מנה אחת אפיים: המסקנות האמיתיות מפרשת עד כאן

בפוסט הקודם, ניסינו להסיק מספר מסקנות מחשיפת עובדה על ארגון תעאיוש, והיום אנחנו ממשיכים לטלטל, לשאול ולערער על הרגלים ישנים. פרשת "עד כאן", שבמסגרתה עשה השמאל הישראלי כל טעות אפשרית, מלמדת על כשל עמוק יותר משנראה לעין. אנשי ארגון הריגול הימני פעלו במסירות ובנאמנות עבור המחנה שלהם, וכדאי ללמוד מהם. אבל זה קשה, משום שהכלב קבור בעומק: השמאל פשוט אינו כוחני די הצורך ולכן ניגף שוב ושוב מול מהלכי יריביו.

 spies_0

האם אי פעם אמרתי לך, בני, שאתה רוצח, כשמילאת את חובתך למלכך וערפת את ראשו של אחד מחברי? לא! במקום זאת, אמרתי לך: טוב ויפה, אדוני. היום ניצחתם. מחר נשיב לכם מנה אחת אפיים.

אלכסנדר דומא, הרוזן ממונטה כריסטו

מאמר זה פורסם קודם בשיחה מקומית

נראה שאין חולק, שהשבועיים האחרונים לא הטיבו עם השמאל הישראלי. לפעמים נראה, שהמחנה, כמו בתאונת שרשרת, דואג לעשות כל טעות אפשרית. בכל פעם שיריביו מכים אותו, הוא נותן מהלומה נוספת לעצמו, רק ליתר ביטחון. ואם כבר הוא מנסה לבעוט חזרה, לעיתים קרובות מדי הוא שובר לעצמו את הרגל. הנטייה הזאת, אף על פי שאינה משותפת לכל השמאל ואינה מאפיינת את כל מעשיו, ניכרה במיוחד בתגובה לתחקיר השתולים של עובדה וארגון "עד כאן". במקום להתנער מפעיל שהתפאר בהסגרת מוכרי קרקעות לעינויים ולמוות, חלקים גדולים מדי במחנה גינו אותו בחצי פה, ופנו מיד לטעות הגדולה ביותר שאפשר לעשות במצבים כאלה: לתקוף את אלו שחשפו את האמת, לתהות על מקורות המימון שלהם ולפקפק במניעיהם. כך, נדבקו מעשיו של עזרא נאווי גם לארגוני זכויות אדם שלא קשורים אליו באמת, והשמאל נתפס בהתפתלויות פתטיות נוסח "זו לא השאלה האמיתית כאן". ההתקפות על עובדה, תוכנית שביקרה בעבר גם את הימין, צה"ל והממשלה, החריפו את המגמה הזאת עוד יותר. בדיוק כמו ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית, השמאל נכנס שוב ושוב לקרבות מאסף אבודים, שמרעים עוד יותר את מצבו.

img653294

הבעיה היא לא רק בטקטיקות ספציפיות, אלא בעיקר בהלך רוח מסויים שרווח בחוגי השמאל וארגוני זכויות האדם – וזה נכון גם לשמאל הציוני וגם לחלקים גדולים בשמאל הרדיקלי: השמאל מתעב מלחמה, לרוב לא מתמצא באורחותיה, ולפיכך לא מצליח להילחם ביריביו. הנזקים ניכרים במספר רמות. ברמה הפוליטית, הציבור הרחב לא מוכן לתת אמון במחנה שאנשיו נתפסים כפיסניקים צדקניים וחסרי רוח לחימה. דווקא ממי שמציע ויתורים טריטוריאליים מפליגים, הציבור מצפה שיידע להשיב מלחמה אם ויתוריו יענו ריקם. באותה מידה, השיח האינסופי על פריבילגיות, כוח ואיך מתנערים מהן מעורר הדים שליליים מאד בציבור הרחב. כפי שכתב שלום בוגוסלבסקי, האזרח הממוצע לא יתמוך באליטה שמפחדת מכוח. הוא ירצה לתמוך באליטה כוחנית שמציעה לחלוק עמו בכוחה. גם כאן, התדמית האנטי-כוחנית של השמאל משחקת לרעתו.

אפילו במאבק מול הימין, שמתנהל כמובן במסגרת החוק וללא אלימות פיזית, השמאל נתקף בהלם מעצם העובדה שיריבו הפעילו נגדו שיטות מלוכלכות, כמו מרגלים שתולים. מי שעוקב אחרי הפידים, הבלוגים ואתרי האינטרנט הרלוונטיים, רואה אינספור מענות וטרוניות על שטאזי ומקארתיזם, התגוננות ריאקטיבית וצפויה, ומעט מאד מחשבה אסטרטגית.

2057376-5

ראשית כל, אין לגנות את ארגון "עד כאן" והשתולים שלו, איציק ויוליה. הם פעלו במסירות עבור המחנה והאידיאולוגיה שלהם. כמובן, מנקודת ראיה שמאלית, הם משרתים קמפיין מסוכן והרסני, אבל הצד השני מן הסתם חושב דברים דומים על הקמפיינים של השמאל: זה טיבו של מאבק פוליטי. "עד כאן" ודומיו פועלים ללא ספק באופן פוגעני ומשפיל. כפי שאמרה יולי נובק, המנכ"לית של שוברים שתיקה, לא נעים לראות שאנשים שעד היום חשבת שהם חבריך הם למעשה שתולים ומרגלים. אבל במאבק, כל מאבק, אנחנו לא נמצאים כדי לעשות דברים נחמדים לצד השני. אנחנו נמצאים בו כדי לנצח.

ראשית כל, ככל שהשתולים חושפים בעיות אמיתיות בצד השמאלי (כגון שיתוף פעולה של פעילים מסויימים עם הביטחון המסכל), יש לתקן אותן. אם הימין חשף עובדות נכונות, כואבות ולא נעימות, עם העובדות הללו יש להתמודד. ההתקפות על השליח, בין אם עד כאן ובין אם תחקירני עובדה, חוזרות לשמאל כבומרנג.

ואחרי שתיקנו את הכשלים, יש להשיב מלחמה בדיוק באותה המטבע. במסגרת מאבק פוליטי, מותר לכל צד לאסוף מודיעין על היריב שלו, כל עוד הוא לא עושה שימוש באמצעים בלתי חוקיים. במחנה השמאל לא חסרים אנשים ששרתו בעבר בשירותי הביטחון, ובקיאים בשיטות מתקדמות של איסוף מודיעין. למה לא לשלוח שתולים לארגוני הימין, כדי לחשוף פעולות לא מוסריות ולא חוקיות, ולשחרר הקלטות מביכות? האופציות אינסופיות. במי בדיוק תומך ועד מתיישבי השומרון, אותו ארגון שהוציא את הסרטון האנטישמי הנתעב של "הר שטירמר"? מי הם התורמים הסודיים של "עד כאן"? האם יש ביניהם כתות אוונגליסטיות מסוכנות, ומה בדיוק התיאולוגיה של הכתות הללו? איזה קמפיינים מלוכלכים מתכנן משה קלוגפהט, יועצו הבכיר של בנט, מאחורי הקלעים? מה אומרים ראשי אם תרצו בפגישות הסגורות שלהם? אפשר לקרוא לשיטות כאלו "שטאזי" – אבל זו בדיוק הדרך להשאיר את היוזמה בידי הצד השני ולתת לו את הניצחון על מגש של כסף.

מה הם מתכננים? משה קלוגהפט ונפתלי בנט

מה הם מתכננים? משה קלוגהפט ונפתלי בנט

ההצעה להקים ארגון "עד כאן" מתחרה, מן הסתם, אינה פתרון קסם לבעיות של השמאל. יותר מכך, היא דוגמא אחת בלבד לאופן שבו המחנה חייב לשנות את הלך הרוח שלו. הסקרים מוכיחים שהרעיונות הבסיסיים של השמאל, לרבות חלוקת הארץ וסיום הכיבוש עם חילופי שטחים, מקובלים על חלקים גדולים מאד בציבור הישראלי. ובכל זאת, רבים מאלו שתומכים ברעיונות הללו באופן עקרוני, בוחרים ברגע האמת בימין או במרכז. מלבד המימון הזר, והחשד שחלקים גדולים בשמאל מביטים יותר מדי לעבר אירופה ופחות מדי לעבר הציבור הישראלי, אין דבר שמשניא את השמאל יותר מתדמית "יפי הנפש" האנטי-כוחנית שלו. מאבק מלוכלך, אך חוקי ובלתי אלים, כנגד הימין בשיטותיו שלו לא יפתור אמנם את הבעיה, אבל זו תהיה התחלה טובה. בדומה למזרח התיכון כולו, המערכת הפוליטית הישראלית אינה מקום ידידותי לחלשים. מי שרוצה שיפסיקו לדרוך עליו, כדאי שישנס מותניים ויתחיל להשיב מלחמה.

בשבועיים האחרונים, התקבלו תרומות נדיבות לתחזוקת הבלוג, שהכתיבה בו חינמית אך דורשת מאמצים מרובים. אני רוצה להודות לשני התורמים. מי שמעוניין לתרום, מוזמן להיכנס ללשונית "תרומות לינשוף" שבתפריט הימני.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 19, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. המערכת הפוליטית בישראל רק תצא נשכרת מכך שהשמאל יפעיל מול וועד מתיישבי השומרון, "אם תרצו" וכל ארגון אחר בימין את אותן שיטות שהפעילו "עד כאן".

    אבל נראה לי שאתה מפספס את הנקודה. עזרא נאווי תפס את הכותרות אבל לא נראה לי ש"עד כאן" פיללו באמת למצוא פעילות פלילית שכזו. אני מהמר שהם היו מופתעים לא פחות ממני וממך. אז בשביל מה "לשתול"?

    דווקא כדי לחשוף דברים שבחדר ההדים של השמאל נראים לגיטימיים וסבירים אבל מחוצה לו, בישראל האמצעית, נראים הזויים ומסוכנים. חלק מהאסטרטגיה של שוברים שתיקה וארגונים אחרים היא להציג את עצמם ופעיליהם כ"בנים של השכן". במהותם ציונים ופטריוטים, מכבדים את החיילים בשטח ואת החברה הישראלית וחרדים לעתיד המדינה ולפניה המוסריות. כמו שכל אחד שהשתתף בפעילות של אותם ארגונים יודע זו לא כל התמונה. בפועל חלק גדול מפעילי כל ארגון הם אנטי או פוסט ציוניים (על פי הגדרותיהם שלהם, לא שלי או של "אם תרצו"), תומכים אוטומטית בפלסטינאים, שונאים מתנחלים שנאת מוות, ולעיתים גם את ה"ממסדיים", לאו דווקא מעוניינים בפתרון שני מדינות לשני עמים, תומכים בזכות השיבה, מעוניינים בלחץ בינלאומי על ישראל וכו'.

    ההקלטה של אלון ליאל היא דוגמה קיצונית למה שכנראה ניסו "עד כאן" להשיג, אבל די בהקלטה של :פעיל אזרחי" מתאר חייל כ"אפס מושתן שנתנו לו נשק" כדי להשיג את האפקט הרצוי. לשמאל האידיאולוגי יש בעיה להבין זאת כי בהוויה בה הוא חי שיח כזה נראה טבעי וסביר גם אם פרטים בתוכו חולקים על הדעות המובעות. הן נחשבות בעיניהן ללגיטימיות. בעיני הציבור הישראלי ברובו-לא.

    מה הפואנטה? הפואנטה היא שגם בימין יש שיח פנימי ששונה מהשיח החיצוני כלפי השדרה המרכזית בחברה הישראלית. שיח ששולל חלוקה של הארץ, לעיתים שולל את אנושיות הערבים, את לגיטימיות מוסדות השלטון, מושגים בסיסיים בזכויות אדם ודמוקרטיה וכו'. זו המטרה שעל ארגוני השמאל לחשוף בעיני הציבור הישראלי. רובו לא רוצה ולא שואף למה שהם שואפים.

    כמובן, אציין ששיטות פעולה אלו שיקרעו את המסיכה מעל פני הימין האידיאולוגי והשמאל הקיצוני כאחד, תועיל למחנה המרכז בעיקר. או שתאלץ את השמאל המתון והימין המתון להיפרד מעמיתהם בקצוות המפה הפוליטית, או שייווצר חלל במרכז הפה הפוליטית למי שליבו נקעה בסיקיריקיות של שני המחנות.

    • כתבתי כבר הרבה פעמים, בלא מעט פוסטים, שהזלזול של השמאל בלאומיות ופטריוטיות, וגם בצבאיות, היא אחת מנקודות החולשה העיקרית שלו. רמזתי לכך גם בפוסט הזה.

      • כמובן, אבל לא על כך אני מדבר. אתה לא יכול לגרום לכל מי שנאבק בכיבוש לכבד לאומיות, פטריוטיות וצבאיות. ולא נראה לי שמי שעומד בראש המחנה הציוני, למשל, חסר כבוד זה. הבעיה היא החיבור בין השניים ברמת השטח וברמת הסולידריות.

        כל ארגון זכויות אדם מכיל אנשים שמכבדים את הלאומיות, השירות הצבאי, הפטריוטיות וכו'. הוא גם מכיל אנשים שלא. הרבה אנשים שלא. האנשים מהטיפוס הראשון העדיפו, עד כה, לתעדף את המאבק המשותף בכיבוש, ואת האחווה האנושית הסיסית לשותפים במאבק, על פני הנזק התדמיתי שנגרם משיתוף זה.

        כל עוד ששתול שמתלווה, למשל , לקטיף זיתים פוליטי בנעלין ושומע את המתנדבים הזרים מקשקשים עם פעילי השמאל הישראלי והפלסטינאים על הצורך "למחוק" את הגבול בין ישראל לפלסטין או "לחסל" את התנחלויות הקונצנזוס הנמצאות מעבר לגדר… אז האתנן הפוליטי שלהם מובטח.

        כל פעם ששתול מתלווה, למשל, לסיור של שלום עכשיו ב"חו"ל שליד הבית" ונחשף לווידוי של פעילת שלום עכשיו שהיא "דווקא" ציונית ונענה במקהלה של "אנחנו לא" ו"מה פתאום?" ו"חכי חכי" או להשוואות של חיילי צה"ל לס.ס. הרי שהאתנן הפוליטי שלו מובטח.

        יש נטייה טבעית של מי שהם אנטי-לאום, אנטי-ציונות אנטי-צבא ופרו-"מדוכאים" באשר הם להצתרף למאבק (המוצדק!) נגד הכיבוש. כל עוד מסגרת המאבק שלהם ושל מי שאינו אנטי משותפת- הם יישפטו על פי אותה אמת מידה.

      • מסגרת המאבק תמשיך להיות משותפת, מפני שיש מטרות משותפות. בדיוק כפי שאשמח, למשל, להיאבק עם אנשים ימניים בדיעותיהם הפוליטיות שהם גם דתיים ליברלים נגד הרבנות הראשית, ובמקביל – לשתף פעולה עם חרדים במאבק נגד הכיבוש. לכל מחנה יש את הפריפריה שלו. האתגר הוא לשנות תודעה בתוך ארגוני השמאל עצמם, להגדיל את מספר האנשים הציונים, הצבאיים והפטריוטיים וכך להגביר גם את משקלם. עלית גם על נקודה חשובה נוספת, אבל לא פיתחת אותה מספיק. ראשי המחנה הציוני הם בוודאי ציונים ופטריוטיים, אבל אין להם את המיליטנטיות, את המסירות ואת האש בעיניים. לאלו שיש את המסירות הזאת, אין את הפטריוטיות. האתגר הוא ליצור שמאל ציוני – שימלא את פונקציות המאבק בשטח של השמאל הרדיקלי ויחליף אותו בהדרגה.

  2. הפוסט שלך לא מתייחס לענין נוסף שעלה אחרי כמה ימים והוא יותר בעייתי עבור השמאל. הקלטת הסתר שעשו אנשי עד כאן בפגישה של פעילי שוברים שתיקה עם אלון ליאל בו הוא אומר שהמאבק על דעת הציבור בישראל אבודה. בדעות שלנו תומכים רק 2% והמאבק בכיבוש צריך להתנהל בחו,ץ ובעזרה לשכנע גורמים בעולם להחרים את ישראל והגידל לעשות כשהציע שישראלים יפעלו במוסדות הישראליים לגרום לסילוק ישראל מהאולימפידה הבאה כי הישראלים אוהבים ספורט וככה נזעזע אותם. כשדוברת שוברים שתיקה נדרשה להסביר ולהגיב היא אמרה שהוא אומנם בא להרצות בפני פעילי שוברים שתיקה אבל את הדברים האלו אמר בהפסקה בהרצאה ולא במסגרת שוברתים שתיקה אלא כדעה פרטית. ברקע שוברים שתיקה תמיד טוענים שהם נגד החרמות על ישראל ובודאי שלא מסייעים לתנועת החרם.
    לתרץ דבר כזה זה הרבה יותר קשה, בלשון המעטה .זה השח מט האמיתי שהשמאל החוץ פרלמנטרי קיבל. יש להם מזל שאילנה דיין נתנה את החשיפה הגדולה לסיפור של נאוי. נאוי כאדם בעייתי מכמה בחינות ניתן עוד להגיד מקרה בודד ולא מייצג. אבל ליאל הוא הפוסטר בוי של שמאלני נשוא פנים בחליפה איש האמת והצדק. ממש נביא מהתנ,ך בחליפה מודרנית מטיף מוסר לעמו החוטא….

  3. ניתן לקיים מאבק משותף ליעד מסויים ללא שותפות ארגונית וחברתית.

  4. ייתכן מאוד שמה שבעצם נדרש, זה "ללכת על הראש" (מטאפורית) של המתנחלים. כלומר לתת ליריב שם ופנים שאנשים יכולים, ובכן, לשנוא. קשה להקליד את הדברים האלו אבל השיח הפוליטי הישראלי הוא שיח של שנאה ויריבות. אלו המונחים שאנשים מכירים. מעבר לשאלה המוסרית והרגשית שסוג פעולה כזה מייצר, מבחינה פוליטית התוצאה הצפויה היא שיבוא איזה יצור חלקלק מרוח בג'ל שיתחזה ל"מרכז" המדומיין וילקט את השברים. דילמה.

    • לא של המתנחלים כציבור. לדעתי הרסני ומסוכן לתקוף ציבורים שלמים בישראל, וזה גם חוזר כבומרנג. צריך לתמוך ביקורת נוקבת על הנהגת המתנחלים ומדיניות ההתפשטות וגזל האדמות שלה. מי שחשוב ללכת על הראש שלו אישית, זה מערך ארגוני הימין כדוגמת אם תרצו וועד מתיישבי השומרון.

  5. זה שפוליטיקה היא מאבק ולא דיון זו תחילת הצרות.

    אפילו הייתי בארגון כלשהו. הייתי שם כדי לקדם מטרה מסויימת. לא כל מי שבארגון הזה צריכים לחשוב כמוני כל עוד יש לנו מטרה משותפת שאנחנו רוצים להשיג. אני יכול להיות אחראי, במידה מסויימת, להתבטאויות ופעולות רשמיות של הארגון וגם אז מספיק שהסיבות שלי להשאר מכריעות את הסיבות לעזוב ותלוי כמה השפעה יש לי על הדברים האלה.

    נאמר יכול להיות שפעיל מסויים ילך לעזור במסיק מסיבות הומניטריות ואחר מסיבות של תמיכה בפלסטינים – למה זה צריך לשנות. כל אחד ודעותיו כל עוד מסכימים שהפעילות עצמה חשובה. לנהוג אחרת משאיר את השטח לאלה הקיצוניים יותר.

    • הפוליטיקה כוללת גם דיון ציבורי, כמו שאנחנו עושים כאן. אבל בבסיסה, פוליטיקה היא תמיד מאבק שנועד להשיג נתחים מדעת הקהל, בדיוק כפי שמלחמה קלאסית נועדה להשיג שטח. ההבדל היחיד היא שהפוליטיקה הדמוקרטית אינה אלימה ופועלת במסגרת חוקית.

  6. "אבל במאבק, כל מאבק, אנחנו לא נמצאים כדי לעשות דברים נחמדים לצד השני. אנחנו נמצאים בו כדי לנצח"

    המאבק של ארגוני זכויות האדם הוא, ובכן, למען שמירת זכויות האדם — בד"כ, של האוכלוסיה שהיא נעדרת הגנה יותר מהאחרות במציאות של המשטר הישראלי (כלומר, תושבי השטחים הכבושים). זהו מאבק סיזיפי, מתסכל, וקשה להעלות על הדעת מה יכול להיחשב ל"ניצחון" במאבק כזה. אולי הפסקת המצב שבו תחת שלטון ישראלי בפועל חיות שתי קבוצות אנשים הכפופות למערכות חוק שונות (כן, כולנו יודעים איך קוראים למצב הזה בשפת האפריקאנס). מכל מקום, השחרת דמותם של ארגוני ימין למיניהם אינה חלק מפעילות ארגוני זכויות האדם, ואינה צריכה להיות חלק ממנה.
    האובססיה הישראלית עם כוח וניצחון היא בכלל רעה חולה. האנשים שחתמו על הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים, ועל הסכם אוסלו עם הפלסטינים, היו מנהיגים שבנו את הכוח הישראלי מאפס, פחות או יותר, וחוו בדרך כמה נצחונות מכריעים (לצד כמה כשלונות צורבים). זה כנראה נתן להם מספיק ניסיון חיים כדי להבין שכוח אינו פתרון לכל בעיה, ונצחונות שאינם מתורגמים להסכמי שלום הם בעיקר אסונות הפותחים פתח למצב שבו יידרש עוד ניצחון, ועוד אחד, וכך ללא סוף.
    חיסול מחבל בודד כלשהו, הריסת בית משפחתו או השתלטות על עוד כמה דונמים של גבעה שכוחת אל אינם באמת ניצחון. הם ניהול שגרה של כיבוש, שאין בו טעם ואין לו תוחלת, אבל יש לו מחיר נקוב בחיי אדם, בהרס האווירה הציבורית בישראל (ובהרס גדול פי כמה של האווירה הציבורית בקרב שכנינו, שאתם נצטרך לחלוק את הארץ הזאת בכל מקרה) ובהפקרת רוב תחומי חיינו ל"תחושת ביטחון" אמורפית. הכוח משחית; הכוח שלא שמים לו גבול משחית ללא גבול.

    • חלק מהדברים שאתה אומר כאן מובנים מאליהם, ואחרים מייצגים לדעתי טעות בתפיסה. ניצחון צבאי מבודד, או הפעלת אלימות כשלעצמה, אינם מביאים בהכרח לרווח פוליטי או מיתרגמים למצב פוליטי טוב יותר, אבל זה הא'-ב' של אסטרטגיה.

      גרירת השיח לכיוון של זכויות אדם, מושג שלא מדבר לרוב הציבור הישראלי (ודרך אגב, גם לא לציבורים גדולים בעולם מעבר לחוגי אינטלקטואליים) הוא אחת הטעויות הגדולות ביותר שהשמאל עשה אי פעם, טעות שעוד לא התחלנו אפילו לשלם עליה. עדיף לדבר על מיקסום תועלת לשני הצדדים, או, במקרים מסויימים, על אנושיות פשוטה. אבל בגדול, השמאל צריך לקדם היפרדות ואת סיום הכיבוש, קודם כל משום שזה משרת את האינטרס הישראלי, לאחר מכן משום שהוא יביא לפתרון טוב גם לפלסטינים, שלישית משום שהוא מאפשר להפסיק חיכוך משחית עם אוכלוסיה כבושה, אבל בשום אופן לא למען קידום עקרונות אמורפיים שלקוחים מאי אלו תורות פילוסופיות שהפכו לקאנון בחוגי שמאל למיניהם.

      אבל אפילו אם אתה מתעקש להחזיק במושג "זכויות אדם" – אז כדי לקדם את זכויות האדם של הפלסטינים אתה חייב כוח פוליטי, אלא אם ממש מתחשק לך להמשיך לכתוב דוחות שאף אחד לא מתייחס אליהם חוץ מועדות מימון אירופיות. וכדי להשיג כוח פוליטי, אתה חייב להוריד כפפות, לשכוח מכל מיני עקרונות ולהילחם מלוכלך.

      ולבסוף, השחרת דמותם של ארגוני ימין, היינו – איסוף מודיעין, מציאת החולשות שלהם, גילוי מעשים בלתי חוקיים או כאלו שאינם מצטלמים יפה – זה א' ב' של מאבק פוליטי. השמאל הגיע למצבו העגום דהיום, בין היתר משום שהוא איסטיניסט מדי ולא מסוגל להילחם ביריב בכלים שלו עצמו.

      • כוח פוליטי זה דבר שימושי, אבל לא הכל מתמצה בו. ארגונים כמו בצלם, שוברים שתיקה, וכד', הם ארגונים חוץ-פרלמנטריים. משמע שהם פועלים בדרכים שאינן מצטמצמות למאבק פוליטי על דעת הקהל הישראלית. (גם ארגונים חוץ-פרלמנטריים יכולים לראות צורך, או למצוא תועלת, במאבק פוליטי; אבל הם אינם חייבים לעשות את זה.) למזלנו, ישראל אינה נמצאת על כוכב לכת נפרד, ובהרבה דברים היא תלויה מאוד בדעת הקהל של האליטות המערביות.
        מושג זכויות האדם דווקא מדבר ללא מעט אנשים בישראל. זכויות האדם של הפלסטינים, באופן ספציפי, זה משהו אחר. יש לכך סיבות, ואין ביכולתנו לשנות אותן בעתיד הקרוב (חלק ניכר מהסיבות האלה, דרך אגב, אינן באשמת ישראל). הדגשת התועלת המשוערת לשני הצדדים של מדיניות מסוימת, או של אנושיות פשוטה, היא מהלך חשוב, בוודאי. התנגדות עקרונית לכוחנות היא מהלך חשוב לא פחות. אם לא נוכל להשיג מהפך פוליטי, לפחות נביע את עמדתנו ונבהיר – קודם כל לעצמנו ולאלה הקרובים לנו – שפופולריות, אלקטורלית או אחרת, אינה מטרה לכשעצמה.
        השחרת דמותם של ארגוני קש ימניים יכולה להיות אמצעי במאבק פוליטי (אם כי בעיני, היא קרובה מדי להיאבקות הבוץ הפרוורביאלית עם חזיר). למפלגות העומדות לבחירות יש עניין במאבקים מסוג זה. לארגונים חוץ-פרלמנטריים – הרבה פחות, כי משאביהם מוגבלים ויש להם שימושים נחוצים יותר. גם מבחינה פוליטית, חשוב יותר לעשות מאמץ כדי לשכנע ישראלים שלא יהיה ניצחון נוסף על הפלסטינים (כי כבר היו מספיק), מאשר לגלות מקורות מימון עלומים של איזשהו ארגון קש שמחר יבול, ואחר יצמח במקומו.

      • מי ש"מתנגד לכוחנות" אבוד מראש. אין לו שום מקום לא במזרח התיכון, ולא במערכת הפוליטית הישראלית, ויופי הנפש הזה, במובן השלילי ביותר של המילה, הוא בדיוק הדבר שהביא את השמאל למקום הנמוך שהוא נמצא בו היום. זה – וההתמקדות ב"דעת הקהל של האליטות המערביות". אבל אם אתה מרגיש שהכל בסדר עם השמאל והתנהלותו, אז כנראה שאפשר ללכת לישון בשקט.

        ובאשר למאבק מלוכלך, הוא חייב להיעשות בדיוק על ידי ארגונים חוץ פרלמנטריים. זו הטקטיקה שהימין נוקט בה, ובהצלחה רבה, וראה גם הסימביוזה בין המפלגות והארגונים החוץ פרלמנטריים שלו. מי ש"עסוק מדי" בשביל לעשות את זה (עסוק במה – בקוקטיילים בז'נבה? בהפגנה חסרת תועלת בכיכר רבין? בכתיבת עוד דו"ח או מחקר שאף אחד לא קורא מחוץ למעגלי המשוכנעים?) – מוותר מראש על המשחק האמיתי.

      • ההתנגדות לכוחנות היא אחד הדברים שהופכים את השמאל לשמאל. זה רעיון, זו מטרה, זה כלל – מה שאינו אומר שלא יכולים להיות לו יוצאים מן הכלל. במצב אחר, אולי לא היה צורך להדגיש את הכלל הזה (למשל, בחלק ניכר ממדינות אירופה, בהן האנטי-כוחנות הפכה למיינסטרים). למרבה הצער, בישראל השאיפה לכוח והנטייה לשימוש בו כברירת מחדל לפתרון כל בעיה הפכה לדעה השלטת. להתנגדות לדעה הזאת יש ערך משל עצמה.
        אנשים שמסתכלים על העולם דרך משקפיים כלכליות נוהגים לומר שכל אדם שואף למקסם את רווחיו. כמישהו שפעם זנח מקצוע מכניס למדי תמורת משהו מכניס הרבה פחות, אבל מעניין יותר ומאפשר אורח חיים גמיש יותר, אני יכול רק לגחך. וכן, אני רואה חשיבות בהדגשת האפשרות לשאוף למשהו מלבד מקסום רווחים.
        לא, לא הכל בסדר עם השמאל. חלק מזה הוא מסיבות אובייקטיביות, חלק תלוי במחדלים כאלה ואחרים. אחד המחדלים הוא, דרך אגב, הרצון להידחף לתפקיד מוביל כאשר התנאים אינם מצדיקים זאת. אחת הטעויות הגדולות של יוסי שריד ז"ל היא להיטותו להצטרף לממשלת ברק ב-1999 ופסילת ממשלת אחדות עם הליכוד הנלווית לכך. אילו ברק הקים אז ממשלה ללא מר"צ, זו יכלה להפוך לאלטרנטיבה שמאלית ראויה (וממילא מדיניות ברק הייתה כל דבר חוץ משמאלית).
        דעת הקהל של האליטות המערביות היא חשובה. היא הדבר העיקרי העומד בפני הפיכת ישראל למשטר אוטוריטרי נוסח פוטין (או ארדואן), והיא הדבר העיקרי האחראי לכך שהיקף ההרג אותו זורעת ישראל בחבלי ארץ שכנים במאה ה-21 קטן בהרבה מהיקף ההרס אותו זרעה ישראל, למשל, במלחמת לבנון הראשונה. גם הכיבוש הישראלי ביו"ש ייגמר, כנראה, לא לפני שלאליטה הפוליטית במדינה מערבית מסוימת (ארה"ב) יימאס לתמוך בישראל בכל תנאי.

  7. אגב שלום שאת הבלוג שלו הזכרת – זה אותו בחור שנתן לי טרמפ לפני עשר שנים למפגש אצל מישה?
    מעריך שכן…

    באשר לשמאל – הכל עניין של הסברה, וזו תמיד היתה לקויה. אפילו יוסי שריד יזכר כ'עוכר' ולא כפרלמנטר חיובי. צריך מסגרת הסברתית כוללת. ולא לעשות קמפיינים-נגדיים לאלה של הימין (כמו עם תמונת רבין), כי הם רק מחזקים אותו. יש מה ללמוד מאחרים.

    • קמפיין פוליטי מוצלח הוא תמיד שילוב של שלילי וחיובי. אחד לא יכול להצליח בלי השני.

      • אבל מחכים כאן לשמאל בפינה. שמחים לאיד – שימחת בית השואבה… חייבים להתחשב בזה.

        לשלב עם פגרמטיזם. להביא דמויות מהמרכז. לחבר בעיקר עם תמיכה חברתית בחלשים. השמאל די הפסיד כי הזניח אותם לליכוד ולש"ס.

  8. דני, מציע שתראה את הסרטון הבא. https://www.ted.com/talks/simon_sinek_how_great_leaders_inspire_action?language=en

    שורת המחץ?

    People buy "why" you do things, not "what" you do.

    בגלל זה הקמפיין של "עד כאן" כל כך אפקטיבי. פלפולים משפטיים ודבררת על "הפרטים מייצגים את עצמם ולא את עמדת הארגון" פשוט לא רלוונטים למה ש"עד כאן" ניסוי להשיג- להראות שה"אני מאמין" של חברי ארגוני הזכויות שונה מהתדמית המוקרנת ועומד בסתירה ל"אני מאמין" של מרבית הציבור.

    קמפיין נגדי אפקטיבי לא צריך לחפש או להתמקד בהפרות חוקיות או של סדרי מנהל תקין. זה רק בונוס שלא נטמע בתודעה הציבורית. העיקר- להראות שהשקפת העולם של אותם ארגוני ימין שונה מזו של הציבור ככלל בצורה שלא מקובלת עליו.

    על אותו משקל זה לא מספיק שהשמאל יציג תוכנית מדינית וישכנע את הציבור שהיא הטובה ביותר לאינטרסטים הישראלים. תנאי הכרחי אבל לא מספיק. הוא צריך גם לשכנע את הציבור הישראלי שאין סתירה בין ה"אני מאמין" שלו, ברמה העקרונית, לזה של התנועה. את זה ביבי מצליח, שוב ושוב, לעשות על אף אבני הריחיים של המתנחלים, החרדים, ההומופובים ונאמני ארץ ישראל השלמה למיניהם.

    עד שהשמאל לא ייפתר קיבינימט מאבני הריחיים של השמאל הקיצוני לא תהיה לו אופציה לשלטון- לא כל עוד שבוזי יהיה מזוהה עם בצלם. וגם לא יהיה סיכוי לאגנדה (הפומבית) של ארגוני הזכויות- כי היא תהיה מזוהה עם השיוך האידיאולוגי האנטי כוחני (ולעיתים אנטי ישראלי) של רבים מחבריה.

    כדי לשוב לשלטון על השמאל המתון לקיים חומה סינית בינו לשמאל הרדיקלי ולבצע שיתוף פעולה טקטי בלבד למטרות משותפות (הפרדות מהפלסטינאים). את זה הוא צריך לעשות במסגרת נפרדת, הן במפלגה והן בארגונים חוץ פרלמנטרים.

    • אז למה ביבי מצליח עם אבני הריחיים?

      • כי הוא שוב מצטייר כמי שיוצא נגד ה'אליטות', ה'פרופסורים' (כמו שלוי קרא לארנס) ובעד האחרים.

        גם מצטייר כפטריוט, ביטחוניסט, איש קומנדו, ולא אחד מהשילטון ה'מושחת' של פעם. וכמובן התשובה היחידה נגד הסכנה הערבית, שאותה הוא מעצים בכל הזדמנות.

      • ביבי חי על הפחד, והציבור, לא רק בישראל, נוטה לפחד. תרבות הכותרות והרייטינג מסייעת לכך, ודאי במדיה החברתית, שאינה כפופה למגבלות האתיות של תקשורת המיינסטרים.
        כאשר הפוליטיקה הייתה נחלת האליטות, שמתוקף מעמדן הבטוח למדי יכלו להרשות לעצמן לקחת סיכונים ולוותר במידה מסוימת על כוחן למען מטרות גדולות, היה בכך ייתרון. הייתרון הזה אינו קיים יותר, ויעבור הרבה זמן עד שפוליטיקת ההמונים תייצר משהו דומה, במיוחד באזורנו.

      • אגב מאמר תגובה טוב של אופנהיימר –
        http://www.haaretz.co.il/opinions/1.2823318

        כוון נגד ארי שביט (מתלהם ידוע), אבל מדייק בכל השאר. היה צריך לפרסם את זה כתגובה מיידית.

        הזכרתי לעיל הסברה לקויה וצורך במסגרת כוללת. הנה הדוגמא.

  9. כימני, מאוד מעניין לצפות בתגובות שלכם. אם אתם רוצים להגדיל את השפעתכם בציבור תצטרכו לדבר אתנו ולשכנע, קיטורים פנים כיתתיים והתגודדות "אוי אוי אוי" משאירים אתכם (ואת הפוליטיקה הישראלית) תקועים באותו מקום כבר עשרים שנה. במיוחד אתם תקועים עם ההתחסדות הזו ש"אנחנו לא יודעים להילחם" יפי נפש מעודנים שכמותנו. אז הנה דוגמה של מלחמה מלוכלכת ומסריחה מאוד שבה נוקט השמאל הרבה שנים; צילומי אויר של בניה בישובי יהודה ושומרון ופרסום החומר בתקשורת הזרה כדי להביא לגינויים בילאומיים של ישראל. כמו שהסביר אלון ליאל, זו הדרך בה פועל היום השמאל על מנת לבצע הפיכה אנטי דמוקרטית ולהשתלט על המדיניות הישראלית בניגוד לעמדת רוב הבוחרים במדינה. הימין יצטרך לעבור כברת דרך ארוכה לפני שיגיע לרמת המלחמה המלוכלכת והאנטי דמוקרטית בה פועל השמאל הישראלי כבר עשרות שנים.
    נצלו את הבמה הזו להעלאת טיעונים של טעם ונימוקים לשיכנוע ותתמודדו בזירה הדמוקרטית על שכנוע הציבור. בלי מלחמה מלוכלכת ובלי סודות (שארגון "עד כאן" רק חשף בפני הציבור) ובלי מניפולציות אנטי דמוקרטיות.

    • סליחה, אבל למה זה "מלוכלך" ו"מסריח" לחשוף את כל הבלופים והפרות החוק שלכם, בכל מה שנוגע ל"מזרח הפרוע" של השטחים? להיפך – אם אתם מאמינים שאתם עושים נכון, אין לכם מה לפחד מחשיפה ציבורית. אבל יש מה להסתיר, ועוד איך יש. ריח כובעים בוערים נישא באוויר, והגנבים חשים בו היטב.

      נימוקים זה דבר חשוב, והרוב המוחלט של הפוסטים הפוליטיים בינשוף עוסקים בניתוח המצב ובהצעת דפאו"ת פעולה רלוונטיות, כאשר אני חושב שהן נכונות ויש לי ראיות תומכות. מצד שני, גם טקטיקה פוליטית היא דבר חשוב.

      ודרך אגב, מי שמשתמש בארגוני ריגול ומנהל מסע רדיפה נגד כל מתנגדי הכיבוש, שלא ידבר על "מניפולציות אנטי-דמוקרטיות". כמו כמה אחרים שכתבו כאן, קצת בושה לא היתה מזיקה לך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: