היא שימוש מסיבי בהטיות של יחיד כאשר מדברים על הקבוצה. בפרסומים נאציים, דובר לעיתים קרובות לאו דווקא על ה"יהודים" ברבים (Die Juden), אלא על ה"יהודי" ביחיד (Der Jude). כאשר מדברים על הקבוצה ברבים, הביטוי מבטא אמנם איבה לכלל, אבל מאפשר מקום לחריגים. "היהודי" ביחיד, לעומת זאת, רומז שמדובר בכל פרט ובפרט בקבוצה, ללא חריגים כלשהם. אחד מאבות הגזענות המוחלטת בישראל, הרב מאיר כהנא, שלא הגיע אמנם מעולם לכדי רצחנות נאצית, הרבה לדבר על ה"ערבי" ביחיד גם כן. גזענות כזאת נוטה להיות גם חסלנית, משום שייחוס תכונות דמוניות לכל פרט או פרט בקבוצה לא מתיר שום אפשרות מלבד השמדה, כליאה הרמטית או גירוש טוטלי ללא יוצאים מן הכלל.

 שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס - נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

שר התעמולה הנאצי ד"ר יוזף גבלס – נציג מובהק של אנטישמיות מוחלטת

הטיעון של "רבים מחברי הטובים הם…" הוא למעשה טיעון הגנה תקף נגד האשמה בגזענות מוחלטת. לנאצי שלוקח את אמונתו ברצינות, כמו למשל יוזף גבלס, לא יתכן שיהיו חברים יהודים. לכל היותר, הוא מסוגל להוציא יהודי מסויים מהכלל ולהכריז כי אינו באמת יהודי, כפי שעשה הרמן גרינג במקרים כאלו ואחרים. כשד"ר הילאמר שאכט, נשיא הבנק המרכזי של הרייך בשנות השלושים, אמר לאחר המלחמה כי הוא היה "אנטישמי הגון", הוא התכוון כי אמנם תיעב את הקולקטיב היהודי אך לא יהודים כפרטים, ולפיכך גם התנגד להפעלת אלימות חסלנית כנגדם. אותו הדבר נכון לטיעון שמגיע לעיתים קרובות מחוגי ה-BDS, פעילי החרם שטוענים שאינם אנטישמים ואין להם שום דבר נגד יהודים וישראלים, כי הרי יש יהודים וישראלים שממלאים תפקיד מרכזי בתנועה שלהם. פירוש הדבר הוא כי הם אינם אנטישמים מוחלטים, כפי שהיו הנאצים. כל הטיעונים הללו, ממשפחת "רבים מחברי הטובים", אכן מגנים על הדובר מפני גזענות מוחלטת – אך בשום פנים ואופן לא מפני גזענות בוררת.

לאחר השואה, הגזענות המוחלטת הפכה לרוב לבלתי אופנתית בעולם המערבי, ונשארה מוגבלת לקבוצות שוליים ניאו-נאציות כאלה ואחרות. רוב מופעי הגזענות שקיימים היום שייכים לתחום הגזענות הבוררת. גזענות בוררת היא צורה מוקצנת של ביקורת על קולקטיב של קבוצה כלשהי. הגזען הבורר אינו שונא בהכרח פרטים מתוך הקבוצה היריבה, אך מתעב את המיינסטרים שלה ורואה בו אויב. בהחלט יתכן שגזענים בוררים יתנגדו בתוקף לרצח או לאלימות נגד חברי הקבוצה שהם לא אוהבים (כזו היתה למשל הסופרת הפולניה סופיה קוזאק, אנטישמית דתית שהקימה בכל זאת ארגון להצלת יהודים בתקופת השואה), אולם גזענות בוררת יכולה להוביל במקרים מסויימים לאלימות קשה, ובוודאי לרדיפות ואפלייה. העובדה שקבוצת מיעוט, כזו או אחרת, מתוך הקבוצה הנרדפת יכולה לעבור "ועדת חריגים" ואף להצטרף לקבוצה הרודפת, אינה מפחיתה בהרבה את הסכנה ואת הנזק לרוב האוכלוסיה. אפילו יהודים באירופה של ימי הביניים היו יכולים להתנצר וכך להימלט מרדיפות. זה לא הפך את הרדיפות של הרוב הנוצרי להרסניות פחות כלפי היהודים כקולקטיב.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

היו יכולים להיחלץ מרדיפות, אם התנצרו. ייצוג של יהודים בימי הביניים.

פעילי המעגל הפנימי של ה-BDS, תנועת החרם על ישראל, הם דוגמא מובהקת לגזענות בוררת. כאן כוונתי לאו דווקא לפלסטינים או לערבים שבהם, שנמצאים בסכסוך לאומי עם ישראל ולכן מובן מאליו מדוע הם תוקפים אותה, אלא דווקא לפעילים האירופים או האמריקאים. רוב אלו אינם שונאים יהודים או ישראלים כפרטים, אלא, בדיוק כמו אנטישמים בוררים ברוב התקופות, עורכים דמוניזציה למיינסטרים היהודי של תקופתם, או לכוח שנתפס ככזה. פעם היו אלה "יהדות התלמוד", ה"קפיטליזם היהודי" או "האינטליגנציה היהודית-קומוניסטית", וכיום מדובר במדינת ישראל. במקרה של בלוגר ישראלי מסויים מהשמאל הרדיקלי, שמגדיר את עצמו כ"יהודי לשעבר", מושאי השנאה הם ישראל והדת היהודית גם יחד, שנראית לו כעבודת שטן וכאמונה שונאת אדם. הוא אמנם מבהיר שכוונתו רק לתרבות היהודית לדורותיה, ולא למהות נצחית ובלתי משתנה שעוברת בדם. ובדין: זהו בדיוק ההבדל בין גזענות מוחלטת לגזענות בוררת.

וכאן אנחנו נוגעים בשאלה החשובה והמעניינת ביותר: כיצד ניתן להבדיל בין ביקורת לגיטימית, חריפה ככל שתהיה, לבין גזענות בוררת? התשובה אינה פשוטה בשום פנים ואופן, משום שלפעמים יש אמת בהאשמות חריפות כנגד תרבויות כאלו ואחרות. אין שום גזענות בביקורת חריפה כנגד טקסטים יהודיים, מדיניות ישראל בשטחים, מדיניותה המפלה של ישראל כלפי מזרחים בשנות החמישים של המאה העשרים, או המיליטנטיות האנטי-אשכנזית של חלק גדול מפעילי ה"מאבק המזרחי" בימינו. מי שמצביע על הפגמים והבעיות היסודיות בשיח המוסלמי, אלו שיוצרים את גלי הפונדמנטליזם, העריצות והקנאות שמבעירים בימים אלו את המזרח התיכון, אינו בהכרח איסלאמופוב, בדיוק כפי שאין שום גזענות בטענה שחלקים מסויימים מהתרבות הפופולרית בשכונות אפרו-אמריקאית בארצות הברית מעודדים פשע, בערות ועוני. הפוליטיקלי-קורקט, שמאלץ אותנו להימנע מביקורת על תרבויות "מדוכאות" למיניהן, גורם נזק לא רק לשיח שלנו אלא גם לתרבויות הללו, משום שהוא משתיק ביקורת שיכולה להוות בסיס לתיקון. מסיבה זו בדיוק, קשה לאמוד את הנזק שגרמו אדוארד סעיד, תלמידיו ויתר נביאי הפוסט-קולוניאליזם דווקא למזרח התיכון. ברגע שכל ביקורת נוקבת על העולם הערבי או האסלאם הפכה ל"אוריינטליזם", כבו כל נורות האזהרה שהיו עשויות להתריע בזמן מפני שקיעתה של הספינה המזרח-תיכונית לתהומות הקנאות, מלחמת האזרחים והעריצות הדתית.

כיבה את כל נורות האזהרה - אדוארד סעיד

כיבה את כל נורות האזהרה – אדוארד סעיד

ובכל זאת, ישנו קו דק, מעורפל אבל בכל זאת ניתן לסימון, שלאחריו הופכת ביקורת לגיטימית לגזענות בוררת. מי שעורך דמוניזציה לקבוצה מסויימת ומתאר אותה כמקור הרע המוחלט של האומה או העולם, בין אם מדובר באסלאם, ביהדות או בתרבות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, חצה את גבול הביקורת הלגיטימית. תרבות היא דבר מורכב ורב ממדי. אלו שמעבירים ביקורת לגיטימית, מבקרים אספקטים מסויימים בתרבות, אפילו אם הם עושים זאת בחריפות ובבוטות. אלו שעורכים דמוניזציה לכל התרבות לדורותיה, ומציגים אותה כמכלול באוש אחיד שראוי לעבור מן העולם, אשמים בגזענות בוררת. אין גזענות בביקורת על ישראל, אבל האופן שבו פעילי BDS רבים מנצלים את הביקורת הזאת כדי לשלול את זכות הקיום שלה, ולהעביר את הביטוי הפוליטי של המיינסטרים היהודי מהעולם, אינו אלא אנטישמיות בוררת. גזען בורר הוא גם אדם שמשער, כברירת מחדל, שכל חבר בקבוצה בהכרח סובל מהמאפיינים השליליים של הקבוצה כולה. מעל הכל, אלו שמשתמשים בביקורת ככלי להצדיק אפליה (למשל, שימוש בביקורת על האסלאם כנימוק לאפלייה נגד השכרת דירות לערבים) מייצגים גזענות בוררת מהסוג הגרוע ביותר. חשוב להדגיש: אין בשום פנים ואופן לאסור גזענות בוררת לפי חוק, משום שלעיתים קרובות יש בה אלמנט של ביקורת לגיטימית שחשוב להתמודד אותו. אולם כדאי וגם רצוי להוקיע אותה, במיוחד ברגע שהיא מיתרגמת לאפלייה של מיעוטים בפועל, או לזלזול שחצני שמונע מאיתנו ללמוד מאחרים ולהבין את העושר התרבותי של העולם.

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 21, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 60 תגובות.

  1. חביב, רבים מחברי הטובים כותבים ברמה שכזו.

    • אני לא יודע אם לקבל את זה כמחמאה או לא 🙂

      • אני חושב שניסית לתפוס פה הרבה מדי ונגעת רק בקצה המזלג.

        "אין בשום פנים ואופן לאסור גזענות בוררת לפי חוק, משום שלעיתים קרובות יש בה אלמנט של ביקורת לגיטימית שחשוב להתמודד אותו"

        אין אפשרות להפריד בין ביקורת לגיטימית לגזענות. בעבר כשההגדרה של גזענות היתה פחות תובענית זה היה אפשרי, כיום זה קשה יותר. אפילו המשפט הזה שלך יחשב לגזעני מכיוון שלהגיון אין יתרון גזענות, גזענות זה קלף הג'וקר שמנצח בכל משחק. המשפט "כמה מחברי הטובים הם שחורים" היה פעם לגיטימי והוא הגיוני אבל הסטיגמה שדווקא לו כיום היא סתימת פיות, לא נותנים לאדם להסביר שהוא לא גזען, הוא חייב לעבור להתנצלות. אין 'אבל'

        לקיסינג'ר יחסו את המשפט "כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים" וזה כדי לרמוז ששינאה מבית יכולה להיות גרועה יותר. אפשר רק לחשוש מה יקרה אם בן סאנדרס יזכה

      • קצת קשה לי להבין את הביקורת שלך על המאמר. מן הסתם נגעתי בסוגיות בקצה המזלג
        בגלל קוצר היריעה, וכדי להעמיק קיים הדיון בתגובות. אני מסכים איתך שהקו בין
        ביקורת לגיטימית לגזענות אכן מטושטש, אבל זו הבחנה שחייבים לעשות, וקו שחייבים
        לשרטט. אחרת אנחנו נופלים לאחד משני קצוות: או איסור על כל ביקורת כלפי "קבוצה
        מדוכאת", נוסח הפוליטקלי-קורקט, או רסן משולח לחלוטין של עמדות גזעניות ומפלות
        בכסות של ביקורת. ודוק – לא על איסור חוקי אני מדבר, אלא על ביקורת ציבורית.

  2. אני מתקשה להזכר בדוגמאות ישראליות להתייחסות גזענית מכלילה ביחיד מהסוג שהצגת כאן. גם הרב כהנא שהזכרת התפרסם בעיקר בזכות הסיסמה "תנו לי לטפל בהם", ברבים. למעשה, הדוגמה היחידה שקופצת לי לראש היא השיר של עמיר בניון "אחמד אוהב ישראל" שהוא גזעני ללא ספק, אבל בעיקר מוכיח שיוצרים גדולים יכולים להיות אנשים קטנים – ולעיתים קרובות הם אכן כאלה.

    • רז, בזמנו קראתי הרבה מאד חוברות תעמולה של כהנא, ואני זוכר התייחסות תכופה מאד ל"ערבי" ביחיד, לא פעם אחת ולא במקרה. כמובן שהיתה גם התייחסות ברבים. במקרה של "תנו לי לטפל בהם" זה מובן מאליו, כי כאן הוא מדבר על האופן שבו צריך לפגוע בקבוצת המטרה, ומובן מאליו שהוא רוצה לפגוע ברבים ולא באדם בודד. ההתייחסות ביחיד נפוצה יותר בחיבורים שבהם כהנא מנתח את האופי הלאומי/דתי/גזעי ואת התוכניות והשאיפות של הצד הערבי.

      אכן, השיר "אחמד אוהב ישראל" של עמיר בניון (לצד לה-פמיליה או להב"ה) הוא דוגמא מובהקת לגזענות מוחלטת בשיח הישראלי. לא מדובר רק בשימוש בצורת יחיד, אלא גם במאפיין נוסף של גזענות מוחלטת שלא התעכבתי עליו כאן: ניסיון לתקוף קודם כל דווקא פרטים מהצד השני שמנסים להשתלב בחברת הרוב. כך הנאצים, למשל, תקפו קודם כל את השופטים, עורכי הדין והרופאים היהודים שחיו בברלין והמבורג, ורק אחר כך את היהודים החרדים בגטו הפולני.

    • אני זוכר גם התייחסויות של אנשי צבא ל"סורי", "המצרי" וכד'..

  3. תודה רבה על המאמר. אני מסכים עם רובו אבל בכל זאת חסרה לדעתי ההתייחסות למה שניתן לקרוא לו "הגזענות החדשה": מיעוטים וקבוצות מדוכאות בעבר ובהווה לא רק חומקות מביקורת מתוך חשש שהמבקר יואשם בגזענות אלא משתמשות בדיכוי שלהן (האמיתי והמדומין) כדי לשפוך גלונים של רעל ושנאה על ראשם של אלו הנתפסים כאליטה או כהגמוניה.
    כך קורה למשל ב"מאבק המזרחי" שנזכר בטקסט. המאבק הזה גולש לעיתים קרובות כל כך לגזענות בוטה ומכוערת נגד אשכנזים.

    • מסכים איתך, ואחת הבעיות העיקריות בשיח האקדמי של היום, הוא הנטייה הגוברת להגדיר גזענות כאפלייה מבנית של חזקים כלפי חלשים. כלומר, מי ש"חלש" או "מוחלש" (מזרחים, שחורים, פלסטינים) לעולם לא יכול להיות גזעני, אפילו אם הוא שונא את הקבוצה השנייה. לדעתי, אין להגדרה שום ערך אם היא לא אוניברסלית. אחרת, מילים כמו "גזענות" פשוט הופכות להיות גידוף, או דרך של קבוצה מסויימת להשתיק את ברי הפלוגתא שלה.

  4. מאמר נפלא בעיני. תודה רבה. נושא מעניין ומבלבל לעיתים מבחינת ה"הגדרות" שבו, ותודה על הניסיון לעשות בו קצת סדר בגבולות מאמר קצר יחסית. חשוב מאוד לדעתי.

  5. תודה, דני.
    אתה קול חשוב וצלול של שפיות בבלוגספירה הישראלית.

  6. תודה רבה על המאמר המעניין.
    הייתי שמח אם תוכל בעתיד להקדיש מאמר למושג "אסלאמופוביה". נוהגים לייחס "אסלאמופוביה" תחת הכותרת "גזענות", אבל אסלאם אינו גזע אלא דת, וכמדומני שנאה על רקע אידיאולוגי שונה מזו הנובעת משנאה על רקע עדתי, מגזרי או "גזעי" (בהנחה שבני האדם אכן מחולקים לגזעים).

    עניין לשוני פעוט: כתבת "קשה לעמוד את הנזק" אך צריך להיות "לאמור" מלשון אומדן, הערכה.

  7. אני חולק על אורי. אני חושב שזה מאמר טוב מאוד ומעורר מחשבה.

  8. כמה מחבריך הטובים הם פלסטינים החיים תחת הכיבוש הישראלי? שאלה לא קנטרנית

  9. "קשה לעמוד את הנזק שגרמו אדוארד" צריך להיות "לאמוד"
    "רבים מנצלילם את הביקורת הזאת כדי" צריך להיות "מנצלים"

  10. קראתי בשנית ותמריץ צודק, עדיף שלא אגיב לפני הקפה של הבוקר.

    עדיין אני חושב שהמרחב בן גזענות בוררת עד ביקורת מתחלק למספר שכבות והקו המבדיל לא ברור. אני לא מצליח למצוא דרך ליצר הגדרה שתיצור קו מפריד בין השניים על פי הגיון ויעמוד במבחן השנים. מה שנחשב לביקורת לפני 50 שנה יהיה היום גזעני.
    אם אני לא אעשה עסק עם הודי כי הוא הודי והיה לי נסיון רע עם הודים זו תהיה גזענות בוררת, אני אמשיך לטעון שאין לי שום דבר נגדו אבל מה לעשות אני לא רוצה להסתכן עם הודי כי פשוט היה לי נסיון רע וזה אולי יוצא דופן אבל אני לא יכול להסתכן.
    גם ה BDS משוכנע שהוא מעביר ביקורת ליגיטימית, אז איך אפשר להראות לו דיגיטלית את הטעות שלו?
    כמו שאמרת פה אם הבנתי נכון, אי אפשר להשתמש במשפט רבים מחברי הטובים כי הוא מתויג כפסול שלא בצדק, אבל זו המציאות 90 אחוז מהאנשים לא יתנו לך להסביר את עצמך בכלים האלו, לכן אדוארד סעיד איננו טועה כי הוא פשוט מכוון ל 90 אחוז. לא אליך

    • בוודאי, משום שגזענות היא לא עניין אובייקטיבי, אלא עניין תלוי הקשר, חברה ותרבות. מן הסתם, הניתוח שלי מתייחס לחברה של היום. לא הייתי מנתח באופן דומה התבטאויות במאה ה-12, למשל.

      כן, אם לא תעשה עסקים עם הודים בגלל ניסיון רע עם הודי מסויים בעבר, זו גזענות בוררת. הנקודה החשובה ביותר בגזענות בוררת היא ברירת המחדל: כל פרט ששייך לקבוצה אשם עד שתוכח חפותו. כפי שכתבתי לדודי, גזענות בוררת מבוססת במקרים רבים על משהו אמיתי, יש לה לפעמים שורשים לגיטימיים ולכן צריך להתמודד איתה ברצינות. לדעתי, הדרך להתמודד עם גזענות בוררת היא כפולה. גם לשכנע את הבוררים למתן את עמדותיהם, לבחון פרטים בזהירות רבה יותר ולרכך את ההכללות, וגם לעבוד עם קבוצת המטרה כדי למתן ולרכך את המגמות התרבותיות השליליות שמעודדות את הגזענות הבוררת, ככל שהן קיימות.

  11. דוגמה היסטורית לאנטישמי שהתהדר בחברים יהודים הוא קארל לואגר, ראש העיר האנטישמי של וינה בשלהי האימפריה ההבסבורגית.

    לגבי סעיד והשפעתו, כמדומני שאינטלקטואלים ובעלי דעה בעולם הערבי עצמו לא נמנעו מהטחת ביקורת קשה בעולם הערבי, ולא היו עיוורים לפער המתגבר ביניהן למערב (ודאי לא בפרמטרים אובייקטיבים יחסית כמו קדמה טכנולוגית) ואפילו לחלקים ממה שנחשב לעולם השלישי. חלקם אולי נטו יותר מדי להאשים את המערב לדורותיו בבעיותיהם, אבל לא כולם. כתב על כך ברנרד לואיס ב"מה השתבש".

    האבחנה בין ביקורת לגיטימית לבין גזענות היא קשה ותלוית הקשר. (הייתי אומר, כמעט כמו האבחנה הכללית בין טיעון תקף לבין דמגוגיה). ייתכן שקל יותר לזהות מדיניות גזענית. (תתכן מדיניות גזענית שנשענת על ביקורת לגיטימית. נניח – אדם יכול לבקר את החברה הבדואית בנגב על כך שיש בה בעייה של כיבוד החוק, אך מדיניות שתאסור על בדואים להתגייס למשטרה בגלל בעיה זו תהיה גזענות).

    • מסכים איתך מאד. כל העניין בגזענות בוררת, הוא שהיא נשענת במקרים רבים על פחדים אמיתיים או בעיות אמיתיות של קבוצת המטרה. הניסוח הגורף, כמו גם מדיניות האפליה הנגזרת, הם הבעיה. והדוגמא של לואגר היא אכן דוגמא קלאסית לגזענות בוררת.

  12. אלה ש"רבים מחבריהם הטובים ביותר הם X" הם מוקד ההתקפה של השמאל שאפשר לקרוא לו השמאל הליברלי והסוציאליסטי הקלאסי. השמאל מהסוג הזה לא אוהב את אלה עם החברים בגלל שהם מייצגים בעיניו סוג של צביעות בורגנית: הם יכולים לקבל את השונה במעגל הפרטי שלהם אבל מתנערים ממנו ברגע שהוא מעלה דרישות פוליטיות קולקטיביות. הערכים של השמאל הזה שמים את הציבורי מעל הפרטי, או לפחות באותה רמה.
    לעומת זאת, השמאל של המאה ה-21 מדבר אחרת. הוא כבר לא מכוון את החצים שלו לאלו ש"רבים מחבריהם הם X", אלא נוסע בדיוק בכיוון ההפוך, נגד אלה שמדברים בעד זכויות קולקטיביות ל-X אבל בפועל מפלים אותם בספרה הפרטית, מתעלמים מהם, מעריכים אותם בחסר, וכו'. השמאל הזה מסדר את הערכים שלו הפוך: קודם התחום פרטי, ורק אחר כך, אם בכלל, הציבורי. מה שיש לנו כאן פרשנות חדשה של המשפט הישן "האישי הוא הפוליטי": במקום לתרגם את האישי לפוליטי, כלומר לציבורי, האישי הופך לפוליטי; האישי נהפך לפוליטי, לכן כל דבר לא-אישי וציבורי הופך במקרה הטוב למס שפתיים צבוע ובמקרה הרע למראית עין נכלולית.
    וככה צריך גם להבין את ה-BDS. אם השמאל האנטי-ציוני הקלאסי אימץ את היהודים כפרטים, כמייצגים של נרדפות וקורבנות היסטורית, אבל שתם אותם ברגע שהם העלו דרישות פוליטיות במסגרת לאומית עצמאית, השמאל האנטי-ציוני החדש הופך את המהלך הזה. הוא אומר לישראלים, נכון שאתם דמוקרטים וליברלים, נכון שאתם נותנים זכויות לערבים ולגייז, אבל כל זה נבנה על בסיס ניצול, נישול וגזל. לכן אנחנו לא הולכים להכריז עליכם מלחמה, לגרש אתכם מהאו"ם, להטיל עליכם סנקציות או לתמוך במשטרים ערביים שימחקו אתכם מהמפה, אבל נחסל אתכם בספרה הפרטית. אין לכם חברים ערבים ולכן אנחנו לא נהיה חברים שלכם.

    • דניאל, אני לא בטוח שזה ניתוח נכון של ה-BDS. הרי ההתקפה שלהם על ישראל היא ראשית כל ברמה הקולקטיבית, ולא ברמה הפרטית. דווקא ברמה הפרטית לרוב אנשי ה-BDS שאני מכיר, מלבד אולי הקיצוניים ביותר שבהם, יש דווקא חברים ישראלים ויהודים. ד"ר מונה בייקר, חוקרת תרגום מצריה ואחת מנציגות ה-BDS הקיצוניות ביותר, חטפה הרבה אש משום שפיטרה שני חוקרים ישראלים מכתב העת שלה כתוצאה מהחרם. היא היתה חריגה באופן שבו היתה מוכנה ללכת לרמה האישית בשם האידיאולוגיה. ובכל זאת, במכתבי הפיטורים היא הבהירה שמדובר ברמה המקצועית בלבד, וברמה האישית היא תשמח להמשיך להיפגש איתם. כמובן שהם לא קיבלו את זה ככה.

      מעבר לזה, מעניינת ההבחנה שערכת. אני חושב שהשמאל הרדיקלי החדש, להבדיל מהישן, תוקף בשתי החזיתות, גם הפרטית וגם הציבורית, משום שהאישי הוא פוליטי והפוליטי הוא אישי. כלומר, אפשר להתקיף אדם שחלק גדול מחבריו שחורים אבל הוא (למשל) מבקר בחריפות את תרבות ההיפ-הופ או לא דוגל באפלייה מתקנת, ובאותה מידה להוקיע ליברל שדוגל בכל אלו אבל אין לו חברים שחורים. זה Damn if you do, damn if you don't.

  13. אם נסיר מהמאמר את ההקדמה וההרחבות הרי שנישאר עם משפט אחד שהוא הטיעון המרכזי בו. זהו המשפט : "ישנו קו דק, מעורפל אבל בכל זאת ניתן לסימון, שלאחריו הופכת ביקורת לגיטימית לגזענות בוררת. מי שעורך דמוניזציה לקבוצה מסויימת ומתאר אותה כמקור הרע המוחלט של האומה או העולם, בין אם מדובר באסלאם, ביהדות או בתרבות האפרו-אמריקאית בארצות הברית, חצה את גבול הביקורת הלגיטימית."
    המשפט הזה כ"כ מעורפל ורב משמעי עד שהוא הופך לחסר ערך. מה זה 'מקור הרוע המוחלט'? זה ביטוי ציורי אמנם, אך לחלוטין לא ברור.הרי מי שהוא "גזען בורר" מעיד על עצמו בעצם הבוררות שלו כי יש לו סייגים מהמוחלטת של הקבוצה כנגדה הוא יוצא, (למשל כי יש לו חברים מאותה קבוצה), אז איך היא יכולה להיות 'מקור הרוע המוחלט'? האם מי מאנשי ה BDS שטוען , לדוגמא, כי הציונות היא הסיבה והמקור לסכסוך בפלסטין הוא גזען? (אוסיף כי איני מסכים לדעה זו). האם לא ניתן להיות אנטי ציוני בלי להיות גזען?

    • גיל, אני חולק עליך כאן. אדם בהחלט יכול לחשוב שקבוצה מסויימת היא מקור הרוע המוחלט בעולם, כקולקטיב ובאופן כללי, ובכל זאת לאהוב ולכבד פרטים מסויימים מאותה הקבוצה. יש כמה מנגנונים שמאפשרים את זה. בצורה הקיצונית ביותר של גזענות בוררת, למשל שנאת הישראלים של הפוליטיקאי הבריטי ג'ורג' גאלווי, יחס מועדף ינתן רק לחברי הקבוצה שיצאו ממנה בפומבי ובאופן מוחלט, ואף מוקיעים אותה – למשל אילן פפה.במקרים אחרים אפשר לומר שהקבוצה רעה ומרושעת באופן כללי, אך יש בה חריגים, שתכונותיהם התרומיות מחפות על העובדה שהם חלק מהקבוצה המרושעת. או שאפשר פשוט להדחיק כתוצאה מהדינמיקה של חיי היומיום.

      אתן לך דוגמא שהבחנתי בה פעם. כאן לא מדובר בגזענות בוררת אלא בהוקעה של דפוס התנהגות שלילי, אבל הדינמיקה זהה. באוניברסיטת תל אביב הכרתי סטודנטית פמיניסטית, שהצהירה פעם מול אנשים רבים שכל מי שמשתמש בשירותי מין הוא אדם נתעב ובזוי ושפל, ויקבל ממנה יחס בהתאם. לאחר זמן מסויים, גיליתי שאחד מידידיה הטובים ביותר דווקא השתמש בשירותי מין, באופן קבוע, ואפילו סיפר לה. כששאלתי אותה על העניין, היא אמרה שזה נכון באופן עקרוני, אבל הוא חבר טוב והיא לא מרגישה שהיא יכולה או רוצה לריב איתו בגלל העניין הזה. הדינמיקה החברית של חיי היומיום ניצחה את האידיאולוגיה.

      • דוגמא טובה לאידיאולוגיסטים לדורותיהם.

        כלפי חוץ היו דבקים ומאמינים; כלפי פנים – מצאו כאלה שהכללים לא חלו עליהם (או שפיתחו הסברים עקומים להסביר שהאידיאולוגיה נכונה רק כשהם חושבים שהיא נכונה).

        זו השאיפה התמידית לשלמות, לאחידות, למיזוג (reconcile) בין כל הצדדים, ממש כפי שהכל היה בשנות הילדות, בערך עד גיל 7. הרבה מהאידיאולוגיות מנסות לחזור למצב ההוא.

  14. דעתי, ואני אשמח אם לא תסקלו אותי עליה:
    גזענות זה לא דבר רע
    להבחין בין פרטים – לפני שמכירים אותם – על בסיס ארץ מוצא הוא דבר לגיטימי לחלוטין, וברמה האישית אני מניח שרובנו עושים אותו כל הזמן (אם אני אומר שאני נמשך לנשים ממוצא סלבי אף אחד לא יאשים אותי בגזענות, למרות שזו הבחנה על בסיס גזע)
    הבעיה מתחילה כשמפלים בין אנשים על בסיס לא מוצדק – זה יכול להיות אי קבלה לעבודה על רקע גזע, ניסיונות לרצח על בסיס דת, או יחס מזלזל לאנשים על בסיס העדפות המיניות
    הפוליטקלי קורקט הוציא מהשיח כל אפשרות להבחנה על בסיס גזע – גם אם מוצדקת, ובגלל שיש לה הרבה כוח כל קבוצה שמופלית לרעה הופכת את האפליה לגזענות, עם או בלי הצדקה

    • משום שהטענה שיש הבדלים מהותיים באינטליגנציה או תכונות מוסריות בהתאם לגזע מבוססת על תורת סרק משוללת בסיס מדעי, שגרמה לאסונות כל כך גדולים במאה העשרים שבצדק יצאה אל מחוץ לגדר. הנזק של הפוליטיקלי-קורקט הוא לא כאן, אלא בהשתקת ביקורת לגיטימית על קבוצות תרבותיות באמתלא של גזענות.

  15. תיאוריה מעניינת. בוא נבדוק, למשל, את "נאום הקמעות" של יאיר גרבוז, שזיכה אותו כידוע לקיתונות של האשמות בגזענות. אני מניח שרוב מבקריו של גרבוז לא האשימו אותו ב"גזענות מוחלטת", ולא טענו שלעולם לא יתיידד עם אדם מזרחי. הטענה הייתה שהזלזול במנהגים מסורתיים הנפוצים בקרב המזרחים היא סוג של "גזענות בררנית", שמחייבת את המזרחי "להשתכנז" כדי להיות מקובל על ידי השמאל. מאידך, תומכיו של גרבוז טענו שמדובר בביקורת לגיטימית על אלמנט קלוקל בחברה המזרחית בישראל. איך אפשר להכריע בסוגיה לפי הניתוח שלך?

    • אולי אני אפתיע אותך, אבל אני דווקא לא חושב שמה שגרבוז אמר זו גזענות, בוררת או אחרת. כי הוא הרי ביקר מנהגים מסויימים, ולא את הקבוצה כקבוצה. אי אפשר לטעון שמדובר גם בגזענות תרבותית נגד דתיים, כי הרי יש דתיים רבים שלא עולים לקברי קדושים או משתמשים בקמעות (הוא מעולם לא דיבר על נישוק מזוזות – זה שקר של מירי רגב).

      מה שכן, זו ביקורת אנכרוניסטית, מתנשאת וחסרת רגישות בסיסית, וגם שקרית ושערורייתית, במיוחד בגלל שהוא שם אנסים, רוצחים ו"עולים לקברי קדושים" באותה השורה. ואין צורך להרחיב על הפגיעה החמורה בשמאל. גזענות זה לא.

      • לגיטימי. אבל זה ממחיש את הבעיה: הרי גם אנשי ה-BDS יטענו שאין כאן גזענות נגד יהודים (הרי לא כל היהודים הם ציונים ו/או ישראלים). מאידך, אנשי הימין הישראלי טוענים שביקורת על הכיבוש היא בעצם גזענות כי המיינסטרים הישראלי (ואולי גם רוב היהודים) תומך בזכותם של היהודים על ארץ ישראל ("אין עם כובש בארצו" וכו'). במילים אחרות: כיצד ניתן לתחום את ההבדל בין עמדה שמייצגת את המיינסטרים בקבוצה מסוימת, שהתנגדות לו שקולה לגזענות, לבין אספקט מסוים שביקורת נגדו היא לגיטימית?

      • לדעתי, ההבדל נעוץ בכיוון ההתקפה. האם היא מכוונת להתנהגות פסולה מסויימת, או מדיניות לקויה, שאפשר לשנות, או לעצם הזהות של הקבוצה? אין דין דרישה מישראל להקפיא את ההתנחלויות או לסגת לקווי 1967, לדרישה מהישראלים לחדול להיות יהודים או לחזור לאירופה.

    • לא היתה שום גזענות בדברי גרבוז. הטענות על גזענות היו רטוריקה נגדית שנועדה לגמוז את דבריו.

      דבריו היו עובדתיים נטו: אם פעם היו שטענו שהמיסטיציזם הוא בשוליים, הרי שכיום הוא במרכז.

  16. כמו תמיד נהנהתי לקרוא את דבריך.
    רציתי לומר לך, שבכתיבתך אתה גורם לראות שיש עוד שמאלנים שמנסים להתסכל במציאות ולא רק להלביש את האידאולוגיה עליה.
    תזהר שלא יאשימו אותך בסוף בימיניות כמו שקרה לכמה כתבים שהעיזו לחשוב בעצם ולחרוג מהעדר.

    • האשימו אותי כבר הרבה פעמים, אל תדאג. כבר קראו לי כאן פשיסט, חשוך, ימני
      במסווה ומה שאתה לא רוצה. בדיוק כמו שהיו מגיבים ימנים שתהו בזמנו אלו "גורמים
      עוינים" מממנים את הלימודים שלי בהרווארד.

  17. דני, "גזענות בוררת" – אוקסימורון, משום שגזענות גורסת: בני גזעים אינם מסוגלים להיפטר מתכונות גזעם. לכן יש שני הסברים למה שהגדרת "גזענות בוררת": א) הטוען "בין חברי הטובים יש גם…" משקר בהגדירם כ"חברים", והוא שונא אותם עקב השתייכותם לגזע מסוים; ב) לא בגזען מדובר, אלא במבקר, הגון או לאו, את מי שאינם נמנים אם חבריו באותו הגזע.

    לצערי, המחוקק הישראלי הרחיב את המונח "הגזענות" על הקבוצות שכל חבר בן יכול לעזוב אותן (דת, לאום) וכך להיפטר מאיפיוניהן. כך הזניית הלשון קיבלה גושפנקא של חוק.

    ועוד הערה קטנה – על גבלס. המינסטריון שלו נקרא "משרד הרייך להשכלת העם ולתעמולה" (Reichsministerium für Volksaufklärung und Propaganda). השמטת החלק "השכלת העם" (למרות שהוא הראשון בתואר) נועדה, כנראה, להרחיק את המינסטריונים של חינוך או השכלה מהחשד של תעמולה.

    • מושגים פוליטיים או חברתיים אינם זהים למשמעות המילולית שלהם. אף אחד, למשל, לא יקרא לאדם שמחזיק בעמדות שמאליות מבחינה כלכלית אך ניציות מבחינה מדינית "נאציונל-סוציאליסט", כי הסמנטיקה של המושג הזה רחבה יותר מהמשמעות המילולית המדוייקת שלו. כך גם עם גזענות. גזענות ביולוגית מהסוג הנאצי כמעט ואינה קיימת בימינו בעולם המפותח, אם נתעלם מקבוצות שוליים. כמו כן, אפילו גזען ביולוגי מובהק, שמאמין שקבוצה ביולוגית מסויימת (נניח שחורים) נחותה מעצם טבעה, עשוי להחריג יחידים מסויימים, או לומר שהנחיתות היא ממוצעת ולא מוחלטת. גם זה סוג של גזענות בוררת.

      בפוסט הזה, וגם בכמה פוסטים קודמים, הצבעתי גם אני על הסכנה שבהרחבת יתר של מושג הגזענות, ובחשיבות למתוח קו ברור בין גזענות בוררת (שגם איתה יש להתמודד עניינית, ואין לאסור אותה לפי חוק) לביקורת לגיטימית. לדעתי יש כאן שני קריטריונים מרכזיים. ראשית, מי שמניח שכל פרט בקבוצה האתנית, הלאומית והדתית האמורה נושא תכונות שליליות מעצם חברותו בקבוצה, אלא אם הוכח אחרת, הוא גזען בורר ברמה כזאת או אחרת. שנית, מי שמבקר בחריפות דפוס התנהגות מסויים נמצא בתחום הביקורת הלגיטימית. ביקורת לגיטימית הופכת לגזענות בוררת כשהיא גורפת מדי. היינו מכוונת לא לדפוס התנהגות שאפשר לשנות בקלות יחסית, אלא לזהות שלמה ומלאה שקשה מאד לשנות בלי שבר טוטלי. כלומר, ביקורת על מדיניות ישראל בהתנחלויות אינה גזענות בוררת, אך ביקורת על עצם מושג הישראליות או על הישראלים כישראלים היא גזענות בוררת, אפילו אם מתי מעט יכולים להפסיק להיות ישראלים. בדיוק כמו ההבדל בין ביקורת על דפוסי התנהגות מסויימים שנפוצים אצל מוסלמים רבים (איבה למודרניות, מילת נשים) לייחוס תכונות דמוניות לאסלאם כאסלאם.

      בנוגע לגבלס, המילה הגרמנית Aufklaerung אינה זהה לחלוטין למילה העברית "השכלה", למרות שזה התרגום הקרוב ביותר האפשרי. אאופקלרונג, במשמעות הגבלסית של המושג לפחות, יותר דומה לאינדוקטרינציה, היינו – ניסיון של הממשלה להחדיר לתודעת העם דעות וערכים. משהו כמו במשפט: The government should enlighten the people, bringing home the point that…

    • הי מישה
      נחמד לראות שנרשמת. ממליץ לך להעביר את חומרי האתר שלך לעמוד 'וורדפרס' – יגביר את הגישה אליהם והתפוצה.

  18. אכן, אין בעברית תרגום מדויק ל-ENLIGHTENMENT. הרכיב של "אור" קיים דווקא בתרגום הרוסי של מילה זו: PROSVESHCHENIE, (המלה SVET היא "אור"). MINISTERSTVO PROSVESHCHENIA = מיניסטריון ההשכלה. לידיעת השר של Aufklärung. אגב, דווקא "לחנך" בעזרת מיניסריון – יומרה מקוממת.

    • חינוך הוא אמצעי השליטה האידיאולוגיה הראשון במעלה. הדרך הבטוחה ביותר להבטיח שה'מהפיכה' תעבור לדור הבא. לכן הוא תמיד זוכה לתשומת לב.

      ר' ה'מדראסות' בפקיסטן, שמייצרות את הדור הבא של האיסלאם הקיצוני. בכל הארצות שתחת משטר דיקטטורי/פלוטארכי, החינוך קרוב לשילטון.

      אגב גבלס – המשרד שלו היה אפקטיבי מאוד: ב-33', שבועות אחרי עליית היטלר לשילטון, היחס לתלמידים היהודים השתנה מהקצה אל הקצה. יש על כך עדויות רבות, כי לא מעט מהילדים האלה הועלו לארץ באותה שנה או זמן קצר אחריה (יש ריכוז טוב של עדויות בתוכנית ששודרה בגל"צ לפני 4 שנים, 'כשהרֶשע בא כמו גשם נופל', ששמרתי בזמנו).

      לא רק מורים ומחנכים, בעיקר תלמידים לא-יהודים התנכרו להם והתפרצו נגדם. חברים הפסיקו לבקר. השינוי היה מקיף, כי הוא בא מלמעלה.

  19. "מהיכן נובע המוניטין המפוקפק של טיעון "רבים מחברי הטובים ביותר?" "

    לדעתי, מהעובדה שכמעט לכל האנשים המקשיבים לטיעון כזה אין מושג לפי מה הדובר המשתמש בו בוחר את חבריו, אבל ברור להם שהסיכויים שלהם עצמם להימנות על אותם חברים הנם אפסיים. כלומר, אם וכאשר יזדמן לדובר לנהוג כרצונו כלפי אותה קבוצה אליה הוא מתייחס באופן שלילי, כמעט לכל בני הקבוצה שייפגעו מכך לא תעמוד "הגנת החברות".

    באופן דומה, כאשר אנשים במדינת ישראל (ממגזרים שונים) מתלוננים על יוקר המחיה ועל קושי כלכלי, תשובה בסגנון "אבל מייסדי וייז פיתחו מוצר פופולרי והתעשרו בזכות כלכלת השוק" תעורר, במקרה הטוב, גיחוך. כי מצד אחד, לרוב המתלוננים (כולל כותב שורות אלה) ברור לגמרי שהם לא יפתחו לעולם שום דבר שיקדם אותם כלכלית כמו שאפליקציית וייז קידמה את מפתחיה. ומצד שני, התפיסה הגורסת שרק מי שמייצר משהו שיש לו ביקוש בשוק החופשי ראוי לתנאי מחיה נאותים היא זו שהביאה אותנו למצב שנגדו מתלוננים.

    • לא בהכרח. דווקא אנשים שמעלים טיעונים נוסח "חברי הטובים ביותר" נותנים יחס ראוי לחברי קבוצת המטרה ברמה האישית. סביר להניח שאותו אדם יגלה אדיבות גם לסתם אפריקאי-אמריקאי שיפגוש ברחוב. אם הוא אכן גזען בורר, הבעיה שלו אינה עם יחידים אלא עם הקולקטיב, והנזק שהוא יגרום, אם יש כזה, יהיה לקולקטיב כקולקטיב, ופחות לפרטים ברמה האישית.

      אני חושב שיש טיעונים טובים בהרבה בזכות כלכלת השוק מזה שהעלית כאן. הרי פיתוח אפליקציה שתהפוך אותך למיליונר היא לא הדרך היחידה למוביליזציה חברתית. תומכי כלכלת השוק יטענו, ובצדק לדעתי, שהסרת חסמים בירוקרטים ורגולטוריים שממררים את חייהם של יזמים ועסקים קטנים לא רק תגדיל את השכבה הקטנה של יזמים סופר-מצליחים, אלא תפתח פתח לפרנסה הוגנת גם ליזמים בינוניים יותר או סתם לבעלי עסקים שאמנם לא הופכים למיליונרים, אבל מסוגלים להתנהל היטב בכלכלת השוק ולפיכך להתפרנס בכבוד.

      • אבל מעלה הטיעון "חברי הטובים ביותר" לא יפגוש בחיים את רובה המוחלט של קבוצת היעד ברחוב. לעומת זאת, הוא כן "יפגוש" אותם דרך בחירת נציגים למוסדות השלטון (או פעילות במוסדות השלטון עצמם אם הוא פוליטיקאי). הוא אולי לא ימטיר קללות גזעניות על השחורים שהוא פוגש ברחוב, אבל הוא כן ישאף לקצץ את הסיוע הממשלתי למשפחות חד-הוריות (בידיעה ברורה שבקרב השחורים שיעור המשפחוטת הללו גדול יותר), כי "מה פתאום שאני אממן את הפרזיטים האלה", אחריות אישית, וכו'.

        לגבי כלכלת השוק, אני לא נגדה באופן עקרוני, אבל אני כן בעד לזכור שרוב האוכלוסייה אינה עוסקת, ולעולם לא תעסוק, ביזמות. אין טעם למרר את חייהם של בעלי העסקים סתם, ומי שיכול להרוויח מיליונים, שיהיה לו לבריאות (תוך תשלום מס פרוגרסיבי). מה שאני רוצה הוא שכל אדם יוכל לחיות חיי חירות ורווחה בלי לרדוף כל הזמן אחרי השקל הבא שלו.

      • דגש על אחריות אישית יוכל להועיל בסופו של דבר לקבוצת היעד הרבה יותר מאשר מתן קצבאות, מתכון ידוע להישאר בעוני נצחי. הדוגמא של ההריונות המוקדמים בקהילה האפרו-אמריקאית, שאולי כיוונת אליה, היא מובהקת. תמרוץ פיננסי של התנהגות לא אחראית כזאת לא תעזור לנשים שחורות לצאת מהעוני בשום פנים ואופן.

      • האם הקצבאות הן מתכון ידוע להישאר בעוני נצחי? תלוי בהיקף ובתנאי תשלום הקצבאות, בסוג האלטרנטיבות שעומדות בפני אוכלוסיית היעד, ובעוד דברים שאין שום דרך לכסות אותם במסגרת תגובה בבלוג. דרך אגב, קצבאות המיועדות לרווחת ילדים אינן נצחיות מטבען – לילדים יש נטייה לגדול.
        בכל אופן, לא דיברתי על השאלה "האם הקצבאות מועילות למשפחות חד-הוריות". מה שדיברתי עליו הוא יותר בכיוון של "החבר'ה האלה שונים ממני באופן כללי, יש להם בעיות משונות, וזין אני משלם יותר מסים כדי לעזור להם. דרך אגב, יש לי כמה חברים מהקבוצה הזאת, אבל הם ממש בסדר, ולא צריכים שאשלם עבורם."

  20. תודה על המאמר דני. רק שאלה אחת לי: מהיכן הקביעה/ידיעה שסופיה קוזאק הסופרת הפולנייה היתה 'אנטישמית דתית'? פועלה הוכר בכל העולם ואף יד ושם הנציחו את זכרה. אשמח שתאיר עיני.

    • כתבתי על כך יותר כאן.לצד הקריאות שלה לעזור ליהודים, היא הגדירה אותם כ"אויב אידיאולוגי ודתי של פולין".

      כמובן שהדבר אינו מפחית מגדולתה ואצילות נפשה של זופיה קוזאק. בדין יד ושם כיבד את זכרה. מי שלא אוהב מיעוט מסויים, ובכל זאת מסייע לו בשעת צרה, צריך להתגבר לא רק על הסכנה אלא גם על דעות קדומות ורגשות איבה, והדבר רק מדגיש את אצילות מעשיו.

    • זה חלק מהכפילות של הקתולים הפולניים.

      מצד אחד הם חיברו ב-42' דו"ח לממשלה הפולנית הגולה (הובא אצל פרידלנדר ב'שנות הרדיפה' – שם דגש על התגובה הנוצרית לנאציזם; כדאי לבדוק) שבו כתבו שהרדיפה הגרמנית את היהודים היא 'רצון האל'.
      מצד שני יותר קתולים מאמינים הצילו יהודים – במינזרים ועוד. היו קשובים יותר להומאניזם, למרות שלא חיבבו את היהודים.

      גם מקרב הגרמנים – הקתולים היו לרוב חיוביים מהפרוטסטנטים (החייל שסייע לאבא קובנר ואנשיו היה אוסטרי קתולי).

  21. תודה רבה על פוסט מעניין, גם אם מעט מבלבל. אני חושב שאשתמש בעצה שכבר הושמעה כאן ואלך לשתות קפה לפני שאקרא שוב.

    יום טוב וחג שמח

    • איזה נקודות לא ברורות לדעתך?

      • שלום דני,

        קראתי שוב, וכיוון שאיני בקיא בתחום, אנא סלח לי מראש. גם חוסר ההבנה שלי בוודאי נובע משם.
        א. לא ברור לי מה בדברים שאתה כותב הם דעתך האישית ומה דעות שנפוצות ומקובלות בתחום שבו אתה עובד/חוקר. איפה נגמרת ההקדמה ומתחילה הטענה. האם המונחים שבהם אתה משתמש להגדיר סוגי גזענות הם מקובלים? יש עוד הגדרות לגזענות? עוד סוגי חלוקה?
        ב. אני מנסה לתחום את ההגדרה שלך לגזענות בוררת. פשוט כדי שיהיה לי כלי להחליט מתי אמירה היא ביקורת לגיטימית ומתי היא גזענית.
        אתה טוען שההכללה היא היא הפעולה הגזענית. מי שמכליל, גזען. בנוסף מי שעושה שימוש בביקורת כדי לקדם אפליה גם הוא עושה פעולה גזענית. מצד שני קיימת גם אפליה מתקנת, מכל מיני סוגים גוונים ועוצמות. זאת פעולה מכלילה, ומפלה. גזענית?
        ג. מקריאה שניה ההבחנה בין גזענות בוררת לכוללת נראית לי יותר כמו שלבים באבולוציה של גזענות ולא שני ענפים נפרדים כפי שאתה טוען. לכן אני מתנגד לטענה המסכמת שלך, שאסור לאסור גזענות בוררת כיוון שיתכן והיא מכילה ביקורת לגיטימית. לדעתי היא עלולה להוביל לגזענות כוללת ויש למצוא מנגנון אחר להגן על החברה מפני השתקה מחד וגזענות מאידך.

        הביקורת של חברי ה BDS על ישראל באה להצדיק את התנגדותם לקיום מדינת ישראל, ולכן הם מואשמים בגזענות. הטענה נגדם (ונגד רבים בשמאל הרדיקלי) קשורה באיפה ואיפה שהם נוקטים כלפי מדינת ישראל לעומת מדינות אחרות. שכן אם עיקרון הומניסטי היה בלב העניין היו מקימים קריאות להחרמת מדינות נוספות ומוצריהן. לכן לא השימוש שהם עושים בביקורת הוא שמזכה אותם בתואר, אלא הסטנדרטים הכפולים בו הם נוקטים.

        לסיום, נכון שהאמירה ״רבים מחבריי…״ היא טיעון תקף למי שרוצה לומר שאינו גזען מוחלט, אבל למה היא מייד מתייגת אותו כגזען בורר? בגלל הפוליטיקלי קורקט? לא, בגלל שאדם שמתייג כך אנשים מסווג אנשים לפי תכונות כמו מוצא וגזע, ולכן הוא כביכול גזען. ההנחה הסמויה היא שגזען מתייג אנשים לשלילה, מה שלא בהכרח נכון.

        כל טוב.

  22. פוסט מעולה שעושה סדר בדברים

  1. פינגבק: ללא מעצור: מה עמד מאחורי האכזריות הנאצית? | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: