הדרך לצנעא: כיצד ניצחו השיעים בתימן

מלחמת האזרחים בתימן היא אחד המאבקים הזנוחים, האלימים והסבוכים ביותר במזרח התיכון של ימינו. לצד הקונפליקט בסוריה, היא שינתה את מאזן הכוחות בין סונים ושיעים והחריפה את היחסים בין סעודיה ואיראן, שהגיעו לכדי פיצוץ בימים האחרונים. אולם מאחורי המלחמה ישנה תעלומה: כיצד הצליחו החות'ים, לוחמי המחתרת השיעית ובני החסות של איראן, להשתלט על הבירה צנעא בקלות שכזאת? סאפא אל-קרמאן, יוצרת תימניה צעירה, ראיינה עשרות עדים והשיגה מסמכים סודיים של ממשלת תימן. בסרטה התעודי, "הדרך לצנעא", היא מגיעה למסקנה מטרידה: ממשלת תימן עצמה פתחה את השער לחות'ים, והובילה לתבוסתה שלה. מדוע? מה היתה טעותו המכריעה של המצביא התימני, גנרל אל-קושייבי, ומה אפשר ללמוד מכך על השינוי באופי המלחמה המודרנית? ינשוף צבאי-אסטרטגי במבט ראשון לטרגדיה התימנית.

&MaxW=640&imageVersion=default&AR-150118787

הנרי קיסינג'ר אמר פעם שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. האימרה המפורסמת הזאת תקפה באותה מידה גם למדינות אחרות. היסטוריונים לא מעטים חושבים, למשל, שגרמניה הידרדרה למלחמת העולם הראשונה, ויפן למלחמת העולם השנייה, משיקולים פוליטיים פנימיים. במקרים הללו, לפחות, קובעי המדיניות האמינו שהם משרתים את טובת המדינה, בטחונה ויציבותה. אך במקרים מסויימים, שיקולים פוליטיים פנימיים מהסוג הקטנוני ביותר מובילים ממשלות בנתיב של עיוורון ואבדון להרס עצמי מוחלט. סרט תחקיר מרתק של רשת אל-ג'זירה, מאת היוצרת התימניה הצעירה סאפא א-קרמאן (גילוי נאות: ידידה של הכותב), מראה כיצד פעלה הדינמיקה ההרסנית הזאת במלחמת האזרחים בתימן. קרמאן, שראיינה עשרות עדים בצבא ובממשלה התימנית ושמה את ידה על מסמכים סודיים ביותר, טוענת שהממשלות של עלי עבדאללה סלאח ויורשו, עבד ראבו מנסור אל-האדי, סייעו למורדים החות'ים לפלס את דרכם לבירה, צנעא, על ידי כך שנפטרו מהמושל והגנרל שבלמו אותם. היא משרטטת סיפור מבהיל של קטנוניות, נקמנות, חיסולי חשבונות קטנים, ובעיקר, התאבדות קולקטיבית של שלטון שהחליט לעקור את עיניו שלו רק כדי להכניס סנוקרת ליריביו.

סאפא אל-קרמאן וצוותה - מתוך הסרט "הדרך לצנעא". צילום: אל-ג'זירה

סאפא אל-קרמאן וצוותה – מתוך הסרט "הדרך לצנעא". צילום: אל-ג'זירה

בשנת 2011, הגיע האביב הערבי לתימן. הנשיא עלי עבדאללה סאלח ניסה לדכא בכוח את ההפגנות שפרצו בבירה, אולם התמיכה של אחדים ממפקדי צבאו במורדים לא הותירו לו ברירה אלא לפרוש. לסאלח הממורמר, שפרש מהשלטון בחרי אף, נותרו עוד תומכים רבים במנגנון הממשלתי. אלו היו עוד קשורים אליו בקשרים עמוקים של פטרונאז', ובקושי הסתירו את כוונתם לחתור תחת הממשל החדש של סגנו, יריבו ויורשו, עבד ראבו מנסור האדי. כמו בלוב, סוריה ועיראק, נפילת שלטון סאלח לא הובילה ליציבות בתימן, אלא פירקה אותה לגורמים: שבטים חמושים, יחידות צבא, מיליציות סלאפיות ויחידות ג'יהאדיסטיות המזוהות עם אל-קאעדה בחצי האי ערב (AQAP), נלחמו זה בזה במלחמת פסיפס מורכבת ומסובכת. המחתרת החות'ית (או בשמה הרשמי, חיילי האלוהים) היתה אחת הכוחות האלו. המנהיג שלה, עבד אל-מאלכ אל-חות'י, ניצל את המרמור של השבטים השיעיים בצפון תימן כדי לבנות לעצמו בסיס כוח חמוש. הוא ואנשיו, שנתמכו בידי איראן, השכילו להשתמש בטקטיקה מעורבת נבונה, שילוב של פעילות חמושה, טרור והפגנות ענק, כדי להרחיב את שטחי שלטונם. בספטמבר 2014 הם הצליחו להשתלט על צנעא, ולזרוק את הנשיא האדי וממשלתו אל מחוץ למדינה. ערב הסעודית, שסירבה לראות קליינט איראני יושב על גבולה הדרומי, התערבה בלחימה והתחילה להפציץ, דבר שסיבך עוד יותר את המצב במדינה האומללה.

ניצל את המרמור- עבד אל-מאלכ אל-הות'י

ניצל את המרמור- עבד אל-מאלכ אל-חות'י

השאלה שעומדת בבסיס סרטה של סאפא אל-קרמאן הוא כיצד הצליחו החות'ים להשתלט על העיר עמראן, הנחשבת כשער לבירת תימן צנעא וממוקמת 53 קילומטרים מצפון-מערב לה. בעיר הזאת ישבה יחידה חזקה יחסית של צבא תימן, החטיבה המשוריינת מס' 310 בפיקודו של גנרל חמיד אל-קושייבי. קושייבי, יליד העיר עמראן ובן לשבט חאשד העוצמתי, היה מושרש במקום ונהנה מתמיכה של השבטים המקומיים, ולפיכך הצליח לבלום ביעילות את ההתקדמות החות'ית בגזרה שלו.

גנרל חמיד אל-קושייבי

גנרל חמיד אל-קושייבי

כדי להתמודד עם כוחו העדיף של גנרל אל-קושייבי, החות'ים נקטו באסטרטגיה מחוכמת. במקום לתקוף את עמראן ישירות, הן שלחו לתוכה אזרחים לא חמושים ממחוז סעדא שהחלו להפגין ברחובות. לצד הקריאות המסורתיות של "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל", הדרישה העיקרית שלהם היתה להדיח את מושל המחוז, מוחמד חסן דמאג', ואת גנרל אל-קושייבי. הבעיה היתה, שהן דמאג' והן קושייבי לא היו פופולריים בחוגי השלטון בצנעא: קושייבי משום שתמך בהפגנות הדמוקרטיות של האביב הערבי ב-2011, ודמאג' משום שהיה חבר במפלגת הרפורמה, הסניף התימני של האחים המוסלמים שנחשב אופוזיציוני למשטרי סאלח והאדי. העובדה שקושייבי היה חוד החנית במלחמה בחותי'ם במחוז עמראן עוד בתקופתו של סאלח לא שיחקה לזכותו – תומכי הנשיא לשעבר, שעדיין מילאו תפקידים חשובים במשטרו של האדי, ראו בו בוגד.

תיעב את קושייבי - הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח

תיעב את קושייבי – הנשיא לשעבר עלי עבדאללה סאלח

בעוד המפגינים החות'ים ממלאים את רחובות עמראן, החליטה הממשלה לשלוח לעיר ועדה נשיאותית כדי לפתור את המשבר. למורת רוחם של דמאג' וקושייבי, התירה הועדה לחות'ים נוספים להיכנס למחוז כדי להפגין בו, בלי להתפרק מנשקם. חות'ים חמושים החלו לזרום בטנדרים לתוך עמראן, ולנופף ברובים שלהם ברחובות. הצבא והשבטים המקומיים תקפו את המאהלים של החות'ים בכניסה לעיר, וקרבות עקובים מדם פרצו בין שני הצדדים. בתגובה, הדיח הנשיא האדי את המושל דמאג', ומינה במקומו את אחד מנאמניו של הנשיא הקודם סאלח. החות'ים, כמובן, לא נרגעו, ודרשו גם את ראשו של גנרל אל קושייבי, שנתן את ההוראה לתקוף את המאהלים שלהם. בניגוד להרגלו, הנשיא האדי סירב להתקפל הפעם. לפי עדויות שהגיעו לסאפא אל-קרמאן והצוות שלה, הוא הזמין את קושייבי לפגישה סודית בצנעא, והורה לו בעל פה לתקוף את החות'ים. אבל ההוראה הסודית, שמעולם לא ניתנה בכתב, הותירה לנשיא פתח להתחמק מאחריות בעת הצורך.

נתן הוראה בעל פה: הנשיא עבד ראבו מנסור האדי

נתן הוראה בעל פה: הנשיא עבד ראבו מנסור האדי

בעוד הקרב מתנהל, החות'ים פרטו כהרגלם על המיתרים הפוליטיים הרגישים ביותר בתימן ומחוצה לה. הדוברים שלהם הציגו את הקרב לא כמרד נגד הממשלה, אלא כמאבק שחרור נגד ג'יהאדיסטים מאל-קאעדה ומיליציות תכפיריות של האחים המוסלמים (כלומר, קיצונים שונאי שיעים). גנרל קושייבי, כך הם טענו, הוא רק פסאדה המחפה על הכוחות האפלים הללו. ערוצי טלוויזיה שנשלטו בידי החות'ים, או בידי הנשיא לשעבר סאלח, הדהדו את התעמולה הזאת, שהגיעה גם לקהילה הבינלאומית. מקור אמריקאי סיפר לקרמאן שבעיני ועדת האו"ם, קושייבי כבר לא היה גנרל של ממשלת תימן, כפי שראה את עצמו, אלא מפקד מיליציה עצמאי שנלחם ללא גיבוי של משרד ההגנה.

במידה מסויימת, זה היה נכון. שר ההגנה (עוד מקורב של הנשיא לשעבר סאלח) והרמטכ"ל שיחקו משחק כפול. מצד אחד, הם נתנו פקודות סודיות לאל-קושייבי להמשיך להילחם (עותק של אחד מהמסמכים הללו מוצג בסרט) ושלחו אליו את מפקד המודיעין הכללי להבטיח לו שהממשלה איתו, ומצד שני – גררו רגליים ונמנעו מלשלוח לו תחמושת, נשק ואספקה. במשך שלושה חודשים, עמד אל-קושייבי במצור. שתי יחידות תגבורת שהגיעו מצנעא התמקמו בהר סמוך וחיכו לפקודות התקפה, שלא הגיעו. לפי עדויות של קציני אל-קושייבי, חלק מהחיילים הללו, שהיו נאמנים לנשיא לשעבר סאלח, הצטרפו לבסוף לחות'ים. חייליו של קושייבי נדהמו לראות את שר ההגנה שלהם מגיע לעמדות החות'ים ומנהל איתם משא ומתן. השר לא טרח לבקר את חייליו הנצורים. "באותו הרגע," העיד אחד הקצינים בסרט, "הצטערנו שאנחנו לובשים את מדי הצבא הזה."

"הצערנו שאנו לובשים את מדי הצבא הזה": ילדה תימניה מעמראן מחזיקה את תמונתו של אל-קושייבי

"הצטערנו שאנו לובשים את מדי הצבא הזה": ילדה תימניה מעמראן מחזיקה את תמונתו של אל-קושייבי

ב-8 ליולי 2014, שלח שר ההגנה ועדה נשיאותית נוספת לעמראן, שחתמה על עוד הסכם הפסקת אש עם החות'ים. לפי ההסכם, אל-קושייבי היה אמור להתפנות לצנעא ולמסור את כל הנשק שלו למשטרה הצבאית, והרמטכ"ל שלח לו פקודה מתאימה. "היום הזה", אמר אחד הקצינים, "היה יום נכבה לא רק לעמראן, אלא לתימן כולה." קושייבי ביקש מהממונים עליו לשלוח לו כלי טייס, וטען שיוכל להמשיך להתנגד למספר חודשים אפילו עם מטוס קרב אחד. בעדות לקרמאן, אמר פקיד בכיר ממשרד ההגנה שמטוס אמנם המריא מצנעא, לא ברור אם כדי לסייע לקושייבי להתנגד במקרה שהחות'ים יפרו את הפסקת האש, או לפנות אותו מהמקום, אך מישהו לא ידוע בחלונות הגבוהים הורה לטייס לחזור על עקבותיו.

אל-קושייבי ציית לפקודה של הרמטכ"ל, ובתגובה הפרו החות'ים את הפסקת האש ותקפו את המפקדה שלו. הוא הורה לחייליו להסתלק. "אתם עדיין צעירים," הוא אמר, "אני המטרה שלהם, לא אתם". מדו"ח פתולוגי של ממשלת תימן עולה כי החות'ים שיספו את הגנרל בסכינים, שברו את עצמותיו, הלמו בראשו בכלים כבדים וירו בו מטווח אפס 84 כדורים. לאחר מכן, סירבו לשחרר את הגופה שלו למשפחה, אלא תמורת אסירים איראניים שהוחזקו בידי שירות הביטחון התימני. עמראן נפלה, ובספטמבר כבשו החות'ים גם את הבירה צנעא. הנשיא האדי, שמחדליו אפשרו למורדים להפיל את ממשלתו שלו, ברח מהמדינה וביקש סיוע סעודי. אולם גם ערב הסעודית, שמפציצה את תימן "בלי בג"ץ ובלי בצלם", לא מצליחה להתגבר על המרד החות'י, ובוודאי שלא למגרו.

נפילת עמראן הובילה לנפילתה של צנעא: מצודה חרבה בעמראן, העיר העתיקה

נפילת עמראן הובילה לנפילתה של צנעא: מצודה חרבה בעמראן, העיר העתיקה

התחקיר של קרמאן נראה אמין, אם כי קשה לוודא את כל הפרטים, ולעיתים נראה שהגישה של יוצרת הסרט קונספירטיבית יתר על המידה. אולי קרמאן הושפעה מקציני קושייבי הזועמים והנבגדים שסייעו בתחקיר, רובם מתוך ביטחון מוחלט שכל העולם קם עליהם לכלותם. קשה להאמין שהנשיא לשעבר סאלח, קל וחומר הנשיא הנוכחי האדי, רצו שהחות'ים יכבשו את צנעא. להאדי בוודאי שלא היה אינטרס במיגור משטרו שלו. ככל הנראה, הם האמינו, עד הרגע האחרון, שיוכלו לפגוע ביריביהם הפוליטיים, דמאג' וקושייבי, ולהגיע להסדר כלשהו עם החות'ים.

אבל מעבר לכל זה, הסרט מלמד לקח מעמיק יותר על עולם המערכה של המאה ה-21. קושייבי היה קורבן – לא הראשון ולא האחרון – לתפיסה מוטעית ואנכרוניסטית של המלחמה המודרנית, זו שכיניתי פעם אשליית הקוטביות. מלחמה קוטבית היא מלחמה שיש בה שני צדדים אחידים פחות או יותר בהרכבם, בין אם מדובר בשתי מדינות יריבות, או ממשלה הנאבקת מול מורדים. בספרו, מלחמה מלמטה למעלה, תיאר החוקר אמיל סימפסון כיצד נכשלו גנרלים ופוליטיקאים שוב ושוב, כאשר ניהלו מלחמה שחשבו שהיא קוטבית, בעוד שבפועל היא היתה מלחמת פסיפס – כאוס של סיעות חמושות רבות ושונות שנלחמות זו בזו ומחליפות תוויות ("ממשלה" ו"מורדים") בהתאם לצורך ולנוחות. האמריקאים בעיראק חשבו שהם פועלים בעולם דו-קוטבי של ממשלה מול מורדים, ולכן חימשו מיליציה שיעיות (בעיניהם: כוחות הממשלה), דבר שהשליך מיליציות סוניות שישבו על הגדר לזרועות אל-קאעדה. הבריטים עשו טעויות דומות בדרום אפגניסטן. אפילו הג'יהאדיסטים הזרים באפגניסטן, טוען סימפסון, נכשלו באשליית הקוטביות. המתנדבים הללו, לרוב בני נוער מפקיסטן, האמינו שהם נלחמים בעולם דו-קוטבי של מוסלמים נאמנים מול כופרים, ובפועל נכנסו לתסבוכת של ברוני מלחמה שלא הכירו. מפקדים אפגנים ציניים ניצלו את הג'יהאדיסטים הזרים הללו לחיסולי חשבונות אישיים, שלחו אותם להתאבד על סוחרי אופיום יריבים בנימוק שהם "כופרים" ו"משתפי פעולה עם האמריקאים", ואפילו סחרו זה עם זה במחבלים מתאבדים.

AR-150329563

הטרגדיה של קושייבי מאד דומה. הוא האמין שהוא פועל בעולם הצבאי הישן, הדו-קוטבי, של ממשלה הנאבקת במרד, וראה את עצמו כנציגה המובהק של הממשלה. שוב ושוב אמר לאנשיו, שאם לא היה מקבל הוראות מפורשת מהנשיא, מהרטכ"ל וממשרד ההגנה, הוא לא היה יורה אפילו כדור אחד. לכן, הוא סירב לתמרן בזירה הפוליטית, למשל – לשחק בין החות'ים לממשלה – באופן שהיה יכול אולי להצילו. שר ההגנה והנשיא אולי טעו טעות מרה בכך שהמעיטו בכוחם של החות'ים ובנכונותם להתקדם עד צנעא, אולם הם לפחות הבינו שהם מתנהלים במלחמת פסיפס. בעיניהם קושייבי, יריב פוליטי פנימי, היה מסוכן לא פחות ואולי אפילו יותר מהחות'ים, ולכן בהחלט לגיטימי להפקירו כדי לקבל דיבידנדים מפוליטיים משחקנים אחרים בפסיפס התימני. העלילה העצובה שפורסת סאפא אל-קרמאן בסרטה מוכיחה פעם נוספת שכדי לנצח במלחמה, צריך להבין קודם את הכללים והחוקים הבסיסיים שלה; לא איך שהיינו רוצים שיהיו או איך שהיו בעבר, אלא כפי שהם היום בפועל.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-ינואר 4, 2016, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. זה רק אני או שסיפור הסכין בגבו של קושייבי ונפילתן של עמראן וצנעה מזכיר לי אפיזודות מהשלבים האחרונים של מלחמת האזרחים הסינית?

  2. סיפור מרתק, אך גם אם נכון במלואו, המסקנה קצת תמוהה. האם לגנרל הגון יש ברירה אחרת מציות לרמטכ"ל ולנשיא? גם אם הוא יודע שהם נוכלים, אינטרסנטים או כפויי טובה (כפי שמרבית בכירי מערכת הביטחון חושבים, כנראה, על ראש ממשלת ישראל), האם מצופה ממנו להשתמש בכוח המזוין שתחת פיקודו כמיליציה פרטית?
    נראה דווקא שההבדל בין גורמי הממשל הנכלוליים לבין הגנדרל הוא הסטנדרטים המוסריים שלהם ותפישת הממלכתיות (או היעדרה), לאו דווקא הבנת המערכה.

    • נדב, אתה חושב בהיגיון של מדינה מסודרת – שרק בה לאתיקה שלך יש משמעות. זו בדיוק המערכת הקוטבית. יש את הצד שלנו, ויש את הצד השני. הבעיה שמערכות פסיפסיות עובדות לפי היגיון שונה. קושייבי היה מסכים איתך מן הסתם – אבל הממשלה התימנית פעלה לפי היגיון אחר.

  3. תודה על המאמר

    אגב סרטי תעודה – קראתי לאחרונה על אחד מעניין בבלוג של נטע אלכסנדר, על טבח באינדונזיה ב-65' –
    http://takriv.net/article/%D7%A9%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%A8%D7%98%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%92%D7%95%D7%A9%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%A0%D7%94%D7%99/

    סיפור מעניין. וזה שנתיים אחרי כנס 'המדינות הבלתי מזדהות' באותו איזור… (לא חושב שאפילו ג'ונסון הזכיר את הטבח הזה ב'היסטוריה של המאה העשרים' שלו; הזכיר יותר את אפגניסטן).

    אולי ניתן ליצור פרופיל למדינות שבהן יש מצב לחימה פסיפסית כזו – מלבד אפגניסטן, עיראק, סוריה ותימן, גם מספר מדינות באפריקה (הרבה יותר שנים) ודרום אמריקה (במקסיקו יש מצב דומה, רק עם מטרות שונות).

    יש סוג של רקע נדרש לכך – בד"כ תשתיות רעועות ושלטון לא קיים או מושחת; מנטאליות מקומית שמביעה חוסר אמון כבד בכל גוף רשמי; חיבה לנשק (מצב של יותר רובים מאשר מזון) ואמונה ניצחת ברעיון קיצוני.

  4. מאמר מעניין. רק דבר אחד שכדאי להוסיף זה שסאלח, אחרי שתחת לחץ סעודי ומפרצי הסכים לרדת מכס השלטון המשיך לשמור על כוח פוליטי משמעותי והשפעה על יחידות בצבא אחרי שעזב פורמלית את השלטון. העסקה שבמסגרתה ירד מהשלטון השאירה לו המון מקום לתמרון. תימן היא מדינה שבטית מאוד והשלטון המרכזי אף פעם לא היה בה חזק. תמיד השליטה במדינה הייתה משחק שנועד לשמר את הנאמנות של השבטים למדינה. סאלח לעולם לא ויתר על היומרות הפוליטיות שלו ועל הרצון לחזור ולשלוט (או לכל הפחות להשפיע) במדינה. סאלח חבר לחות'ים, יריביו לשעבר, ולכן דווקא מאוד הגיוני שהייתה לו דרך וכוונה להשפיע על גורמים בצבא כדי לפתוח את הדרך לחות'ים. הסרט עצמו מעניין מאוד והוא משאיר המון שאלות פתוחות.

  5. מאמר מרתק. תודה! המאבק שהוא פסיפסי כפי שהצגת אותו אופייני למדינות שבהם הסולידאריות הלאומית לא התעצבה באופן שמחק זהויות קודמות, ולכן המאבקים הם בין גופים רבים ולא בין הלאום לאויביו. אני לא בטוח שהדמיון הלאומי הוא יותר אמתי ו"מתקדם" מדמיונים זהותיים אחרים

    • מנשה, זה נכון, אבל הייתי מוסיף עוד משהו. גם מדינות שנראות מודרניות ומאוחדות, יכולות להתפרק לפסיפס במהירות רבה מאד. קח לדוגמא את סוריה: כולם אמרו במשך שנים שמדובר במיעוט ששולט ברוב, אבל הדיעה השלטת היתה שגם במקרה של הפיכה, הרוב הסוני ישלוט וישוב לדכא את העלוואים. אף אחד לא חזה התפרקות לעשרות ומאות גורמים מסוכסכים. לפי אחת הפרשנויות המובילות, גם ההתפרקות הסונית-שיעית בעיראק היתה תוצאה של מאורעות לאחר 2003 (שילוב הרסני בין המדיניות של המושל האמריקאי הראשון והפיגועים של זרקאווי נגד השיעים), יותר מאשר שבטיות עתיקה שבעבעה פתאום על פני השטח.

  1. פינגבק: איך כבשו השיעים בתימן את צנעא כמעט ללא התנגדות? | שיחה מקומית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: